בוקר טוב לכולם חוץ מג'ורג' ר.ר. מרטין, נגיע לזה תכף; זה יום ראשון דוחה באופן טיפוסי ואני כועסת מספיק בשביל ביקורת על "הקוסמים".

"הקוסמים" הוא ספר פנטזיה מאת לב גרוסמן, ולצד היותו ספר עצמאי הוא גם מחווה, או ביקורת, איך שתרצו להסתכל על זה, על ז'אנר מסוים בספרות פנטסטית: ספרי מעבר, שבהם הגיבורים הם תושבי העולם שלנו, אבל עוברים במהלך הספר אל עולם אחר, קסום, מסובך, לפעמים בהתפוררות או תחת שליטה של כוח אפל. יש לו מייצגים מובהקים ומוכרים (נרניה, אליס, הסיפור שאינו נגמר - וגם כמה פחות מוכרים לצערי (סדרת קרסטומנסי במידת מה, כל לב הוא דלת) או לשמחתי (סדרת סטרווגנזה). אקדים ואומר שכספר עצמאי, "הקוסמים" לא גרוע בעיניי. הוא כתוב היטב, מהודק, ולמרות השגות מסוימות שיש לי על העלילה ועל עיצוב הדמויות, הוא סוחף ומעניין לכל אורכו.
אבל.

א. כשדנתי על הספר הזה עם השותפה נטולת הסימניה שלי, שתינו הזכרנו את Carry On של ריינבו ראוול. בדומה ל"הקוסמים", קארי און הוא ספר מחווה/ביקורת; הוא עוסק בז'אנר פנטזיה אחר, ז'אנר הנבחר (Chosen One), שהארי פוטר הוא מייצג מובהק שלו. גם הוא בעיקרון עמד כשלעצמו כספר – ואחד לא רע בכלל, חלק ראשון בטרילוגיה מעולה. וגם הוא מכיל ביקורת או אמירות, מרומזות יותר ופחות, על הז'אנר שאליו הוא מתייחס.
הבעיה עם ספרי ביקורת מהסוג הזה היא שאפשר לדחות כל טענה עליהם בנימוק שכאן בעצם התחכום הגאוני של הספר. כך למשל לגיבור של קארי און יש שני חברים טובים, שהם חסרי אופי או אישיות באופן שמזכיר מאוד את קראב וגויל, החברים־משרתים־מאבטחים של דראקו מאלפוי. האם ריינבו ראוול כשלה בעיצוב הדמויות שלה ובדינמיקה ביניהן, או שהיא מעבירה ביקורת סמויה על עיצוב הדמויות בהארי פוטר?
וזה מה ש"הקוסמים" עושה שוב ושוב. "חח חשבתם שאני גרוע בהסברת ההיררכיה בעולם הפנטסטי שלי? מה פתאום אני רק משקף פה כמה ק"ס לואיס גרוע בזה!" שזה מתוחכם עד אין קץ, וגם גורם לו להיות, אולי, מאמר ביקורת טוב – אבל ספר לא משהו.

ב. וחוץ מזה: כשאתה ספר עצמאי אתה נשפט מול עצמך. כשאתה משחק שוב ושוב על הדמיון שלך לפאקינג נרניה, אתה מציב לעצמך רף גבוה מאוד, ובמקרה הזה – לא עומד בו.
ואם לחזור להשוואה לקארי און – ריינבו ראוול בבירור כותבת מתוך הערכה גדולה ואהבת אמת לז'אנר הנבחר. העמדה הרגשית של קארי און מול הז'אנר היא "אני אחד מכם". העמדה הרגשית של הקוסמים היא "אני יותר טוב מכם ואני אגיד לכם בדיוק למה". וזה רף אפילו עוד יותר גבוה. הייתי סולחת הרבה יותר בקלות על פגמים ניכרים בספר הזה, לולא הוא היה מתיימר להיות המדריך של ק"ס לואיס או מיכאל אנדה לכתיבת פנטזיה. דע את מגבלותיך יא גמד טרוט עיניים (הלוואי שיש פה הרהמורניקים בקהל) ועשה טובה לעצמך, תהיה סופר טוב ברדודים, אולי אפילו באמצע הבריכה, במקום ללבוש חולצת מציל ולשרוק ללואיס קרול לצאת מהמים.

ג. והנה הגענו למרטין (דיסקליימר, אני חושבת שהוא סופר מצוין ואוהבת מאוד את שיר של, ומחכה באופן לא לחוץ ולא שיפוטי לספר הבא)
על הכריכה האחורית מופיעות המלצות מהמלצות שונות, וביניהן זו של מרטין: "להשוות בין הקוסמים להארי פוטר זה כמו להשוות בין שוט של וויסקי אירי לספל תה חלש ... שלא תחשבו לרגע שזה ספר ילדים. גרוסמן כותב למבוגרים, העלילה שלו אפלה ומסוכנת ומלאה תפניות. הוגוורטס לא היתה כזאת אף פעם".
ברצינות. אין דבר אינפנטילי, מטופש, לא מרשים, ממישהו שנחוש להוכיח לכם שהוא שוט ויסקי אירי. הוא לא במגרש של הקטנים יותר! אצלו הגיבורים שוכבים בסצנה השלישית, ולא, הם לא עושים אהבה, הם מזדיינים!! כן כן שמענו, אתה כזה אפל וקשוח, הגיבור שלך אומר זין, הבו לי עוד מהויסקי האירי הגברי המחוספס שלכם!
שמרו אותי מויסקי אירי. זה העניין הראשון.
והשני – מה לעזאזל הקטע עם לבוז לספרות ילדים בכלל, ולהארי פוטר בפרט. לא יקרה לכם שום דבר אם תכירו בגדולה המופלאה של הספר הזה. המטאפורה שלך היתה מחזיקה מצוין גם אם היית קורא להארי פוטר "ספל תה", בלי להוסיף את ההקטנה הצפויה כל כך.
ו"אפלה ומסוכנת ומלאת תפניות"? מרטין נשמה, גם אתה עם כל הרצח והדם והאונס ומשחקי המוחות לא הצלחת להגיע לקרסולי האימה של קורות קצעולם, סדרת ילדים, מצוירת! שאין לה שום בעיה להצטייר כספל תה. לא מבינה איך מבוגר אינטליגנטי – והוא אינטליגנטי – יכול להגיד שטות כזאת. וההתרעמות שלי היא כנגד מרטין אבל גם כנגד גרוסמן; הספר הזה צועק "אני מביא תחכום ודיכאון אקזיסטנציאלי לעולם הפנטסטי השטוח שלכם", וכל מי שאומר דבר כזה חד וחלק לא הבין את אליס, וכנראה ישן במהלך "הקרב האחרון".

וזהו. רציתי לסיים בזה שאני מתה על ספרי מעבר, והעולם של "הקוסמים" הוא עולם מסקרן דיו, למרות ההתיימרות הריקה משהו ולמרות הפוזות; שיש דמויות מעניינות ויש עלילה לכידה והוא כן כיפי בעיקרון אם לא כועסות מדי. אבל גיליתי שאני כועסת מדי. אז במקום, טיז לביקורת נלהבת עתידית על "לב המעגל" של קרן לנדסמן, ברגע שיהיה לי זמן ואנרגיה לכתוב אותה.
שנה של ספלי תה לכולנו

נ.ב. מה שלומכן? מה קורה? לא הייתי פה נצח ופייר התגעגעתי

עד לפני חודש לא שמעתי מימיי את השם תיי הוהוף (Tay Hohoff). את נל הרפר לי הכרתי, כמובן, וגם את אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר האלמותי. ב2016, נדמה לי, יצא לאור ספר אחר של לי, נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת, שלא היה בו כלום מהגאונות של אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר: ספר סתמי למדי, כתוב לא מי יודע מה, עלילת התבגרות בנאלית ודמויות ילדותיות עם מניעים שטוחים. הספר עוסק בסקאוט הבוגרת, החוזרת אל מייקום מניו־יורק העיר הגדולה, ראשה עמוס ברעיונות ליברליים, שמתנגשים חזיתית בגזענות הסמויה של דמויות ילדותהּ. פה ושם צפים אצלה זכרונות עבר מהמשפט הגדול בו הגן אטיקוס על בחור שחור שהואשם באונס בחורה לבנה. מדורים ספרותיים סיפרו אז שנִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת, או גרסה כלשהי שלו, היו מה שנל הרפר לי שלחה בתחילה להוצאות הספרים; תיי הוהוף קראה את הספר, זיהתה בו איזה ניצוץ, וביקשה מלי להרחיב ולשכתב את הפלשבקים־לעבר של סקאוט לכדי סיפור עצמאי. הוהוף נטלה לעצמה סמכות נרחבת, יחסית לעורכת, אבל העניקה לנו את אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר.

צַעֲרוֹ הָעַתִּיק שֶׁל הַיָּרֵחַ הוא ספר ביכורים. מדויק ומהודק להדהים. 283 עמודים בסך הכל. מכוונן לצליל אלגי־מלנכולי מושלם. כל כך טוב, שהייתי מוכנה להתערב שאיזו תיי הוהוף הניחה עליו יד, עיצבה אותו, העניקה לו צורה. או שאולי הסופרת, נעמה דעי, היא איזה יצור פלא מיוחד - אולי הספר הזה חי בראש שלה כל כך הרבה זמן שהתלטש והתגבש והתעצב לכדי דיוק מוחלט. מי זאת? איך לא שמעתי עליה עד עכשיו? בוגרת סם שפיגל, נו שוין, למדה אצל סמי ברדוגו ושמעון אדף, אחת ממאה חמישים הצעירים המבטיחים של מקור ראשון, אומר לי שום־דבר, אוהבת את הקפות ביער, נו, זה משהו, אבל עדיין לא מסביר; איך נולד הספר הכל־כך בשל הזה?

צַעֲרוֹ הָעַתִּיק (איזה שם יפהפה) לא מושלם לגמרי. לא אהבתי את כל מה שהוא אומר על דת, ובפירוש לא אהבתי את המעט שהוא אומר על חילוניוּת. אבל מה שמאוד אהבתי בו הוא המבט הפנימי על חיי הקהילה - מה שתְּרִיס של אמילי עמרוסי ניסה (ולא הצליח, בעיני) לעשות - ההתבוננות השקטה, היודעת, האוהבת והפגועה גם יחד, על המרקם החברתי של התנחלות קטנה. לא טורחת להסביר הסברים לבאים מן החוץ. בלי הערות שוליים. as is.
וזה הספר הראשון שאני קוראת שמדבר, פחות או יותר, על הקהילה שאני גדלתי בה - ולא תפסתי אותו אפילו בזיוף קל.

גמעתי את הספר הזה בשבת קיצית אחת, ומיד קראתי אותו שוב. זה היה לפני חודש, אולי יותר, אבל בזמנו הרגשתי שהוא גדול מכדי לכתוב עליו. בינתיים כתבתי יותר מדי מטלות קריאה שמתייחסות ליותר מדי מאמרים, ולא כתבתי אפילו ביקורת אחת, והאבק שקע קצת, ונשארה רק גחלת עמומה של הכמיהה ההיא, הצער העתיק, שהרגשתי כשסיימתי אותו: מצפה נואשות לעוד עמוד, עוד פרק, עוד קצת - ובו זמנית יודעת שככה בדיוק זה צריך להיות, שלא צריך היה להוסיף אפילו עוד מילה אחת.

מה אתם בכלל עושים פה קוראים אותי במקום את נעמה דעי לכו כבר נו

- היי, אדם שלא ראיתי המון זמן מפני שאנחנו בכלל לא חברים ורק לקחנו פעם יחד איזה קורס של יעקובסון על הרפובליקה הרומית ואחר כך לקחתי ממך סיכומים! מה קורה?
- די בסדר, אדם מוכר באופן מעורפל, מי יודע מאיפה. מה שלומך?
- בסדר גמור, רק העייפות, את יודעת. נו, רוצה לספר לי על השינוי הגדול בחייך, שבטח קדמו לו חודשים של לבטים, בחמש הדקות שבהן אנחנו מחכות בתור לקפיטריה של מדעי הרוח, מוקפות במיליון סטודנטים שאנחנו לא מכירות?
- בוודאי, זאת הדרך המועדפת עלי לחלוק מידע משמעותי עם זרים!
- נהדר. אז למה את לא דתייה?
- המממ, אפשר לומר ש -
- וואו, מעניין את פרת זקנתי. וממתי זה בעצם?
- ובכן, בראשית נברא היקום. דבר זה הכעיס אנשים רבים, ובכלל נחשב צעד רע למדי.
- מרתק להפליא. היי, תורי. הפוך חזק גדול.
- טוב, אז נדבר אף פעם.
- בטח. כיף לפגוש אותך.
- הדדי לגמרי.
- כל הכבוד לך, באמת. זה בטח נורא קשה. איזה אומץ בלה בלה. אני חייבת לרוץ, יש לי סטטיסטיקה בעוד עשר דקות. ביי, מה זה בהצלחה!

לפני, וואו, שנתיים, כשנשרתי מהאוניברסיטה, היתה תקופה ששקלתי להדפיס את ההסבר לנשירה, אולי על כרטיס ביקור או פלאייר, ולחלק אותו לכל דורשי טובתי. כי אף על פי שרבים מהם שאלו בכנות גמורה ודווקא כן התעניינו בתשובה, זה נעשה מעייף מאוד לחזור ולהסביר בפעם המיליון למה החלטתי לנשור, ועוד יותר מעייף היה להעביר לכל המתעניינים את התחושה שאכן התחבטתי בעניין הרבה, וההחלטה היתה מבוססת על נימוקים כבדי משקל; רוצה לומר, זאת היתה החלטה לגיטימית לגמרי, ובין כה וכה אלה החיים שלי.
עכשיו אני שוקלת שוב את הרעיון. או בעצם, משתעשעת בו. אמנם בתור לקפיטריה כבר למדתי לסנן בנימוס; לענות "זה מסובך", או "סיפור ארוך", ואנשים עם הגינות מינימלית ועניין קלוש בחיים שלי בדרך כלל מרפים שם. אבל כשחברים מדרגה שנייה או שלישית, או מכרים שאני מחבבת, או קרובי משפחה, שואלים את השאלה הזאת מתוך סקרנות אמיתית ואמפתיה, אני לא אוהבת לסנן אותם. אז אני עונה, אבל בפעם החמישים התשובה נעשית שחוקה קצת בשוליים, ואני מתחילה להרגיש כאילו אני מביימת את סיפור החיים שלי במקום לחיות אותו, וזו לא תחושה נעימה. (זכור לטוב יום טוב ראשון של פסח שבו חזרתי על זה לא פחות משש עשרה פעם; שקלתי לכנס מסיבת עיתונאים.)

כל זאת הקדמה וביאור לביקורת שבה, בכל זאת, אספר קצת על התהליך הארוך והסבוך של עזיבת הדת.
אני חושבת שזאת הסיבה העיקרית שנרתעתי כל כך מכתיבת ביקורת על אומה. סיבה נוספת, כמובן, היא שהוא ממש טוב. טוב מכדי שהמילים שלי, עמוסות סופרלטיבים ככל שיהיו, יצליחו לעשות איתו צדק.
לספר, כמו לדברים רבים אחרים, יש שני ערכים: מוחלט וסובייקטיבי. את המוחלט קשה להגדיר, אבל דומני שרובנו נסכים שמבחינה ספרותית טהורה, האמן ומרגריטה עולה על חסמב"ה בכל פרמטר. באופן טבעי, כשהנידון פחות מוקצן, הטיעון יהיה יותר שנוי במחלוקת, אבל נניח לזה.
את הסובייקטיבי דווקא קל להגדיר, וגם קשה לערער עליו. הוא לא מתרחש בוואקום, הוא מתרחש בחלל שבין הספר לקורא ספציפי. מה הוא מהדהד אצלו. אילו שדים הוא מעורר. על איזו יבלת הוא דורך.
הספר הזה, לדעתי הסובייקטיבית, מצוין גם בערך מוחלט; אבל אין ספק שהוא טלטל אותי כל כך מסיבות אישיות לגמרי. הספר הזה מדבר על עזיבת דת; הוא מדבר עליה כמעט כפי שהיא היתה בשבילי. הוא גרם לי לבכות. אני לא יודעת אם יש לו אותו אפקט על אנשים אחרים. אולי אצלם הוא מעורר רגשות אחרים לגמרי. אני משערת שגם לא כל הדתל"שים יגיבו אליו באותה עוצמה. הזדמן לי לדבר עם לא מעט דתל"שים, וברור שלא כולם חווים את אותן החוויות. רובם חולקים אירועים מסוימים - התגובה הראשונית של ההורים, או שלב ארוך של דתל"שיוּת בסתר, אבל בעוד חלקם עדיין מאמינים באלוהים, וחלקם מעולם לא האמינו, אני חושבת שהכי קשה לאלה שהאמינו בעבר והיום כבר לא. כי עזיבת הדת, בשבילם (בשבילי), היא לא רק הלם וכאב להורים ולמשפחה, ולא רק שינוי מקיף באורח החיים, אלא ריסוק של אחת ממערכות היחסים המשמעותיות שהיו להם.

המשפחה היא באמת אחת הנקודות הרגישות בתהליך הזה. אין הורה שלא כואב לו לראות את הילד שלו, עצמו ובשרו, בוחר ביודעין במה שנראה לו מנוגד להיגיון, מנוגד למוסר, מנוגד לַטוב ולַנכון ולַבריא. אין משפחה שלא נקרעת קצת כשאחד הילדים מתרחק חדוֹת ממכנה משותף בסיסי וחזק של המשפחה כולה. שברון הלב של ההורים שלי, של אחותי הקטנה, של אחי בן השש שבקושי מבין איך זה יכול להיות, הוא אחד המשאות הכבדים שיש.
ישנם גם אלף הדברים הקטנים שלא ידעתי אפילו שיהיו שם; הקושי ללכת במכנסיים, הקושי לשוחח עם בנים אחרי שנים של חינוך נפרד, הקושי לדבר על חזיות בלי להסמיק, מיליון מאבקים זעירים שלא צפיתי, מיליון קרבות מיניאטוריים מול עצמי. ומי יודע מתי הם יפסיקו לצוף פתאום משומקום ולאלץ אותי להתמודד עם עוד שבר מעצמי הישנה שמעולם לא פתרתי.
אבל יותר מכל, אלוהים. או למעשה, היעדרו. מפני שהאמנתי. מפני שבמשך יותר משנה, ניסיתי נואשות להאמין. מפני שקיומו היא אחת האקסיומות היציבות ביותר שהיו לי, וכשהיא התערערה, הכל רעד. כי ביליתי שנים באינטראקציה מולו, וההבנה שהוא לא קיים היתה כמו סטירת לחי; כשמערכת יחסים קריטית מתאדה, לא מסתיימת; לא כאילו זורקים אותך, אלא כאילו גילית שמי שהיה קרוב אליך כל כך היה, כל הזמן הזה, חבר דמיוני.
אני משטיחה פה, כמובן, עניין רגיש וכואב. אולי אין דרך להעלות אותו על הכתב בלי להשטיח אותו. אולי הוא בכלל לא אמור לראות אור עולם. אני לא יודעת. לפעמים בוער לי להסביר, במיוחד לאנשים שאני אוהבת, לאנשים שאני יודעת שהכאבתי להם; שיבינו שעמדו מאחורי זה הרבה מחשבה והרבה מאוד ייסורים. ולפעמים אני חושבת שאין טעם בכלל. שכמו שמערכת היחסים איתו התקיימה ביני לבין עצמי בלבד, גם החלל של היעדרה שייך רק לי.

גם למאו יש בתוכו חור בצורת אמונה לשעבר. גם הוא עבר את התהליך המייסר הזה. גם הוא שיקר לעצמו זמן רב לפני שהיה מסוגל להודות בזה, להתעמת עם זה. ובאותה מידה שהספר הזה עוסק בבניית אומה מאפס, הוא עוסק גם בבניית עצמך מאפס כשהעולם שהיה לך מתנפץ. הוא נותן כבוד לתהליך הפנימי הזה לא פחות מלתהליך החיצוני.

אני לא יודעת אם טרי פראצ'ט הגיע מרקע דתי. אני חושבת שלא. אבל אני נוטה לומר שהוא האמין, פעם, אחרת איך הוא ידע טוב כל כך איך זה מרגיש?
זה לא ספר פראצ'טי קלאסי, יש בו הבלחים של הומור, אבל הוא יותר רציני וכואב מאשר פארודי ושנון. הוא עוקץ מעט את האימפריאליזם האירופאי ואת המלוכה הבריטית, כמו גם את התקופה הויקטוריאנית ואת מוסכמות האבל המערביות, כנראה כי הוא לא הצליח להתאפק; אבל לפני הכל זה ספר על אובדן, ועל גאולה עצמית, ועל תחייה. ביסודו של דבר הוא ספר אופטימי. אולי הספר האופטימי הכי עצוב שקראתי מימיי. "I believe that Nation is the best book I have ever written, or will write," אמר פראצ'ט. עד כמה שקשה לומר זאת כשמדובר בסופר מבריק כמוהו, אני חושבת שהוא צדק.


*


In the eye of a hurricane
There is quiet
For just a moment
A yellow sky

When I was seventeen a hurricane
Destroyed my town
I didn’t drown
I couldn’t seem to die

I wrote my way out
Wrote everything down far as I could see
I wrote my way out
I looked up and the town had its eyes on me

[...]

And when my prayers to God were met with indifference
I picked up a pen, I wrote my own deliverance

In the eye of a hurricane
There is quiet
For just a moment
A yellow sky

I was twelve when my mother died
She was holding me
We were sick and she was holding me
I couldn’t seem to die

(Hurricane, by Lin-Manuel Miranda. השיר הזה - או לפחות, הקטעים האלה מתוכו - כאילו נכתבו על מאו.)

מוקדש לדז'נייב האב שממש רצה שאכתוב ביקורת על הספר הזה. אני מקווה שרצית כאוס מילולי אמוציונלי, כי זה מה יש.

Consider this
The slip that brought me
To my knees failed

לפני שנתיים, אולי שלוש, דיברתי עם חברה בטלפון. דיברנו על אלוהים. היא אמרה שהיא לא מאמינה בו. בכלל. היא אמרה שככל הנוגע לה הוא לא קיים. היא גם אמרה שככל הנוגע לה, היא תמשיך להיות דתייה לנצח. שלזעזע את העולם שלה - את ההורים שלה - זה מטורף. אני אמרתי שלחיות חיים שלמים בתור מישהי שאת לא זה מטורף יותר. אמרתי שהעמדת הפנים תתנפץ מתישהו, וזה יכאב. היא חשבה שאני טועה מרות ואני חשבתי כנ"ל רק להפך ועברנו לדבר על משהו אחר.

Trying to keep up with you
And I don't know if I can do it

עברו שנתיים ומשהו. היא נשואה לאברך וגרה ליד הישיבה שלו ולומדת במכללה ומאושרת. תמיד כרסם בי פחד שאם אשאל אותה על השיחה ההיא, היא בפשטות לא תזכור אותה; שהמחיקה העצמית הצליחה עד כדי כך.
השבוע דיברנו. הגענו מספיק קרוב לנושא ואני גיששתי, תגידי, זוכרת שאמרת לי שאת לא מאמינה באלוהים?
בטח.
ואמרת שתעמידי פני דתייה לנצח כי לצאת בשאלה יהיה טראומטי מדי. שאת מעדיפה לקיים את האשליה.
כן.
שאלתי ישירות: וזה מה שאת עושה עכשיו? את חיה את זה בלי להאמין בזה, כי זה נוח וכי זה פשוט יותר?
היא הכחישה. אמרה שזה לא שהיא לא מאמינה, אלא שאין לה זמן להכריע בנושא; שהיא חיה כדתייה בתור ברירת מחדל, עד שהחיים יאפשרו לה לשקול מחדש את האקסיומות שלה. היא עדיין התעקשה שגם אם מסקנת השקילה מחדש תוביל לכיוון עזיבת הדת, היא תישאר דתייה כי המשפחה והחברים. ועכשיו גם הבעל, ותכף הילדים.
אני עדיין חושבת שהיא טועה מרות. אבל עצם העובדה שהיא לא התכחשה לזיכרון הזה, שהשכנוע העצמי לא חצה את הגבול הבלתי הפיך, מילאה אותי הקלה.

I thought that I heard you laughing
I thought that I heard you sing
I think I thought I saw you try

But that was just a dream

שאלות של זהות הן דבר כואב. מערער במהותו. מקס פריש מתעסק בהן בצורה אובססיבית, טורדת מנוחה, כמעט מבעיתה. קל כל כך לטבוע בתוכן. לאבד כיוון. לא לדעת למי להאמין, מי צודק, מה נכון.
ג'יימס וייט נוחת בשוויץ ונעצר. המשטרה השוויצרית, כמו גם מספר אנשים שהוא טוען שאינו מזהה, מתעקשים שהוא אינו וייט אלא דווקא אנטול שטילר, פַּסָּל שוויצרי נעדר. וייט מכחיש. אשתו של שטילר מוּבאת אל הכלא; ידידיו של הפסל מבקרים. הם מזכירים לו נשכחות שאינו זוכר, כועסים עליו, מתרפקים עליו. והוא בשלו: אינני שטילר. מי מהם צודק? אפילו קולו של וייט, שהיה כה בטוח בתחילה, מקבל גוון מהוסס. מפחיד כמה קשה לפעמים לדעת מי את.

אבל "אינני שטילר" מערער מסיבה אחרת. הוא מפחיד בגלל האחרים. הוא מפחיד כי זהות היא בו זמנית הדבר האישי ביותר, והדבר הכי פחות אישי; כי כל האנשים שסביבך באינטראקציה מתמדת עם הזהות שלך; כי את חלק מזהות קולקטיבית; והאם יש בכלל דבר כזה, למצוא את עצמך בלי לאבד את האנשים שאת אוהבת, האנשים שאוהבים אותך?

The lengths that I will go to
The distance in your eyes

החיים שלי עברו מפנה בשנה האחרונה, ובחודשיים האחרונים הוא היתרגם גם לשינויים בפועל. הכאבתי להרבה אנשים. הכאבתי לאנשים שאני אוהבת. זו לא שאלה של אשמה, ובקושי שאלה של בחירה, אבל הכְּאֵב עדיין כְּאֵב והמרחק לפעמים מכריע אותי. הזהירות המחושבת שלא היתה בינינו פעם. ההיסוס, שקילת המילים. הדמעות, שלי ושלהם.

Every whisper
Of every waking hour
I'm choosing my confessions

ומה לספר, ולמי. וכמה מעט שליטה יש לי, בסופו של דבר, ומי יודע, ומי לא יודע, ולא את כולם אני רוצה לשתף, ולא את כולם אני יכולה לשתף, ולא לכולם אני יכולה להסביר.

That's me in the corner
That's me in the spotlight
Losing my religion

ומי יבין. ומי לא. ואת מי ואת מה איבדתי.

Oh no, I've said too much
I haven't said enough

דיברתי על זה עם כל כך הרבה אנשים. לפעמים נדמה לי שאני מדברת רק על זה. לפעמים נדמה לי שאזלו לי המילים.




(כל הציטוטים מתוך Losing My Religion של .R.E.M)

גדלתי ביישוב קטן. הכרתי בשמם את כל האנשים בו, וגם הם הכירו אותי. כל בני השנתון שלי היו איתי בגן, וגם בבני עקיבא; כשהייתי נתקלת בילדים בדרך למכולת, הם היו מזהים אותי כאחות של שלהבת או של תמר. אפילו היום, כבר ארבע-חמש שנים שאני לא גרה ביישוב, כשאני תופסת טרמפים בצומת הגוש אנשים עוצרים לי ומזהים אותי כבת של אבא שלי.
מרקם של קהילה קטנה הוא משהו שזר לא יבין. כל החלוקות הסמויות - הגרעין הקשה של הוותיקים מול כל אלה שבאו "אחר כך", ונמצאים פה כבר שלושים שנה, אבל בכל זאת לא נחשבים; השכונה החדשה, שיש בה מדורגים במקום בנייה פרטית, והמנטליות שלה אחרת, וגרים בה זוגות צעירים עם שלושה וארבעה ילדים, שיוצאים לבלות בעיר בערב, מי ישמע; מריבות ישנות שחלק מהאנשים לא יודעים עליהן אפילו, אבל מרשתות את היישוב בקווים בלתי נראים - כל אלה לא נראות בכלל בעין לא מזוינת. וזו אפילו לא צביעות, או העמדת פנים: זה באמת יישוב קטן ויפהפה, מלא רוח ואוויר נקי צלול. גרים בו אנשים שהרבה מהם אני מכירה ואוהבת. יש בו כנות שמתבטאת באספות חברים שמתלהטות מפעם לפעם, ונטייה פרובינציאלית שניכרת ברצינות המוחלטת כלפי מינויים ובמכתבים לציבור במידעון היישובי המשוכפל.
אהבתי את החיים שם. היה ברור לי גם שאצא משם כשאגדל - לא בדחיפות החנוקה שמאפיינת בני נוער בסיפורי-עיירה-קטנה אמריקאיים, לא מתוך עוינות, פשוט כדרך הטבע: מעטים מילדי היישוב נשארו בו כשגדלו. פעם חשבתי שארצה לגור ביישוב בדיוק כמו זה (בגלל השקט והירוק והרוח), היום אני יודעת שארצה לגור בעיר (למרות הפיח והצופרים והמון האדם, בגלל האלמוניות והאפשרויות, כי למדתי לאהוב ערים וכי ירושלים מדהימה ומשוגעת, ואני מוכנה לגור בה גם אם אין מספיק ירוק ברדיוס מאה קילומטר מהדירה שלי). אבל אני לא מצטערת לרגע על חווית הילדוּת ביישוב. אמא שלי, שיש לה נטיות אינדיבידואליות, יצרה בית שהיה די פרטי בתוך קהילה שהיתה, ובכן, די קהילתית. לא הרגשתי חנוקה מדי או מפוקחת מדי ביישוב; הלכתי לבני עקיבא רק כמה חודשים, לא ממש הסתובבתי ביישוב ולבית הכנסת הלכתי רק בימים נוראים, בתשעה באב ובפורים. האספקט הקהילתי די דילג עלי. כמובן, הניתוק הזה היה חד צדדי; כל פעם מחדש מדהים אותי העניין הער של שכנים ושכנות בחיים שלי ("אז מה היא עושה עכשיו? יפה! היא גרה בירושלים? יש לה חבר? אני דווקא חשבתי שהבן של מה-שמם יכול ממש להתאים לה..." חברים, בלי להעליב, לא דיברנו אולי חמש שנים - עשר, אם לא סופרים "שלום שלום" ברחוב. אז מה אם ליטפתם אותי על הראש כשהייתי תינוקת.) אבל בסך הכל, אני זוכרת את הקהילה שבה גדלתי בחיבה; בזמני משבר הם היו מלוכדים ותומכים ומדהימים, וברגעי שגרה אפשר בהחלט לסבול אותם. וכולם משוגעים על אבא שלי.
לכן אני לא אוהבת, לרוב, את ספרי העיירה הקטנה. כולם מתארים קהילה צבועה, עיוורת, קטנונית, מלאה אנשים אנוכיים וחטטנים, שמתגוררים בפינה שכוחת אל, אפרורית ונידחת ובטוחים שהיא מרכז העולם. הדור השני בעיירה הקטנה מתחלק לשניים: אלה שמשתוקקים להימלט ממנה ואלה שכל כך אבודים וחסרי אופי שאפילו לא חולמים לצאת משם. קהילתיות, בספרים האלה, היא דבר מעיק, או לכל היותר דבר נחמד-לכאורה שאנשים עושים ממניעים לא נחמדים, כגון הצדקת קיומם הפתטי. לא שאני טוענת שדברים כאלה לא קיימים, אבל, מנגד, לטעון שדברים כאלה הם היחידים הקיימים - הרי זו הפגנת עיוורון שכמעט שקולה לזו של האישה המזדקנת שבטוחה שהיא מחזיקה על גבה את העיירה כולה , היא ותחושת המוסר הצדקני המניעה אותה, שבשמה היא יכולה לצקצק מאחורי גבן של אימהות חד הוריות וכולי, תפסתם את הסטריאוטיפ.

אבל ג'יי קיי רולינג הפתיעה אותי בגדול. היא כתבה סיפור עיירה קטנה מפוכח, בוגר וישיר, כנה עד כאב, לא עושה הנחות, והצליחה לגרום לי לאהוב אותו. הספר הזה, על 558 עמודיו, הוא אחד הספרים המרתקים והנוגעים ללב שהזדמן לי לקרוא, והמרירות שבין דפיו לא גורעת ממנו כהוא זה. הביקורות עליו היו עוקצניות עד עוינות, ואני מבינה לגמרי למה; גם אני, בפרקים הראשונים, לא אהבתי את מה שקראתי. הרגשתי שרולינג מנסה לכתוב בגסות מכוונת, לשחק במגרש של הגדולים, להראות שהיא יודעת להיות צינית ומרושעת:
"הוא היה גבר שמן במידה יוצאת מגדר הרגיל, בן שישים וארבע. סינר אדיר של בטן השתפל לו עד הירכיים, ורוב אלה שהניחו עליו את העיניים בפעם הראשונה חשבו מייד על הזין שלו ותהו מתי ראה אותו לאחרונה, איך שטף אותו ואיך הצליח לבצע את הפעולות שלשמן קיים זין."
הרבה מזה לא הכרחי בכלל, חשבתי, לא הגסויות האקראיוֹת או הדווקאיוּת שבמילים פאק או זין על כל שעל, וגם לא התיאורים החושפניים המכוערים של כל דמות בתורה; כולן אגואיסטיוֹת במאת האחוזים, כולן חושבות בסתר מחשבות נוטפות רוע בעודן מחייכות חיוכים רחבים.
אחר כך עברו שלושים או ארבעים עמודים (לא שמתי לב) ופתאום כבר לא חשבתי: בלי להרגיש נסחפתי פנימה. אהבתי את הדמויות - את חלקן, על כל פנים - למרות הקטנוניות שלהן. היה אכפת לי מהן. הכנות המוחלטת - הידיעה מה מתרחש בתוכן - היתה בתחילה מרתיעה אבל אחר כך כובשת: ידעתי עליהן הכל, את התשוקות הכי מכוערות, את הרגשות הכי קטנוניים, את הסלידה ואת הכמיהה ואת הרוע - ואהבתי אותן מתוך ידיעה. אהבתי אותן מתוך מודעוּת לחולשות הבולטות לעין שלהן: רפיון, נוקשות, שקרים. אהבתי את פרמינדר ואת רות ואת אנדרו ואת קיי ואת גאיה ואת סוקווינדר ואת טסה ואפילו את קולין, אהבתי את הופעת האורח של פטרישה, ואהבתי את מהלך העלילה, חסר רחמים ונכון. אהבתי את קריסטל. אהבתי, רטרואקטיבית, את הפרק הראשון. אהבתי ושנאתי את הסוף. זה ספר נפלא - חכם ולא סלחני ויפהפה. רולינג ביצעה כאן עבודה לא רגילה: להכניס את הקורא בו זמנית לראשיהן של דמויות רבות כל כך, באופן אמין כל כך, לזגזג ביניהן בכישרון כזה - לכתוב עלילה שמתפרסת על פני עיירה שלמה, שכל פרט בה נסקר מכל כך הרבה זוויות - וכל זאת בכתיבה כזאת שהקורא עוקב בעניין מלא ובלי לאבד קשב לרגע. מבחינתי, היא הוכיחה שוב שהיא אחת הסופרות הטובות בעולם, ושילכו לעזאזל הביקורות שאיכשהו החמיצו את זה.

אני חייבת תודה גדולה ליעל על הספר הזה. אמנם סביר להניח שהייתי מגיעה אליו גם בלעדייך (בכל זאת ג'יי קיי רולינג), אבל קשה להאמין שהייתי מתגברת על הרתיעה הראשונית לולא ההמלצה שלך. תודה רבה רבה.

-

"נניח שאת מגיעה לעבודה ורואה את אחד העמיתים שלך בועט בשולחן. את חושבת, 'איזה אדם עצבני הוא'. העמית שלך חושב על זה שבדרך לעבודה מישהו נתקל בו ודחף אותו על קיר ואז צעק עליו. כל אחד היה כועס על דבר כזה, הוא חושב. כשאנחנו מסתכלים על אחרים אנחנו רואים תכונות אופי שמסבירים את הפעולות שלהם, אבל כשאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו רואים נסיבות שמסבירות את הפעולות שלנו. לסיפורים של אנשים יש היגיון פנימי מבחינתם, בתוכם, אבל אנחנו לא רואים את חוויות העבר של אנשים מרחפות באוויר מאחוריהם. אנחנו רואים אותם רק בסיטואציה אחת ולא רואים איך הם היו מתנהגים בסיטואציה אחרת. ולכן טעות הייחוס הבסיסית היא שאנחנו מסבירים באמצעות תכונות קבועות ומתמשכות דברים שאפשר להסביר טוב יותר באמצעות נסיבות והקשר."
(טעות הייחוס הבסיסית, באדיבותו של אליעזר יודקובסקי)
אף פעם לא נתקלתי בספר שמאיר את טעות הייחוס הבסיסית כמו הספר הזה.

יש אנשים חסרי פניות וישרי לב שמסוגלים לנתק לגמרי בין הסופר לבין היצירה. יש אנשים שמסרבים - עקרונית ובתוקף - לעשות זאת. ויש אנשים כמוני, באמצע. לעולם לא אפסיק לקרוא (ולאהוב) את רואלד דאל ולא אכפת לי שהוא היה אנטישמי, ובה בעת אני מאמינה שאישיותו המקסימה של אריך קסטנר היא זאת שקורנת מבעד לספריו והופכת אותם ליפהפיים; את עמוס עוז אני לפעמים סובלת רק בקושי אבל באחדים מספריו של דויד גרוסמן אני מאוהבת אהבת אמת; הידיעה שטולקין וק"ס לואיס היו ידידים משמחת אותי, אם כי אין לכך שום השפעה על הספרוּת שכתבו; ולאפולוגיה על ההיסטוריה יש יותר משקל בתודעה שלי בהתחשב בנסיבות שבהן נכתב.

בספרו האחרון, "אפולוגיה על ההיסטוריה או מקצועו של ההיסטוריון", שתרגומו העברי מונח לפנינו, אומר מארק בלוך שבמחקר ההיסטורי כדאי לעתים להתקדם במהופך לסדר ההתרחשויות, ולהבהיר את הרחוק באמצעות הקרוב. ההיסטוריון אמור להתבונן, כביכול, תחילה בתמונתו האחרונה, הבהירה, של הסרט, ואז לגלגל את הסליל לאחור אל התמונות העמומות יותר. זו 'המתודה הרגרסיבית', אחת ההצעות הנועזות של בלוך.
התמונה האחרונה בחייו של מארק בלוך עצמו: 16 ביוני, 1944, כעשרים וחמישה קילומטרים מצפון לעיר הצרפתית ליון, שעת ערב מאוחרת, אחו רבוע מוקף שיחים גבוהים. משאית נעצרת. ארבעה עצירים, מאנשי המחתרת, מוּרדים ממנה. אנשי גסטאפו מסירים את האזיקים מעל ידיהם, דוחפים אותם לעבר האחו. הארבעה עוברים את השיחים, עושים כמה צעדים מהוססים עד שצרורות מקלע מפילים אותם. חבריהם מורדים מן המשאית, ארבעה אחר ארבעה. באחת הרביעיות — מארק בלוך בן החמישים ושבע, ממושקף, שביר, איש מחתרת זה יותר משנה, ולצדו נער בן שש עשרה רועד כולו: 'זה יכאב.' בלוך אוחז בזרועו בחיבה ואומר לו: 'לא, ילד, זה לא כואב,' ונופל כשהוא הראשון לקרוא: 'תחי צרפת!'
(ב"ז קדר, ההקדמה לאפולוגיה)

מארק בלוך היה היסטוריון יהודי-צרפתי בולט, ממקימי אסכולת האנאל (L'École des Annales) ומחברם של כמה ספרי היסטוריה פורצי דרך. במהלך מלחמת העולם השנייה החל לכתוב את אפולוגיה, האני מאמין שלו כהיסטוריון; אך בחצי הדרך להשלמת הטיוטה הצטרף לרזיסטאנס, נתפס והוּצא להורג. בנו אטיין הוציא לימים לאור את הספר הלא-גמור, שנחשב היום לאחד החיבורים החשובים בתיאוריה של ההיסטוריוגרפיה.
אני הגעתי לאפולוגיה דרך אחד הקורסים שלי, ואחר כך קראתי אותו עוד פעמיים, עם כל הכבוד ל"גדול המצווה ועושה". שכן למרות התותחים ברקע, אפולוגיה הוא חיבור רהוט, סבלני, מגובש וקריא להפליא.
מטרתו העיקרית היא הגנה על הלגיטימיות של היסטוריה כענף מדעי וריגורוזי, כמו גם סקירת עבודתו של ההיסטוריון, המכשולים העומדים בדרכו, מצאי המקורות שלו, שיטות העבודה וכיוצא בזה. בלוך מאמין גדול בשקיפוּת, ולא מדלג על אף מהמורה ומכשול; ועם זאת, ובפרט בהתחשב ברקע לכתיבתו, אפולוגיה הוא אחד המסמכים האופטימיים ביותר שקראתי מימיי.

אסכולת האנאל, שבלוך נמנה בין מייסדיה, החזיקה בתפיסה שהיסטוריה אינה מורכבת רק מאירועים גדולים – מלחמות, מהפכות, משברים – ואף לא מתולדות חייהם של אנשים גדולים – שליטים, מצביאים, אנשי דת וכיוצא בזה. לפיה, כדי לקבל תמונה מלאה של העבר חובה לרדת לחקר ההמונים, באמצעות מה שמכונה היום היסטוריה כלכלית, היסטוריה חברתית, היסטוריה של המנטליות, היסטוריה אנתרופולוגית ועוד.
האנאל התקוממה גם נגד חלוקת ההיסטוריה למקטעים מלאכותיים – לפי מאות, לפי שנות כהונתו של מלך, לפי אירוע שאולי ואולי לא טבע את חותמו על תקופה; בלשונו של בלוך, "הזמן האנושי לעולם לא יקבל שיכפו עליו לא חדגוניות בלתי מתפשרת ואף לא חיתוך נוקשה של זמן השעון. דרושות לו מידות המותאמות להשתנות קצבו, הנכונות להכיר פעמים רבות רק באזורי שוליים כגבולות, כי המציאות רוצה בזה." תחת זאת מעדיף בלוך את השימוש במושגים "דור" לתהליכים קצרים יחסית ו"ציוויליזציה" לארוכים יותר, תוך שהוא מבהיר שגם הם מטבעם גמישים וגבולותיהם מטושטשים-משהו.
כמצופה מאסכולה שעודדה מיזוגים בין היסטוריה לתחומי חקר אחרים, השתמשה האנאל בשיטות ובמידע מתחומים רבים; היא נעזרה בסטטיסטיקה, בממצאים מתחומי האנתרופולוגיה, הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה, האטימולוגיה ועוד, והתבססה על מקורות שעד אליה כמעט ולא נגעו בהם. על סמך כל אלה, האמינו מייסדיה, ניתן לבסס את ההיסטוריה כמדע; גם אם לא מדויק כמדעים הריאליים, על כל פנים עדיין מדע, המתבסס על שיטות מקצועיות ומגיע לוודאויות מסוימות. באפולוגיה מציג בלוך את השקפותיה אלה של האנאל ומציע אותן, כך נראה, כבסיס לכינונה של היסטוריה "נכונה" יותר, מדויקת ונאמנה יותר, במסגרת העולם האינטלקטואלי שייבנה-מחדש לאחר המלחמה.
את החזון הרציני הזה פורש בלוך בהומור, ברהיטות ובחן, מתוך שכנוע עצמי עמוק, ועובדה זו לבדה היא הרבה מקסמו של הספר; ניכר שכתב אותו היסטוריון שאוהב את עבודתו ומאמין בה בלהט כמעט אקזיסטנציאלי.
במבוא, מייעד בלוך את הספר לשני קהלים עיקריים - להיסטוריונים צעירים, ולסקרנים מן החוץ שמבקשים לדעת עוד על כתיבת ההיסטוריה. גם אני מצטרפת להנ"ל; אמנם מדובר בספר עיון, אבל אורכו הסביר לגמרי וכתיבתו הקולחת הופכים אותו לידידותי למשתמש. וחוץ מזה, היסטוריה היא תחום מרתק (אמרה המשקיפה האובייקטיבית) וכדאי לכם. וכו'.

לאפולוגיה אין סוף; בלוך לא הספיק לסיים את היצירה המרשימה הזאת. ואולי דווקא הסוף הזה הוא הוא סוף הולם לחיבור הדן ביחס בין ההיסטוריה למציאות. בין כה וכה, אני שמחה שלא קרה לבלוך מה שקרה לקורצ'אק, ושהוא נזכר היום לא בשל מותו הטראגי אלא בשל עבודתו הייחודית בחייו.

אלפבה נולדה ירוקה כמו החטא (אולי צאצאית של אֶלְפִים, לוחשות הלשונות הרעות). לא היו לה חברים. לא היתה לה ילדוּת. היא היתה סקרנית ומגושמת וקשה-לחבב וכנה יותר משכדאי לה. היו לה חוש צדק מפותח, אחות נכה וחֲבֵרָה לא כל כך טיפשה כמו שהיא נראית ולא כל כך נחמדה כמו שהיא מנסה להיראות.
היא ראתה עוול. היא התקוממה, אבל עושי העוול היו חזקים יותר. היא הוכרעה במתקפה משולבת של יאוש וזעם ואשמה, נחבאה במשך שנים בחיקה המנחם של האלמוניות. ואז התחילה האגדה לצמוח. אז התחילו לקרוא לה בשמות. נשים משכו את ילדיהן בין קפלי הסינר כשחלפה בכפר... ובאיזשהו שלב היא שאלה את עצמה, בעצם, למה לא?
דינג דונג, המכשפה נולדה.

ממה עשוי רוע, זו בעצם השאלה.
יהיו שיגידו לכם שרוע הוא טירוף, הוא פסיכוזה, הוא מתרחש בפלנטה אחרת.
יהיו שיגידו לכם שרוע הוא האדישות, שאת הדם יש לבקש מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד.
למיטב הבנתי, "מרשעת" טוען שלפעמים רוע הוא אידאליזם שנואש.
(אני מאמינה לו.)

אנשים (כולל אנשים חכמים מאוד) שונאים את "מרשעת", מפני שעל פניו הוא הנרטיב של הרעים; הסיפור על איך היתה להם ילדות קשה והילדים בגן משכו להם בשיער, ולכן בעצם החֶבְרָה אשמה שהם דקרו למוות תשעה אנשים ברחוב ופצעו ילדה בת ארבע.
זה לא מה שהוא אומר, בעיני. הוא לא מצדיק את הרוע של אלפבה - והוא לא מציג אותה כקרבן של הנסיבות, כדמות שהכל קרה לה והיא לא עשתה דבר. הוא מציג אותה באור מאוד מפוכח ולא סלחני (מי יעמוד בפני יפיו של האור) והוא מעורר מחשבה ואפל ומורכב ויפהפה וכולם צריכים לקרוא אותו. ולאהוב אותו גם.
(אני חיה באשליות ולא אכפת לי. אני עייפה מדי.)

ממה בעצם עשוי טוב?
מאידיאליזם שעדיין לא התייאש? (מסוכן מדי; השעון מתקתק)
מתחושת חובה? (אף פעם לא טרקת דלתות, דודה פולי?...)
מאידיאליזם מפוכח? (יש חיה כזאת?)

כל פעם שאני מאבדת פוקוס אני מתיישבת על המיטה שלי ומסתכלת מולי בארונות הספרים שלי, ומרגישה אוטומטית מעט טוב יותר. אלה אחד עשר מדפים וכל ספר בהם נבחר בפינצטה. וכל אחד מהם יקר לי נורא. ומרשעת הוא אחד מהם. התחלתי לכתוב עליו ביקורת אולי עשרים פעם, ובכל פעם לא שלחתי, כי היא לא היתה מושלמת, היא לא היתה ראויה לו. ועכשיו אני מרפה. מרשעת הוא ספר נפלא. אני כנראה לא אצליח לכתוב ביקורת שתרגיש נפלאה עד כדי כך. אז רק תדעו: הספר הזה חכם ומורכב פי כמה ממה שהוא נראה. הוא ציני וסלחן בה בעת, הוא נוגע ללב ויש בו דמויות מדהימות שלעולם לא תסלחו להן. אם המלצה שלי אומרת לכם משהו, תקראו אותו.

יש אנשים שכמו נולדו לא מתאימים להלך על האדמה הזאת. נדמה שהם פשוט לא מצוידים דיים. לא מחוספסים מספיק. והם תמהוניים וצבעוניים והם יפים ובלתי נשכחים והם שבירים למגע.
הם מקסימים, בדרכם; אנחנו כותבים עליהם שירים, נובלות, ספרים. אנחנו הופכים אותם למיתוסים, מאדירים את זכרם. אבל לחיות איתם, זה סיפור אחר.
היום, כל ילד בגן מכיר את השם, היום, כל אדם בעולם המערבי מזהה יצירות שלו ממבט, אבל אז הָיֹה הָיָה אדם אומלל ובודד, שלא רבים הכירו, אחדים אהבו ואיש לא הבין, שהרגיש יותר מדי ופחד יותר מדי ונלחם כדי לחיות, והובס.
אולי אני טועה. אולי היה אחד שהבין. אילו היה, היה זה תיאו.
תיאו ואן גוך, אחיו הצעיר של וינסנט, חברו הטוב מילדוּת, המממן שלו רוב שנות יצירתו. הנמען של מכתביו הנסערים, האבודים.

הספר הזה הוא אסופת מכתביו של וינסנט לתיאו. והוא יפהפה כמו האיש עצמו, ושובר לב כמו סיפור חייו. הוא מאפשר כמעט להבין איך מרגישה נפש הכלואה בתוך גוף הכלוא בתוך עולם שאין לו בו מנוח. במילים שנעות בין תקווה לקדחת ייאוש - באמון מתפורר בעצמו, באמנות שלו, בצלילותו - בגילוי לב מרעיד - פורש וינסנט ואן גוך את המחשבות והייסורים והלבטים והדמעות שמאחורי הטרגדיה המוּכֶּרֶת.
כל כך... מנסה. כל כך מלא תקווה. כל כך מייחל.
עדין. מהוסס. אבוד.
מטורף.
מת.

והחתימה החוזרת שלו בסופי המכתבים...
...שלך, בלחיצת יד, האמן בי, וינסנט.

האמן בי.
איכשהו, בכל פעם הצליחו המילים האלה לגרום לי לדמוע. הן כאילו מזקקות אליהן את מלוא המהות של הספר כולו - קריאה לעזרה, ידו של אדם טובע המושטת אל מי שתמיד משה אותו בעבר, קול מתוך תהום, מתחנן. האמן בי.

כן, העבודה שלי, אני מסכן את חיי למענה, שפיותי ממוטטת למחצה - זה בסדר -
*
תיאו, אולי גם אתה מאוהב? הייתי רוצה שתהיה, כי תאמין לי, גם לייסורים הקטנים יש ערך. לפעמים אתה מיואש, יש רגעים שבהם נדמה לך שאתה בגיהינום, אבל יש דברים אחרים, טובים יותר, הקשורים זה לזה...
*
אבל לפעמים - כמו באותם רגעים שאתה חושב לנסוע לאמריקה - אני חושב להתגייס לאיי הודו המזרחית; אבל אלה רגעים אומללים, מדכדכים, שבהם כובד הדברים מכריע אותך, והייתי רוצה שתראה את הבָּתָה השקטה הזאת שאני רואה כאן מן החלון, שמפני שזה מסוג הדברים שמרגיעים אותך ומעוררים אותך ליתר-אמונה, השלמה, עבודה מתמדת.
*
...כי יש שני סוגים של עצלנים, שביניהם ניגוד גדול. יש עצל שהוא כזה מתוך עצלות ומחוסר-אופי, מעצם טבעו; אתה יכול לראות אותי ככזה, אם אתה רוצה. ויש סוג אחר של עצל, איש עצל שהוא כזה בניגוד לאופיו, אדם הנאכל בפנימיותו מרוב השתוקקות לפעולה אך אינו עושה דבר, משום שזה בלתי-אפשרי עבורו לעשות משהו, משום שדומה שהוא כלוא באיזה כלוב, משום שחסר לו משהו שיעשה אותו פרודוקטיבי, משום שהנסיבות והגורל הביאו אותו למצב כזה; איש כזה אינו יודע תמיד מה הוא יכול לעשות, אבל הוא חש באינסטינקט: בכל זאת אני שווה משהו, אחרי הכל יש מטרה לחיי, אני יודע שאוכל להיות אדם שונה!
ואם כך, כיצד אהיה מועיל, במה אוכל לעזור! יש משהו בתוכי, מה זה יכול להיות?
זהו סוג שונה למדי של אדם עצל; אתה יכול לראות אותי ככזה, אם אתה רוצה. ציפור כלואה באביב יודעת היטב שהיא יכולה לשרת איזושהי מטרה; היא חשה היטב שהיא נועדה לעשות משהו, אך היא אינה יכולה לעשות זאת. מהו הדבר? היא אינה זוכרת בבירור. ואז יש לה אי-אילו רעיונות מעורפלים והיא אומרת לעצמה: "הציפורים האחרות מקננות ומטילות ביצים ומגדלות את האפרוחים שלהן", וכך היא מטיחה את ראשה בסורגי הכלוב. אך הכלוב נשאר על כנו, והציפור נטרפת מייסורים.
"תסתכלו על החיה העצלה", אומרת ציפור אחת העוברת שם, "עושה רושם שהיא חיה בנוחיות". כן, האסיר חי, הוא אינו מת, אין סימנים חיצוניים למה שעובר עליו בפנים; בריאותו טובה, הוא פחות או יותר שמח כאשר השמש זורחת. אבל אחר-כך מגיעה עונת הנדידה ומביאה בכנפיה התקפי מלנכוליה. "אבל יש לה כל מה שהיא רוצה", אומרים הילדים המטפלים בה בכלוב, שעה שהיא מתבוננת מבעד לסורגים בשמיים הקודרים, בעננים הנאספים ומבשרים סופת רעמים, והיא מתקוממת בתוכה נגד גורלה. "אני כלואה, אני כלואה, ואתם אומרים לי שאינני רוצה דבר, טִפְּשִׁים! אתם חושבים שיש לי כל מה שאני רוצה! הו! אני מתחננת, חֵירות, כדי שאוכל להיות ציפור כמו ציפורים אחרות!"
יש אנשים עצלים הדומים לציפור עצלה זו.
ולעתים קרובות מונעות הנסיבות מבני-אדם לעשות דברים, הם כלואים, לא יודע באיזה כלוב נורא, נורא, בכלוב הכי נורא. וקיימת ישועה, אני יודע זאת, הישועה המתמהמהת. מוניטין שנהרסו בצדק או שלא בצדק, עוני, צירוף מקרי של פגעי גורל, כל אלה הופכים בני-אדם לאסירים.
לא תמיד אפשר להבחין מהו הדבר שסגר אותנו בפנים, שכולא אותנו, שדומה כי הוא קובר אותנו, ובכל זאת אפשר לחוש מחסומים מסוימים, קירות מסוימים, שערים מסוימים. האם כל זה דמיון, פנטזיה? אינני חושב כך; ואתה שואל את עצמך: "אלוהים! האם זה יימשך הרבה זמן, האם זה לתמיד, האם זה לנצח-נצחים?" אתה יודע מה משחרר אותנו מן השבי הזה? זהו רגש חיבה עז ועמוק מאוד. להיות חברים, להיות אחים, לאהוב, אלה פותחים את שערי הכלא בכוח עליון, בכוח קסמים. אך בלעדיהם אתה נשאר כלוא.
במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים.
והכלא נקרא גם דעות קדומות, חוסר-הבנה, התעלמות גורלית מדבר זה או אחר, חוסר-אמון, אשמת שווא.
*
הכל יבוא על מקומו בשלום, באמת שכן.
*
ייתכן שהדברים שכתבתי לך בנוגע לטרסטך נראים לך קשים. אבל אינני יכול לחזור בי. חייבים לומר לו את הדברים ללא כחל ושרק, אחרת הם לא יחדרו מבעד לשריון שלו. במשך שנים הוא ראה בי שוטה בעל חלומות, הוא עדיין רואה אותי כך, ואפילו אומר על הרישום שלי: "זה מין סם הרדמה שאתה לוקח על-מנת לא לחוש בכאב שאתה משלם על כך שאינך מסוגל לצייר בצבעי-מים".
טוב, יפה מצדו לומר זאת, אך זו אמירה חסרת-מחשבה, שטחית ולא לעניין, משום שהסיבה העיקרית לכך שאינני מסוגל לצייר בצבעי-מים היא שעלי לרשום ביתר-רצינות ולשים לב יותר לפרופורציה ולפרספקטיבה.
מספיק עם זה, אינני ראוי לתוכחות שלו, ואם הרישומים שלי אינם משמחים את כבודו, לא משמח אותי כלל להראות אותם לכבודו.
הוא פוסל את הרישומים שלי, יש בהם הרבה מעלות, ואני לא ציפיתי לזה מצדו. אם אני עובד הרבה על רישום של מודל, הרי שזה מעשי הרבה יותר מכל הדיבורים המעשיים שלו על ציורים שנמכרים או לא נמכרים, נושא בו אינני זקוק להדרכה גדולה כפי שהוא מניח, מאחר והייתי בעסקי מכירת ציורים ורישומים בעצמי.
אז אני מעדיף לאבד את ידידותו מאשר להיכנע לו בעניין הזה.
למרות שיש רגעים בהם אני חש שהדאגות מאיימות להכריע אותי, אני רגוע והשלווה שלי מבוססת על שיטת העבודה הרצינית שלי ועל מחשבה רצינית. אף על פי שיש לי רגעי תשוקה שהמזג שלי מגבירם, אני עדיין רגוע; הוא מכיר אותי זמן רב ויודע זאת. אפילו עכשיו אמר לי: "יש לך יותר מדי סבלנות".
וזה לא בסדר, באמנות אסור שתהיה לך יותר מדי סבלנות, זוהי מילה חסרת פרופורציה. ייתכן שבמקרה שלי יש למר טרסטך פחות מדי סבלנות.
[...]
זה כמו לדחוף בכוח צבעי-מים לתוך חממה. טרסטך ואתה חייבים להבין שצריך לחכות לעונה הטבעית, וזו לא הגיעה עדיין.
*
כשעזבתי את אמסטרדם בפעם האחרונה אמרתי לעצמי: אל תיתן לעצמך בשום אופן להיכנס למלנכוליה או להיות משותק, אחרת עבודתך תיפגע דווקא עכשיו, כשהחלה אצלך התקדמות. לאכול תותים באביב, כן, זה אפשרי בחיים, אבל רק למשך עונה קצרה בשנה, וכעת אנחנו רחוקים ממנה.
*
דרך אגב, שמעת פעם את מוֹו מטיף? שמעתי אותו מחקה כמה אנשי כנסייה - פעם אחת הטיף בפרשת סירת הדיִג של פטרוס (הדרשה התחלקה לשלושה חלקים, ראשית: האם קיבל או ירש את הסירה; שנית: האם קנה אותה בתשלומים או במניות; ושלישית - הו! מחשבה נוראה: האם גנב אותה?)
*
...תחריט אקווטינטה ישן המוכר לך אולי, תחריט שאינו בעל ערך אמנותי רב, אמת, אך הוא הדהים אותי ועשה עלי רושם עצום. אני מתכוון לאחרון מתוך סדרת הדפסים הנקראת "חיי סוס". מופיע בו סוס לבן זקן, כחוש ועייף עד מוות מחיים ארוכים של עמל מפרך, מעבודה רבה מדי וקשה מדי. החיה המסכנה ניצבת בנקודה שוממת ומבודדת לחלוטין, מישור המכוסה מעט עשב יבש וכמוש, כשפה ושם פזורים עצים זקנים, מסוקסים, שוברים וכפופים בידי הסערה. על הקרקע מונחת גולגולת, ומרחוק אפשר לראות ברקע שלד מלבין של סוס השרוע ליד בקתה, שבה גר איש הפושט עורות של סוסים. מעל כל זה פרושים שמים סוערים, זהו יום קר ועגום ומזג האוויר קודר ומדכדך.
זהו מחזה עצוב ומלנכולי מאוד, החייב להדהים כל מי שיודע וחש שגם אנו נצטרך יום אחד לפסוע בגיא צלמוות, ושחיי אדם מגיעים לסיומם בדמעות ובשיער לבן. מה שנמצא מעבר לזה הוא מסתורין גדול שאלוהים לבדו מכיר, אך הוא גילה בדברו המוחלט שיש תחיית מתים.
[...]
מוזר מאוד, אני תמיד מופתע מחדש מכך שכאשר אנו רואים תמונה של יגון בל-יתואר - תמונה של דלות, של בדידות ומסכנות, של קץ כל הדברים או של הדברים במצבם הקיצוני - צצה במוחנו המחשבה אודות אלוהים. כך זה לגבַּי, לפחות, והרי גם אבא נוהג לומר: "אין מקום שבו אני מעדיף לדבר יותר מאשר בחצר הכנסייה, מפני ששם כולנו ניצבים על קרקע שווה; ויותר מזה, שם כולנו תופסים זאת".
*
להתראות - בהצלחה בנסיעה שלך - כתוב בקרוב - אך תבין שאני שם את מבטחי בעתיד בשלוות נפש ובלא תו אחד בפנַי שיסגיר את המאבק המתחולל במעמקים -
שלך,
וינסנט

קל כל כך להישאב פנימה, אל המערבולת הרגשית העצובה הזאת, שסופה כבר ידוע ובכל זאת הולם בך בסופו של הספר, במכתב האחרון.
מה הטעם?
כך מסתיים המכתב האחרון בספר. בלי חתימה, אפילו. בלי ההאמן בי הנוגע עד הלב, בלי שלך, וינסנט. לא עוד לחיצות יד במחשבה. לא עוד תיאו היקר, לא עוד קיבלתי בתודה את המחאתך...
אפשר ממש לחוש את ההסלמה במצבו, את הנימה הנואשת יותר ויותר ממכתב למכתב, את אובדן האמונה ואובדן החברים ואובדן השפיות, צעד אחר צעד -

וזהו זה.
רק ביוגרפיה קצרה בסוף שכתבה אשתו של תיאו, אחרי שמתו שניהם - כי תיאו מת חצי שנה בלבד אחרי מותו של וינסנט.
(גם שם בכיתי, כשהיא מספרת, בתיאורים פשוטים נקיים, איך וינסנט מגיע לראשונה לבקר אותה ואת תיאו בביתם; ואיך שני האחים עומדים בפתח החדר בו מוצבת העריסה של בנו הבכור של תיאו, וינסנט, ודמעות בעיניהם -)

וזה נגמר. הייסורים והתקווה גם יחד. והכישרון, וההבטחה. כל מה שהפך להיות חי לרגע, כשקראתי, ועכשיו חזר להיות קר ועצוב ומת.

אינני מעז לחשוב הרבה על העולם הבא של האמנים, הקיים באמצעות עבודותיהם. כן, אמנים מנציחים את עצמם בכך שהם מעבירים את הלפיד הלאה, דלקרואה לאימפרסיוניסטים וכו'. אך האם זה הכל?
לא, וינסנט, לא, זה לא הכל, יש כל כך הרבה מעבר;
לא, כל עוד דיוקנה של נשמה מיוסרת משתקף מבעד למילים, לא, כל עוד הכאב מחלחל מבין השורות והשנים והמרחק, לא כל עוד לוינסנטים החיים בינינו יש תיאו משלהם לצעוק אליו בליל כוכבים.

"אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה", סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות."

מבין ארבע האחיות מארץ', רובנו מאוהבים בסתר בג'ו. שלוש האחרות הן נשיות ועדינות וגינוניהן מלאי חן; ג'ו אומרת מה שהיא חושבת, ונשמעת לָראוי ולַנכון, אבל לאו דווקא לַמנומס. לא אכפת לה איך היא נראית ולא משנה לה מה יחשבו עליה; היא מצחיקה ומחוצפת ודעתנית ומקסימה ואימפולסיבית, והיא כותבת באותה אובססיביות שכל מי שלא יכול אלא לכתוב מכיר.
מקובל לראות ב"נשים קטנות" רומן אוטוביוגרפי או אוטוביוגרפי למחצה. כמו ג'ו, לואיזה מיי אלקוט גדלה במשפחה ענייה אך אוהבת; אביה, כמו מר מארץ', היה פילוסוף-אוטודידקט והשפיע עליה רבות; כמו ג'ו היא היתה טום-בוי חסרת תקנה, וכמוה חלמה להיות סופרת מפורסמת.
למעשה הדמיון ביניהן מדהים ממש... חוץ מהסוף.
כי לואיזה הגשימה את מה שחשבנו לתומנו שג'ו תעשה: היא נשארה רווקה, היא כתבה ספר מצליח, היא הצליחה להתעשר מכתיבה ולפרנס את המשפחה שלה...
...ואילו ג'ו נישאה לפרופסור באר הזקן, הפסיקה לכתוב, ילדה שני ילדים והקימה בית מחסה לנערים.

למה? כלומר איך? כלומר, מה לעזאזל?
כל אלה שאלות ראויות, וכבר נכתבו עליהן לא מעט מילים
(מי שאהב את נשים קטנות וממש רוצה לסבול קצת יכול לקרוא למשל את המאמר האיום הזה -
https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/08/16/little-women/
- שיגרום לו סבל צרוף אבל יציע תשובה הגיונית למדי. תשובות נוספות אפשר למצוא באחרית הדבר של רינת פרימו להוצאה החדשה של נשים קטנות. אני משערת שגם כאן בסימניה בביקורות על הספר יש לא מעט תשובות, תרעומות ופקפוקים. והנה מצאתי גם תשובה ישנה שלי, מפעם, מזמן -
לגבי הכתיבה. אנחנו אוהבים את ג'ו כי היא לא גיבורה קלאסית (מהתקופה ההיא, כן?) ויש לה שאיפות בתחומים אחרים לגמרי משל מג ואיימי. היא כותבת. היא כותבת בנשמתה, זה ברור - הקדחת הזאת שאוחזת בה בזמנים לא צפויים. ההערצה לכתיבה שלה עצמה והסלידה ממנה שבאות בגלים זו אחר זו. ההסתגרות בעליית הגג ושימות-העולם-יש-לי-השראה-עכשיו.
לורי תומך בכתיבה של ג'ו ומעודד אותה, אבל לא משאיר בה חותם. הוא לא מעז להתערב. למה?
אולי הוא מהאנשים שחושבים שכתיבה היא דבר קדוש, שאסור לשנות אותו. יש לי חברה כזאת. היא בחיים לא תתקן לי סיפור, ולא משנה כמה אבקש.
אולי לא רואה את עצמו כמי שיכול להעיר. אני כל כך רואה את ג'ו חובטת בו עם הכרית ההיא אם רק ינסה.
ואולי הוא רואה בזה תחביב חביב, כמו הציור של איימי (גם אני מציירת, אבל זה לא טירוף רגשי אצלי כמו כתיבה, ודי ברור שהציור של איימי לא דומה בשום דבר לכתיבה של ג'ו). תחביב שהוא תומך בו כי הוא אוהב את ג'ו ורוצה בהצלחתה אבל רילי, מה יש לעשות עם כתיבה? ועוד אישה?
כי מה יקרה אם ג'ו ולורי יתחתנו? כתיבה וילדים? ברור למי יש זכות קדימה.
וכאן נכנס לתמונה מר באר. למר באר יש דעות נחרצות על כתיבה ראויה ולא ראויה, והוא מביע אותן באזניה של ג'ו ומשפיע מאוד על הכתיבה שלה. אבל כשהם מתחתנים - ואנחנו מגלים את זה בפרולוג של סטקטו מהיר - שטף של בשורות ועדכונים ודמויות חדשות - ג'ו מפסיקה לכתוב.
אז למה.
העורכת טוענת (ויש היגיון בדבריה) שאלקוט רצתה לעשות את זה לא טבעי. היא רצתה שבבת אחת נמצא את ג'ו המופרעת והמקסימה שלנו רעיה מאושרת ואמא לילדים ואם בית לעשרים יתומים. היא רצתה שנבין שהיא חולמת על עתיד אחר לג'ו, אבל עתיד כזה הוא בלתי אפשרי בעולם בו היא חיה.
לכן היא השיאה אותה למר באר הזקן והזר במקום ללורי - היפהפה, המקסים, העשיר. לכן היא הוסיפה לה עוד ילדים זרים מעבר לילדיה שלה. לכן ג'ו צריכה להפסיק לכתוב, לגמרי - כי אולי היינו עשויים לחשוב שזה לא כזה גרוע, את מבינה. אם ג'ו ולורי היו מתחתנים והיו להם שניים - שלושה ילדים יפים וג'ו היתה ממשיכה קצת לכתוב בין לבין, היינו עשויים לחשוב שזה סוף הולם. לדעת העורכת, אלקוט חשבה שהוא ממש לא.
אבל אני חושבת שאלקוט מאמינה שכתיבה היא אש. היא בוערת, זה נכון, אבל היא עלולה גם לאכל אותך. זה הכל או לא כלום. אי אפשר לבעור על אש קטנה. וזה מתחבר לי עם קטעים של פול אוסטר אבל זה כבר עניין אחר.
אז אולי לא אופיר (משאלה אחת ימינה) הוא טוטאלי. אולי כתיבה היא טוטאלית. אולי כתיבה מניעה אותך עד שאתה צונח נטול כוחות לגסוס באיזו פינה.
ואז אתה צריך לבחור: לחיות את החיים או לכתוב אותם.
ואז אתה צריך לחיות עם האובדן של אחד משניהם.
היה פה פעם דיון בקבוצת סקרים שבו כולם הסכימו שיוצרים סובלים יותר. אבל אף אחד לא רצה לוותר על היצירה. גם אני לא רוצה, ואני לא בטוחה שהייתי מסוגלת.
הזכרתי כבר את פול אוסטר? ב"מר ורטיגו" שלו הגיבור לומד לעוף, אבל בסופו של דבר נאלץ לבחור בין תעופה לליבידו - הבחירה הכי עירומה, הכי מופשטת, בין יצירה לחיים.
אני כבר לא לגמרי שלמה עם התשובה הזאת, למען האמת. והיא גם חלק מדיון אז אני לא בטוחה עד כמה היא מובנת. אתם מתמודדים, נכון. יופי.)

אבל לא זאת הנקודה שלי הפעם. הפעם אני רוצה לדבר על משהו אחר.
זוכרים את הרומנים הסנסציוניים שג'ו כותבת? זוכרים איך היא נרגשת לקבל כסף, אפילו תמורת זבל מוחלט, כסף בשביל המשפחה, לא בשביל עצמה או משהו? זוכרים איך פרופסור באר מגנה את הסיפורים האלה בלהט ובחום לב כאלה שג'ו שורפת אותם ונשבעת לא לכתוב כאלה שוב?
ובכן, הנה הם לפניכם.
לגיבורה של "מרדף אהבה גורלי" קוראים רוזמונד, וורד העולם, אלא מה, והיא יפהפיה ונבונה וטראגית, והיא מתאהבת בנבל שכבר נשוי אבל היא לא יודעת את זה ויש לו בן שהוא לא מכיר בו והוא לא מהסס להרוג, ויש גם נזיר שהוא בכלל דוכס לשעבר וגם שחקנית תיאטרון טובת לב ויפהפיה (דא) ובסוף, ספויילר! הגיבורה מתה והנבל מתאבד והנזיר יתאחד עם רוזמונד בגן עדן!
(שמואל ארגמן בגרסה נוצרית, בחיי)

כשראיתי בחנות ספרים משומשים את הכריכה, את שם הספר, את שם הסופרת, איכשהו היה ברור לי מייד שאלה בדיוק הרומנים למשרתות שג'ו כתבה בזמנו, ורציתי בכנות לראות עד כמה זה גרוע.
(מאוד.)
(אבל זה מבדר.)
(כה מבדר.)
ומשעשע אותי מאוד הרעיון שאלקוט היתה מוכרחה להמציא דמות שתנזוף בה על כתיבת טראש:
"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה, אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה."
אני בפירוש לא מסכימה איתו, עם האלטר-אגו של אלקוט. כתיבת זבל היא לא פשע, גם אם אינה דבר להתפאר בו. ואם זה מה שמפרנס משפחה, איך כתוב אצלנו? "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". למי אכפת?

לאלקוט עצמה יש סיפור חיים מדהים, אגב. כשהאחיות מארץ' נשארו בבית, היא התנדבה כאחות במהלך מלחמת האזרחים; היא היתה סופרג'יסטית ופעילה נגד עבדות; היא גם גדלה, מסתבר, בקומונה הטבעונית הראשונה בארצות הברית. בחורה כמו רוזמונד היתה התגלמות הטיפוס שהיא בזה לו בציטוט שבראש הביקורת, ואפילו ג'ו היא רק מעט ממה שהיתה היוצרת שלה. היא נפטרה רווקה וצעירה למדי, עוד לא בת שישים, אבל נשים קטנות לפחות נשאר, ולעזאזל השוביניזם והטפות המוסר, בעיניי הוא עדיין מעולה.