“Consider this
The slip that brought me
To my knees failed

לפני שנתיים, אולי שלוש, דיברתי עם חברה בטלפון. דיברנו על אלוהים. היא אמרה שהיא לא מאמינה בו. בכלל. היא אמרה שככל הנוגע לה הוא לא קיים. היא גם אמרה שככל הנוגע לה, היא תמשיך להיות דתייה לנצח. שלזעזע את העולם שלה - את ההורים שלה - זה מטורף. אני אמרתי שלחיות חיים שלמים בתור מישהי שאת לא זה מטורף יותר. אמרתי שהעמדת הפנים תתנפץ מתישהו, וזה יכאב. היא חשבה שאני טועה מרות ואני חשבתי כנ"ל רק להפך ועברנו לדבר על משהו אחר.

Trying to keep up with you
And I don't know if I can do it

עברו שנתיים ומשהו. היא נשואה לאברך וגרה ליד הישיבה שלו ולומדת במכללה ומאושרת. תמיד כרסם בי פחד שאם אשאל אותה על השיחה ההיא, היא בפשטות לא תזכור אותה; שהמחיקה העצמית הצליחה עד כדי כך.
השבוע דיברנו. הגענו מספיק קרוב לנושא ואני גיששתי, תגידי, זוכרת שאמרת לי שאת לא מאמינה באלוהים?
בטח.
ואמרת שתעמידי פני דתייה לנצח כי לצאת בשאלה יהיה טראומטי מדי. שאת מעדיפה לקיים את האשליה.
כן.
שאלתי ישירות: וזה מה שאת עושה עכשיו? את חיה את זה בלי להאמין בזה, כי זה נוח וכי זה פשוט יותר?
היא הכחישה. אמרה שזה לא שהיא לא מאמינה, אלא שאין לה זמן להכריע בנושא; שהיא חיה כדתייה בתור ברירת מחדל, עד שהחיים יאפשרו לה לשקול מחדש את האקסיומות שלה. היא עדיין התעקשה שגם אם מסקנת השקילה מחדש תוביל לכיוון עזיבת הדת, היא תישאר דתייה כי המשפחה והחברים. ועכשיו גם הבעל, ותכף הילדים.
אני עדיין חושבת שהיא טועה מרות. אבל עצם העובדה שהיא לא התכחשה לזיכרון הזה, שהשכנוע העצמי לא חצה את הגבול הבלתי הפיך, מילאה אותי הקלה.

I thought that I heard you laughing
I thought that I heard you sing
I think I thought I saw you try

But that was just a dream

שאלות של זהות הן דבר כואב. מערער במהותו. מקס פריש מתעסק בהן בצורה אובססיבית, טורדת מנוחה, כמעט מבעיתה. קל כל כך לטבוע בתוכן. לאבד כיוון. לא לדעת למי להאמין, מי צודק, מה נכון.
ג'יימס וייט נוחת בשוויץ ונעצר. המשטרה השוויצרית, כמו גם מספר אנשים שהוא טוען שאינו מזהה, מתעקשים שהוא אינו וייט אלא דווקא אנטול שטילר, פַּסָּל שוויצרי נעדר. וייט מכחיש. אשתו של שטילר מוּבאת אל הכלא; ידידיו של הפסל מבקרים. הם מזכירים לו נשכחות שאינו זוכר, כועסים עליו, מתרפקים עליו. והוא בשלו: אינני שטילר. מי מהם צודק? אפילו קולו של וייט, שהיה כה בטוח בתחילה, מקבל גוון מהוסס. מפחיד כמה קשה לפעמים לדעת מי את.

אבל "אינני שטילר" מערער מסיבה אחרת. הוא מפחיד בגלל האחרים. הוא מפחיד כי זהות היא בו זמנית הדבר האישי ביותר, והדבר הכי פחות אישי; כי כל האנשים שסביבך באינטראקציה מתמדת עם הזהות שלך; כי את חלק מזהות קולקטיבית; והאם יש בכלל דבר כזה, למצוא את עצמך בלי לאבד את האנשים שאת אוהבת, האנשים שאוהבים אותך?

The lengths that I will go to
The distance in your eyes

החיים שלי עברו מפנה בשנה האחרונה, ובחודשיים האחרונים הוא היתרגם גם לשינויים בפועל. הכאבתי להרבה אנשים. הכאבתי לאנשים שאני אוהבת. זו לא שאלה של אשמה, ובקושי שאלה של בחירה, אבל הכְּאֵב עדיין כְּאֵב והמרחק לפעמים מכריע אותי. הזהירות המחושבת שלא היתה בינינו פעם. ההיסוס, שקילת המילים. הדמעות, שלי ושלהם.

Every whisper
Of every waking hour
I'm choosing my confessions

ומה לספר, ולמי. וכמה מעט שליטה יש לי, בסופו של דבר, ומי יודע, ומי לא יודע, ולא את כולם אני רוצה לשתף, ולא את כולם אני יכולה לשתף, ולא לכולם אני יכולה להסביר.

That's me in the corner
That's me in the spotlight
Losing my religion

ומי יבין. ומי לא. ואת מי ואת מה איבדתי.

Oh no, I've said too much
I haven't said enough

דיברתי על זה עם כל כך הרבה אנשים. לפעמים נדמה לי שאני מדברת רק על זה. לפעמים נדמה לי שאזלו לי המילים.




(כל הציטוטים מתוך Losing My Religion של .R.E.M)”

“לקח לי זמן די רב לקרוא את הרומן הזה. גם בגלל היומרנות שלי לקרוא אותו בשפתו המקורית – גרמנית, וגם כי הוא מרתק ורב שכבתי. אדם בעל דרכון אמריקני נוחת בשדה תעופה בשוויץ ונעצר ע"י הרשויות השוויצריות, בטענה שהוא מתחזה והוא איננו ג'יימס לארקין וייט, כפי שכתוב בדרכונו, אלא אנטול שטילר, פָסָל ואזרח שוויצרי שנעלם בנסיבות מסתוריות. הספר מתחיל במשפט"Ich bin nicht Stiller" (אינני שטילר) אנחנו מקבלים מעין "מחברות" שכתב אותן הנ"ל, שבהן הוא מספר בגוף ראשון את מחשבותיו ובהן הוא מנסה לשכנע את הרשויות, שהוא אכן איננו אותו אדם שטוענים שהוא... תוך כדי כך אנחנו מקבלים גם ממנו גם את מחשבותיו, תיאור של מה שקורה לו בבית הסוהר ומה קורה כשמביאים אליו מי שאמורים להכיר אותו: מכרים, קרובים ואף את אישתו של הנעדר... תוך כדי כך בקפיצות של זמן ומקום הוא מספר למי ששומר עליו ולנו סיפורים על חייו באמריקה ובמקסיקו. הסיפורים עצמם הם מרתקים. לעתים נדמה שאין להם כל קשר לתמה המרכזית של העלילה שהיא עניין הזהות של אותו אדם. וייט/שטילר טוען כל הזמן בתוקף שיש פה טעות נוראה. בעלילה שהולכת ומסתבכת מסתבר שהתובע במשפט של הנ"ל באופן מוזר גם מתיידד איתו ושאולי הוא ואישתו היו גם ידידים של שטילר הנעדר... קולו הסובייקטיבי בגוף ראשון שמספר לנו בצורה מבולבלת סיפורים בקפיצות של זמן ומקום הופך להיות ב"מחברות" מסוימות לעיתים קולו של רולף התובע ידידו של ווייט/שטילר שמספר לנו את הסיפור "מהצד", בצורה יותר שקולה וחד ממדית והוא גם מספר לנו את האפילוג שבו אנו מקבלים בצורה בהירה את מה שבאמת קרה. בראיון שנערך עם פריש (נפטר בשנת 1991) אמר פריש משהו מרתק בעיניי; שהוא מתחרט על כך שהוסיף את האפילוג ולו יכול היה - היה בדיעבד משמיט אותו מהספר... זהו ספר רב שכבתי עם רבדים שמתחת לפני השטח. האם יכול אדם לנטוש את זהותו וחייו הקודמים? האם אפשר בכלל למחוק את העבר? הוא יצא בעברית כבר לפני שנים רבות בשם "אינני שטילר". בעיניי זהו ספר מורכב וחשוב ואפילו ספר מופת! שאני ממליץ עליו מאוד.”