הרופא שרואה את האדם כמכניזם קר של תופעות חברתיות, הכול מכניזם ביולוגי של מחלות ועובדות.
האמן שרואה את העולם כאידאלים של אסתטיקה, מקורות השראה לייצירה.
הם שני צידי המתרס של עיוורון האדם.
הם חבריו של גיבור הסיפור, האדם הרגשי אשר קורס תחת המציאות.
הם מובילים אותו אל גן החיות האנושי — רובע הזונות של העיר.
תחושת הניכור והעולב נמצאת בכל בית שהם עוברים.
קורבנות החברה לכודות תחת מרותה של בעלת הבית ותלויות בחסדי האנשים — נתלות באנושיותם של אנשים המובלים על ידי תאוות הגוף שלהם והעיוורון החברתי שלהם.
הסיפור יורד במורד התהום החברתי עד אקורד הסיום — זעקתו של הגיבור כנגד האטימות המכוונת של החברה.
האם האדם יכול לראות את המציאות החברתית כפי שהיא מבלי לקרוס?
מחשבות על "קלת רגל":
הסיפור עוסק במתח שבין אותנטיות — לחיות את מה שאתה באמת מאמין בו, מתוך כוונה כנה שלמענה אתה מוכן אף להקריב את עצמך — לבין חיים שהם צללית ריקה של מעמד, של העמדת פנים ושל הרצון "להשתייך ל...". כאילו המעמד החברתי או המקצועי שלי מעידים כשלעצמם על תכונות האופי שלי.
כמו ברבים מסיפוריו של צ'כוב, הטרגדיה מצויה מעבר לפינה, וההבנה של האמת — של מה ראוי באמת בחיים — מתגלה לגיבור בשלב מאוחר מדי.
החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על שטויות חיצוניות נטולות ערך. יש להבין ולהעריך את הקיים כל עוד הוא שם; להבין לעומק מה אתה עושה, ולמה אתה עושה זאת, באופן כן ואמיתי.
אבל כבשים הולכות בעדרים, ומי שפועה חזק יותר יוביל אחריו מספר כבשים. ובכל זאת העדר ימשיך לזרום, ואין חשיבות אמיתית לטרנדים המתחלפים שבתוכו — הם ארעיים.
המחשבה העצמאית היא תהליך פנימי של רטרוספקטיבה, לעיתים אפל וכואב, שנבנה במשך שנים. אין קיצור דרך. אך עד שהאשליות אינן מתפוררות, החיים אינם אלא סימולציה של משחק חברתי רדוד ומטופש.
אצל צ'כוב החברה לא מעריכה את האדם הפשוט, הכנה והטוב, בעל הערכים, אבל השורש רקוב ועמוק הרבה יותר.
מחשבות על "פחד – סיפורו של מיודעי":
הדיון המרכזי בסיפור נע סביב חרדה קיומית ותחושת האבסורד — מפגש מבעית עם ההבנה שהכול קונטינגנטי, מקרי, זמני וחסר פשר.
זו הבנה היוצקת באדם תחושת זרות, הפועמת בו בכל סיטואציה ובכל מפגש עם המציאות.
זהו סיפור קצר מאוד, אך הרעיון הגולמי הטמון בו — אותה חרדה קיומית מול האבסורד של החיים — יידון ויפותח מאוחר יותר בידי הוגים גדולים כמו אלבר קאמי וז'אן פול סארטר
מחשבות על "שכנים":
הפער שבין אידאולוגיה כללית לבין המקרה הפרטי — מן המקרו אל המיקרו — מתגלה במפגש הכנה של פיוטר עם האנומליה שבדעותיו. זהו מפגש בין אידאולוגיה כללית אחת לאחרת: קטבים שונים אשר מפספסים את המקרה הפרטי והאנושי של הרגש.
מן המפגש הזה מתעורר ספק, ואיתו גם חוסר היכולת לפעול כאשר האדם אינו יודע כיצד להכריע; הוא נותר באי־ודאות.
אידאולוגיות גדולות וכוללניות, שהתקבעו לאורך השנים והתאבנו, פוגעות בדינמיקה הבין־אישית.
רבים מן האנשים אינם מבינים מדוע הם מאמינים במה שהם מאמינים. הערכים אינם בהכרח נובעים מהכרה פנימית, אלא מכתיבים לאדם כיצד אמורות להיראות "משפחה" ו"חתונה", וכל רובד אחר המסליל את חייו.
מחשבות על "אגף 6":
קל לבקר ולנתח כאשר אתה תקוע במגדל השן — לראות את הכול מלמעלה, מבלי להבין שאתה מנותק; להרגיש שאתה יכול להבין הכול מבלי לחוות על בשרך את הסבל האמיתי של החיים.
האם השלווה הסטואית היא פריווילגיה שניתנת ליישום רק בתנאים שבהם האדם מנותק — "בזכות" מעמדו הכלכלי והחברתי?
האם תפיסה זו מובילה בהכרח לאדישות כלפי המצב האנושי של החיים סביבך?
האדם הוא לעיתים קורבן לגורלו, ודינו להתמודד מול מציאות חסרת פשרות — מול המצב האנושי ההישרדותי, "התרבותי", שעלול להיות מתבהם ודורסני.
לא ניתן לנתק בין הרעיון לבין המעשה. פילוסופיה ללא שורשים במציאות עלולה להפוך למילים ריקות. ראגין, גיבור הסיפור, ריפד את חייו בספרים ובתיאוריות שהצדיקו את אדישותו כלפי מצב מטופליו. הוא לא ירד לעומק הדברים ונותר בתחום התיאורטי בלבד.
אין הבעיה בתוכן הפילוסופי עצמו, אלא באופן שבו האדם משתמש בו כדי להצדיק את אי־פעולתו במציאות ואת ההתכחשות למתרחש סביבו.
מחשבות "סיפורו של אלמוני":
גם כאן הדיון עוסק בחשיבות של ראיית האנושי. זוהי גישה שלפי צ׳כוב חשובה יותר מכל אידאולוגיה פוליטית.
האדם צריך לדאוג לאחר, לחמול על הזולת ולהתחבר לאנושי שבו.
לשם כך מציג צ׳כוב בסיפור מעין תמונת נגטיב בדמותו של אורלוב. אורלוב הוא ציניקן ניהיליסטי, חסר אמונה אידאולוגית, הבז לכל ערך מוסרי; תגובות אנושיות ורגשיות אינן אלא טרדה בעיניו.
הכוח ההרסני בסיפור אינו אידאולוגיה או פילוסופיה, אלא ציניות אינטלקטואלית אדישה.
המספר נאלץ להביט אל תוך הריק הניהיליסטי הזה, ומתוך כך לזנוח מעליו את תפיסותיו התמימות כמהפכן. הריק הניהיליסטי מהדהד את הריק האידאולוגי — בשני המקרים האנושיות הולכת לאיבוד.
לסיכום, אנטון צ'כוב שוזר בסיפוריו הקצרים דיונים פילוסופיים עמוקים, תוך שמירה על יכולת ספרותית אדירה. הדיונים הללו נסובים פעמים רבות סביב האדם שנמחץ בין כוחות שונים: חברה אדישה, אידאולוגיות נוקשות, מסורות שהתאבנו, ומרדף מתמיד אחר סטטוס חברתי שיאשר את קיומו.
במובנים רבים נדמה כי הדמויות אצל צ'כוב אינן נאבקות רק במציאות החיצונית, אלא גם בדרכים השונות שבהן האדם מנסה להימנע ממפגש כן עם המצב האנושי — עם עצמו ועם הזולת.
סך הכול כיף ממש, אחלה ספר!
הוויכוחים ביניהם אינם רק אינטלקטואליים, הם משקפים את הקרעים האידיאולוגיים של אירופה בראשית המאה העשרים:
הומניזם מול משיחיות פוליטית, ליברליזם מול טוטליות, מדע מול דת.
אלא שהדיונים המבריקים הללו מתרחשים בעולם שבו כולם חולים. ולכן יש בהם אירוניה עמוקה: התרבות האירופית מדברת גבוהה-גבוהה על רוח, קדמה ואידיאלים בזמן שהגוף שלה עצמו מתפורר.
זהו גם הרומן הגדול של המוות. המוות בהר הוא כמעט חוויה משחררת או נורמה ביולוגית. אנשים נעלמים, מיטות מתחלפות, ומחלת השחפת מרחפת מעל הכל כמו גורל. החיים נמשכים סביבו בשלווה מוזרה, כמעט אסתטית.
במובן זה מאן רומז שהתרבות האירופית שלפני מלחמת העולם הראשונה חיה במצב דומה: חולה, מודעת למחלה, אך מהופנטת מן האינטלקטואליות שלה עצמה.
עם זאת, הרומן אינו חף מפגמים. הוא מתארך יתר על המידה בתאורים כמעט מדיטאטיביים של סיטואציות שכבר הגעתי לעייפות וקראתי הרבה יותר לאט מהאופייני לי ואף סיימתי ספר וחצי אחרים במקביל. מאן מתמסר להסברים, לדיונים, ולניתוחים פסיכולוגיים עד כדי כובד מיותר לעיתים. יש פרקים שבהם העלילה פשוט נעצרת. לא פעם מתעורר הרושם שהספר היה מרוויח מעריכה קפדנית יותר שםא לומר : היה מספיק לי כרך אחד.
למרות יופיו, קשה לומר שזהו שיאו של מאן. בהשוואה ל־יוסף ואחיו או לדוקטור פאוסטוס, יצירות שבהן הסינתזה בין מיתוס, רעיון וסיפור הדוקה יותר ודיברו אלי יותר, הר הקסמים נראה לעיתים כמו ניסוי אינטלקטואלי גדול מדי עבור עצמו.
אך בשורה התחתונה הרומן משאיר תחושה ברורה: העולם חולה.
הסנטוריום על ההר איננו מקום חריג הוא רק דימוי מוקצן של המציאות.היום לא פחות מאז אולי הציוויליזציה כולה שוכבת על מרפסת, עטופה בשמיכות, מודדת חום ומדברת על קדמה ותכלס אנחנו בתוך מלחמות ואולי על סיפן של גדולות יותר.
ואולי זו בדיוק גדולתו של הספר: הוא תפס את הרגע שבו אירופה עוד נראתה תרבותית, מנומסת ואינטלקטואלית רגע אחד לפני ההתפרצות של ההיסטוריה.
הציון שלי 9/10
מדוע? יש ספרים כאמור של מאן שהתחברתי אליהם יותר אבל אם לא היה כותב את הספר מאן, הייתי מאוד מתרשם מהספר ומהסופר. מצד שני, הוא לא אחיד, טרחני לעיתים קרובות מדי והתרגום ארכאי וכבד ועם זאת מצויין.
==============================================
מחשבות והרהורים נוספים לאחר קריאה חוזרת של הפרק האחרון:
הפרק האחרון של הר הקסמים הטריד את מנוחתי כאמור, אני מסתובב כבר יממה לא סגור לגבי סוף הספר ואנסה להסביר מחשבות שעברו בי בלי ספויילרים. מדובר בסיום פתוח מדי.
בפרק האחרון (שוב ללא ספויילרים) מתקיים דו קרב רעיוני בין ההומניזם של ההשכלה, החירות והקדמה אל מול שילוב פרדוקסלי של דת וקיצוניות טוטליטרית. האחד יורה באוויר, מעין סימבול להומניזם בכל מחיר, גם במחיר חייו, והשני בוחר לסיים דרכו שם באופן סימבולי.
כאילו ביקש לומר מאן שהאידאולוגיה הקיצונית מתאבדת כאשר היא נחשפת לאנושיות טוטאלית. המאבק האידאולוגי של אירופה הגיע לנקודה שבה הוא כבר אינו יכול להיפתר באופן רציונלי.
סוף הספר מתחיל בתקופה שכולם רבים עם כולם, לכאורה סוג של חיידק חדש אך בפועל תוצאה של דקדנס.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה משנה את הכל וההר הקסום מתנפץ אל המציאות.
בכוונה לא דיברתי בביקורת שלי על הנס קסטרופ, האנטי גיבור של הספר, מדוע? הוא מעין מתבונן יותר מאשר חלק מ.. מצד אחד. מצד שני, אכן הוא הגיע לשבועיים ונשאר שבע שנים, חסר עמוד שדרה שכזה אך בחצי העמוד האחרון של הספר הוא עושה מעשה שצמרר אותי ואומר את האמירה המדהימה ביותר בספר בעיני: המוזיקה קרובה למוות, אך גם מעניקה עומק לחיים.
הספר מסתיים בשאלה מפורסמת של המספר: האם מתוך המוות, מתוך הטירוף של המלחמה, יכול להיוולד משהו כמו אהבה?
קסטרופ הוא הוא האדם הגרמני עצמו, ולכן הוא מתבונן לאורך הספר ופחות עושה למעט פה ושם. הוא תמים, מחפש משמעות, נסחף בין רעיונות.
ברומן הזה ישנן שלוש שאלות מפתח: מהו הזמן? האם זמן מחלה (לא פיסית) הוא זמן אחר? האם המוות נותן עומק לחיים? האם תרבות גבוהה כמו מוזיקה ופילוסופיה יכולה להציל את האדם? התשובה בחצי העמוד האחרון: לא, רק אהבה תוכל באם תשרוד את התופת.
הרהור אחר שעבר בי הוא הקשר גורדי בין מאן לפאוסט של גיתה:
פאוסט מוכר את נשמתו ל־מפיסטופלס, אנשי ההר מוכרים נשמתם למנהל המקום ועוזרו.
חולה בברגהוף מוסר את הזמן שלו ובכך נותן את חייו לזמן מחלה, מחשבה, התאהבויות פה ושם, פילוסופיה ומוות.
הסנטוריום איננו רק בית חולים, הוא המעבדה של מפיסטו שם נוצר ההומונקולוס המתבונן אחרת ומחדש בעולם.
בדומה, קסטורפ לומד הכל מחדש בהר: פילוסופיה, פוליטיקה, מוות, אהבה, מוזיקה ומחלה. זוהי השכלה טוטאלית כפי שפאוסט ביקש לעצמו.
במקום מפיסטופלס אחד, מאן נותן לקסטורפ שני "שדים": סטמבריני ונאפתא וקסטורפ מתקיים ביניהם כמו פאוסט בין שמיים וגיהינום.
גברת שושא היא ביאטריצה שלו או מרגריטה בשמה האמיתי.
החטא הפאוסטי האמיתי היה הרצון לדעת הכל. אצל קסטורפ החטא עדין יותר: הפיתוי שבניוון שכן הוא קיבל חופש מעבודה, חופש מהחיים וזמן אינסופי לחשוב. במובן הזה המחלה היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקבל.
ואולם, ממש כמו פאוסט, גם קסטורפ בסוף חייב לחזור לעולם שהפך לשדה קרב ושם דבר לא עוזר לו מכל מה שצבר בגן העדן על ההר: הפילוסופיה, המוזיקה, התרבות. אלו כבר לא יגנו עליו שכן הוא ברגע אחד חוזר להיות חייל אנונימי במלחמה פסיכית.
ברגע האחרון הוא שר שיר מתוך מחזור שירי חורף ששוברט הלחין. בתוך המלחמה, האדם עדיין שר ולמעשה שואל האם התרבות יכולה לשרוד את הברבריות?
ומשפט הסיום שואל האם האנושות יכולה ללמוד משהו מן האסון מה שבעיני הוא הגרסה המודרנית של השאלה הפאוסטית: האם האדם יכול להינצל אחרי שהוא חצה את הגבול.
בשונה מפאוסט, כאן האדם הבינוני במרכז היצירה שסביבו נטווים כל הקורים והעכביש מחכה לרגע הנכון.
לסיום: לאחר קריאת הספר הרגשתי תחושה מוכרת, כאילו שמעתי סימפוניה כבדה במיוחד של מאהלר או ברוקנר ואז ראיתי מול עיני את הקשר. אסביר וזהירות זה יכול להשמע מטורף:
בדומה לסימפוניות של המלחינים שציינתי המבנה: פרקים איטיים, התפרצויות של רעיוניות ופינאלה אפוקליפטי, כך בנוי הספר.
בסימפוניה רומנטית גדולה ישנם לרוב מספר חלקים לא מבוססי קצב בלבד שכל אחת מהן משנה את האווירה.
כך גם ברומן, הוא מתחיל כמו פרלוד איטי, מתפתח לתנועות רעיוניות סוערות, ולבסוף מגיע לפינאלה טראגי.
התנועה הראשונה מעין פרלוד: ההגעה להר, אפשר לשמוע את הכינורות הנוגים יחד עם שאר כלי הקשת מציירים את הנופים והדרך.
כאשר הנס קסטורפ מגיע לסנטוריום, האווירה רגועה, אפילו מעט אירונית. הכול מתנהל באיטיות: שיחות ארוכות, טקסי ארוחות, מדידות חום, שגרה כמעט מוזיקלית וזה מזכיר פתיחה סימפונית שבה מוצגים המוטיבים שיחזרו בהמשך.
ואולם תמיד בסימפוניה מתרחש המשבר, לרוב אפילו בפרק הראשון ואף זה קורה בספר בצורות של מחלה, הזמן והפיתוי להישאר על מוטיב מסוים או בהר.
שני הקולות המרכזיים סטמבריני ונאפתה הם דיאלוגים מוזיקליים ממש בדומה לשני כלים בתזמורת שמנגנים מנגינות מנוגדות. הרעיונות שלהם מתנגשים שוב ושוב כמו נושאים סימפוניים שמתפתחים.
התנועה השלישית היא האדאג'ו של הזמן שכן אצל ברוקנר ומאהלר אדג׳יו יכול להמשך דקות ארוכות מאוד מתוך כלל הסימפוניה, להלן החלקים המשעממים בספר, אני מכיר עלים ספציפיים באזור או מחשבות על זמן, שגרה בסנטוריום ומדיטציה על מחלה.
התנועה שלאחר האדג׳יו לרוב היא התפרצות לא הגיונית ובעיני מדובר בפרק השלג שהוא רגע של התבוננות עמוקה בחיים ובמוות.
לקראת סיום סימפוניה לרוב יש את הדרמה האמיתית וניתן להקביל זאת לדו־הקרב והמערכה הצבאית, במוזיקה זה קרשנדו צורמני.
וכאן, בדומה לסימפוניות של מאהלר וברוקנר, אין פתרון הרמוני, רק שאלה פתוחה.
בסוף הספר קסטורפ שר שיר מתוך Winterreise של פרנץ שוברט שכן גם המלחינים הללו נהגו לצטט מילים גרמניות קלאסיות.
כאשר נפלה עלי ההשוואה לסימפוניה הבנתי משהו עמוק יותר: הרומן הזה ספציפית, הוא לא העלילה אלא רעיונות פורחים כמוטיבים מוסיקליים שיבואו ויחזרו תרצה או לא תרצה, לא כולם נהנים ממאהלר אך מי שכן, מתעופף ברגעים מסויימים, ממש כמו כאן/מאן.
![הר הקסמים [2 כרכים]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers5/50866.jpg)
