“ההיסטוריה המשותפת שלי עם הגולם מפראג התחילה בשנת 1989 עת תיאטרון הבימה הציג את ההצגה על במותיו ואני שמעתי את שידור ההצגה ברדיו..קריין הרדיו המחיש בצורה משכנעת מה קורה על הבמה ואני נשבתי בסיפורו המופלא של אותו ייצור דימוני שנוצר, על פי סיפור יהודי עממי, ע"י המהר"ל מפראג על מנת להציל את הקהילה היהודית בפראג מעלילות הדם השונות שטפלו עליה.
מאז התאהבתי בסיפורי עם יהודיים אירופאים ודומה שאפילו חובבי העל נסתר ההוליוודים הבינו שיש כאן טעם ונתנו במה בתכניות על חושיות כמו 'תיקים באפילה' של שנות התשעים ו'גרים' בעשור האחרון.
היה זה אך טבעי שבמהלך לימודי האקדמיים אטול קורסים בתולדות הבעש"ט והחסידות בכללותה ומרצי המומחה, עמנואל אטקס הטיב לשזור בנפתולי לבבי חוטי זיקה ורקם אותי לתרבות הדימוני והעל טבעית של היהודית החסידית.
בספר 'הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים' מביא יודל רוזנברג מבחר סיפורים עממים דימונים אודות הגולם וחכמים חסידים, מזרח אירופאים, ואני מדגיש כי כולם נמנים על תנועת החסידות לה מיוחס יכולת לבצע מעשים על חושים.
איני מתכוון להתחיל בויכוח תיאולוגי האם מדובר בניסים או לא; אני כן חושב שקיימים חושים או כוחות שאנשים מסוימים, בדומה למנטליסטים בני ימינו, הצליחו לרתום לטובתם ואותם כוחות נחשבים בידי העממים כנס אלוהי כי אין ביכולתם להסביר מעשים אלו.
אותם מעשים מיוחסים קבלו בקרב הספרות העממית, קרי אותה ספרות שעוברות מאב לבן בתוך הקהילות ומידי דור נוסף לה עוד נדבך של הגזמה, הגדרה של ספרות דמונית - מעורבים בה שדים ויצורים שטניים שרק הכוח האלוהי שניתן לידי רבנים חסידים, עילויים בדבקות ותורה מסוגלים לנצח ולהטות את הכף לטובת הצדיק.
מרבית היהודים שהיו בעלי השכלה דתית בסיסית - על תנועת ההשכלה אין בכלל מה לדבר ובמזרח אירופה היהודים חיו בעיירות ובשטיטלך התאגדו מסביב למנהיגות הדתית ומתוכה החלו להיווצר הסיפורים מסביב לדמותם של הרבנים עושי הנסים גם כדאי לפאר ולהלל את כוחם ולמשוך מאמינים וחסידים אליהם (מזכיר קצת את מערכות הבחירות האחרונות והפופוליזם הזול בו נוקטים מנהיגי התנועות הפוליטיות) וגם לעלות את המורל השפוף בצל עלילות הדם ושנאת ישראל שתמיד הייתה שם.
בשליש הראשון של הספר נותן עורך הספר עלי יסיף הקדמה (די ארוכה) על ההבדלים שבין ספרות עברית לבין ספרות עממית וכיצד הטיב רוזנברג, לדעתו, להפוך את הסיפורים העממים לספרות.
פחות התחברתי לפרשנותו של יסיף ולמשנתו הארוכה אודות התפתחות המספר העממי אבל כן נתפסתי לסיבות שהוא מונה להתפתחות הספרות העממית היהודית - סיבות אותן ציינתי למעלה ואוסיף גם שקהילות יהודיות שחיות בקרב עמים אחרים לא יכולות לשמור על בדלנות מלאה והתרבות המקומית מחלחלת לתוכה. כפי שבקרב הנוצרים היו סיפורים עממים אודות כוחות על והיהודים כיכבו במיטב התיאורים האנטי נוצריים כך אצל היהודים החלו להיווצר הסיפורים אודות החסידים שבכוחות אלוהיים הגנו על קהילותיהם ונלחמו באנשי הכמורה שונאי ישראל וגם יכלו עליהם.
לטענת יסיף, רוזנברג איגד ואסף את הסיפורים העממים והעלה אותם על כתב בהתאמה למציאות בה הוא חי ופעל והיא מחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
השינויים הקומסטים שרוזנברג ערך בסיפורים הותאמו לרוח התקופה בה חיו היהודים, כלומר אם יהודים הותקפו על רקע אנטישמי בידי פורעים אז בסיפורים העממים הכו היהודים את שונאיהם ועלבו בהם כפי שהאנטישמים עלבו במציאות.
נהניתי מהספר ולתוהים מביניכם האם אמת בדבר, אסיים במשפט הלקוח מסרט מהולנד דרייב של דויד לינץ (הפך את זרם העל חושי והביזרי לרמת אמנות קולנועית):
'הכל כאן אשליה'.
חג שמח והסגר שקט.”
