אני לא בטוחה מה סיימתי לקרוא עכשיו. אמנם יש לו צורה מלבנית, דפים מצהיבים ומודפסים ובאופן כללי, זה אמור להיות ספר. אבל לא כך אני מרגישה כרגע- למען האמת אני אפופה תחושת חלום, ערפל, כישוף של קרח ושלג ועכשיו אני חייבת לשבת ולכתוב על כל זה, כדי להמליץ על היצירה הבלתי רגילה הזאת ולנסות להעביר אותה הלאה, כמיטב יכולתי. אני לא חושבת כי באמת קראתי אותו. יותר מדוייק לומר כי נכנסתי לתוך קפאון משתק עצמות, לב ו

במרכז הסיפור "ארמון הקרח", המתרחש בכפר נורבגי, נמצאת נערה בת אחת־עשרה בשם סיס, אשר טאריי וֶסוֹס מיטיב לתאר את דרך מחשבתה ואת מכלול תחושותיה בנוגע למעמדות החברתיים בכיתה, את הפחד המתעורר בה בחושך, את רגשות האשמה שלה ואף את הקשר המתהווה בינה לבין בת כיתתה, אוּן. התיאורים הפסיכולוגיים האלה הם אחד ההיבטים המרשימים בכתיבתו של וסוס. מעניין שספר מ-1963 רומז על התפתחות אהבה חד-מינית בוסרית, אשר מתוארת בצו

זה סיפור מטריד, המסופר מזווית יוצאת דופן. הסיפור עוסק לכאורה בשתי ילדות בנות 11 ובארוע חשוב, שכל אחת מהן פירשה בדרך אחרת, שתוצאתו הופכת סידרי עולם ומשנה את חיי שתיהן באופן מוחלט. אני אומרת "לכאורה" כי נראה לי שוסוס ניסה להגיד משהו אחר, דרך סיפור שעלילתו היא משנית לאווירה הפיוטית שהוא מתאר, ושרובו מתרחש בתוך מוחן של הגיבורות.
וסוס שחי כל ימיו - כך כתוב - באחד מאזורי הספר בנורווגיה, שהשלג, הקרח, קפ

איזו יצירה קטנה ומושלמת רקח כאן הסופר הנורבגי טאריי וסוס. כשקראתי את הביקורת המשובחת של הקיסרית הילדותית שלנו על הספר הייתה לי תחושה שניתקלתי בו אי אז בעבר הרחוק ואכן כשקראתי אותו היה לי דז'ה וו קל אך עדיין הייתי המומה מהאיכויות של הספרון הצנוע הזה בעל הכריכה הצהובה והמיושנת של עם עובד משנות ה-70' האבודות.

כשקראתי קצת על הסופר נוכחתי לדעת כי הוא גם משורר ואכן לספר עוצמות פואטיות אדירות. מצד אחד

משובח. עוד המלצה טובה שקיבלתי פה באתר, יש קוראים באתר שכבר הבנתי שאם המלצה שלהם מעוררת בי סקרנות סיכוי גדול שהקריאה בספר תהיה מענגת, אחת מאותם קוראים היא הקיסרית הילדותית.
הספר הקטן הזה כל כך מרגש, שקראתי אותו בנשימה עצור מצד אחד ועם עצירות מתודיות כדי לנשום ולהפשיר. ספר שבאופן תאורטי אפשר לקרוא ביום יומיים (קצרצר) הארכתי את ההתענגות עליו לאורך שבועיים. הזכרתי לעצמי ילד שבידו ממתק קטן והוא נוגס ב

"חברים הם אלה העושים את עולמך."

אם יש משפט אחד בכל החיים מבחינתי, שהלוואי וכל אחד יזכה להבין את משמעותו, זה המשפט הזה. והוא המשפט אשר הדהד בתוכי לאורך כל קריאת הספר.
החברה הכי טובה שלי היא כבר כמו אחות;
לשוטט ברחובות של העיר בשעות הקטנות של הלילה, ללכת לבית שלה בלי התראה ולדבר עם אמא שלה שעות, להרגיש אפילו מספיק בנוח בשביל לפתוח לבד את המקרר. לדעת כבר מה תמצא שם.
לקבוע טיול לחול יום לפני הט

"אוּן הביטה למטה לתוך עולם קסום של צריחים וגמלונים וכיפות מצופות-כפור, ועיקולים קלים וערבוביה של קישוטים. והכל קרח, והמים קולחים באמצע ומוסיפים לבנותו ללא הרף. פלגים של המפל הוסטו לצדדים והם שוטפים באפיקים חדשים וצרים צורות חדשות. והכל זוהר. אור השמש עדיין לא הגיע, אבל הכל קורן מעצמו בצבעי ירוק וכחול-הקרח, והקור קור-מוות. ומפל-המים צולל לתוך כל זה כמו לתוך מרתף שחור. ולמעלה, על שפת הצוק, המים נפרש

איני זוכר שמישהו כך הצית את דמיוני. כמו השדים לחשו לי "תרצה להצית להבה יקירוביץ'"? לא, לא בזמן הקריאה. ותדעו לכן שאני מסרב לקרוא לספר הזה יצירת מופת. כי אלה שהוגדרו כך מן הסתם הם מופת למשהו אחר, כמו הספרים הנעלים והנחשבים באמת. אני לא אמהר להלביש את הספר בשמלת יצירת המופת, אף אחשוב שיהיה זה חטא. הקשב מופת יקר, אינך רשאי להיכנס בדלתותיה של כל יצירה גדולה. סוטה שכמוך. הגדיל הסופר ורשם לנו מהם בגדי ה

חודש לפני חתונתנו שאלני חברי באיזה יעד אבחר לירח הדבש.
לו כלל לא היה אכפת. הוא ממילא ביקר ברוב האתרים באירופה "ותאמיני לי, הכל אותו דבר" אמר בנימה משועממת.
תקעתי בו מבט רושף שהבריח אותו למטבח להכין לנו ארוחת ערב והכרזתי שנסע לפאריז בעיקר מכיוון שהייתה ועודנה מקור השפעה להרבה אמנים וסופרים וכי משום שרציתי לבקר במקום משכבו של אוסקר ויילד ולפזר חמניות על קברו.
יכולתי לדמיין את פרצופו המתחלחל של בע