הפסקאות הראשונות בביקורת עלולות להיות קשות לקריאה, ראו הוזהרתם.

*************

זה קרה לפני עשרים שנה, בבוקר יום קייץ נאה. המתנתי במכונית שלי ברמזור אדום. השמש זרחה אבל עוד לא קפחה. הציפורים ודאי צייצו, אבל אני לא שמעתי אותן, כי התבוננתי פנימה ולא החוצה: הייתי בדרך לבחינת התואר השני, מנסה להריץ בראש את כל השאלות האפשריות שחברי הוועדה עשויים לשאול אותי, מוודא שיש לי תשובות.

פתאום, מזוית עין

עוכר שלווה, מהפך קרביים, אגרוף בבטן, מדיר שינה, סחרחרה מטורפת, רכבת הרים מטלטלת, מעורר קבס, אלה מעט מן הביטויים שזוחלים בתודעתי בשבועיים האחרונים כמו תולעים של רוע.

מעולם לא ניגשתי לכתיבת ביקורת בחרדת קודש כזאת, בתחושה של עצב תהומי, במצב רוח שעל סף הבכי, כמו שניגשתי לכתיבת הביקורת הזאת. ספרים רבים השפיעו על דיעותי, על האידיאלים שלי, שינו את השקפת עולמי, הרחיבו את אופקי, השמיעו את קולם של אלה שא

לא אשכח את הרגע הזה שגיליתי את שני הפסים במקלון. שני פסים עבים וברורים שהסתמנו על הרקע הלבן. הרגשתי שהדם אוזל ממני, כאילו הייתי בובה מתנפחת שמישהו חורר במחי יד. "מה יצא?" הגיע אלי קולו של בן זוגי מאי שם. לא מסוגלת לענות קרבתי אליו את המקלון. "הריון" הוא אמר בקול של מי שמודיע על צונאמי מתקרב, ושמט את סכין הגילוח שבידו. הריון. אני באמת בהריון. ניסיתי לחייך אליו באומץ, אבל בתוכי התפרקתי למליוני חלקיק

ניגשתי לספר הזה עם חששות, אפילו הייתי אומרת עם קצת פחד, ודי במהרה הוא מיגנט אותי אליו- מעין מסע פסיכולוגי לנבכי נפש האדם.
במרכז הסיפור מערכת יחסים בין אם ובנה –אווה וקווין.
אווה מגיעה אל האימהות בגיל מאוחר – 37, וגם זאת לאחר המון לבטים והתחבטויות. היא אישה המקדשת את החופש והעצמאות שלה והיא יודעת שהאימהות תגזול את אלו ממנה.
לרוע מזלה, אווה נאלצת להתמודד עם ילד "ייחודי" , ילד שנולד עם תועפות של

לא רק מתבגרים עורכים טבח בחבריהם בכלי נשק קלים להשגה. גם כאלה שכבר עברו רשמית את גיל הנעורים - אם כי נשארו באותו מרחב של "הביטו בי! אני כה מיוחד, אף אחד לא מבין אותי, אבל הרובה שלי יכריח אותכם לשים לב אלי". זה לא קורה רק באמריקה אם כי הרוב המכריע של המקרים האלה קורה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שלמעשה המציאה את הז'אנר. הספר הזה יוצא דופן לא בגלל הסיפור ההופך טריוויאלי ממקרה טבח אחד למשנהו. הוא יו

מי קובע מה אנחנו נהיה כשנהיה גדולים? חובה על הורים לקרוא את הספר. למזלי עשיתי ילדים ואז קראתי את הספר כי אחרת זה היה קשה יותר.

את האמצעית שלי שאני קוראת לה "הקצפת" שלפו לי מהבטן והרגשתי כל כך מרוקנת לאחר מכן שרציתי דקה להתכנס בעצמי לפני שאקבל אותה. בזמן שבן זוגי מצלם והיא בוכה והאחיות מקרקרות סביבה רציתי דקה לעצמי. ואז שמעתי את הרופא שואל כך מתוך תחושה של ערפל רוצה לראות אותה? ואני עניתי לא!

ידעתי שאקרא את הספר הזה באיזשהו שלב, אבל דחיתי את קריאתו בידיעה שהוא קשה לעיכול, בעיקר להורים. בדיעבד, אני יכולה לומר שרתיעתי מהספר היתה מוצדקת ואשר יגורתי בא לי – ובגדול: זהו ספר מעורר חלחלה, חרדה, בחילה. ספר שנועץ סכין בלב, ומסובב...
ובכל זאת היה שווה: סבלתי, אבל יחד עם זאת לא יכולתי להפסיק כי הוא פשוט מעולה.
עצם נושאו של הספר היה יכול להוביל לכתיבה קלישאית, יללנית, עתירת מניפולציות רגשיות, ו

כבר חלפו לא מעט שנים מהבילוי השבועי בימי הקיץ החמים בפארק השעשועים, סל פיקניק, שמיכה מרוטה, בקבוק מים וכמה חטיפים, העיקר להתיש אותם, לתת להם להשתולל ולהתפרק, לחזור הביתה, מקלחות, ארוחת ערב, ולנשום לרווחה שהנה עוד יום נוסף תם לו...ובחורף? הסיוט של כל הורה, אייך להעסיק אותם כשהגשם לא מפסיק לרדת, כששריקות הרוחות מבחוץ רק גורמות לך להצטנף עוד יותר במיטה...היום? אני מתגעגעת, מתגעגעת לימים שהייתי הצעצוע

בוקס בבטן, זו התחושה שמשאיר אחריו הספר הזה. גם מחנק, עצב גדול, מועקה. כבר שבוע עבר מאז שסיימתי לקרוא אותו, והוא עדיין לא יוצא לי מהראש, מטריד ומציק. הספר הזה ישב על מדף הספרים לקריאה שלי וחיכה לתורו. בתחילה קצת חששתי ממנו בגלל הנושא הטעון. אחר כך הייתי בהיריון ולא רציתי להציף את עצמי במחשבות שספר כזה יכול לעורר. ולפני שבוע אזרתי סוף סוף אומץ. אפשר להגיד על ספר כזה שנהניתי מהקריאה שלו? האמת שנהניתי