“מה הפחדים העמוקים, אלה שמככבים בסיוטים שלכם? אני מדברת על "פחדים" בלשון רבים כי לכל אדם יש יותר מפחד עמוק אחד. גאי בארט כתב ספר על אחד הפחדים המככב - נראה לי - אצל הרבה אנשים: להיות סגור במקום כאשר אין תקווה לחילוץ - לא עצמי ולא חיצוני. אכן פחד עמוק ובסיסי. אבל גאי בארט שידע מספיק על קיומו של הפחד הזה, לא הצליח לעשות משהו עם הידיעה הזאת, כי, לצערי, הכתיבה שלו אינה מצליחה להמחיש את הרעיון, ולכן - הספר אינו מרגש או גורם הזדהות.

חמישה צעירים - כנראה בגיל הכיתות העליונות של בית הספר התיכון - נכלאים מרצונם במרתף שאף אחד לא יודע על קיומו כדי להתחמק מהשתתפות בטיול שנתי. מארגן התעלול המחוכם הזה הוא מרטין, תלמיד כריזמטי ומקובל, שעל פיו - פחות או יותר - יישק דבר. החמישייה - שלוש בנות ושני בנים אמורה לבלות שלושה ימים עד לחילוצם על ידי מרטין. אף אחד לא יודע שהם שם, הם מביאים איתם ציוד בסיסי - ממתקים ואלכוהול בעיקר - ונמצאים באותו חדר גדול במשך שלושת הימים האלה. בארט מתאר את שיחותיהם - אולי אפשר לקרוא לזה ככה - את התנהלותם, ומנסה לתאר את רגשותיהם והתנהלותם כשהם מבינים שמרטין לא יבוא לחלץ אותם.

הספר כתוב במעברים בין הסיפור הזה - בעבר - לבין הווה של מי שמספרת עליו. הוא כתוב כולו ברמזים עם המון התייחסויות רגשיות מסוג של "ואף שהדבר עדיין לא היה גלוי לעין, דמות זו שנמוגה לאיטה בעודה צועדת לעבר העצים...היתה עתה, מנקודת ראות מסויימת אחת, דמותו של רוצח" כמו שאמרתי, בארט לא הצליח, לדעתי, לפתח את הרעיון המעניין שהיה לו לכדי ספר ממש מרתק. הדמויות נותרו אלמוניות פרט לשמותיהן, הפעולות נותרו לא הגיוניות או אמינות. בארט עצמו - כמו שכתוב על העטיפה האחורית, היה בסביבות גילן של דמויותיו כשכתב את הספר שיצא לאור ב 1993. לא מצאתי שהוא כתב ספרים אחרי אותה תקופה, מה שאומר אחת משתיים - או שהוא הבין שכדאי לו לעסוק בתחום אחר, או שכישורי החיפוש שלי לא משהו. או גם וגם...”

“אני אתחיל מהסוף: את הספר הזה גמרתי בבלבול מוחלט, מהסוג של "מה?! רגע, אז מה קרה פה בעצם...???". אחרי שכל הדמויות היו כ"כ מוזרות וכל מה שקרה שם היה תמהוני ולא ברור, גם הסוף היה מפתיע ובלתי צפוי.
מאז עברו כמה שנים, וכשראיתי את הספר הזה בספרייה ודפדפתי בו קצת כדי להיזכר, הבנתי פתאום איזה רעיון ענק הספר הזה. לוקח זמן לעכל, אבל אם מבינים ת'רעיון - זה בהחלט ספר שאפשר להנות ממנו.”