הסופרת התקשתה למצוא מו"ל שיוציא את ספרה לאור. הפיתרון שמצאה - שם עט של גבר. כי "לא מתקבל על הדעת" שאשה תהיה חתומה על ספר חסר כל עדינות ועם תאורי אלימות בוטים כאלה. הספר יצא לדרכו, מתקבל ע"י חלק מקוראיו באופן צונן עד מקפיא (חלק מהגישה הזו תוכלו לראות גם עכשיו אם תעיינו בביקורות על הספר). הסופרת הלכה לעולמה ב1848, שנה לאחר שיצא לאור. לקח זמן עד שחלק מקוראיו של הספר התחילו להבין שהוא אינו "ספרות קלוק

יליד אוסטריה, 1.75 מ' גובה, משקל ממוצע, השכלה תיכונית בקושי, רצון ושאיפה להתקבל ולהתחנך במיטב בתי הספר לאמנות – לצייר או להיות אדריכל. זה היטלר בתמצית. משכּל שאיפותיו נהדפו אל קיר חסר גמישות, המשיך היטלר להשתרך בדרכי החיים, גר בבתי מחסה לגברים, כמעט נטול חברים. בשלב מסוים אף גויס לצבא והיה חייל לא רע. אפילו טוב. שאיפותיו החלו להיחלץ מבועת האמנות לעבר הפוליטיקה. מסביבו ראה רק חיילים אבודים, קשיים כ

זהו רומן הביכורים של מישל טורנייה ובשום אופן אין להקיש מכך לגבי אופיו של ספר זה, זוכה האקדמיה הצרפתית.
ששת מושתת כמובן על הספר רובינזון קרוזו של דניאל דפו. כאן לפנינו נוסע בשם רובינזון קרוזו, הנוסע על האניה וירג´יניה בשנת 1759. האניה נטרפת מול חופה של צ´ילה, בסמוך לאי לא נודע ולאחר סערה. רובינזון הוא הניצול היחיד והוא מתעורר בחוף לבד אל מול גופה השסוע של האניה.
חייו על האי מתחילים כשרובינזון מנס

איזו כריכה מכוערת יא אללה. מבטיחה לכם שהכריכה שלי יותר טובה.

אין מה לומר על או הנרי שלא אמרו לפניי כבר אלף פעמים. גאון; ציניקן מופלא; רומנטיקן שמאלץ; מלך; שודד; רמאי; שרלטן; הו כה טוב. חזרתי לטייל בין שבילי אחרי עשרים שנה לאחר זמן מה ומצאתי בו פנים ניו יורקיות עליזות, אבל, אנושיות והמון שמחת חיים.

עשרה דברים בשבילם שווה לקרוא את אחרי עשרים שנה:
1. הגברים. כה מסוקסים, כה מתוחכמים, קרי רוח. כ

אפשר להניח שאם ג'ורג' אליוט היתה עושה מה שכולם עושים, אף אחד כבר לא היה קורא אותה היום. אבל ג'ורג' אליוט לא היתה אישה ויקטוריאנית רגילה והרומנים שלה גם הם לא היו רומנים ויקטוריאנים רגילים של בנות המאה ה-19. אם להתייחס לרומן הספציפי הזה, הגיבורים שלו אינם הנשים החסודות שצריכות לברור להן חתן ראוי מתוך שלל רוזנים, לורדים או סתם בעלי אחוזות, תוך שהן מעבירות את הימים בין רקמה, נגינה בפסנתר ונשפים.

פרס בוקר ("בוקר" על משקל "קוטר" – אחד שמקטר) הוא פרס יוקרתי לספרות. "ילדי חצות" של סלמאן רושדי זכה בפרס הבוקר, ואחר כך אף נבחר ע"י ועדת מבקרי ספרות כ-"בוקר של הבוקרים", כלומר, כספר הנחשב ביותר מבין הספרים שזכו עד כה בפרס. ניגשתי, לפיכך, לקריאתו של ספר זה מתוך ציפיות גבוהות, אשר מותנו ע"י חוות דעתו של אבי שקרא את הספר לפני: "יש בספר יותר מדי דברים מוזרים", אמר אבי, וגם ציין שבכל ערב, אחרי קריאת שני

בשנים האחרונות המושג "פוסט טראומה" הופך נפוץ יותר ויותר בשיח הציבורי וזוכה להכרה גם מחוץ לחוגי העוסקים במקצועות הטיפול הנפשי. נדמה לי שדוגמה אחת לכך עשויה להיות ההחלטה לחדול ממופעי הזיקוקים בחגיגות יום העצמאות, בגלל ההשפעה הקשה של קולות הפיצוצים על הלומי קרב.
הספר "טראומה והחלמה" נפתח בסקירה היסטורית של חקר הטראומה, שממנה עולה כי החקירה המדעית בתחום סבלה בעצמה מטראומות, שכן לצד פריצות דרך חשובות

או. הנרי הוא אחד הסופרים האהובים עלי. ככל שהתרבות האמריקאית העכשווית - כפי שהיא משתקפת בסרטים סדרות וספרים - מאוסה בעיני, כך חלק מהיוצרים המוקדמים, ששיקפו תרבות שהיתה תמימה, בלתי מודעת לעצמה, שהאמינה באגדה שב"אמריקה" הכל אפשרי אם תעבוד קשה ותאמין באלוהים, אבל היה בה מקום לערכים כמו חמלה ואהבת אדם, היתה חביבה בעיני. בין היוצרים האלה - דיימון ראניון, דורותי פארקר, ג'ק לונדון, ג'ון סטיינבק (ועוד שלא

לפני קצת פחות משבועיים, התחלתי לקרוא את דוקטור ז'יוואגו וכבר בעמוד החמישי נטשתי, וזה לא בגללו זה בגללי. חשבתי שהאקלים הסובייטי (או לפחות מה שזכרתי מהסרט שהופק מהספר, שכולם בוססו שם בשלג), ייטיב עם הדביקות של חום יולי אוגוסט אבל כנראה שזו לא סיבה מספקת לקרוא את פסטרנק וגם לא להתמודד עם מכסה של 700 עמודים- לכך נדרשת מוכנות אחרת... אז במקומו שלפתי מהספרייה שלי את ברנד מלמוד. אחרי שקראתי את "העוזר"