“יליד אוסטריה, 1.75 מ' גובה, משקל ממוצע, השכלה תיכונית בקושי, רצון ושאיפה להתקבל ולהתחנך במיטב בתי הספר לאמנות – לצייר או להיות אדריכל. זה היטלר בתמצית. משכּל שאיפותיו נהדפו אל קיר חסר גמישות, המשיך היטלר להשתרך בדרכי החיים, גר בבתי מחסה לגברים, כמעט נטול חברים. בשלב מסוים אף גויס לצבא והיה חייל לא רע. אפילו טוב. שאיפותיו החלו להיחלץ מבועת האמנות לעבר הפוליטיקה. מסביבו ראה רק חיילים אבודים, קשיים כלכליים וגרמניה ההולכת ונכפפת תחת הסכם ורסאי, אותו הסכם שהיה אמור להביא שלום לאירופה לאחר המלחמה הגדולה, אבל הביא לגרמניה בעיקר השפלה.
בתי הבירה היו המקום בו החל היטלר את עבודת השכנוע שלו. הבולשביזם הרוסי היה האויב הראשי, היהודים האויב המשני. לפעמים הסדר התהפך, לפעמים הלך יד ביד. כצעיר לא צעיר, והוא כבן 29-30, קיומו היה מהיד לפה, אבל כשרונו כנואם הביאו לנאום בפני קבוצות הולכות וגדלות במינכן וסביבתה. שנאה היתה לחם חוקו. שנאה לבולשביזם, לרוסיה הקומוניסטית, למי שהשפיל את גרמניה בהסכם ורסאי, לסדרים הישנים שגרמו לגרמניה לקפוא על שמריה.
היטלר הסכים לנאום בכל מקום שרצה בו - והיו רבים שרצו בו - אותו אחד שיכול לנאום שעות ללא לאות, לגרום לפרצי מחיאות כפיים ורעמי רקיעות רגליים פעם אחר פעם ולצאת משולהבים ועם תקווה. היטלר לא ראה בזה די ופנה לבניית מפלגה שתגייס את ההמונים – המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. גרמניה אינה מדינה קטנה ולא היה קל לצאת מגבולות בוואריה, אבל לא היטלר היה זה שירים ידיים. הוא הרבה לקרוא ספרי היסטוריה ומדינאות, שכלל עצמו לכדי מכונת רטוריקה משומנת, ידע את פעלולי הטקסיות והדרמה. בכל מקום בו הופיע הביא את חבריו שיעשו את הרעש הנחוץ, יקימו את הבמה, יכינו את האולם ויניפו דגלים, השונים מדגלי המדינה, גדולים, רבים וטקסיים. כל נאום זכה לרעש המתחייב והיטלר גאון הרטוריקה יתגלה גם כפוליטיקאי ממולח בהמשך.
בהמשך המפלגה תגדל ותתעצם אל מול המצב הכלכלי ולנוכח הקשיים הלא מעטים העומדים בפני הגרמני הממוצע לגמור את החודש. תופענה החולצות החומות, האס. אה., בריוניו של היטלר, להם נתן תפקיד, כבוד, סידור לחיים ואפשרות לתעל את האלימות בחייהם, אף היא מעשה במחשבה תחילה. החולצות החומות הם אלה שהסדירו את מקומות הופעתו, סידרו כל סידור אפשרי מדגלים ועד פרחים וכשלא היו מספיק אנשים, דאגו להביא עוד. ולא שחסרו אנשים לאחר ששמעו על הנואם שצץ משום מקום.
אישית, היטלר היה נטול חברים, אבל דאג להקיף עצמו בכלומניקים, לעומתם הוא עצמו זהר והם היו כמרבד לרגליו. מתנגדיו פערו עיניים לנוכח התופעה בה אדם בא משום מקום, סוחף המונים בצעקות, מרתקם שעות ולאחר מכן הם מגרדים בפדחתם ולא רואים שמץ אידיאולוגיה מסודרת בדבריו של הנואם העולה.
היטלר אינו גרמני ומכאן שאינו יכול להבחר. זה לא מפריע לו להשתלב בפוליטיקה, ולהגדיל מפלגה שבאה לכאורה להיטיב עם הגרמני הממוצע, הרמוס והמושפל. 1929 היא השנה המכה בכלכלה העולמית, גם בגרמניה. מי שחווה קושי, הקושי הועצם. האינפלציה היתה הרסנית, התעשיה מיושנת והשלטון בלתי יעיל. על כל אלה בנה היטלר את תפקידו מעלה כששנות השלושים מחכות לו.
ההתחלה לא היתה מבטיחה למרות שפע התמיכה. הממסד הפוליטי התקשה לעכל דמות ססגונית וצווחנית כמו היטלר, אך נטולת אידיאולוגיה ברורה, למרות שהיה למעשה פוליטיקאי ממולח ומשופשף. שנת 33' דווקא האירה פנים והיטלר השתחל לרייכסטאג.
כבר ב-1929 הקיף עצמו היטלר במעין חיל הגנה פרטי, האס. אס., שהפך לשירות מודיעין. כוחו של היטלר התעצם ללא הרף והפך לתקווה של הגרמני המצוי, שרצה כמו כל פועל מצוי לחם ועבודה. היטלר לא הסתפק בכך ורצה להאדיר את גאוותו של העם, לדאוג למרחב מחיה עצום ורב, לספח מפה ומשם. למשל, באביב 38' סיפח את אוסטריה ובסתיו אותה שנה את חבל הסודטים המצוי בצ'כוסלובקיה.
למרות שבעבר הציע הסכם אי-התקפה לפולין, מגע קרוב של ברית המועצות עם גרמניה שלא היה קיים, גרם להיטלר אי-נוחות לגבי מדינה שהיטלר לטש אליה עיניו. הסכם מינכן מ-38' התפוגג וב-1939, בספטמבר, היטלר מחליט לפלוש לפולין. גאוותו בכוחו היה כה רב ויכולתו הפוליטית בגרמניה ובאירופה בכלל כל כך מעוגנים, שביטחונו היה ללא גבול. שיאו הרטורי, הפוליטי והצבאי היה ביוני 1940, עת השלים גם את כניעת צרפת, כניעה מהירה ומבישה. זו היתה גם התחלת הסוף.
תוך שנה מצא עצמו היטלר שקוע עמוק בשתי חזיתות. חייליו פוזרו בין חזית צרפת במערב לבין החזית במזרח. צרפת לא היתה שיקול מי יודע מה, אבל היטלר שקע בבוץ בו שקע לפניו כמעט מאה ומחצה נפוליאון. הקור והבוץ הרוסי היכו בו, עצרו את הצבא הלא מצויד מספיק (היטלר ציווה שלא לצייד היטב את הצבא מאחר וחשב שלא יהיה בכך כלל צורך והניצחון יהיה מהיר). מאסטרטג מזהיר אך לפני שנה (רב"ט היטלר, כן?), שמצביאים ותיקים הורידו את הכובע בפניו ולעיתים אף נאלצו לאכול אותו, הפך למנהיג עייף, ידו ורגלו השמאלית רוטטות תדיר מאיזושהי לקות מסתורית, אדם שמלאה את בכיריו בנאומים, אך מסרב לקבל עצתם. ממרחק של אך 30 ק"מ ממוסקבה ומתקווה להפוך את ברה"מ למדינת חסות, היטלר נאלץ לקבל דיווחים על ציוד שנתקע או כלל לא קיים, מיליוני מתים ואפילו נסיגות פה ושם. היטלר הפך לשוכן בונקרים וסירב לקבל הודעות שהעציבו אותו, הכעיסו אותו והוכיחו לו את מה שידע תמיד, שהוא מוקף בוגדים.
אם שקע בשתי חזיתות פיזית, מולו היו גם הבריטים ולאחר מכן גם האמריקאים, שהחלו לכתוש את גרמניה ללא רחם במטוסים חדישים ורבים. שוב ושוב דחה היטלר את ההצעה לבנות מטוס סילוני וחדיש, שיכול היה איכשהו להצילו. מחשבתו כאסטרטג שוב לא היתה מזהירה אך שנה שנתיים קודם לכן. הוא הפך לשבר כלי, שוב לא היה יכול להחליט בבהירות. זמן מסוים אף נטה להסכם עם האמריקאים לאחר מותו של רוזוולט. עם אייזנהאואר חשב שיוכל לחתום על הסכם אספקת נשק נגד הבולשביזם הרוסי. ההיסטוריה מוכיחה שלא היה בדברים אלה כל סיכוי שהוא. אם לא די בכך, גם מוסוליני סיבך אותו בפתיחת חזיתות מיותרות בבלקן והכוח שהיטלר רצה להעמיד בהפלת רוסיה, התפזר לאורך גבול ארוך מדי.
ב-1943-1944 החלו ניסיונות של קבוצות קושרים לנסות להתנקש בחייו של היטלר. השיא היה בניסיון של הרוזן פון שטאופנברג לפוצץ בהצלחה פצצה בחדר הישיבות. כרגיל, היטלר יצא כמעט ללא פגע מהפיצוץ. במקביל, היטלר חש יותר ויותר שהוא זה שנבחר להציל את גרמניה ואת אירופה, ליצור אימפריה חדשה בה ישלוט האדם הלבן ולהעיף את הכללים הישנים. הוא שקע בהזיות של מדינה חזקה בת 200 מיליון תושבים, השולטת במרחבים הגדולים מהמערב עד המזרח. הוא זה שבא להציל וכמובן למגר את האויב הנורא מכל, היהודים. לא ברור מה היה הזמן המדויק בו החליט להרוג ולהשמיד את הגזע היהודי, אבל הוא בהחלט היה נחוש. כך או כך, הזיות בדבר שליחות והשמדת הגזע המפריע, היטלר כמעט ולא נראה יותר בציבור, הבונקר הבלתי חדיר היה מבצרו, שם התקיימו ישיבות מתישות אל תוך הלילה, נאומים בדבר גדולה, בניה, פאר, שליטה, אומץ, לחימה עד מוות היו נושאים תדירים. כרגיל היטלר לא נשמע לעצותיהם של בכיריו למרות המצב החמור בכל החזיתות, ושוב ניתנו פקודות להתקפה למרות שגם אספקה לא היתה עוד, לא נשק, לא דלק, לא טנקים ולא מטוסים שמישים לפעולה באין תחמושת.
ולסיכום "הנה כך החריב היטלר לא רק את גרמניה. הוא שם קץ גם לאירופה הישנה על לאומיה, על סיכסוכיה, על אויבי-המורשה שלה, ועל ציווייה הצבועים – כמו גם על זהרה, גדלותה, והקסם של נועם-החיים שלה. אולי רימה את עצמו כשאמר על אותה אירופה "שעבר זמנה". כדי להחריב אותה צורך בראדיקליות שלו היחידה-במינה, בחלומותיו, בקדחת המיסיונרית שלו, וכתוצאה מכל אלה – בהתפוצצות חסרת-תקדים של אנרגיה. אך בסופו של דבר יש להודות שלא היה יכול להחריב את אירופה בלי עזרתה של אירופה".
הספר עמוס. 797 עמודים בשני כרכים צפופים ומרובי פרטים מהווים אחת הביוגרפיות המקיפות על היטלר. הבחירה באהרן אמיר כמתרגם, ואף הוספת מדבקה על הספר כקידום מכירות בשם המתרגם, היא החלטה שיווקית, אך החלטה פזיזה. אהרן אמיר הוא מתרגם נוראי. הוא לא גרמני במוצאו, אבל יקה פוץ הוא בהחלט כן. התרגום חצצי. במקום מיין קאמפף הידוע, אמיר מתעקש על מלחמתי, החלטה תמוהה, המהווה רק דוגמה. כשהיה צריך לתרגם, לא תירגם. לעתים התעקש על עברית שאינה מצויה אפילו במילון. יודעים מה זה דיבּקון? זו האובססיה של אמיר למילים לא שימושיות. בקיצור, דיבּקון זה אובססיה. המילה הזו חזרה שוב ושוב ואין פירוש.
כך או כך, ספר מקיף ומי שמתעניין ימצא בו את מבוקשו. חבל שאין רשימת שמות ומקומות בסוף, למציאה חוזרת ומהירה למי שמתעניין ומחפש.”

“הספרים נהדרים, אני נושאת אותם עמי לכל מקום(:
כתובים נהדר, יש יותר מידע מרב הספרים שנתקבלתי בהם עד עכשיו מבחינת הירידה לפרטים. המידע לא מלאה אלא מעשיר מבחינת האופן בו ניתן כמעט ולראות את הדמויות.
אמרו לי שהספרים של איאן קרשו - היבריס ונמסיס, טובים יותר. אני לא יודעת כי לא קראתי אותם עדיין. הם חדשים יותר ובינתיים נפתחו עוד ארכיונים.
אני ממש מרוצה מהספרים הללו, הם עוזרים לקבלת תמונה רחבה יותר וכתובים מאד מעניין, עם מטבעות לשון וכו'. לא יודעת אם מרוצה יותר מהכתיבה של הסופר או התרגום של אהרון אמיר. ללא ספק הספרים מדורגים מקום הראשון מבחינת ספרי העיון שקראתי, ובמקום השני מבחינת ספרים שקראתי באופן כללי (מקום ראשון שמור לעד לסדרת הארי פוטר).”