ביקרתי אתמול בבית הורי. הדירה ריקה, כבר כמעט שלוש שנים, מאז שהם נפטרו בהפרש של חודשיים זה מזו. הכל נראה כאילו הם עומדים להיכנס בכל רגע. כאילו נסעתי בזמן. כוס על השיש. שלט הטלוויזיה והמשקפיים על השולחן בסלון. כריות הספה שעדיין ניכרת עליהן טפיחת ידה. פחדתי לשבת, לנשום, לגעת, שלא לחלל את המקום שלהם. מכת הכאב הכתה בי בעוצמה שלא ציפיתי לחוש.
אין כאב כמו אובדן של משפחה. אבל הורים אמורים למות לפני ילדיהם, זה הסדר הנכון. איך אפשר לכמת את הכאב כאשר הסדר הזה משתבש? “זה ספר על משפחה שהתבלבל לה הסדר של מי צריך למות קודם” אמר רשף לוי על ספרו של אחיו.
"תוחלת החיים של האהבה" מספר את סיפורו של ינץ לוי ומשפחתו, סביב מחלתו ומותו של אחיו מאיידס. זה לא ספויילר, סופו של הסיפור כבר כתוב בתחילתו. לוי לא מנסה ליצור מתח סביב העלילה, כאילו הוא אומר לקורא הנה, זה מה שיש, ומי שזה לא מעניין אותו יכול לדעת את הסוף כבר עכשיו ולפרוש, והסוף הזה לא יהיה טוב. לביא כבר מת מאיידס, ואני אגלה לכם עכשיו הכל.
העלילה אם כך אינה החלק החשוב בספר אלא הרגש. הספר לא שומר על קו עלילה אחיד אלא מקפץ בין ההווה לעבר. אני מצאתי בכך גם חסרון וגם יתרון. מצד אחד הספר מעט מבולבל בגלל הקפיצות הללו, אך מצד שני הוא יוצר אמינות גבוהה מאוד, כאילו הסיפור מסופר לי אישית, כאילו נפגשתי עם ינץ והוא פשוט מספר לי בלי צנזורה, מבלי לחשוב ולתכנן יותר מדי. התוצאה היא ספר מרגש, עמוק ונוגע ללב במידה יוצאת דופן. מודה שלא ציפיתי לכך ממי שכתב את סיפורי "הדוד אריה". הרגשתי את הכאב של מיכאל, המספר, כל כך חזק, עד שלא ידעתי להפריד בין הכאב שלו לבין הכאב האישי שלי.
מלבד הסיפור האישי, ינץ מעלה תהיות על תפקידו של המספר, מהי בעצם האמת, ועד כמה הזיכרון שלנו על מה שקרה מתאר בצורה מדוייקת את המציאות. "בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא, ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כלומר זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה." זיכרון לא מתאר את מה שהיה, אלא את מה שאנחנו חושבים שהיה, ולכן הוא סיפור ולא בהכרח מציאות "חשבתי ותהיתי מהן בכלל עובדות. אמרתי, 'אני לא יכול לכתוב ממש מה קרה כי אני חוויתי את הדברים כמו שחוויתי. אני לא חוויתי את מה שאחרים חוו. אני יכול לכתוב רק מה קרה מבחינתי'".
למרות כל מה שכתבתי עד כאן הספר מלא אופטימיות ותקווה. תקווה מתוך החלטה מודעת. גם כשלביא גוסס מאיידס מיכאל עדיין אומר ללביא שהוא יחיה. גם בשביל לביא, אבל גם בשבילו, כאילו אם ימשיך לומר זאת ולהאמין בכך הסוף יהיה טוב. "הרי גם אני חששתי כל כולי שלביא ימות בסופו של דבר ממחלתו. זה היה מאוד הגיוני וסביר וצפוי. אבל לא רציתי, לא יכולתי, לא העזתי לוותר על התקווה, על החסד המיוחל, על הסיפור הבלתי אפשרי שאולי רק הפעם יתאפשר".
ספר מעולה, חזק ומרגש, מאוד כואב וקשה לקריאה, אבל גם קל לקריאה ותמים במובן החיובי, כזה שמחזיר את האמונה בבני האדם ומחזק את הבחירה בחיים מתוך הכרה שהם לפעמים רעים מאוד. אני לא הפסקתי לבכות. אסיים בציטוט שמאוד אהבתי "מאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, אלימות, רצח, אונס, שקרנות ונוכלות, העמדת פנים, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
