עוד רומן קטן שכמעט נשכח אבל לאחרונה ראה אור במהדורה מחודשת .
כשאני מתחילה לקרוא את האוצרות הגנוזים שנחבאים בדרך כלל מאחורי הכותרים הפופולריים יותר, אני נתקפת מידת דחיפות משונה להפיח בהם חיים חדשים, בידיעה הכמעט ברורה שאיכות כתיבתם ראויה-ואני כקוראת- אצא נשכרת .
הספר הקטן והיפיפה הזה ( 190 עמודים שכתובים במרווחים ובחלוקה של פרקים בני 2-3 דפים ), יצא לאור לראשונה בשנת 1975 וסוד קסמו היא אווירת האופטימיות ששזורה בו .
זהו ספר זיכרונות עדין ויפיפה של רופא כפרי אלמן וזקן בשם פראן המלווה בתרנגול שלו "דון פדרו". והתרנגול הזה גם מדבר. אביגדור דגן דיפלומט וסופר ישראלי (יליד בוהמיה ,אוסטרו הונגרייה, 1912 –2006) כתב בעצם שיר הלל לחיים לטבע האדם ולטבע בכלל. וכך מתחיל הספר : "אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
התרגול "דון פדרו", והרופא שמסכם את חייו, מייצגים למעשה שתי השקפות עולם שונות. פדרו רואה בכל יום חדש – ניצחון החיים על המוות. הוא מציג נקודת ראייה אחרת עבור הרופא - בדרך כלל זו האופטימית, ובעזרתו דגן עוטף עבורנו את החיים ואת הזיכרונות אפילו המרים בעטיפה רכה אנושית ומאוד מעודדת. התרנגול הוא בעצם הקול השני לא רק של הרופא , הוא יכול להיות הקול השני של כל אחד מאתנו. הוא החצי המלא של הכוס.
חיפשתי בכתובים אודות התרנגול, כדי להבין מדוע דווקא הוא נבחר לייצג את הקול הנוסף וזה מה שמצאתי –ראשית - מקור השם -שכווי -הוא באכדית ופירושו "עוף המלך". בגלל קריאתו בבוקר ואהבת הקרקור שלו הוא מתקשר לכוח הקול ולהקשבה פנימית. כמה מתאים לספר. בתרבויות רבות התרנגול הוא סמל לאומץ ולגבורה. ביהדות הוא חיבור לאנרגיה גברית ולכן הוא מכונה גבר. (ואומנם בספר הוא בן לווייתו הצמוד של הרופא-חבר נפש אמיתי ). ביוון העתיקה האמינו שהתרנגול הוא החיה המלווה את האלים היות והוא מרתיע אפילו אריות, ובנצרות האמינו כי קריאתו עם שחר– מגרשת את השטן. כך או כך התרנגול של אביגדור דגן עושה למענו את הכול, ובעיקר הוא מגרש את האפלה,כל בוקר מחדש ומאלץ אותו וגם אותנו לראות את העולם בזווית האופטימית שלו.
"היום יפה מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין כאן, ויום אתמול איננו עוד" פדרו חוזר על הרפרטואר שלו , כמו מנטרה , ומזכיר הן לכותב והן לקורא שהלכות הנפש שלנו קשורים קשר הדוק בנקודת המבט שלנו .
קריאה שהיא כמעט מדיטטיבית . שווה לחפש אותו . מומלץ בחום .

















