"האם לחיים יש עלילה?" הדיון הזה של המספר עם חברו הוא כמו הרמה להנחתה לקוראים, שמרימים גבה ותוהים: האם לספר הזה יש עלילה?
לאט, אחרי כמה פרקים ראשונים, הולך ומסתמן שיש לספר עלילה. שיש עלילה לחייו של המספר.
והשאלה הזאת, שאלת העלילה של החיים, היא העומדת במרכז העימות בין המספר, רופא כפרי בערוב ימיו, לבין התרנגול שלו, פדרו.
התרנגול חי את היום, כל יום, כאילו הוא אחד ויחיד. הוא ממצה כל רגע וכל הנאה שניתן להפיק ממנו לעומתו האדם, מחפש משמעות. מסתכל על הרצף, על האתמול ועל המחר, ומחפש עלילה: נרטיב שיסדיר את סיפור חייו.
הרופא חווה טרגדיה בצעירותו, טרגדיה שעצרה את חייו. מאותו רגע הוא שקע בעבר, לא הצליח להתנתק ממנו ולהפיק מה שניתן משארית חייו. בערוב ימיו הוא מצליח להגיע להשלמה ולפיוס כשהוא רואה את עצמו כחלק משרשרת של דורות, כחלק מהטבע, מהיקום.
משהו ממנו יישאר ספוג בעולם כמו שבו עצמו ספוגים הקודמים לו.
לא הבנתי את עניין התרנגול, דווקא, מכל בעלי החיים, חלק מפניני החכמה של הספר נראו לי קצת קלישאתיים אבל יש לשער שהיו חדשניים יותר כשהספר יצא לאור.
בסך הכל היה לא בלתי מעניין, קריא ודקיק מספיק כדי לא להמאיס את עצמו.

עוד רומן קטן שכמעט נשכח אבל לאחרונה ראה אור במהדורה מחודשת .
כשאני מתחילה לקרוא את האוצרות הגנוזים שנחבאים בדרך כלל מאחורי הכותרים הפופולריים יותר, אני נתקפת מידת דחיפות משונה להפיח בהם חיים חדשים, בידיעה הכמעט ברורה שאיכות כתיבתם ראויה-ואני כקוראת- אצא נשכרת .
הספר הקטן והיפיפה הזה ( 190 עמודים שכתובים במרווחים ובחלוקה של פרקים בני 2-3 דפים ), יצא לאור לראשונה בשנת 1975 וסוד קסמו היא אווירת האופטימיות ששזורה בו .
זהו ספר זיכרונות עדין ויפיפה של רופא כפרי אלמן וזקן בשם פראן המלווה בתרנגול שלו "דון פדרו". והתרנגול הזה גם מדבר. אביגדור דגן דיפלומט וסופר ישראלי (יליד בוהמיה ,אוסטרו הונגרייה, 1912 –2006) כתב בעצם שיר הלל לחיים לטבע האדם ולטבע בכלל. וכך מתחיל הספר : "אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
התרגול "דון פדרו", והרופא שמסכם את חייו, מייצגים למעשה שתי השקפות עולם שונות. פדרו רואה בכל יום חדש – ניצחון החיים על המוות. הוא מציג נקודת ראייה אחרת עבור הרופא - בדרך כלל זו האופטימית, ובעזרתו דגן עוטף עבורנו את החיים ואת הזיכרונות אפילו המרים בעטיפה רכה אנושית ומאוד מעודדת. התרנגול הוא בעצם הקול השני לא רק של הרופא , הוא יכול להיות הקול השני של כל אחד מאתנו. הוא החצי המלא של הכוס.
חיפשתי בכתובים אודות התרנגול, כדי להבין מדוע דווקא הוא נבחר לייצג את הקול הנוסף וזה מה שמצאתי –ראשית - מקור השם -שכווי -הוא באכדית ופירושו "עוף המלך". בגלל קריאתו בבוקר ואהבת הקרקור שלו הוא מתקשר לכוח הקול ולהקשבה פנימית. כמה מתאים לספר. בתרבויות רבות התרנגול הוא סמל לאומץ ולגבורה. ביהדות הוא חיבור לאנרגיה גברית ולכן הוא מכונה גבר. (ואומנם בספר הוא בן לווייתו הצמוד של הרופא-חבר נפש אמיתי ). ביוון העתיקה האמינו שהתרנגול הוא החיה המלווה את האלים היות והוא מרתיע אפילו אריות, ובנצרות האמינו כי קריאתו עם שחר– מגרשת את השטן. כך או כך התרנגול של אביגדור דגן עושה למענו את הכול, ובעיקר הוא מגרש את האפלה,כל בוקר מחדש ומאלץ אותו וגם אותנו לראות את העולם בזווית האופטימית שלו.
"היום יפה מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין כאן, ויום אתמול איננו עוד" פדרו חוזר על הרפרטואר שלו , כמו מנטרה , ומזכיר הן לכותב והן לקורא שהלכות הנפש שלנו קשורים קשר הדוק בנקודת המבט שלנו .
קריאה שהיא כמעט מדיטטיבית . שווה לחפש אותו . מומלץ בחום .

בפרפראזה על דנטה: "הבא לקרוא בספר זה – מן הציניות חדל נא".

תקציר הספר אומר הכל. אהבת החיים, הטבע והאדם ניכרת בכל דף. זה די מדבק ומאוד מומלץ. לא ברור לי איך הספר הזה לא מדובר יותר ואיך שמעתי עליו רק לאחרונה.

אין לי הרבה על מה להתלונן. נכון שכרגע אין זוגיות והחיפוש מאוד מתסכל אבל חוץ מזה יש לי המון דברים טובים בחיים וכדאי לי להכיר תודה ולהוקיר אותם. למה לפעמים כל כך קשה לי למצוא את האושר? להיות מרוצה? לשמוח בחלקי? להפסיק לחשוב שיכול וצריך להיות טוב יותר? כל אלה שאלות רטוריות לכל מי שקורא את הסקירה הזאת. אני לא מחפש את התשובות אצלכם. אני מחפש אותן זמן רב אצלי ואני מנסה לעזור לעצמי בדרכים שונות. ובכל זאת קשה לפעמים לדעת מה יסובב אצלי את הסוויץ'. אני כבר הבחנתי בעבר בקשר שקיים אצלי בין הספר שאני קורא ומצב הרוח שאני נמצא בו – ספרים קשים ומדכאים יכולים לפגוע לי במצב הרוח ולפעמים עושה זאת עצם התסכול מקריאה לא זורמת. קשה למצוא ספרים באוירה חיובית שהם גם מעניינים, כתובים טוב והקריאה בהם זורמת כמו הספר הזה – והפעם זה פשוט קרה. הספר הפשוט והמינימליסטי, שלא מחדש לי כמעט כלום בתוכנו אלא בעיקר באופן ההגשה שלו, הוא בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. פדרו הוא מדריך מיינדפולנס מעולה, עוד הרבה לפני שהמושג הזה נכנס לחיינו ואפילו בלי תרגול מדיטציה, והוא צבע לי את חיי בצבעים יפים יותר בתקופת קריאת הספר, שמתחתי כדי שלא יסתיים לי מהר מדי.
"פרוש זרועותיך הרחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף". זהו, כמה פשוט – ככה נכון. העצבות עוד תבוא לי. אני לא הפכתי לאדם חדש. אבל אני רוצה שפדרו ילווה אותי תמיד ושתמיד אשכיל לשמוע בקולו.

לדורותיהם הצליחו בני האדם להתגבר על כל מכשול שהציבו בפניהם החיים. אך יש מכשול אחד, גם הוא ממאפייניי היצור החי, שאותו אף אדם עוד לא ניצח: המוות. אותו "מכשול", ויחסי הגומלין בינו לבין החיים, הם, לעניות דעתי, הנושא שהספר המופלא הזה עוסק בו.

עלילתו של "בינת השכוי" מתרחשת בכפר קטן ואינטימי, שבה בעת משרטט את תמונת דיוקנה של האנושות כולה, על טבעה, התפתחותה ותולדותיה בעולמנו.

באחד מן הימים חש רופא הכפר, גיבור הספר, ברע, ואחד התושבים מעניק לו תרנגול בית להכין ממנו מרק עוף טוב ומרפא. תוכנית זו לעולם לא תצא לפועל, משום שיתברר לרופא כי שפתו של התרנגול, על שלל פניני החכמה שבה, נהירים ומובנים לו לחלוטין.
התרנגול, דון פדרו, שר בוקר בוקר ברכה ושיר הלל, סוגד לאלילתו הנשגבת והלוהטת, החמה, ומסביר לבעליו את פשר שמחתו המתחדשת בכל יום: "הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו. והיום יפה יותר מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום אתמול איננו עוד".

דבר יום ביומו יוצא הרופא, כשתרנגולו המדבר נח על אמת ידו, לסיור בכפר, על מנת לטפל בחוליו, על מנת לצאת למערכה נוספת במאבק היומיומי נגד החולי והמוות. גם אם רוב הזמן מצליח הרופא לעמוד במלחמה בגבורה, הרי אין לו מנוס מלעתים להפסיד באחד ממשחקי השחמט הסימולטניים שהוא משחק נגד מלאך המוות, כפי שאין לו ולאף אחד מאיתנו ברירה אלא להפסיד במשחק השחמט האישי שלנו נגד מלאך המוות ביום מן הימים.

בסיוריו בכפר מצליח הרופא בעזרת ידידו האופטימי-לעד לעמוד על סודות הבריאה ולגלותם. על אף שחווה מהלומה קשה עם מותה של אהובתו בצעירותו, לומד הרופא להכיר שיפים החיים למרות המוות, ואולי אף בגלל המוות, כי:
"כלום היית יכול להישבות כך בקסם יופיו של ורד פורח גם לולא ידעת כי יבול, ייבש וישוב לעפר? וכלום היינו יכולים לאהוב באותו רוך, באותם רחמים, ואפילו באותה תאווה עצמה, לולא ידענו כי גם אנו גם אהובת לבנו חייבים למות בסופו של דבר?"

באופן מלא השראה וכישרון מצליח אביגדור דגן לתת לכל מראה ישן רגע של הולדת. בספר הזה, המראות שאנו רואים יום-יום ומקבלים כמובנים מאליהם מופשטים מגלימת הבנליות והפשטות שלהם ומוארים באור שונה בתכלית מזה שאנו רגילים אליו:
"הרואה אתה את הפרסה הזו שם? היכול אתה לשוות לעיניך את הסוס שאבדה לו פרסה זו? ואת הנפח שחישל אותה? ואת מוט הברזל שליבן הנפח באש וכפף ושיווה לו צורת פרסה? ואת הכורה שהעלה את עפרת הברזל ממעמקים שמתחת לקרום האדמה? ובעתיד ימכרו אותה עם שאר גרוטאות. ונפח אחר יכפוף את הברזל המלובן ויעצב ממנו פרסה, והיא תישמט מטלפו של סוס אחר..."

נראה כי הספר הקטנטן הזה, שמתפרש בסך הכל על 190 עמודים שאורכם כאורך שתי אצבעות, מכיל בתוכו את כל החכמה וכל התובנות הכי יפות לחיים שצברה האנושות מיום היוולדה. הספר מסיט את תשומת לבנו למחזוריותם, איזונם, טבעם וקסמם של החיים והעולם שלנו. הוא משרטט את מהלך חייו של האדם, כל אדם, למן העריסה ועד קברו מנקודות מבט ייחודיות ובלתי שגרתיות, ומספק את התשובה הטובה ביותר למשאלת לבה של לאה גולדברג:

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

"בינת השכוי" הוא לי ספרו הראשון של אביגדור דגן שקראתי, ואני נוטה להאמין כי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

לא הצלחתי להתחבר לגמרי אבל יש המון רעיונות יפים.

כמה שאני אוהבת ספרים כאלה, אלוהיי.
לא צריך עלילות מסובכות ומסועפות, לא צריך עשרות דמויות עם יחסים מורכבים, לא צריך להתפרש על פני עשורים, לא צריך כלום. צריך רופא אלמן ואת תרנגולו, בכפר קטן אי שם. צריך את הכאב הזה של האובדן של אהוב ליבנו, שהולך איתנו תמיד כמו איזה צל והופך אותנו בנקל לציניים וניהיליסטיים וגורם לנו לשאול שוב ושוב - למה כל זה? בשביל מה? למה קמתי בבוקר? ואז השכוי, או התרנגול, שספק אם הוא תרנגול או ייצוג מופלא לחלקים האדפטיביים, הנאיביים שבנו, שעוד מתעקשים שמתקיים "טוב" לצד ה"רע", שיש עוד תקווה לצד היגון והפסימיות, שאפשר להנות מהנץ החמה הפשוט ולא להכאיב לעצמנו במבט נוגה אחורה, אל מה שכבר לא יהיה שלנו וכבר לא נשיג. הדיאלוג האינסופי הזה הוא נדיר ביופיו ובפשטותו. כאלה הם החיים.
מופלא. יצירת מופת.

אין הרבה ספרים ב"סימניה" שזכו לדירוג של חמישה כוכבים לאחר שקלול של עשרות דירוגים. ועדיין, "בינת השכוי" הוא מהבודדים שזכו לכך. למה?
לא מכיוון שהוא מושלם. אני בטוח שיש אנשים שימצאו בו פגמים (אני לא מצאתי הרבה). הסיבה די פשוטה. בכריכה האחורית של הספר נכתב:

"רופא כפרי זקן מסכם את חייו הארוכים שעברו עליו במחיצת החולשות האנושיות, החולי, המוות וההתחדשות המתמדת, בסיפור שכולו פיוט, חכמת-חיים ואופטימיות. שיר-הלל עדין לחיים, לטבע ולאדם."

זהו תיאור מדויק של הספר. בניגוד להרבה ספרים אחרים, שמבטיחים הרים וגבעות, "בינת השכוי" לא מתיימר להיות מה שהוא לא. למעשה, ההבטחה שלו די צנועה. אבל הקיום - הו, הקיום...!
דגן מקיים את ההבטחה שבכריכת הספר באופן מעורר השתאות. הספר הזה מדהים לא מפני שהמסרים שלו חדשניים. הם לא. "בינת השכוי" מדהים משום שהוא מעביר את המסרים בצורה הטובה והיפה ביותר שאפשר לדמיין. רציתי לצטט כאן משפט או שניים כדי להדגים, אבל הבנתי שזה לא יהיה אותו הדבר כמו לקרוא אותם בספר. האווירה ש"בינת השכוי" משרה אינה ניתנת לחיקוי או לשחזור.

לכן, אני ממליץ לכם דבר אחד - רוצו לקרוא.

קיבלתי אותו מאדם כפול מגילי, שנתן לי אותו עם ההקדשה הבאה כתובה בפנים: "פיטר פן יקר, לא צריך לפחד להזדקן, יש בזה גם יופי"

קראתי אותו בדרך מאוד מיוחדת: תוך כדיי שאני קוראת לא הפסיקו לרדת לי דמעות.

לא יודעת, אולי זה נגע לי אישית בעצב רגיש, אבל אני ממליצה.

הוא עזר לי להבין שיום יבוא וגם אני אאסף אל קודמיי, ועד המוות כדאי מאוד לחיות את החיים במלואם.

הכותר של הספר הוא המוטיב היחידי היהודי בספר ומבוסס על הברכה לתפילת שחרית: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה".
אבל מקור הברכה הוא תשובת ה` לאיוב, כאשר הוא נגלה לאיוב ושאל אותו עשרות שאלות, ושתיים מהן נמצאות בפסוק הנ"ל: 'מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה' פירושו: מי שם חכמה בכְּלַיוֹת? מי טבע בתוך האדם חכמה מולדת? והחלק השני: 'מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה', לפי ההקשר בפסוק – מי נתן בינה ראשונית מולדת בלב האדם? פירושה הפשוט והבסיסי של המילה 'שכוי' הוא- לֵב, והרלב"ג הוסיף: זהו השכל. (הפרשנות מאתר "כיפה").

קצרה היריעה מלהכיל את כל חכמתה של הפילוסופיה המטפיזית, שבאה לידי ביטוי בספר, כי לדעתי זה ספר הגות מופלא בגובה העיניים ובכתיבה פשוטה. בניסיון להבין הלכתי לחקור קצת את הנושא ואני מביאה לכם תמצית המטפיזיקה מהאתר "האינציקלופדיה של הרעיונות", ואולי יעזור לכם כפי שזה עזר לי :)
"המטפיזיקה עוסקת בממשות של העולם מנקודת מבטה של התבונה, ויש לה שלוש מטרות מרכזיות. קצר ותמציתי מאד:
1. לגלות את טבעו האמתי של העולם.
2. לברר מהי הסיבה לקיומו.
3. לבחון מהו מקומו של האדם בתוך העולם."

ועכשיו לסיפור עצמו: מסופר על חייו של דוקטור נוצרי כפרי, שאהב את כפרו הקטן והיושבים בו. כולו טוב-לב וסלחנות, אצילות ורוממות רוח. לא הִרבה שיחה איתם, כי היה לו חשוב יותר לבחון את סביבתו ואת הטבע.
כמו באגדה, השכווי הנבון שבחצרו יודע לדבר, מארח לו חברה והרופא מנהל איתו מדי יום שיחות נפש, אמונה ועל כל דבר שבעולם. הרבה שאלות ותשובות להן אַין!
כל בוקר, שרק השמש מתחילה לזרוח, פדרו התרנגול מעיר את הרופא ומתחיל לשיר בשיא האופטימיות והשמחה: "קום, דוקטור, קום, יום יפה היום! ניצחון! ניצחון!".
בסיוריו בכפר ובביקורי החולים השכיחים שלו וכפדרו על אמת-ידו, הרופא סוקר ללא לאות ובמשך שעות את הטבע האנושי, את עיני האנשים "שאומרות יותר משמסוגלות לומר המילים" , ומביט בידיהם הזריזות העוסקות במלאכה.

בצעירותו התחתן הרופא עם אנה, בחורה יפה מהכפר ואהב אותה אהבת-נפש. חודשים ספורים לאחר החתונה, אנה חוותה הריון נפל ונפטרה בלידה, ומאז בעלה הרופא מעולם לא השלים עם האבדה. מאז האבדן , הרופא מעיד על עצמו כאגנוסטיקן אשר מיטלטל בין אמונה לספק.
בזמן שהרופא המזדקן וכוחותיו כבר לא כאתמול שלשום, הוא חופר בעברו ובזיכרונותיו ודואג בסקפטיות לעתיד המתקרב. מאידך, התרנגול נהנה כל רגע ומוקיר את ההווה שלו. הם יודעים שאף פעם לא יגיעו לעמק-השווה. הדיאלוגים וההתנצחויות בין השניים שכיות חמדה בעיני, כל כך אהבתי!


"עלינו לנסות, לכל הפחות, לגלות את האמת," אמרתי לו. "עלינו לנסות, לפחות, לדעת. החיים יהיו חסרי-טעם ללא חקירה מתמדת. וגם אם לא נוכל לדעת לעולם, הרי עלינו להשתוקק לדעת, לכל הפחות."
"זהו, זהו, אני מבין," אומר פדרו . הוא מניע ראשו בערמומיות. "ממש כמו תרנגול מסורס. גם הוא אינו יכול, אבל משתוקק."