פיליפ ק' דיק. מה עוד יש לומר שלא נאמר ? הגם שאת הספר הנוכחי אולי טיפה-טיפונת פחות אהבתי ממה שקראתי קודם משלל יצירותיו (הכל יחסי כמובן; את כל האחרים דירגתי 10, את הנוכחי אני מדרג 9), עדיין אין הרבה מה לעשות מלבד להתפעל מגאוניותו של האיש. מיכולתו לברוא עולם שלם של מושגים, אנשים ומקומות - בכל פעם מחדש. מדרך הכתיבה הכה ייחודית שלו, שבה אין כמעט רקע או הכנה לסיפור, כאילו החליט לפתוח צוהר למציאות הבדויה שלו בנקודת זמן מסויימת ולסגור אותו בנקודה אחרת, לאו דווקא מחייבת או מחוייבת. רוצה לומר שהסוף הוא לאו דווקא שיאה של הדרמה, אלא החלטה לגמרי סובייקטיבית של המחבר לסיים עם כל זה. אשכרה.
אבל הדבר שהכי מעורר השתאות אצל ק' דיק הוא שימת הפס הטוטאלית שלו על הקוראים/הקונים הפוטנציאליים של ספריו. אמת, הוא בעצמו הצהיר מספר פעמים בעבר, אחת מהן על ערש דווי ממש, שמבחינתו, ספריו נועדו לרעייתו ולעוד 2-3 חברים קרובים שאת דעתם החשיב. ובכל זאת, צריך להתפרנס - לא ? אז מנין שאב את עזות המצח, את החוצפה ממש, לצפות ואף לדרוש מקוראיו 'יישור קו' אינטלקטואלי, אם חפצים הם להבין בכלל משהו מהמסופר ?! שניים מכל שלושה קוראים של ק' דיק יגדירו את ספריו "למטיבי לכת" והם צודקים על המילימטר. אם תבוא אליהם בגישה לא נכונה, לא סובלנית ובלי גוגל זמין לשליפת הגדרות קצרות למושגים מתחום הההגות והמוסר הבודהיסטי או לחילופין מתחום השירה האנגלו-סקסית של המאות 18-19 - אתה אבוד וחבל לך על הזמן. מבחינת ק' דיק אתה גם 'לא ראוי' ואם היה נכנס אליך בהפתעה לחדר ותופס אותך בקלקלתך, הוא בטח גם היה מסנן איזה F you מפואר. סיכוי סביר ומעלה.
הספר "האיש במצודה הרמה" מתאר סיטואציה, מציאות חלופית, שבה גרמניה ויפן ניצחו במלחמת העולם השנייה, אמריקה הכבושה ברובה מתנהלת כמשרתת את אדוניה החדשים (מתפתחת בה תעשייה שלמה של זיופי מזכרות, שנועדו לספק את תאוותם של היפנים למוצרי 'אמריקנה') ומרבית האנשים עסוקים בעיקר בהישרדות ובכמיהה לעתיד טוב יותר. בזמן שכל זה קורה, ספר אחד שנכתב במחתרת ונאסר להפצה, מרטיט את הלבבות וגורם לאנשים שלא זזו שנים מהנתיב בית-עבודה, לאסוף את עצמם ולצאת לדרך בניסיון לפגוש את המחבר.
אלא שכל זה אמנם טוב ויפה אבל בשום אופן אינו מאפיל על כל מה שקורה בספר מעבר לכך, שורה ארוכה של דמויות ודמויות מישנה, מצבים ותהפוכות, שהקשר ביניהם קיים אך מתעתע ואם בכלל, הרי שזהו מוטיב 'הבחירה' : כל אחד בוחר לעצמו את שבילי חייו, לעיתים נעזר 'במשושון' או בספרים עתיקים המנבאים עבורו את שעשוי לקרות - וצריך להיות מוכן לקבל על עצמו את תוצאות בחירותיו. אחד עוזב את עבודתו המסודרת ויוצא להרפתקה של הקמת עסק עצמאי בעולם ציני ומנוכר; אחר אמור לשתף פעולה עם בעלי בריתה של ארצו אך הוא רואה ברובם בהמות חסרות בינה; עוד אחר מנסה להסביר לעצמו מדוע הוא מעריץ את תרבותה של הארץ שבה הוא מתגורר יחד עם רעייתו, שעה שהוא בטוח בנחיתותה בהשוואה לתרבותה של ארץ מוצאו... וכך זה נמשך ונמשך ומייצר נקודות לחץ שמאיימות להתפרץ בכל רגע.
מוטיב נוסף ביצירתו של ק' דיק שמופיע גם כאן הוא מוטיב הבדידות. או, יותר נכון, הבדידות שאיננה נעלמת גם כשהאדם נמצא כבר בזוגיות ובטח כשהוא יוצא ממנה. מערכות היחסים שמתאר ק' דיק הן לעולם הרסניות, נוירוטיות, מעורפלות ובעיקר -לא סימביוטיות. אנשים פועלים יותר עפ"י רגש, אינסטינקט אפילו, והרבה פחות עפ"י שיקול דעת ושלווה נפשית. יותר מכך : אנשים -עפ"י ק' דיק- הם ילדים... אין להם קור רוח, כל מה שמניע אותם הם דחפים רגעיים, נדלקים מהר ומתייאשים מהר עוד יותר (כניסה קצרה ל-5 חנויות הספיקה לערער את מיזם "אדפרינק") וסופו של תהליך - כולם מצטערים. זה מתגעגע לגרושתו וזה מתבייש במעשיו. זו כלואה בעיירה נידחת וזה שונא את עבודתו. דטרמיניזם פסימיסטי אול דה וויי.
לסיכום, לא יודע אם להמליץ לכם על "האיש במצודה הרמה", פגשתי כמה אחרים של ק' דיק שאהבתי יותר כאמור (היום צריך לומר "התחברתי יותר"... ח), למרות הצהרות ההוצאה לאור שמדובר באבן דרך של סוגת 'ההסטוריה החלופית' והדגשת זכייתו בפרס 'הוגו' היוקרתי. אם זה הסמן האולטימטיבי, היכן אמקם למשל את 'טרילוגיית הדיסוטופיות הגדולות' של ג'ורג' אורוול, אלדוס האקסלי וריי ברדבורי ?! אני בבעיה. אגב, בשנה שעברה יצאה בארה"ב סדרת טלוויזיה מצליחה שמתבססת על הספר, כמעט 60 שנה אחרי פרסומו, בימים אלה מצפים כבר לעונה שנייה, כך שיש מצב שאין לי מושג וסתם כתבתי את כל הדברים האלה שכתבתי עד כה. בוא נסכם שזה עדיין "חרא מטורלל ואני אוהב את זה !" (כפי שהצהיר אחד מכותבי סימניה שהפציע לכמה רגעים ונעלם לצערי) - אבל פחות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
