“הרבה פעמים עולה כאן השאלה ביחס להשפעת האומנות והספרות בפרט על ההיסטוריה ועל תהליכי קבלת ההחלטות. פיליפ ק' דיק שואל את השאלה הזאת ביחס למנהיגים פוליטיים. השאלה עלתה כבר בכמה ספרים שקראתי. טולסטוי למשל חשב שאין להם כמעט השפעה, שההסטוריה מונעת מתהליכים פוליטיים והמנהיגים אינם יוצרים בה שינוי. דיק ניסה כאן תפיסה שונה.

הרומן מתרחש רובו ככולו בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, מלחמה בה ניצחו מדינות הציר. ארצות הברית מחולקת בין האיזור המזרחי הנמצא בשליטה גרמנית לבין החוף המערבי שבשליטה יפנית. צ'רצ'יל ורוזוולט לא הובילו את בעלות הברית, רוזוולט, משום שלא ניצל מנסיון ההתנקשות בו ב 1933 (להבדיל מהיידריך שניצל מזה שלו) וצ'רצ'יל משום שהודח. במקומם ישנם מנהיגים נירפים שאינם יכולים להוביל לנצחון. ובתוך המציאות הזאת קוראים גיבורי הרומן ספר. הספר, "יסתבל החגב", מתאר מציאות אלטרנטיבית, בה איטליה בגדה במדינות הציר וחוללה שינוי שהוביל לניצחון בעלות הברית. אמנם איני נמנית על יודעי התורה, אבל בחירת הציטוט הזה לשם הספר, ציטוט שלקוח מספר קוהלת, שממנו אני מכירה רק את "הבל הבלים הכל הבל", מערערת את מידת הביטחון שנצברה עד כה ביחס למה שהוא מנסה לומר.

לכאורה, המציאות שהוא מתאר והתהליכים שמתרחשים במהלכה נותנים תשובה חד משמעית לשאלת השפעת המנהיגות. רק שבספר הזה אין אף תשובה פשוטה. כל גיבורי הרומן הזה מתייעצים עם ספר נבואות סיני בן 5000 שנים המסוגל לחזות בדיוק ניכר את שעתיד להתרחש ואם הכל אכן ידוע מראש אז מה עניין מנהיג להתוויית מציאות פוליטית.

השאלה הזאת היא רק דוגמא לסוג השאלות שהספר הזה מעלה. בקצת יותר מ 300 עמודים, בהם נמתחים מספר קווי עלילה קיצביים ומותחים למדי, עולות שאלות נוספות. הוא עוסק ביחס בין זיוף למציאות, במקריות, ביכולת להבין את המציאות ולתת משמעות למה שמתרחש, ביחסים בין מעצמות (במקרה שלו, בין גרמניה ויפן, אך כיוון שהספר נכתב ב 1962 עולה השאלה האם הוא רוצה לומר פה משהו על המלחמה הקרה), בהבדלים הניכרים בין תרבות המזרח ותרבות המערב, גם בהקשר החברתי מוסרי וגם בהקשר הפוליטי, ובהשפעות הגומלין האפשריות ביניהן.

זה רומן פוליטי אינטיליגנטי מאד, הרבה משום שהוא מעורר נושאים מטרידים מזווית מקורית ומעניינת ולא בהכרח בא להציע תשובות.”

“גיליתי שהמאמץ הלא מבוטל שבכתיבת ביקורת (אפילו אם היא משפט אחד), לפחות אצלי, נובע מהצורך לחדד את מה שאני מרגיש וחושב על הספר. לגבי "האיש במצודה הרמה" זה נכון כפליים.
זה מסובך בגלל הציפיות שלי ממה שיהיה בו, והגילוי שזה משהו אחר, ובגלל כמובן התוכן והצורה ה"פיליפית" לספר סיפור.

אז מצד אחד, כחובב של היסטוריה, בעיקר של מלחמת העולם השנייה, מה שקרה לפניה ואחריה, ובעיקר ההרהורים על "מה היה קורה אם?" – היו לי ציפיות מסוימות מהספר.
דמיינתי מה יכול להיות כתוב בו, האמנתי שהוא יגרה את הדמיון בכיוון מסוים, ומאוד מאוד רציתי שזה יקרה – אבל אופס זה לא קרה (למרות שהייתי צריך לצפות לזה שפ.ק.ד כמובן לא יכתוב ספר רגיל, או יתעסק ברבדים הצפויים – "סילי מי").
אז מצד אחד התאכזבתי – היה לי רצון לסוג מסוים של ספר, לפתח את העולם החלופי ביתר פירוט, לציין עובדות היסטוריות ולשנות את כיוונן – אך לא.
מצד שני הספר מאוד קריא ושוטף, אפשר לקרוא אותו ביעף (לקח לי יומיים רגועים) למרות שהרבדים בספר הם עמוקים יותר, שמצריכים מחשבה עמוקה בכיוונים לא צפויים.
מצד שלישי אני ממש לא אוהב חוסר סגירות בספרים! בעיה שלי אני יודע, אבל אני אוהב סגירה של רעיון או סיפור, אני לא מתכוון לסוף טוב/רע, אני מתכוון לסוף – והספר הזה ממש עיצבן אותי בפתיחת חוטים והשארתם מתנפנפים ברוח. מצד רביעי – זה בדיוק מה שהסופר התכוון לעשות, לתת לנו צילום חטוף של ימים ספורים באמריקה החלופית לסגור את המצלמה ולתת לך לחשוב (למשל על המנטליות/התרבות/המחשבה היפאנית מול הגרמנית).

אז אחרי יום של הרהורים, אני יכול להגיד:
לא נהניתי, רציתי משהוא אחר, לא התאמצתי, גרם וגורם לי לחשוב, ספר חכם.

מבולבלים? גם אני...”

“על פילפ ק' דיק שמעתי בפודקאסט של רן לוי "עושים היסטוריה"- פודקאסט מומלץ. לאחר ששמעתי את הפודקאסט והבנתי שבלייד ראנר המצוין מבוסס על ספר של ק' דיק, וכך גם total recall ו minority report, הבנתי שיש לי פה עוד בור בהשכלה שאצטרך איכשהו למלא, אחרי הכול... "קורא כמעט הכול" זה שם מחייב.
בחרתי להתחיל עם "האיש במצודה הרמה"-היסטוריה אלטרנטיבית, יפן וגרמניה מנצחות במלחמת העולם השנייה, ועלילת הסיפור מתרחשת בשנים שאחרי, ארצות הברית מחולקת בין יפן לגרמניה ובאמצע הרי הרוקי ישות לא משויכת.
הנושא נשמע מבטיח, והספר מצוין.
מה שהכי אהבתי זה איך ק' דיק מטפל בנושא.. לא דרך גיבורים ועלילות גדולות, לא דרך תיאור מבעית של המציאות, אלה דרך סיפורים קטנים של אנשים קטנים (לרוב) וחייהם במציאות החלופית הזו. יש גם דמויות גדולות, אבל הן משניות לסיפור (רייכפיררהר, גנרל צבא יפן בדימוס, מרגל, גבלס, הידריך אפילו צ'רצ'יל). הדמויות העיקריות בסיפור הם האנשים הקטנים:
תכשיטן מתחיל (יהודי בסתר- שברח לאמריקה מגרמניה הנאצית), שותפו לעסק, סוחר חפצים בעלי ערך היסטורי לאספנים, פקיד יפני בכיר, רוצח גרמני שכיר, אשתו כמעט לשעבר של אותו תכשיטן....
בספר מיספר עלילות טוויות אחת בשנייה, הבונים את אותה מציאות חליפית. ק' דיק הוא אומן ה : "Don't tell, Show" הוא לא מספר לנו מה היה קורא אילו... הוא פשוט מספר סיפורים- קטנים כגדולים בתוך אותה מציאות חליפית, סיפורים טובים.. ואז אתה רואה את המציאות הזו.
יש לו לק' דיק יכולת מיוחדת לתאר מציאות חמקמקה, מצבי תפיסה ותודעה לא מוגדרים לגמי, קצת דומה למה שמורקאמי עושה בחלק מספריו... כשקראתי קצת על חיו של פילפ ק' דיק, הבנתי לגמרי מאיפה מגיע העיסוק הזה במציאות ותפיסת המציאות.
הספר מומלץ בחום, ואין לי שום ספק שאמשיך לקרוא ספרים שלו..
הוא טוב.”

“ככל שספר יישב על המדף וימתין לתורו כך יעלה רף הציפיות ממנו בהתאמה.
וזה סיכון.
באמת שנתתי לו לחכות יותר מדי זמן. והרף עלה...עלה מעבר למה שהמחבר תכנן מלכתחילה...
לכן היתה קצת אכזבה.

ציפיתי להרגיש בתוך עולם של נאצים. לחוש את הפחד ברחובות.
ניסיתי לדמיין דרך הדמויות את אמריקה משועבדת לדיקטטורים, מפחדת מהצל של עצמה.
לא ממש הצלחתי.

העלילה מתפזרת על פני מס' דמויות שחיות בשנות ה 60 באמריקה שנוצחה במלחה"ע ה-2 וחולקה בין יפן וגרמניה.
דמויות של שולי החברה האמריקאית , כאלה שמתוסבכים עם עצמם עוד לפני שאמרנו יוזף גבלס:

- פועל יהודי, גרושתו- מורה לג'ודו ובעל חנות עתיקות לא הגון במיוחד- מתמודדים עם החיים בצל היפנים,
מנסים להשליט את העולם הרוחני העמוק של יפן על עולם החומר המפורסם של אמריקה- מה שלא תמיד עולה בקנה אחד.

- קונסול יפן באמריקה, סוכן ביון גרמני- המנסים למנוע מלחמת מעצמות בין יפן וגרמניה.

בין כל אלה עובר מיד ליד ספר מחתרתי שנאסר לפרסום- שמתאר את אמריקה, כמה הזוי, מנצחת במלחה"ע ה-2.
כ"כ הזוי בעיניהם, בלתי נתפס. מעורר השתאות.
הפוך על הפוך שכזה.

הרעיון יפה. הביצוע התפספס במקצת.
הספר לא הצליח לגמרי להיכנס לתוך מוחם של אזרחים אמריקאים מדוכאים ולשדר משם בזמן אמת את הגעגוע והכמיהה למה שהיה פעם.
והניסיון לשלב מדע בדיוני (טילים למאדים) או תורות מהמזרח לא התיישבו כ"כ בטבעיות על הדמויות והעלילה.

סה"כ נחמד.
מעורר מחשבה.”