ראביט הייז נכנסת להוספיס. יש לה עוד 9 ימים לחיות. 9 ימים יקרים אמנם של גסיסה אבל חיים. ב 384 עמודים מתוארים חייה של ראביט הייז מיום היוולדה עד יום מותה. בצבעים חיים, בהומור, בעצב כי ראביט הייז החד פעמית עומדת למות.

הסיפור הזה מיוחד בזכות דמויותיו המיוחדות. כשקראתי שאלתי את עצמי מאין נובעת הרגשת התקווה המלווה את הסיפור. היא נובעת מהמשפחה יוצאת הדופן המתוארת בו. הם אנשים רגילים, לא מיוחדים בשום מובן, המתנהגים באופן אחר. זו משפחה שמקבלת את חבריה באהבה. הם לא מצפים שילדיהם יהיו "מוצלחים". הם מקבלים אותם כמו שהם. זו משפחה שחבריה עושים דברים קטנים האחד עבור השני. לא כי "כך צריך". אף אחד לא מדרבן אותם לעשות זאת, מבוגרים וילדים "נותנים" האחד לשני פיסות קטנות של רגש. מבוגרים וילדים "מקבלים" האחד מהשני כוח ואומץ. וצריך אומץ רב כדי ללוות בת משפחה אהובה בדרכה למות.

הסיפור משולב בבלוג של ראביט הייז – עיתונאית , אם חד הורית, בת אהובה, חברה, אחות מסורה - מהרגע שהתגלתה המחלה, העליות והמורדות האכזריות – התקווה, האופוריה, האכזבה המרה כאשר ההחלמה מתבררת כתעתוע. מלחמה במחלה לאורך כל הדרך של ראביט ובני משפחתה. והאומץ. היכולת לצחוק גם כשהמצב חמור מכל והנכונות לכלוא את הדמעות ולגרש אותן כי הייאוש אינו אופצייה. בסיפור הזה הדרך חשובה יותר מהתוצאה הידועה מראש.

בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים המתארים מחלות סופניות. אני נרתעת ממה שנתפס בעיני כלחץ על בלוטות הדמעות בסיפורים כאלה. הספר הזה שונה. בזכות ייחודיות דמויותיו ואמינות התנהגותם, בזכות הכתיבה האמינה והכנה, בזכות יכולתה של מקפרטלין לצייר את הנושא הכה מדכא ומפחיד בצבעים שאפשר כמעט לראות אותם של אהבה ושל תקווה. אני שמחה שהספר התגנב בטעות לספרים שלקחתי. כי לו הייתי יודעת מה הנושא אין לי ספק שלא הייתי קוראת אותו. וההפסד היה כולו שלי.

לא חשבתי שיהיו בי את הכוחות לקרוא את הספר הזה, ספר שנושאו הוא גסיסה ומוות. זו היתה המציאות שלי בשנה האחרונה. אבל כשהיד נשלחת מאליה למדף הספרים, וזה הספר הנבחר, אני מבינה שזה הספר שאני אקרא, וזו ההוכחה שהחיים הם הסיפור הכי טוב.

הסיפור הוא בדיוק כשמו. אלו ימיה האחרונים של ראביט הייז (שלא באמת קוראים לה ראביט, אבל כשתקראו את הספר הנפלא הזה, תגלו בעצמכם למה היא נקראת כך).
משפחת הייז מדבלין, אירלנד, היא משפחה מופלאה ונפלאה. הם חמים,הם מחבקים,הם אוהבים, והכל אצלם נעשה מכל הלב, ובעוצמה. אהבות, מריבות, כמו גם קללות. אך אי אפשר שלא להתאהב בהם. הם בעלי לב רחב וגמיש,והם מאמצים אל ליבם את כל מי שנקרה בדרכם. אם אלו החברים של הילדים, השכנה שבעלה מתעלל בה, וגם אתם מן הסתם, אם הייתם פוגשים את מי מבני המשפחה הזו.

הסיפור נפתח בהגעתה של ראביט אל ההוספיס, אליו מסיעה אותה אמה, מולי. זוהי תחנתה הסופית של ראביט, ו...כן, לכולנו מחכה התחנה הזו, אלא שהלב נחמץ, כי בכל זאת, ראביט, רק בשנות הארבעים שלה, מגדלת לבד את בתה הנמצאת בתחילת גיל ההתבגרות, ולכל אורך הקריאה, תחושת הפספוס וההחמצה כל כך זועקים. אבל בינינו, המוות הוא דבר מתעתע. אף פעם אנחנו לא מוכנים לקראתו. גם כשאנחנו יודעים שזה עניין של זמן, וגם כשזה מגיע בחטף, המהלומה היא כואבת.

הסיפור מסופר בנקודת הזמן העכשווית עם זליגות לעבר, לתקופה שראביט היתה ילדה, וכך הקורא נחשף לכל תקופות חייה של ראביט. הכתיבה קולחת, הקפיצות בזמנים חלקות, הספר נקרא בנשימה אחת.

אם חשבתם שתקבלו סיפור דרמטי שלא תפסיקו לבכות לאורך קריאתו, טעיתם! החיוך היה נסוך על פניי לכל אורך הקריאה. לא חשבתי שאשאב כל כך הרבה כוחות מהספר הנפלא הזה.

אנה מקפרטלין כתבה ספר מרגש ורגיש,מומלץ מאוד מאוד.

מכירים את תסמונת "צננת המזגנים הנפוצה"? זו מחלה שרווחת בעונות מעבר. התסמינים שלה הם אף דולף, דרכי נשימה חסומות ועמוסות ליחה ונזלת, כאבים בשרירים שלא ידעת שהם אפילו קיימים, ודייסה במקום מוח. אני מניחה שכולם מכירים את זה.חום, עייפות גדולה, ראש עמוס ורצון כללי למות. בזמני מצוקה כגון אלה יש לנקוט באמצעי חירום שכוללים המון טישו, אינסוף כוסות תה, כדורים בצבעים שונים, שמיכה עבה, גרביים, וחומר קריאה קליל. אז לקחתי את הספר הזה בתור חומר קריאה קליל. נכון שכתוב בכותרת "ימיה האחרונים", אבל איכשהו השם ראביט הבטיח לי קלילות. וזו כמובן היתה טעות.

אן למוט, בספרה "ציפור ציפור" כתבה איך היא חיפשה ספר שמסייע להתמודד עם מוות של אדם קרוב בצורה הומוריסטית ומצחיקה, ואיך הסתכלו עליה בחנות הספרים בצורה מוזרה מאוד. אז הספר הזה הוא ניסיון להתמודד עם גסיסה של אדם קרוב. הוא מתחיל ביום שבו ראביט הייז בת הארבעים נכנסת להוספיס עם סרטן מפושט בדרגה ארבע, ומסתיים בסוף המתבקש תשעה ימים לאחר מכן. בין לבין אנו עוקבים אחרי המשפחה של ראביט וההתמודדות האישית של כל אחד מהם - ההורים, האחות הנשואה וארבעת ילדיה, האח הרווק המזדקן, החברה של ראביט והבת שלה. וכן חוזרים לילדותה של ראביט ולסיפור האהבה הראשון שלה, שגם הם רלוונטים לנושא הכללי של הספר. המשפחה מתגלה כמשפחה אירית קצת מטורללת וממש לא ייצוגית, אבל אוהבת מאוד. כל אחד מבני המשפחה מתמודד בצורה קצת שונה עם האובדן הקרוב, אבל כולם מתמודדים, ורובם גם עוברים תהליך התבגרות כזה או אחר.

הנושא, התמודדות עם מוות מתקרב של אדם צעיר, הוא נושא חשוב מאוד. אנחנו מבלים חלק ניכר מחיינו בהכחשה של המוות המתקרב, ולכן כשהוא מגיע אנחנו עסוקים בהמון אבל וחרטה על כל מה שלא הספקנו. גם הדרך הקלילה שנבחרה לתיאור היא חשובה ומתאימה. כי ספרים כבדים על יראת המוות יש הרבה. עם זאת, היו כמה דברים שחסרו לי. ראשית, הספר היה פחות מדי מצחיק. אם כבר הולכים לכיוון הקליל, אז הומור גרדומים הוא מתבקש. הוא קיים בספר, אבל במינון שלטעמי היה פחות מהנדרש. דבר נוסף שחסר הוא עלילה. יש כאן כרוניקה של תשעה ימים (ובנוסף הבלחים מהעבר), אבל אין ממש עלילה שתאחד את הכל, וזה הפך את הספר לקצת מייגע. או שמא הנזלת, דרכי הנשימה החסומות שלי והדייסה שמילאה לי את המוח היו הם המייגעים. חסר נוסף הוא התופעה המציאותית של התפוגגות. גברי המשפחה, אבא של מולי ואחיה, מרגישים את הצורך שלהם בבריחה מהמקום, אבל הם מתמודדים איתה באומץ, ונמצאים שם בשביל ראביט בימיה האחרונים. עם זאת, כולנו מכירים את אלה שמוצפים מדי, ושלא מצליחים להתמודד עם האובדן המתקרב. אין תופעה כזאת בספר, וחבל. עוד בעיה שהיתה לי (כאמור, בחסות צננת מזגנים נפוצה) היא עם ריבוי הדמויות והשמות, מה שדרש בכל פעם מאמץ היזכרות. מי זאת מרג'ורי? וג'ולייט? וראיין? כל זה הפך את הקריאה לפחות מומלצת.

ולסיכום: ספר חביב, עם נושא חשוב, וכמה נקודות תורפה. לקרוא רק כשממש ממש בריאים.

ספר שמאד נהניתי לקרוא. אמנם הוא עצוב והסוף ידוע מראש אבל הוא כתוב נפלא והוא מעביר מסר חשוב: אין כמו משפחה! מומלץ מאד!

ראביט הייז, אישה חד הורית בת ארבעים, חולה בסרטן השד והיא בשלב סופני. היא מועברת להוספיס כדי להעביר את ימיה האחרונים תחת השגחה וקבלת משככי כאבים. המשפחה כל הזמן סביבה.
אמה ואביה עדיין לא מסוגלים לקבל את הבשורה ולכן ממשיכים לחפש טיפול שיבריא אותה. אחותה ואחיה נמצאים איתה הרבה. בתה גם כן לא מסוגלת לחשוב על מותה הקרב של אמה ולכן היא מכחישה.
הסיפור עובר מההווה לעבר, לימי ילדותה של ראביט הייז, לחבר ילדות שלה, ג'וני, שהיא היתה מאוהבת בו. בילדותה, אחיה הקים להקה וג'וני היה חבר בה. ראביט היתה לצדו של ג'וני באש ובמים. סיפור החברות ביניהם מרגש מאד.
ראביט מתמודדת עם מותה הקרוב באופן ראוי להערצה. יש המון הומור בספר גם מצדה של ראביט. היא דואגת שלבתה יהיה איפה לגור לאחר שתיוותר לבדה וכמובן שמשפחתה עומדת לצדה גם בנושא הזה.
המשפחה מסורה אליה, עוטפת אותה בחום ואהבה, לא משאירה אותה רגע לבדה עד ליום מותה. אין כמו משפחה בעיקר ברגעים הקשים, למדתי את זה בעצמי. ולכן תשתדלו לא לריב, היו סובלנים, שימרו היטב על הקשר עם המשפחה כי משפחה זה קשר דם ובשעת צרה המשפחה היא זאת שתעמוד לצידך. ספר מקסים! ממליצה בחום!

הספר הזה הוא כמו מהדורה מוגבלת של שוקולד מריר עם נגיעות קרמל. העלילה נסובה סביב מיה "ראביט" הייז, חולת סרטן סופנית ומשפחתה. כפי שניתן להבין משם הספר, ראביט עומדת למות, ועל כן מועברת להוספיס. למרות העצב והנושא הקשה, הספר שזור בהומור (לעתים ציני וקודר) ובתקווה. בתור אדם דכאוני, אני משתדלת לרוב להימנע מספרים על נושאים עגמומיים, אך הספר הזה תפס אותי וסירב לתת לי מנוחה עד שסיימתי אותו. נשאבתי אל בין דפיו עמוק אל תוך השעות הקטנות של הלילה. הוא מצליח לשחק עם רגשות הקורא- רגע אחד הוא מביא אותך אל גבול הבכי (שלעתים אף נפרץ, דבר שטרם קרה לי בעבר מספר), וברגע הבא מצאתי עצמי צוחקת בקול.
התמודדות עם המוות אף פעם אינה קלה, והתגובות של בני משפחת הייז שונות. בעוד האם והאב לא מוותרים ומנסים למצוא תרופה למרות התחזיות הפסימיות של הרופאים והסובבים אותם, האחות הגדולה מגיבה בכעס, האח מגיב בניתוק ובתה של ראביט בוחרת בדרך ההכחשה וההיצמדות לתקווה (שכן האחרים מנסים גם הם לגונן עליה מפני בשורות האיוב). בין לבין, הספר מביא רפלקציות אל העבר וסיפורה של המשפחה.
כפי שציינתי, בדרך כלל קשה לי עם נושאים כאובים, אך הכתיבה הנפלאה (והתרגום המעולה) חיבבו עליי את הדמויות, כך שבסופו הרגשתי גם אני אבדה- על כך שהספר הנפלא הזה הסתיים. לאורך הקריאה שמחתי עם הדמויות, חשתי את כאבן והבנתי את תסכולן ומעשיהן. הוא הביא אותי להבנה של התגובות השונות לבשורה הקשה על מותה של בת משפחה אהובה.
הקריאה תמיד הייתה מהולה בעצב, מכיוון שמלכתחילה אנו יודעים כיצד הספר יסתיים (ואני, כהרגלי, מיהרתי להתחיל מסופו ולאמת את הדברים). למרות זאת יש בו מעין אופטימיות זהירה והשלמה עם הגורל. הוא גורם לך להבין שלא תמיד ניתן לשנות את פני הדברים, ומה שחשוב הם הזמנים אותם בילית בחברת יקיריך- זכרונות אשר יישארו שם גם אחרינו.
הוא מסייע להבין כיצד מרגישים הורים העומדים לאבד את היקר להם מכל, ואת הרגשתם שהורים לא אמורים להאריך חיים לאחר ילדיהם. כיצד מרגישה ילדה העומדת לאבד את אמה, ואת חוסר הוודאות של מה שיקרה לה לאחר מכן (שכן היא יתומה מאב).
הספר לא פשוט. הוא פורט על נימי נפש עדינים. קראתי לא מזמן, בספר אחר, על כך שהדבר הכי טוב בקריאה, הוא הבריחה מהחיים- היכולת לחיות מאות או אלפי חיים שונים. זוהי עוצמתה של פרוזה. היא משנה אותך. אם אתה לא מושפע באיזשהו אופן, ולו במעט, מהספר, אזי אינך קורא את הספר הנכון. הספר הזה שינה אותי.
אחת הדמויות עמן הזדהיתי מאוד חלתה במחלה חשוכת מרפא. לפני מספר שנים אובחנתי באותה מחלה, אך לקרוא על ההידרדרות אותה עברה הדמות גרמה לי להבין עד כמה ברת מזל אני, על שהמחלה שלי מתקדמת בקצב איטי יחסית, והתסמינים אמנם קיימים, אך לא בחומרה. מבחינה מסויימת זו הייתה מכה שהוציאה ממני את כל האויר, לקרוא על המחלה הזו. מאידך גיסא, הבנתי שמצבי שפר עליי יותר מאותה דמות אומללה- להבין שתמיד יהיו אנשים חסרי מזל יותר ממך, ושעלינו לנצל את הזמן שיש לנו בעולם, כיוון שאף פעם לא ניתן לדעת מתי ואיך הוא יסתיים.
הדבר שמצער אותי מכל, הוא שזו "מהדורה מוגבלת"- לא אזכה לפגוש בשנית את משפחת הייז ולדעת את המשך סיפורם. זוהי פרידה לא רק מראביט, אלא ממשפחה שלמה שנכנסה לי ללב תוך עמודים ספורים. משפחה שהייתי שמחה להמשיך להתיידע אליה.