הספר הזה הוא כמו מהדורה מוגבלת של שוקולד מריר עם נגיעות קרמל. העלילה נסובה סביב מיה "ראביט" הייז, חולת סרטן סופנית ומשפחתה. כפי שניתן להבין משם הספר, ראביט עומדת למות, ועל כן מועברת להוספיס. למרות העצב והנושא הקשה, הספר שזור בהומור (לעתים ציני וקודר) ובתקווה. בתור אדם דכאוני, אני משתדלת לרוב להימנע מספרים על נושאים עגמומיים, אך הספר הזה תפס אותי וסירב לתת לי מנוחה עד שסיימתי אותו. נשאבתי אל בין דפיו עמוק אל תוך השעות הקטנות של הלילה. הוא מצליח לשחק עם רגשות הקורא- רגע אחד הוא מביא אותך אל גבול הבכי (שלעתים אף נפרץ, דבר שטרם קרה לי בעבר מספר), וברגע הבא מצאתי עצמי צוחקת בקול.
התמודדות עם המוות אף פעם אינה קלה, והתגובות של בני משפחת הייז שונות. בעוד האם והאב לא מוותרים ומנסים למצוא תרופה למרות התחזיות הפסימיות של הרופאים והסובבים אותם, האחות הגדולה מגיבה בכעס, האח מגיב בניתוק ובתה של ראביט בוחרת בדרך ההכחשה וההיצמדות לתקווה (שכן האחרים מנסים גם הם לגונן עליה מפני בשורות האיוב). בין לבין, הספר מביא רפלקציות אל העבר וסיפורה של המשפחה.
כפי שציינתי, בדרך כלל קשה לי עם נושאים כאובים, אך הכתיבה הנפלאה (והתרגום המעולה) חיבבו עליי את הדמויות, כך שבסופו הרגשתי גם אני אבדה- על כך שהספר הנפלא הזה הסתיים. לאורך הקריאה שמחתי עם הדמויות, חשתי את כאבן והבנתי את תסכולן ומעשיהן. הוא הביא אותי להבנה של התגובות השונות לבשורה הקשה על מותה של בת משפחה אהובה.
הקריאה תמיד הייתה מהולה בעצב, מכיוון שמלכתחילה אנו יודעים כיצד הספר יסתיים (ואני, כהרגלי, מיהרתי להתחיל מסופו ולאמת את הדברים). למרות זאת יש בו מעין אופטימיות זהירה והשלמה עם הגורל. הוא גורם לך להבין שלא תמיד ניתן לשנות את פני הדברים, ומה שחשוב הם הזמנים אותם בילית בחברת יקיריך- זכרונות אשר יישארו שם גם אחרינו.
הוא מסייע להבין כיצד מרגישים הורים העומדים לאבד את היקר להם מכל, ואת הרגשתם שהורים לא אמורים להאריך חיים לאחר ילדיהם. כיצד מרגישה ילדה העומדת לאבד את אמה, ואת חוסר הוודאות של מה שיקרה לה לאחר מכן (שכן היא יתומה מאב).
הספר לא פשוט. הוא פורט על נימי נפש עדינים. קראתי לא מזמן, בספר אחר, על כך שהדבר הכי טוב בקריאה, הוא הבריחה מהחיים- היכולת לחיות מאות או אלפי חיים שונים. זוהי עוצמתה של פרוזה. היא משנה אותך. אם אתה לא מושפע באיזשהו אופן, ולו במעט, מהספר, אזי אינך קורא את הספר הנכון. הספר הזה שינה אותי.
אחת הדמויות עמן הזדהיתי מאוד חלתה במחלה חשוכת מרפא. לפני מספר שנים אובחנתי באותה מחלה, אך לקרוא על ההידרדרות אותה עברה הדמות גרמה לי להבין עד כמה ברת מזל אני, על שהמחלה שלי מתקדמת בקצב איטי יחסית, והתסמינים אמנם קיימים, אך לא בחומרה. מבחינה מסויימת זו הייתה מכה שהוציאה ממני את כל האויר, לקרוא על המחלה הזו. מאידך גיסא, הבנתי שמצבי שפר עליי יותר מאותה דמות אומללה- להבין שתמיד יהיו אנשים חסרי מזל יותר ממך, ושעלינו לנצל את הזמן שיש לנו בעולם, כיוון שאף פעם לא ניתן לדעת מתי ואיך הוא יסתיים.
הדבר שמצער אותי מכל, הוא שזו "מהדורה מוגבלת"- לא אזכה לפגוש בשנית את משפחת הייז ולדעת את המשך סיפורם. זוהי פרידה לא רק מראביט, אלא ממשפחה שלמה שנכנסה לי ללב תוך עמודים ספורים. משפחה שהייתי שמחה להמשיך להתיידע אליה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
