“אדל היא נימפומנית. זו עובדה שצריך להתייחס אליה כפשוטה. היא חובבת סקס בכל מקום ועם כל אחד, אבל במקרה שלה נאמר "האנשים הבלתי מסופקים הורסים סביבם הכל". זה אמנם לא נאמר עליה, אבל מתאר אותה בדיוק.
את המחברת לילה סלימאני הכרתי מספרה השני, שהתפרסם ראשון בישראל, שיר ענוג. כשמודן ראו כי טוב, ומדובר גם הוא בספר בינוני, אבל נמכר, הלכו ופרסמו את הספר הגרוע שלפנינו בלי מחשבה שניה. מדובר בסדרה לספרות יפה ופה אין שום ספרות יפה. אדל, תושבת פריז, נשואה למנתח העושה הכל ליצירת אווירה משפחתית ולתת לרעייתו את מירב החופש. היא כמובן מנצלת את המצב להתחיל עם כל גבר שייכנס אתה למיטה. מילא בגידה קטנה פה ושם, אבל במקרה שלה זו התבהמות שכתובה רע, נקראת רע ולא מגיע לשום מקום.
אפשר לקרוא את הנובלה הקצרה הזו, אבל לא לפתח שום ציפיות, לא ספרותיות ולא אחרות.”

“שלום, אני אדל, ואני מכורה למין.

רגע, רגע, אישה? מכורה למין? והרי זו טריטוריה השמורה לגברים...

המחשבה של להיות "מכור/ה למין" מעוררת לעיתים גיחוך שכן היכן עובר הגבול בין יצר מיני חזק לבין התמכרות, ועוד אצל אישה, רחמנא ליצלן. שלא לדבר על המוסכמות החברתיות והשלכותיהן בהבחנה בין גברים לנשים (הרי גבר ייקרא "זיין" ואישה - "שרמוטה" "נימפומנית").

המיניות הנשית נקשרת, לעיתים קרובות, עם אהבה, חושניות, תשוקה, רומנטיקה ואימהות ולא עם הפרעה. הנושא של המיניות הנשית הוא בבחינת טאבו בחברה, כל שכן מיניות הקשורה לנשים המכורות למין.

וזה נושא הספר שלפנינו.

אדל, עיתונאית צעירה, חיה חיים בורגניים ברובע יוקרתי בפריז עם בעלה הרופא ובנה בן ה-3. מאחורי חזות חיי המשפחה, המאושרת לכאורה, מסתתרים חיים כפולים שמנהלת אדל עם ה"מפלצת" שאותה צריכה להאכיל. וה"מפלצת" הזו היא דחף מיני בלתי נשלט הבא לידי ביטוי בציד מתמשך של פרטנרים מיניים, לצורך סיפוק אותה תשוקה רגעית. אדל אינה בוחלת באף גבר : קולגות לעבודה של בעלה, זרים אקראיים, חברי משפחה וחברים לעבודה. זירת ההתרחשות משתנה אף היא: בתי מלון, סמטאות חשוכות, חדרי ישיבות, בארים אפלים ודירות פנויות. המיניות היא נכס חשוב לזהותה והיא מאמינה שאינה יכולה לאהוב או להיות זכאית לאהבה ללא אלמנט מיני. באמצעות הגברים היא מספקת את הצורך שלה להיות נחשקת על מנת להרגיש קיימת.

האם אישה המכורה למין מסוגלת ויודעת לאהוב? לפי סלימאני, כנראה שלא. דמותה של אדל מצטיירת כמי שוויתור והקרבה בשביל אדם אהוב אחר, בן זוג וילד, אינו עולה בקנה מידה עם אותו שיעבוד למין.
השקרים הם חלק מסדר יומה, המתנהל סביב ההרפתקאות המיניות- להחמיץ תור אצל רופא ילדים בשביל פגישה עם מאהב, להמציא מצב חירום בעבודה כדי לבטל חופשה משפחתית, לשקר לבעלה באשר למקום המצאה, לארגן נסיעות שווא, לבחור בית מלון, לבחור בגד לפגישה, לחשב חשבונות, למשוך כסף מזומן ולא להשאיר עקבות.

מתי ולמה נולדה אותה התמכרות למין? אנו לא מקבלים על כך תשובה ברורה. אבל סלימאני שוזרת בסיפור רגעים מילדותה וממורכבות יחסיה עם אמה, אשר מעלים את הסברה למקור הבעיה.

סלימאני אינה נוברת בתיאור נפתולי נפשה של אדל, ואף לא שופטת אותה, היא מתארת את התנהגותה וההשלכות שלה על מערכת היחסים עם הסובבים אותה ובעיקר עם משפחתה. סלימאני משרטטת את איבוד השליטה על מערכת חיים נורמטיבית שמנסה אדל לתחזק למראית עין. הבריחה למרחב המיני מספק לה סוג של אופוריה ותחושה רגעית של שליטה שרק מעמיקה את הכאב והסבל.

אז מה היה לנו פה? סקס, שקרים ו......מינימליות. סגנון הכתיבה מינימליסטי, מנוכר ונטול כל רגש, דבר אשר מתיישב בהלימה עם התנהגותה של הגיבורה. לא מדובר בספר ארוטי. התיאורים המיניים טכניים, אינם מפורטים ומציגים את היצר האנושי בשיא שפלותו.
סלימאני חודרת אל תוך מעגל הבושה ומגישה לנו מסמך מרתק (נראה אף כי מבוסס מחקרית), כמו יומנה של מכורה למין רק בגוף שלישי, המספק מעין הצצה חושפנית לעולמם של המכורים למין.

במהלך הקריאה נזכרתי באותה עצומה, עליה חתמו נשות תרבות צרפתיות, כנגד קמפיין ME TOO בטענה, בין היתר, כי הוא מאיים על החופש המיני. על אף שצרפת מצטיירת כפתוחה מבחינה מינית, ישנן מוסכמות חברתיות שכנראה זהות בכל זירת התרחשות.

למרות שסיימתי לקרוא את הספר בתחושה אמביוולנטית, מדובר בנושא מרתק ובסיפור מיוחד ושונה.”

“אני מורידה בפניה את הכובע.
מורידה ואוכלת את כולו.
גם אם חומרי הגלם עשויים מקקטוס קוצני וטעמו, נוסף לפצעים המתהווים בפי, מר, אני ניזונה ממנו ושותה חומץ על מנת להורידו בנקל לקיבתי.

לילה סלימאני שספרה ״שיר ענוג״ יצא כמדומני באוגוסט, שנה שעברה ואותו קראתי זה מכבר היה עבורי מקור להתלבטות.
ושלא תבינו אותי לא נכון; קראתיו בנשימה עצורה ובסקרנות הורגת חתולים על אף הסוף הידוע מראש והכתיבה הרזה והעובדה שלדעתי לא הגיעה לה לזכות בפרס גונקור היוקרתי. מבקרים ואנשי ספרות בצרפת כתבו כי העלתה לפרק היום נושאים חשובים כגון עובדים זרים ותרבויות שונות ועשתה מהם מטעמים בספרה.
אך לפי עניות דעתי הייתה זאת נובלת מתח ותו לא.
המקבילה הנשית של סטפן קינג וכל ענייני הפוליטיקה היו משניים, כבדרך אגב, על הדרך ואולי משום מוצאה המרוקאי מצאה לנכון להעלות את בעיות הפליטים, השפה והעלבונות שמין הסתם נתקלה בהם כאזרחית סוג ב׳ בצרפת הגזענית.
לאחר יומיים כבר שכחתי ממנה והמשכתי הלאה לספרים אחרים והנה רק אתמול, בעודי עושה את הסיור השבועי בחנות הספרים הוירטואלית ע-ברית, נתקלתי שוב בשמה ובספר שנראה כאילו יצא זה עתה ממכבשי הדפוס אך לא, הסתבר לי כי זה ספרה הראשון ושמו ״בגנו של עוג״ כלומר: בגנו של המפלצת ורק עכשיו תרגמו אותו.
מיד התחלתי לעיין בפרק הראשון וידעתי שאני הולכת להנות ובגדול.

אדל, גיבורת הספר נשואה לרופא ואם לבן קטן, לוסיאן.
היא חיה חיים טובים, מעושרים. חופשות נחשקות, דירה לתפארת, בגדים ותכשיטים.
אך על אף המותרות והיכולות שלה להשיג כמעט כל דבר שתרצה היא אינה מרוצה. היא מסתירה מבעלה סודות וחיה חיים כפולים.
הכפייתיות שבה הורסת כל חלקה טובה במשפחתה הגרעינית אך במקביל גם שולחת זרועות מאיימות למעגלים הנרחבים יותר: אביה ואמה, חמה וחמותה, עבודתה וכן חבריהם המשותפים.
אנו מבחינים בהידרדרות מהירה לכיוון האבדון וכמו בספרה הקודם, הסוף ידוע מראש ובהחלט אינו אופטימי.
סלימאני מתמקדת בספרה זה בפן הפסיכולוגי. באישיות שהינה אובססיבית, היפר-סקסואלית שאינה יכולה לעצור בעצמה.
היא מתארת מצבים והתנהגויות חריגים ותוך כדי כך מגיע הקורא להבנה מהיכן הם נובעים.
אדל שונאת את עצמה ומשום כך בזה לכולם, היא משוכנעת שאיש לא יוכל לאהוב אותה כפי שהיא וחשה שאסור לה להיות תלויה בזולת שאם כן, לעולם לא תהיה מסופקת.
היא שק החבטות של עצמה, מוקצית מחמת המיאוס ומיותרת בעולם.

גם ביצירה זו קיימת מינימליות מבורכת; התמצות הינו לחם חוקה ובאמצעות משפטים קצרים היא מחזיקה את הקורא ״בביצים״ לאורך זמן.
היא מעוררת עניין ותהיות, משניאה ויוצרת אהדה לדמויות.
מסכסכת, מתווכת, מחנכת ולא מניחה לנו לעצור לרגע ולתפוס נשימה.
כשהגעתי לסיום הייתי מאוכזבת. כיצד זה ייתכן כי הוא כה בנאלי וחסר משמעות?
אך פתאום קלטתי שלכל דמות בעלילה הסוף שונה וכל אישיות קיבלה את אשר הגיעה לה.

אני אוכלת את הכובע ומודה;
סלימאני היא הרבה מעבר לסופרת מותחנים.
יש בה ראיה מחודדת ותובנות פסיכולוגיות עמוקות שגם אם נכתבו בעקבות מחקר, עדיין מרתק לקוראם וללמוד דבר מה על מהות האדם.”

“"כל אימת שהיא עוצמת עיניים היא שומעת את הקולות, האנחות, הצעקות, המכות. גבר עירום מתנשם, אישה גומרת. היא הייתה רוצה להיות אובייקט ותו לו בלב ההמון פראי, שיטרפו אותה, שימצצו אותה, שיבלעו את כולה. שיצבטו את שדיה, שינשכו את בטנה. היא רוצה להיות בובה בגנו של עוג"

כמו ב"שיר ערש" גם כאן לילה סלימאני לא עושה הנחות לקורא וכבר מההתחלה מעמידה מולו את תמצית הסיפור אם לא את סופו.

הו הבורגנות.

אדל אם צעירה בת 35, לילד בן 3. עיתונאית במקצועה הנשואה לרופא. הם חיים בעושר בלב פריס.
אבל משהו חסר.
אדל מכורה למין. טורפת כל הזדמנות לסקס חסר מעצורים, חיה חיים כפולים ולא מצליחה להפסיק את המרוץ לריגוש הבא. שום דבר לא עומד בדרכה, לא בנה אותו היא תשאיר עם אומנת כדי לגנוב מפגש מהיר נוסף, ולא בעלה, שלא יכול לספק לה את הריגוש לו היא זקוקה.

"היא לא רצתה את הגברים שעימם התרועעה. לא הבשר עורר את תאוותה, אלא המצב עצמו. להיכבש, להתבונן במסכה של הגברים המגיעים לפורקן. להתמלא. לטעום רוק. לחקות אורגזמה אפילפטית, התגעשות שטופת זימה, עונג חייתי."

זהו ספרה הראשון של סלימאני ומה שמעניין כאן הוא שוב הנושא שבחרה לתאר על רקע מוצאה. סלימאני, מוסלמית שנולדה במרוקו וגדלה בצרפת, בוראת דמות נשית חסרת מעצורים, מינית, רעבה למגע. כל מגע. מכל אחד.
בעולם ממנו הגיעה סלימאני, דמות כזאת היתה נסקלת באבנים במקרה הרע ומגורשת מהקהילה במקרה הטוב.
סלימאני לא שופטת את הדמות אלא פשוט מתארת את ההתמכרות שלה כהוויתה.
שיחרור מיני? מגבלות חברתיות? מוסד המשפחה?
במשפטים הדוקים, דחוסים, בעלילה מהירה וחסרת מעצורים, כמו מעשה אהבה ללא רגש, כאן ועכשיו עד האורגזמה.

מקווה שהפעם לא אמתח את רגישותו של אף אחד בעודי מרעיף תשבוחות על צילומה של עדה ורדי המעטר את הכריכה.

הסדרה לספרות יפה - הוצאת מודן.”