הקורא את אוסף הסיפורים בספר זה משול לאדם רעב, שנכנס למסעדה חדשה ומוגשות אליו מנות אוכל רבות. כל מנה (/סיפור) יותר תפלה מקודמתה, חסרת יצירתיות, משעממת, לא משביעה ולא מנחמת. הסועד (/הקורא) המתוסכל והרעב מנסה לעודד את עצמו, ומייחל להאמין שאחרי כל מנה עלובה כזו הוא לפחות יזכה לקבל קינוח מפתיע ומיוחד. אך לאכזבתו הרבה, מנת הקינוח (/סוף כל סיפור) לא מוגשת כלל. כל סיפור משמים ומיותר נקטע ללא כל סוף, פואנטה, רמז או תובנה. לאחר שהסיפור נקטע, הקורא כבר שוכח אפילו את שם הסיפור שקרא או מה היה בכלל תוכנו. אפילו שפת הכתיבה עילגת, רצופה בסלנג, ללא כל אמצעים ספרותיים ושזורה במילים באנגלית שנכתבו בתעתיק עברי מעצבן. יש מספיק ספרים אחרים וראויים יותר בעולם, וחבל לבזבז ולו לרגע את הזמן הנדרש לקריאת ספר מיותר זה.

הספר מומלץ מאוד לקריאה עבור כל מי שרוצה לחטוף דיכאון קשה/ להגביר את הדיכאון שהוא כבר שרוי בו/ לנסות להתאבד/להצליח להתאבד. לכן לא מובנות לי כל הביקורות האוהדות שהוא זכה לו, ודבר היותו ספר קלאסי שזכה לפרסום רב.
גם מבחינה ספרותית, הוא כתוב בצורה מבולבלת מבחינה כרונולוגית ובלתי מובנת. לעיתים הדמות הראשית מתארת פגישה עם גבר כלשהו, אך לא מובן אם זה מתרחש בהווה, או שבעצם היא רק נזכרה במה שהיה פעם. הסיפור משעמם ורדוד, הדימויים מדכאים ומעוררי סלידה. יש בו דמויות רבות, שלאף אחת בעצם אין תכונות אופי. כולן כאילו עשויות מקרטון. גם הגיבורה עצמה היא דמות מעצבנת, שלא ניתן להבין אותה או להזדהות עימה.

ספר מעולה, מיוחד, מטלטל ועוצמתי. זהו בעצם סיפור אוניברסלי, שיכול להתרחש בכל מקום וזמן, מעין אלגוריה לטבע האדם. רוב הדמויות בספר קרויות בשמות כלליים כמו: הזקנה, ראש האי, הרופא, הכומר. תחילתו של הספר מזכירה במעט את הדילמה המוסרית שמועלית בספר (מעולה אף הוא) : "אור בין האוקיינוסים". אל אי נידח, בעל מזג אוויר ותנאי מחייה קשים, נסחפות יום אחד שלוש גופות של אנשים שחורים. קומץ האנשים שמגלה את הגופות האלמוניות הללו, מתלבט כיצד להגיב. הרוב רוצים להסתיר את העניין משאר תושבי האי ומהעולם כולו, ולקבור אותן בחשאיות. הדבר נובע מתאוות בצע, משיקול כלכלי ומרצון להימלט מפרסומת שלילית: משקיעים זרים אמורים לבנות באי מרחצאות, שיכניסו כסף רב לאי, ושאליהן יגיעו תיירים רבים. רק דמות אחת בסיפור: המורה, מסמלת את המצפון והמוסריות, והרצון לחקור ולגלות אנושיות. אך הוא עתיד להפוך לשעיר לעזאזל ולשלם מחיר יקר וטראגי.
הספר הותיר בי רושם עז ומחשבות זמן רב לאחר סיום קריאתו.

כמו כל ספריו של אלי עמיר, זהו ספר טוב, קריא מאוד וכתוב בעברית יפה ועשירה. ממש תענוג לקרוא בו.
אלי עמיר מיטיב לתאר לאורך כל הספר את קורותיו של נער בשם נורי, שעלה מעיראק לישראל יחד עם בני משפחתו. התקופה המתוארת היא אמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. נורי נקרע כל הזמן בין שני עולמות מנוגדים שמושכים אותו כל אחד לכיוונו: מצד אחד, העולם הקודם והישן שלו- המשפחה ששולטת בו, תולה בו ציפיות רבות ומחליטה בשבילו היכן יגור וכיצד יתנהג (במיוחד אביו הפטריארך), אימו התובענית והמרירה, אחיו הלגלגניים והבלתי מפרגנים, התרבות העיראקית, המנהגים, המנטליות המזרחית, השמרנות והמסורת. מצד שני- הרצון להידמות ולהתערות בקרב האוכלוסייה האשכנזית השלטת והעולים הוותיקים, הפקידים השולטים בכל הביורוקרטיה, המוזיקה וצורת הלבוש השונה, המבטא האחר והבדלי המעמדות.
נורי מצליח בזכות חוכמתו הרבה השכלית והרגשית, מידותיו הטובות, חריצותו, יושרו ורצונו העז להגשים לאט לאט את כל שאיפותיו (ושאיפות בני המשפחה ממנו).
העלילה מעניינת ופתלתלה, ומכניסה את הקורא לתוך עולם המעברות, ירושלים החצויה ותקופת כהונתו של בן גוריון.
החיסרון היחידי של הספר טמון באורכו הרב. ניתן היה לקצרו לפחות בחצי, והדבר לא היה גורע ממידת ההנאה המופקת ממנו.

אכזבה מרה. אני אוהבת לקרוא על עולם הרפואה, מתעניינת בנושא וגם עובדת בבית חולים. כאשר ראיתי שיצא לאור ספר חדש, המתאר את חוויותיו של רופא מתמחה בגניקולוגיה באנגליה, שהחליט לפרוש מהמקצוע, ולכתוב על קורותיו בצורה מלאת הומור-החלטתי מיד לרכוש לעצמי את הספר הזה, בלי לחכות אפילו שהוא יוזמן לספרייה העירונית.
אבל הספר הזה כל כך מאכזב ולא שווה בכלל לקרוא אותו. אין בו שם עלילה או עניין. הוא כביכול כתוב בצורת יומן, אך בכל יומן חיים שאנו רגילים לקרוא יש רצף של התרחשויות, דמויות ועלילה מתפתחת. למעשה, הספר הזה יותר דומה לספר בדיחות. רובן בדיחות קרש שבכלל לא מצחיקות, וחלקן אנקדוטות דוחות על הפרשות גוף, או חפצים שונים ומשונים שאנשים (ובעיקר נשים) החדירו לגופם. הסוגיה היחידה החשובה בספר היא התנאים הקשים שבהם עובדים הרופאים בשלבי התמחותם (מיעוט שעות שינה, חוסר בזמן פנוי וכולי), אך גם כאן שום דבר לא חדש או מפתיע את הקורא. מערכת הבריאות באנגליה דומה לזו הישראלית. ספר מיותר ולא ראוי לכל הפרסומות והשבחים שחלקו לו.

ספר מעולה, מיוחד, מעורר מחשבה, קריא ונוגע ללב. "גמעתי" אותו תוך כמה שעות. הפרקים בספר נעים לסירוגין בין סיפורן ודמותן של שלוש נשים . לכאורה, שלוש הנשים שונות לחלוטין זו מזו בתרבות, במקום המגורים, באמונה או במצבן הכלכלי. רק בסוף הספר, נשזר הקשר ביניהן, כמו צמה בשיער. החוט המקשר בין שלושתן הוא נחישות, כוח נפשי רב, מסירות למשפחה ו/או לעבודה ואסרטיביות.
אהבתי בעיקר את דמותה של סמיטה ההודית, שנאבקת בכל אמצעיה וכוחה הדלים למען מציאת עתיד טוב יותר לילדתה. התיאורים של הודו המצחינה (פשוטו כמשמעו) אך גם בעלת המנהגים המיוחדים, היו מרתקים ודוחים כאחד.
אהבתי גם את דמותה של שרה, שנאלצת להתמודד לפתע, בעקבות מחלתה, עם יחס מפלה ומכאיב של מעסיק ושותפיה לעבודה.
פחות אהבתי את הפרקים שעסקו בדמותה של ג'וליה. היא לדעתי החוליה החלשה בסיפור. הסיפור שלה היה "קיטשי" מדי לטעמי.
הספר עורר בי עניין רב ומחשבות, גם לאחר שסיימתי את קריאתו.

הספר הזה הוא מסוג הספרים שהקורא שואל את עצמו תוך כדי הקריאה, ובמיוחד לאחר סיום הספר, מה היה הטעם בכלל לקרוא בו. לא מצאתי בספר עניין ותוכן, לא הפקתי ממנו הנאה, ידע או תובנות. אדל, גיבורת הספר היא דמות שטחית, קרה, ובעלת התנהגות לא מובנת, דוחה, שמעוררת שאט נפש רבה. היא לא משקיעה ומזניחה את בעלה, את בנה הקטן ואת עבודתה בתור עיתונאית, ועסוקה כל העת בחיפוש אחר גברים כדי להשביע לרגע את היצר המיני ודחפיה הבלתי נשלטים. לא אכפת לה אפילו איזה גבר היא מוצאת לצורך המפגש המיני הקצרצר- הוא יכול להיות מכוער לטעמה, זקן, אלים, חבר של בעלה או הבוס שלה. היא לא בוחלת בכלום. היא מוכנה אפילו לעשות זאת באמצע הרחוב, כשכולם מסתכלים.
התלבטתי האם להפסיק את קריאת הספר באמצע. קיוויתי שלפחות הסוף יהיה מעניין. אך הסוף היה פתוח ומעצבן, כמו שאר הספר.
לאור העובדה שנהניתי מאוד מקריאת הספר הקודם (שיר ענוג) של אותה סופרת- האכזבה מהספר הנוכחי היתה כפולה.

ככה ספר מתח טוב אמור להיות כתוב: מרתק מתחילתו ועד סופו, קריא, בלי אוסף של דמויות שוליות, שלא ניתן להבחין ביניהן ולזכור מי זה מי, בלי קללות בכל דף וגסויות, בלי חזרה לעבר בכל פרק, בלי בלש/חוקר מיוסר ואלכוהוליסט, בעל עבר שרודף אותו ומשפחה לא מתפקדת, שלא מתקלח, ישן או מחליף בגדים כמעט לאורך כל הספר...
אז מה כן יש בו: סיפור אמין (יחסית), מעניין ומותח שמסופר ברובו מנקודת המבט של אחת מהגיבורות, ומידי פעם מנקודת המבט של דמויות בודדות נוספות. שפה קולחת- לא גבוהה מידי אך גם לא ירודה, רוצחים סדרתיים, מעקבים, גופות מושחתות.

ספר מתח מיוחד במינו. יותר מורט עצבים וסקרנות מאשר ממש מותח. קשה להפסיק לקרוא אותו, אם כי הוא ארוך מידי לדעתי. ניתן היה לקצר אותו, וזה לא היה גורע מהעלילה כלל. מתוארות בו מעט דמויות, וכל אחת מהדמויות הללו אפופה בסודות מהעבר ובהתנהגות כפייתית ולא שגרתית.
בתחילת הקריאה הרגשתי הזדהות עם חלק מהדמויות (בעיקר עם ג'יין וסיימון), אך ככל שהעלילה מתקדמת, הכל מתהפך.