“האם הצמה הוא ספר נשים? הוא בעיקר ספר על נשים, על גורלן, מה שמאוד מאוד מוריד מערכו. אם נוסיף לגרוע מערכו, זהו גם ספר פשטני מאוד ובעיקר מסתמך על צירוף מקרים פלאי כמעט. כשהגימיק מתגלה באמצע הספר, לא נותר אלא רק להגיע מהר לסוף ההוליוודי ולהביט אל השקיעה המרהיבה.
סמיטה היא הודית מהקאסטה הנמוכה ביותר. תפקידה לעבור כל יום בין עשרים בתים לפנות את הצואה שלהם בידיה שלה ממש, אין כפפות, אין כלי עזר. מובן שאין ביוב. גאנדי אמנם התרעם על עניינים שכאלה, אז התרעם. כשסמיטה עשתה ככל יכולתה האפסית ממש לשלוח את בתה לבית ספר, הבת אמרה לא להוראה לטאטא את הכיתה ונענשה באכזריות. האם החליטה לעשות משעה ועזבה את הכפר עם הבת ובלי הבעל.
ג'וליה בת העשרים היא בתו של אחרון יוצרי הפאות בסיציליה. בעבר ניתן היה להשיג שיער בעבור חופן מעות והשתנות הזמנים הפכה אופנה זו לאופנת העבר. קשה יותר ויותר להשיג שיער וחובות נצברים גורמים לכמעט סגירת המפעל. כמעט, עד להופעתו של אותו בחור הודי, שבו התאהבה ג'וליה וממנו באה ההצלה למציאת שיער בהודו, שיער שנתרם במקדש וישנו.
במונטריאול אנו מכירים את שרה כהן, שותפה בכירה במשרד עורכי-דין. תמיד מוקפדת, תמיד מוכנה ותמיד מנצחת. עד שהסרטן מנצח אותה, ה משרד בו כה הצליחה הראה לה את גבו והיא, שחשבה שזו רק הנחישות שלה, שתסייע לה לחזור למירוץ, לא לקחה בחשבון את תשישות ואובדן השיער.
נחשו מה?
שרה כהן החליטה שזה הזמן לחשוב אחרת, להאט את מירוץ העכברים, ליהנות יותר מילדיה ו... כן, ללכת לקנות פאה. הפאה הראשונה, היפנית, היתה נוראית. האיטלקית היתה נפלאה והבטיחה חיים חדשים.
אני חושב שלהסביר לכם את "גאונות" הספר יהיה מיותר.”

“#
סופר מה הוא צריך? יכולת לספר סיפור וכישרון כתיבה. קצת פישטתי מדי. הוא זקוק לעוד דברים כמו יכולת המחשה של נושאים מורכבים ויכולת התייחסות לכולל ולא רק לפרט. אבל בלי השניים הראשונים הוא לא סופר. לא כל הסופרים ניחנו בשתי התכונות האלה באותה מידה. לקולומבני יש יכולת סיפורית מצויינת אבל מבחינת כישרון כתיבה יש מקום (רב) לשיפור.

סיפורן של שלוש נשים משלוש יבשות שאין בינהן שום קשר או היכרות. המשותף ביניהן הוא אומללות זמנית או קבועה, והצלחה להתמודד כדי להתרומם מהקרשים. במילה אופנתית - העצמה נשית. האחת הודית מקסטה בזוייה, מנקה צואה אנושית תמורת פרוטות (או שלא) מתמודדת עם חברה גסה, ואלימה, ועם עוני מחפיר. לפני שהיא חברה בקסטה המנודה, היא אישה כלומר נמצאת בתחתית המוקצים והמנודים. השנייה היא סיציליאנית העובדת בבית המלאכה של אביה שאסונות נוחתים עליה (וגם ברכה אחת...) השלישית היא עורכת דין שאפתנית, שעבודה קשה, התגברות על מכשולים וחוסר ויתור לעצמה הם חייה. היא עומדת בפני קידום אבל כל השקעת העבודה וההצטיינות אינם עוזרים לה להתמודד עם קושי מסוג אחר.

כל פרק עוסק באחת הדמויות לפי התור, והסיפורים מתקדמים באופן כרונולוגי. קולומבני מסיימת כל פרק בנקודת מפנה כלשהי, כדי לעודד את הקוראים להמשיך לקרוא. הטכניקה הזו, בה משתמשים במאים של סדרות טלוויזייה, די נסלחת, כי הסיפורים מעניינים. לעומת זאת את הרחמים על הדמויות המתמודדות עם גורל מר, שכביכול הוא בלתי ניתן לשינוי, פחות אהבתי.

הספר קריא מאד ומעניין. הוא די קצר, מנסה, כאמור, ללחוץ על בלוטת האמפתייה של הקורא, מה שעוזר לו להתחבר. הכתיבה די פרימיטיבית ופשטנית. למעט תיאור אותנטי ומלא חיים של הודים על רכבת – אין בו הרבה תיאורים אף לא הרחבה על סביבת הדמויות. הדמויות סטיריאוטיפיות (גם אלה שמקבלות שורה וחצי בספר). המסר, שהסופרת אינה סוטה ממנו, הוא התגברות על מכשולים. קולומבני, הבנתי מהכריכה האחורית היא במאית-תסריטאית-שחקנית צרפתייה, מה שמסביר, אולי, את הכתיבה הפשטנית של הסיפור. נהניתי ממנו למדי אבל לא הצלחתי להתעלם מכשליו, מצטערת.”

“"מה אפשר לעשות עם הרגישות העזה הזאת, שחושפת אותה לפסגות אושר ולמצולות אומללות כאחד? היא משתוקקת לומר לה: תתגונני, תתחשלי, העולם קשה, החיים אכזריים, אל תיתני לזה לגעת בך, להרוס אותך, תהיי אחת מהאנוכיים, חסרי הרגישות, האדישים."

פעם חשבתי שהעולם נחלק לטובים ולרעים. אבל בגיל די צעיר כבר הבנתי שזה לא הגיוני, כי אני עצמי טובה אבל כדי לשרוד בעולם פיתחתי לי לעיתים קצת רוע. מגיל קטן פיתחתי רדאר שרואה למרחקים את כל מי שרוצה לנצל, להקטין, לרמוס, להשפיל. פיתחתי את היכולת להחזיר באותו המטבע לכל מי שמנסה לערער את ביטחוני.
עד היום אני נתקלת בסיטואציות רבות בהן אני מרגישה צורך להוכיח את הקיום שלי בעולם כאישה חזקה ולשבור את הסטיגמה שמאחורי המראה החיצוני המתעתע שלי, הכה עדין ושברירי עד שלפעמים אין הלימה בינו לבין הפנימיות.

מסופר על שלוש נשים משלוש יבשות שונות. האחת מהודו, השנייה מסיציליה, והשלישית מקנדה. שלוש הנשים המייצגות שלוש מעמדות בחברה, עניים, פועלים ועשירים. כל אישה, בכל מעמד שלא תהיה מנסה בדרכה שלה להיחלץ ממצב אליו נקלעה ותצטרך אומץ רב, התמדה ורצון כדי לעמוד במשימה שהחיים הציבו מולה. מוטיב השיער הוא מוטיב שחוזר בין שלושתן. האחת מקריבה את שיערה לאל כאות הוקרה ותודה, השנייה זקוקה לנס כדי להציל את מפעל הפאות של אביה והשלישית נאלצת לאבד את שיערה כתוצאה ממחלת הסרטן.
השיער, כמשל ליופי נשי, משל לכוח, עוצמה וחוזק, מקבל משמעות עמוקה בסיפור. ואכן, שלושת הסיפורים כמו רוקמים עצמם לצמה אחת חזקה ומשולבת ומביאים מולנו ביטוי לכוח נשי מהו.

דווקא עכשיו, בתקופה זו, אנו נוכחים לדעת כוח נשי מהו. תודה לכל האמזונות האמיצות שעשו הכל כנגד כל הסיכויים.

"אמזונה, זה מה שהיא. לוחמת. אמזונה נלחמת עד הנשימה האחרונה. היא לעולם לא מוותרת."”

“ספר מתוק וקצר על שלש נשים משלש יבשות.
שלש נשים- שלושה עולמות
שלש נשים - שלשה מעמדות
שלש נשים - מנטליות שונה
שלש נשים - שלושה גורלות.
הסופרת עשתה עבודת מחקר מדהימה וכותבת על שלש נשים מרקע שונה ומה שמאחד ומקשר ביניהן הוא הנחישות, האומץ ודבקות במטרה.
סמיטה ההודית - גרה בכפר הודי ממעמד הכי נמוך בהודו, חיה מחוץ למערכת. נולדה לחיי אומללות כמו אמה, סבתה. היא מנקה שירותים בחצרות הבתים בידיים חשופות וחולמת על עתיד אחר לבתה. היא שולחת אותה לבית ספר שם הילדה חווה אלימות ולכן היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ובורחת עם הילדה (משאירה את בעלה בכפר) למקום אחר בו חייה יהיו משופרים יותר.
ג'וליה - חיה בסיציליה ועובדת מגיל שש עשרה במפעל לפיאות של אביה. האב עובר תאונה קשה, ג'וליה מגלה שבית המלאכה נמצא בפשיטת רגל ולכן עושה הכל לשקמו למרות הקשיים שמציבה משפחתה.
שרה - עורכת דין מצליחה מקנדה, אמא לשלשה ילדים. קרייריסטית שמשקיעה בעבודתה ומסתירה מחבריה לעבודה את חייה האישיים. חווה אפליה במשרד על רקע מחלתה (סרטן) ועוזבת כדי להבריא.
שלש נשים הקשורות אחת בשניה מבלי דעת כמו צמה שתעבור דרך שלושתן ותסגור מעגל שיתגלה בסוף.
ספר שריגש אותי במיוחד. כל פרק מוקדש ומסופר ע"י אחת הנשים.
ספר קצרביותר וחבל...הכתיבה מושלמת, כתובה ברגישות רבה, סיפורי החיים מרתקים.
מעורר השראה שכמה שהחיים קשים אסור לאבד תקוה לעולם.
ממליצה בחום רב.”