מה אני יודעת על סינים? לא הרבה יותר ממה שאני יודעת על צפרדעים. אז נכון שבשנה האחרונה הידע הזה התעצם קמעא שכן בן הזוג שלי התחיל לעבוד אצל איזה סיני והוא אפילו בא לבקר אצלנו כמה פעמים ונסענו איתו ועם מנהלת הייצור הסינית לטייל קצת בארץ, רק שנראה לי שהעובדה שהשניים האלה היגרו לאמריקה לפני לא מעט שנים מעידה על פער תרבותי מסויים בינם לבין הגיבורים שעליהם קראתי עכשיו.
הידע הכללי הזה היה קצת חסר כי כשמספרים לך בדיחה אחד התנאים המקדימים הוא איזו תבנית חשיבה משותפת כך שהחריגה ממנה תייצר תבנית חדשה ומפתיעה ועדיין הגיונית. את זה, את הבסיס התרבותי ודפוסי החשיבה שמאפיינים אותו, מו יאן ואני כנראה לא חולקים. עניין של גיאוגרפיה. לכן גם במשך לא מעט זמן לא כל כך הבנתי אם הוא רציני, למשל, אם זה שלכל האנשים בכפר הסיני שעליו הוא מספר קוראים בשמות של איברי גוף כמו ואנג כיס מרה או צ'ן אף, זה סוג של אפרים קישון, רק בסינית, או ששם זה אשכרה יכול לקרות.
אבל זה לא רק זה. הנימה הכללית היא כאילו אינפנטילית. מין תמימות כמו ילדותית וכמו פרובינציאלית ולקח לי זמן להתרגל אליה. מרגע שזה קרה הפסקתי להתייחס לזה והתחלתי להנות.
הסיפור הוא של טרגדיה חברתית של דור שלם שחי תחת האיסור ללדת יותר מילד אחד, לפעמים שניים, אם הילד הוא ילדה ועברו יותר משמונה שנים מאז שהיא נולדה ואתם גם חקלאים. ידעתי על זה אבל לגמרי מרחוק. אף פעם לא הקדשתי לזה אפילו לא שני גרם של מחשבה, איך זה קורה ואיך אוכפים מין חוק כזה על מיליארד אנשים. ואז, כשקראתי, חשבתי עלינו, על איך היו החיים פה אם בן-גוריון היה לא רק מבקש אלא מפעיל גם סנקציות על כל מי שלא היה נוהג על פי השיר של שלמה בר ושמח במאה ילדים שיש לו, גם אם הרחם של אישתו כבר היתה מחוררת כולה וברור היה שתמות בלידה של הילד הבא, אבל אי אפשר היה להפסיק את זה כי אחרת תלך לעזאזל העבודה בהסתדרות או בסניף המקומי של ויצו ואפשר יהיה לעבוד רק בפלחה אבל לא יהיה במה להאכיל את כל הילדים.
בכפר סיני ששוכן בנפה צפונית חיים ומתבגרים יחד אוזן, לחי, לב, כבד, כיס מרה ועוד כמה וכמה אנשים ונשים קשי יום, חקלאים שזוכים לאכול רק את תנובת שדותיהם הבלתי סדירה, כפופים לחוקי הרפובליקה העממית שהשאלה הגדולה המעסיקה אותה היא איך מאכילים מיליארד בני אדם, מקבלים את המודרניזציה במנות קטנות וקצובות הנארגות אל תוך אמונות עתיקות ובשום שלב לא ברור עד כמה היא משרתת אותם. ודרך סיפור אישי עולה ההתחבטות הלא פשוטה בין הצרכים והרצונות של הפרט האחד לבין הצורך הקיומי של עוד מיליארד כמוהו.
זה מעניין, לגמרי מייד אין צ'יינה, רק שבמקרה הזה מדובר בתו איכות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
