“מה אני יודעת על סינים? לא הרבה יותר ממה שאני יודעת על צפרדעים. אז נכון שבשנה האחרונה הידע הזה התעצם קמעא שכן בן הזוג שלי התחיל לעבוד אצל איזה סיני והוא אפילו בא לבקר אצלנו כמה פעמים ונסענו איתו ועם מנהלת הייצור הסינית לטייל קצת בארץ, רק שנראה לי שהעובדה שהשניים האלה היגרו לאמריקה לפני לא מעט שנים מעידה על פער תרבותי מסויים בינם לבין הגיבורים שעליהם קראתי עכשיו.

הידע הכללי הזה היה קצת חסר כי כשמספרים לך בדיחה אחד התנאים המקדימים הוא איזו תבנית חשיבה משותפת כך שהחריגה ממנה תייצר תבנית חדשה ומפתיעה ועדיין הגיונית. את זה, את הבסיס התרבותי ודפוסי החשיבה שמאפיינים אותו, מו יאן ואני כנראה לא חולקים. עניין של גיאוגרפיה. לכן גם במשך לא מעט זמן לא כל כך הבנתי אם הוא רציני, למשל, אם זה שלכל האנשים בכפר הסיני שעליו הוא מספר קוראים בשמות של איברי גוף כמו ואנג כיס מרה או צ'ן אף, זה סוג של אפרים קישון, רק בסינית, או ששם זה אשכרה יכול לקרות.

אבל זה לא רק זה. הנימה הכללית היא כאילו אינפנטילית. מין תמימות כמו ילדותית וכמו פרובינציאלית ולקח לי זמן להתרגל אליה. מרגע שזה קרה הפסקתי להתייחס לזה והתחלתי להנות.

הסיפור הוא של טרגדיה חברתית של דור שלם שחי תחת האיסור ללדת יותר מילד אחד, לפעמים שניים, אם הילד הוא ילדה ועברו יותר משמונה שנים מאז שהיא נולדה ואתם גם חקלאים. ידעתי על זה אבל לגמרי מרחוק. אף פעם לא הקדשתי לזה אפילו לא שני גרם של מחשבה, איך זה קורה ואיך אוכפים מין חוק כזה על מיליארד אנשים. ואז, כשקראתי, חשבתי עלינו, על איך היו החיים פה אם בן-גוריון היה לא רק מבקש אלא מפעיל גם סנקציות על כל מי שלא היה נוהג על פי השיר של שלמה בר ושמח במאה ילדים שיש לו, גם אם הרחם של אישתו כבר היתה מחוררת כולה וברור היה שתמות בלידה של הילד הבא, אבל אי אפשר היה להפסיק את זה כי אחרת תלך לעזאזל העבודה בהסתדרות או בסניף המקומי של ויצו ואפשר יהיה לעבוד רק בפלחה אבל לא יהיה במה להאכיל את כל הילדים.

בכפר סיני ששוכן בנפה צפונית חיים ומתבגרים יחד אוזן, לחי, לב, כבד, כיס מרה ועוד כמה וכמה אנשים ונשים קשי יום, חקלאים שזוכים לאכול רק את תנובת שדותיהם הבלתי סדירה, כפופים לחוקי הרפובליקה העממית שהשאלה הגדולה המעסיקה אותה היא איך מאכילים מיליארד בני אדם, מקבלים את המודרניזציה במנות קטנות וקצובות הנארגות אל תוך אמונות עתיקות ובשום שלב לא ברור עד כמה היא משרתת אותם. ודרך סיפור אישי עולה ההתחבטות הלא פשוטה בין הצרכים והרצונות של הפרט האחד לבין הצורך הקיומי של עוד מיליארד כמוהו.

זה מעניין, לגמרי מייד אין צ'יינה, רק שבמקרה הזה מדובר בתו איכות.”

“הופתעתי לטובה מהספר, שהתגלה כדובר בשפה פשוטה ומובנת, עם עלילה ברורה וניתנת להזדהות. הספר כתוב בהרבה אהבה והומור על האנשים הפשוטים של הצפון הכפרי של סין.

העלילה לעיתים מצחיקה ולעיתים טרגית, ועוקבת אחרי חיי היום יום שלהם. ניתן ללמוד מהספר על התהליכים ההיסטורים הכבירים שעברה סין העממית בתקופה שהיא די מקבילה להקמת מדינת ישראל.

מאוד ממליץ.”

“אל צפרדעים הגעתי זמן קצר אחרי שסיימתי לקרוא את שלג, ספרו של אורהאן פאמוק. נדמה לי שאני מזהה נקודות דמיון בין שני הספרים- שניהם משל זוכי פרס נובל מהשנים האחרונות, שניהם ילידי מדינות שהיו אימפריות גדולות ושמרניות מבחינה חברתית אשר עברו מהפכה פוליטית שכפתה עליהן באלימות תהליכי מודרניזציה מהירים, אשר התנגשו חזיתית עם חיי הפרט כפי שהיו מקובלים מדורי דורות. מעניין לראות ששני הסופרים מתמודדים עם הנושא באמצעות הסטת העלילה לכיוונים סוריאליסטים. מו יאן מציב במרכז ספרו את מדיניות הילודה הסינית: בקולחוז כפרי מנהלת ביד רמה דודתו הרווקה של המספר, גיניקולוגית וקומוניסטית נלהבת, את אכיפת חוקי הילודה. הדודה, אחת הדמויות הספרותיות המרשימות שנתקלתי בהן מזה זמן רב , ישרה כסרגל, אכזרית ומשעשעת כאחד, מפעילה לחצים כבדים הגובלים באלימות (כפי שכל שלטון רודני יודע לעשות) על ה"עברייניות" ובני זוגן לעבור הפלה, מבצעת את ההפלות עצמן, ואף ניתוחי עיקור. לעת זקנה, שטופת יסורי מצפון על פעולותיה, היא מוצאת נחמה בטיפוח אלפי בובות חימר בסגנון עממי, שכל אחת מהן מייצגת בעיניה עובר ששאבה מן הרחם. בשלב זה מיטשטשים גבולות המציאות והדמיון, והסיפור מתחיל לקבל גוון מיתי ופרודי. במקביל, הספר עצמו עובר טרנספורמציה צורנית כשאחיינה המספר עובר מכתיבת פרקי פרוזה לכתיבת מחזה, המהווה את חלקו האחרון של הספר. גיבורי המחזה הם בעצם גיבורי סיפורו, כולל הוא עצמו, והוא משתמש בכולם על מנת להעביר ביקורת נוקבת על הטויסט הנובורישי שעברה החברה הסינית בשנים האחרונות בכלל, ועל תעשיית הפונדקאות בסין בפרט.
התרגום חי וקולח ומקסים בעיני, והספר מומלץ מאד.”