זה הספר הטוב ביותר שקראתי. ההצהרה הזו בוקעת ממני לעיתים, אך הפעם אני עומד מאחוריה, הספר הזה יהיה בעשירייה שלי עד יום מותי.
בעבר, עזבתי אותו בתחילתו (נדיר אצלי – קרה עם שלושה ספרים בלבד). השפה הארכאית, הכתב הקטן והיעדר השטף גברו עליי, וטוב שכך, כנראה שעוד לא הייתי מוכן.
מאה וחמישים העמודים הראשונים הם הכנה למסה האדירה של אורוול - תשעים עמודים, שבין השורות שלהם מסתתר זהב. מסה שעל פני השטח עוסקת בביקורת שלטונית נוקבת, אך מתחתיה גם בפסיכולוגיה, פילוסופיה ומוסר.
למרות שהפגין סלידה כלפי המשטר מלכתחילה, לא פיתחתי אל וינסטון סמית אמפתיה מיוחדת, נהפוך הוא. רק בשלב העינויים, כאשר היה בעיצומו של המאבק הפסיכולוגי (בו עתיד להפסיד), הפך "האדם האחרון", לאחת הדמויות האהובות עלי (בשל מורכבותו השכלית וחוסנו הנפשי).
סקירותיי, נכתבות קודם כל עבורי (על מנת להעמיק בספר ולהותיר אמת מידה לעתיד). כמותן, גם הסקירה הזו. סדר לוגי טיפוסי לא יופיע בה, שכן, הרומן טלטל אותי באופן בו בודדות היצירות שהצליחו (האחרונה בהן, "מועדון קרב").
אינני נוהג לקרוא ספר פעמיים, אבל את הרומן הנ"ל אקרא שוב ושוב, עד שארד סופית לעומקו.
סקירתי זו היא הראשונה לספר, אולי הראשונה מני רבות.
עלילת הסיפור מתרחשת בלונדון, אם כי ניכר כי המשטר מתאים יותר לברית המועצות (קומוניזם). ניתן למצוא גם נקודות דמיון למשטר הנאצי – התעמולה המניפולטיביות, השוואה בין בני אדם ובעלי חיים וזהות האויב העיקרי (יהודי – גולדשטיין).
הספר נכתב כעשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ביובל האלים ביותר שידעה האנושות. אם הייתי כותב בימים אלו, סביר להניח שגם אני הייתי נוטה לסגנון הדיסטופי.
התכלית של "שיחדש", הלשון החדשה באוקיאניה, היא להותיר את הציבור בקיבעון מחשבתי (המסרב להכיר במטרת המפלגה). אני רק יכול לתאר לעצמי, את ייסורי האדם שאינו מכיר את המילים לתאר את תחושותיו.
הרעיון לצמצם את מכסת המילים במקום להרחיבה, הוא לא פחות מורכב ומרתק מהעשייה הנוכחית.
בנספח, מחלק אורוול את "שיחדש" לשלושה אוצרות מילים. יתכן שמדובר בטעות בתרגום, אבל אילו מדובר במינוח של הסופר, מדובר באירוניה יפה.
אורוול צמח בחברה סוציאליסטית והביקורת כלפיה יקדה בלבו. בספרו זה, הוא מציג בפנינו את השלב האחרון באבולוציה שלה – הסוציאליזם אפשרי רק בעולם בו נשלל מהאדם יסוד החיים (שאיפה לקדמה, משפחתיות ומימוש יצרים) ובו השלטון הוא הערך העליון (גם בפני אלה, שמעמדם רם). רק כאשר ייעקרו מהאדם יצריו, תסולף במגמתיות האמת, ויחוסלו ניצני ההתנגדות, יתקיים שוויון מלא בין האנשים. אולם האם שוויון בעולם בו השנאה, המלחמה והבורות הם ערכים עליונים הוא שוויון כדאי? במה נותר לאדם לחלוק? אלו השאלות שמטיל עלינו אורוול.
תפיסתי השלטונית אינה מגובשת, היא נעה בין סוציאליזם וקפיטליזם. אני תומך בשוק חופשי, תחרות וצמצום מעורבות הממשלה. עם זאת, אני חושב שמעורבותה, הכרחית בתחומים מסוימים (כגון בריאות, חינוך ורגולציה).
הרעיון הקיבוצי, תמיד קסם לי, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהטבע האנושי (חמדנות, דאגה לפרט/משפחה) אינו מאפשר אותו. תיאורטית, הוא נפלא, אך מעשית, בעייתי ביותר.
גולת הכותרת של הספר היא ביקורתו השלטונית, אולם אותי כבשו במיוחד, המסרים ברבדיו העמוקים.
המאבק הפסיכולוגי של וינסטון נוכח שטיפת המוח והעינויים היה מרהיב. הוא מעלה הרהורים אודות ניצחון הנפש על הגוף והתפעלות כלפי הדמות. תבוסתו בסוף הסיפור הייתה צפויה, אם כי כואבת, עד מאוד. מפלתו טמונה, בין היתר, בעקרון ה"דוחושב" - מיומנות פסיכולוגית מפעימה, הדורשת מחבר המפלגה להבין את השקר ולהתכחש אליו, בעת ובעונה אחת.
במישור הפילוסופי והמוסרי נחבאים מסרים מרתקים. בין היתר, תפיסת הסוליפסיזם הקיבוצי (כל עוד המפלגה חיה, חבריה חיים). האם קיומו של רעיון אותו מימשנו (באמונה שלמה), מעיד כי גם אנו קיימים? גם לאחר לכתנו הפיזית? זוהי רק אחת, מהתהיות המטפיזיות העולות מן הכתוב.
אורוול ברא עולם דיסטופי חסר פגמים. כל התפרצות ספק, נענית בתשובה. כל זעזוע באמינות, מוסבר עד תום.
מדובר במסה ייחודית, ובספר חובה.
שתיים ועוד שתיים = חמישה כוכבים מושלמים.
![1984 [מהדורת 2003]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers3/32526.jpg)









![אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48864.jpg)







