אני שונא את ביבי (כראש ממשלה).
אני חושב שהוא איש אגואיסט שחושב רק על עצמו ועל כס המלכות שלו שעליו הוא יושב. אני חושב שהוא פועל רק על סמך אינטרסים ועל מה שנוח לו ברגע נתון כלשהו, ולא על סמך ההיגיון. אני חושב שהוא אדם מאוד פרנואיד. אני חושב שהוא נכשל בכל הקשור לשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. אני חושב שהוא הביא אותנו לבידוד מדיני גדול עוד יותר ממה שהיה לפני כן. אני חושב שהוא מפחד לעשות צעדים גדולים מדי כמו הסכם כלשהו עם פלסטינים, בגלל שאחר כך יקראו לו בכינוי הגנאי הנורא והגרוע מכל 'שמאלני', ושהוא יאבד בעקבות זאת הרבה מנדטים מקהל בוחריו. אני חושב שבמהלך הקדנציות שלו (ובמיוחד במהלך הקדנציה האחרונה) יצאו לו כל כך הרבה שטויות מהפה כמו למשל השטות עם היטלר והמופתי, או אמרות שלא היו במקומן כמו האמרה הזו עם הערבים שנוהרים לקלפיות. ואני חושב גם, שהרשימה עוד ארוכה.
הלאה, הלאה ביבי.
אם הייתי חי בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי הזה שקם לו לתחיה בין דפי הספר הזה, הייתי בטוח כבר מת אחרי מילים שכאלה. ולא, לא בגלל שאני כותב ומפרסם את זה בציבור, אלא רק בגלל שאני חושב את זה.
וינסטון סמית' חי בעולם שכזה. יום יום הוא נאלץ לחיות בשקר, כמו אולי עוד כל כך הרבה אנשים אחרים שחיים באותו עולם יחד איתו - לחיות כאילו הוא באמת מאמין באידיאלוגיה של המפלגה השולטת וכאילו הוא באמת אוהב את 'האח הגדול', מייסד המפלגה. שזה אומר: לעבוד ב'מינסטריון האמת', מחלקה שעיקר תפקידה הוא לייצר ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה ראויים לפרסום ולהצגה, וגם לפסול ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה אינם ראויים לפרסום ולהצגה. כמו כן, בכל שבוע שנקרא 'שבוע השנאה', עליו להתכנס יחד עם עוד אנשים באולם כלשהו ולהביט אל תוך עינו של אדם מסתורי עם חזות של מנהיג המשתקפת מתוך דיוקן, עינו של האח הגדול, ולהשבע לו אמונים, ולאחר מכן עליו להסתכל אל תוך מסך, שעליו מרצדות פני התיש המזוקנות של גולדשטיין היהודי, הסמל לבוגדנות במפלגה, ולצעוק לכיוונו קריאות "בוז" כמו שעושים יתר האנשים - וזאת למרות שבתוך תוכו הוא לא מרגיש שום כעס כלפי אותו גולדשטיין, אלא רק כעס כלפי האח הגדול והמפלגה. דבר נוסף שהוא מחויב לעשות, לפחות אחת לכמה זמן, הוא להצטרף לקהל אנשים, ולצפות יחד איתם בהוצאות להורג המוניות של שבויים אירואסיאניים ואיסטאסיינים (2 מעצמות שנמצאות במלחמה מתמדת זו עם זו, וגם עם מעצמה שלישית שנקראת 'אוקיאניה' - הלוא היא המעצמה שבה חי וינסטון). את כל הפעולות הללו וינסטון מבצע, תוך כדי מאמץ כביר מצדו להסתיר את מה שהוא באמת חושב ומרגיש, כדי שחס וחלילה 'משטרת המחשבות' (כשמה כן היא) לא תתפוס אותו, תוך כדי התחמקות ממצלמות שנמצאות כמעט בכל מקום ופזורות ברחבי לונדון.
יום אחד, וינסטון סמית' בוחר להפסיק לחיות בשקר, ויחד עם עוד אישה (או יותר נכון, נערה) שמתאהבת בו והוא בה, הם מצטרפים לכת המורדים שאליה השתייך גולדשטיין, ומתחילים למרוד בשלטון שעד עכשיו תמכו בו, לפחות מבחינה מעשית/לא מחשבתית.
אז כן, קראתי עכשיו את הספר ההוא, שעליו בעצם מבוססת תוכנית הריאליטי 'האח הגדול', שהיא, אם אתם שואלים אותי, התוכנית הכי מטופשת ומיותרת בהיסטוריה (אגב, זה גם משהו שאם הייתי אומר אותו בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי שבו חי וינסטון סמית', היו מיד מכסחים לי את הצורה...) לעומת הספר הנ"ל, שהוא ההפך הגמור ממטופש ומיותר.
הספר היפנט אותי מהעמוד הראשון. הוא גם די דיכא אותי מהעמוד הראשון. העולם האפור, הדיכאוני, הדיסטופי, הקר, המנוכר והעתידני שיצר ג'ורג' אורוול, הזכיר לי ממש את אותו עולם שבו אורוול חי קצת לפני שהתחיל לכתוב את הספר: העולם של מלחמת העולם השנייה (והוא כנראה כתב אותו בעקבות זאת ובהשפעת זאת). עלילת הספר, כשמו כן הוא, מתרחשת בשנת 1984, כ- 35 שנים אחרי שאורוול כתב אותו (הספר נכתב בשנת 1949), וכך הוא בעצם ראה את העתיד. הספר הזה הרגיש לי כמו מין שילוב מעניין ומוזר כזה של 'לבד בברלין' (בכך שבשניהם מסופר על אדם שלאחר כמה זמן של נאמנות לשלטון הוא מחליט למרוד בו - רק ששם זה המפלגה הנאצית, ופה זה מפלגה קצת אחרת, ומסוכנת הרבה יותר), עם 'משחקי הרעב' (בגלל הדיסטופיה והעתידנות, וגם בגלל שבשניהם יש מרד בשלטון) ועם ספר מדע בדיוני כלשהו (בגלל המושגים שנראה שכאילו נלקחו מתוך ספר מדע בדיוני, כמו: 'אוקיאניה', 'איסטאסיה', 'איראסיה', 'האח הגדול', 'שבוע השנאה', 'שיחדש', 'דוחושב', 'טלסקרין', 'פרולים' ועוד). הספר כתוב טוב מאוד ובכלל לא קשה וצפוף כמו שהרבה אומרים, העלילה טובה מאוד גם כן ואהבתי את החלוקה שלה ל- 3 חלקים שכל אחד מהם מתחיל ונגמר בול בזמן שמתאים להם להתחיל ולהסתיים, והדמויות מעניינות ובמיוחד אהבתי את דמותו של וינסטון שמאוד נגעה לליבי. הספר מלא במשפטי חוכמה שקשורים לנושאים כמו ליברליזם וחיים בעולם טוטליטרי (שאותם שכחתי משום מה לסמן). כמו ב'חוות החיות', גם כאן אורוול עוסק בנושאים דומים כמו עריצות השלטון וזכויות הפרט, רק שכאן אין מטאפורה של חיות וחוות חיות, אלא שלטון דיקטטורי וטוטליטרי פשוט כמו שזה נשמע בלי מטאפורות ודימויים. לדעתי אין מה להשוות בכלל בין שני הספרים, שכן 'חוות החיות' היה מעט בוסרי לטעמי (אבל עדיין, הוא לא היה רע בכלל), לעומת 1984, שאין ספק שכאן הוא בשיא כוחו (ואת הספר הזה הוא גם כתב אחרי 'חוות החיות', ככה שזה אולי מסביר הכל). אני מתכוון לראות גם את הסרט שעשו על הספר, שיצא, באופן מקורי מאוד, בשנת 1984, ושמעתי שהוא מאוד יפה ומוחשי (למרות שכשקראתי את הספר, יצא לי לדמיין די בקלות איך זה ייראה בתור סרט, והיו בספר כמה סצנות שהתאימו בול לסצנות של סרט).
לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הנ"ל, אמרתי תודה על כך שאני חי במדינה כמו מדינת ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית.
***
לפני כשבועיים עזבתי את 'סימניה' ויצאתי למסע משלי החוצה. לקחתי יחד איתי לדרך את הספר הזה, כדי שאוכל לקרוא אותו בעצירות ובמנוחות ושלא יהיה לי משעמם. ויצא שאחרי שסיימתי לקרוא אותו, חשבתי: "אני חייב לחזור ל'סימניה', למרות שהודעתי שאני עוזב אותה, ולכתוב עליו!" - אז לקחתי רוורס לאחור, והנה, אני כאן, כותב ביקורת סיפרותית באתר 'סימניה' על הספר '1984' של ג'ורג' אורוול.
וזהו, עכשיו אני באמת עוזב. ביי ביי חברים, היה לי נעים להכיר אתכם!
(אבל יודעים מה? אם יהיו לי בדרך עוד כמה ספרים כמו הספר הזה, שארגיש שאני חייב לכתוב עליהם ויהי מה, אז אני אעשה שוב רוורס לאחור כמו שעשיתי עכשיו כדי לכתוב עליהם. מוסכם?)
![1984 [מהדורת 2003]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers3/32526.webp?v=1784485074879)
![שבועת אמונים [שוקן 1943]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers6/66501.jpg)
