אני חושבת שלביקורת זאת ראוי להוסיף גילוי נאות, שמא הביקורת יכולה ללקות בחוסר אובייקטיביות או אף שיווק במרמה.. אני מאוד אוהבת את גוטפרוינד.. :)
עכשיו אם להתחיל ברצינות.. התעלפתי משני ספריו הקודמים שקראתי וכשחיפשתי לי ספר לנסיעה, היה נראה לי שזה הספר האולטימטיבי.. אלא שקראתי ביקורות, פושרות בהחלט, ובתוספת העובדה שהספר מדבר על אבדן, פרידות, ומועקה עמוקה שבאה בעקבות דברים אלה, היה נראה לי גדול עלי, עוד לחופשה, עוד לחופשת משפחתית מיוחלת של אוגוסט 2013.. חששתי מדיכאון עמוק שאני עלולה לחטוף מקריאתו.
כך נגרר הנושא, עד שלפני כשבועיים, נכנסתי לספריה , וממש בכניסה קרץ לי הספר עם העטיפה שיכולתי כבר לזהות באופן מיידי , אחרי חיזורים מצידי לאורך כמה חודשים. לא הייתה שום התלבטות - אני לא זוכרת איך זה קרה אבל בערב כבר הייתי בבית עם הספר ביד.
בעמודים ראשונים היה לי חשש עמוק - שהספר הולך לעצבן אותי קשות. כשאני קוראת על אדם שאומנם חברתו נטשה אותו, וגם פגעו בו בעבודה וזרקו אותו מהחברה שהוא עצמו הקים - אך למרות היותו צעיר, נורמטיבי ומאוד-חכם-ומוכשר כבר שנתיים הוא שרוי במבוכה, תקיעות, רחמים עצמיים, חפירות עם עצמו ועוד אני מתרתחת.. מאווווד. אני לא מדברת חלילה על אנשים שאיבדו את קרוביהם בארועים דרמטיים, אך ארועים שכאלה, אף על-פי היותם מאוד מצערים, לא אמורים לשבור את האדם. הוא לא אמור להרים ידיים, ולהעסיק את עצמו מכאן והילך בשיתות בטבע-כמה-שיותר-משעמם של אזור חיפה. והוא לא אמור ללכת לפסיכולוג, ולהיות ממומן על ידי אחיו הצעיר. זה לא מוצדק. זאת דרמה של אדם שרוצה לחיות את הדרמה של עצמו ולא רוצה להוציא את עצמו מהבוץ.. ואני ממש לא אוהבת כאלה.
עם זאת - זה גוטפרוינד. ולמרות התחלה הכה מפוקפקת, הספר הצליח לתפוס אותי מאוד מהר. אני לא חושבת שזה ספר מופתי. ממש לא. הוא גם ללא ספק פחות טוב מ"בשבילה גיבורים" עפים ו"השואה שלנו" - אבל הוא עדיין בשבילי ( וחשוב פה להדגיש את הבשבילי הזה) היה ספר מושלם, עמוק, מרגש, גורם לחשוב ולהרהר, וגם להיזכר במיליון זכרונות אסוציאטיבים שהספר יצר אצלי. עמודים על גבי עמודים קראתי פסקה ונותרתי לכמה דקות ארוכות עם עצמי , עם כל המחשבות שהספר העלה בי.
אני נזכרת בביקורתו של אלון - לעזוב הכל ולנסות חיים אחרים לגמרי. מפתיע, אבל ממש מהר, בתחילת הספר אחד הרגשות הראשונים החזקים שחוויתי הוא פחד איום מזה שחיי השפויים היום יכולים להיסדק. שככה בלי התראה מראש, משהו יכול לקרות, ואדם קרוב לי לא יהיה לידי, או המשפחה שלי, או הרבה פנים אחרות של חיי. די מהר מרגישים שהספר מביא את האובדן של אדם קרוב בהמוני שכבות. שכבת פרידה ותקיעות אחת מתלבשת על רקע אובדן אחר, וזה עמוק ורב גווני ומפחיד. אחד מסיפורים רקע שריגשו אותי מאוד מספר על אישה שבעלה נהרג במלחמה, שלא הצליחה להתאושש מהאובדן שלה.. וכמה שתנסה להתגבר על זה ולשחק אותה מתגברת - חייה ריקים. והסיפור מסופר על רקע הגיבור הראשי שגם הוא ננטש ללא כל סיבה הגיונית הנראית לעין ע"י אישה שכה אהב ואוהב, וגם הוא מספר זאת בצורה של תקיעות של החיים שלו בגל האובדן, וגם הסופר עצמו מספר את הספר בשלב זה בכתיבה תקועה ממש, בלי כל יכולת לצאת מזה או לדמיין אלטרנטיבה אחרת, וברור שכל זה נכתב גם על ידי עמיר גוטפרוינר עצמו מתוך אובדן שלו אישי של אישתו.. זה מעלה בי אסוציאציות וחרדות מאוד אינטימיות שלי , פחדים עמוקים של ממש..
איפשהו באיזור העמוד 78 הייתי כבר כה דבוקה לספר שרציתי להתקדם הכי לאט שאפשר, רק בשביל להאריך את החוויה העמוקה והחזקה. גם 50 עמודים אחרונים של הספר רציתי שיימשכו לנצח.
אחד הציטוטים היותר חזקים מהספר בעיני הוא התייחסותו של הגיבור להתנהלות סביב העלמותה של בחורה בת 17 שנעלמה.
"כל תוכניות הטלויזיה והרדיו, הגיחוך שבכל הההמולה הזו, העניין הרציני שמצוי בלב הדברים, הרי יש כאן נערה נעדרת, כמעט אפשר לשכוח את זה מרוב דיבורים, מומחים ,ראיונות.."
התיאור שלו של ימי היעלמותה של ליר מיטיב מאוד לתאר את התנהלות התקשורת הישראלית. הרצת אותם קטעים 50000 פעם ביום, טחינה בלתי-נגמרת עד-דק-דק ארועים דרמטים שקוראים, שיחות סרק בחדשות בתוכניות, ועוד - משחקי פרסום ורייטינג. עמודים ארוכים הוא מותח ביקורת מאוד יסודית ונוקבת..
יש עוד משהו גאוני שהוא עושה בספר הזה - תיאור הדיכאון האנושי. במאת העמודים הראשונים הספר לגמרי עומד במקום. לא רק שהוא עומד במקום, יש עמודים על גבי עמודים שמתחילים כמעט ממשפט זהה לחלוטין שהיה כ-2 עמודים מקודם.. מן חזרות הזויות כאלה על דברים ומחשבות וזכרונות שכבר נאמרו, משהו קצת אחר, אבל עדיין עם איזה ניחוח סנילי כבד.. אבל חששני שככה זה באמת - לפחות אצלי בוודאות כן. אני בטוחה שבשבועות שמשהו מטריד אותי באמת, מאוד-מאוד, אם מישהו היה מקליט את מחשבותי, כנראה הייתי מופתעת לגלות אותה מחשבת פתיחה, מחשבה על אותו הארוע בדיוק, בלבול מטורף בין הימים שמשותפים למקשה אחת של ימים מוטרדים מאותו נושא.. הכל נהיה מין בליל אחד של מחשבות סניליות תקועות, שלאו דווקא מתפתחות למשהו מועיל, והעיקר העיקר החזרות האלה על אותם משפטים של ממש..
כתיבה מעצבנת משהו - אבל כשקולטים שככה בדיוק החוויה - בעיני זה ממש טריק גדול.
חוץ מזה - אני מאוד אוהבת את הכתיבה של גוטפרוינד. אני חושבת שהוא חד, חופר עמוק ויסודי, מעביר מסרים חדים וחשובים בעיני.
אני אוהבת את איך שהוא מתאר אהבה, משהו קצת נאיבי וילדותי שכזה, בלי יותר מדי חספוס וציניות, אך גם לא בנאלי - זה קורה גם בספרים קודמים , אך גם כאן מאוד אהבתי את התיאור של יחסיו של הגיבור עם האישה שנטשה אותו. משהו עדין ומרגש, ומיני וקרוב..
הוא גם מיטיב לתאר צער עמוק של אנשים - בין אם אבי הילדה הנעדרת, בין אם אשה שבנה לוקה בעיכוב התפתחותי, להתקרב המון המון ברמיזות על רגשות אנשים אלה, ולהתרחק מיד על מנת לתת לקורא להשלים את הבנת עומק הבעיה לבד.
להבדיל מ"בשבילה גיבורים עפים" , שם הטוויסט העלילתי הרגיש מאולץ, כאן טוויסט עלילתי מוסיף המון, אמין, סוחף, כתוב היטב, לעניות דעתי לא מזויף.
הוא מתעסק כאן לא רק באבדן, אלא חוקר גם התנהלות ישראלית המונית, כך הוא עושה גם במקרה של היעלמותה של בחורה, וגם אח"כ באירוע המוני אחר שמתואר.. בהליכה בין המוני אנשים כשהם מדברים כל אחד על שלו, שיחות דביקות, אישיות, קטנוניות להחריד..
עם כל זה הספר לא מושלם. יש כמה פרטים מיותרים - מיותר שאחת הגיבורות בסיפור מועמסת בצרות ותסביכים יתר על המידה - בעיה אחת קשה כפי שמתואר הייתה מספיקה לה מעל ומעבר בשביל להיות מתוסבכת כפי שמתואר.. לא היה צורך להעמיס בצרות ותסביכים ( משהו שיחסית אופייני לספרים שיוצאים בזמן האחרון, וחבל ). הצטברות האירועים הדרמטיים שקוראים לגיבור גם הם בעיני באים בעודף. על חלקם בהחלט היה אפשר לוותר והספר לא היה נפגע , אלא רק מרוויח. התקשורת בין הגיבור המרכזי לבין אחיו הצעיר מתוארת בעיני בצורה לא אמינה, משהו שם מאולץ ודפוק, בצורת דיבור, בחירת בדיחות ומשפטים, ועוד.. גם לדרמת הדוד אליהו האבוד באפריקה לא הצלחתי להתחבר כאל דרמה אמתית , וגם לא הבנתי למה היה טוב הפסיכולוג.. אולי בגלל האמונה העמוקה שלי שכל אדם יכול בראש ובראשונה למצוא את הכוח לעזור לעצמו לבד.. וכל השאר רק דיבורים... ( מצד שני חששני, שזה מה שהוא מנסה להגיד בדרך המגוחכת של תיאורי הפגישות עם הפסיכולוג).
והיה גם עוד משהו שקצת יקצץ אותי.. למרות שאני לא חייבת עלילות, ודווקא כאן אהבתי את העלילה, בסוף הספר הייתה חסרה לי איזו פואנטה. לאו דווקא עלילתית. אולי תפיסתית, לא יודעת. הוא זרם לי מאוד לאורך כל הדרך, אבל נגמר כאילו בשום מקום.. או שזאת בדיוק הייתה הכוונה?..
בשורה תחתונה , למרות החסרונות של הספר, למרות היותו פחות מבריק מהקודמים, נהניתי מהספר מאוד מאוד. אך לא יודעת להמליץ עליו. הוא לא נראה לי איזו מידה מוחלטת של ספר איכותי, אלא משהו אינדיבידואלי של פגיעה בטעם וב"צרכים" שלי.
