אז זהו.
סופית נמאס לי מסוג כזה של ספרים שלוקחים לי שעות שינה, משאירים אותי במתח, נשארים לי בראש כל הזמן. זהו, אני איתם סיימתי.
אפשר לצפות למעט רחמים, אני שוכב במיטה חולה, ובמקום להיות עסוק בהחלמה אני רק חושב על קטניס ועל חבר שלה פיטה.
ומי בכלל קורה לדמות בשם פיתה. אני לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מפרצוף עגול עם כתמים של חומוס וטחינה.
אז בזאת אני נשבע- בפעם הבאה שאני חולה אני קורא ספר שישעמם אותי, שיגרום לי לישון ולהבריא, ולא ספר שיעניין אותי, ירתק אותי ויגרום לי לקרוא ולקרוא בלי הפסקה.
חוצפה באמת!!!

לקרוא את הספר הזה, את הסדרה הזאת, בפעם השלישית זה כמו לצפות בתאונת דרכים ולדעת שהיא הולכת להתרחש.
הסדרת ספרים הזאת היא ההגדרה של טרגי. אני קראתי אותה לראשונה בגיל 17 וכשסיימתי ממש בהיתי בקיר ופשוט חשבתי, מה.
אבל למזלי אני עדיין בספר הראשון, כשהכל חמוד ונחמד ויש מלא נשיקות ולא אכפת לנו מכל מי שמת.

הקטע הוא שכשאני קוראת ספר בפעם השלישית, אני יודעת כל מה שהולך לקרות. וזה טיפה משעמם. אבל באופן ממש מפתיע, אני עדיין חושבת שזה ספר טוב.
כאילו, קורה המון (תשאלו את אחותי) שאני קוראת ספר בתור נערה ופשוט מאוהבת בספר וממליצה לכולם ומשתפכת על כמה זה הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, ואז אני קוראת שוב היום (כשאני בת 21) ופשוט שונאת כל דבר בספר: את הדמויות, העלילה, הכתיבה, החיים שלי בשלב מסוים.
ובספר הזה זה לא קרה.
שזה באמת הישג וממש מחמאה לסופרת.

ספציפית אני קוראת את הסדרה שוב כי יצא הספר החמישי, "הזריחה של האסיף" ואני אוהבת לזכור את כל העלילה לפני שאני מתחילה ספר חדש בסדרה. אני די הבטחתי לעצמי בפעם האחרונה שסיימתי את הספר שאני לא אקרא אותו שוב, אבל אף אחד לא יכול לתבוע אותי שאני שוברת את החוק של עצמי.
במיוחד כי זה כן ספר טוב, פשוט עצוב וחולני.
זאת לדעתי הדרך הכי טובה לתאר את הספר הזה, חולני.
הרבה פעמים עם ספרי נוער של מדע בדיוני, יש משהו יפה או מעניין. יש חמש קבוצות מעניינות של כל מיני תכונות אופי (מפוצלים), או שיש מעמדות ואז שוברים אותם (המועמדת). אבל כמו ברץ במבוך, גם בספר הזה אין אפילו דבר אחד שאני יכולה להגיד שהוא מנחם. אפילו הסוף.
אם כיום כל הספרי פנטזיה הם שיבוט של ספרי פנטזיה אחרים, הספרי מדע בדיוני של אותה תקופה הם מאוד... עצמם.
אולי זה מה שמפחיד בהם כי אין לי מושג מה הולך לקרות. משהו קורה ואני בהלם ואז עוד משהו קורה ואני יותר בהלם ואז הספר מסתיים ואני מנסה להבין איך הגענו לכאן.
והסדרה הזאת היא כזאת, והספר הזה הוא פשוט מהסוג שמכווץ את הלב כי תמיד קורה והוא תמיד רע, ואפילו בסוף יש טעם רע בפה.
אבל באמת שאם אני מסתכלת הדמות הראשית, קטניס, אני באמת אוהבת אותה. זה איזון כזה דק לגרום לדמות להיות מציאותית וחזקה ורגישה, ויש משהו כל כך אמיתי בה וברגשות שלה. היא לא מטומטמת והיא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא.
היא יוצרת את מה שהיא רוצה, וזה מדהים לדעתי. גם אם מהספר השני הכל פשוט (ספוילר) נהרס.
ובנימה אופטימית זו, כמו הספר הזה, אני עוברת לחלק הבא בתאונת שרשרת הזאת.

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.

בעולם העתידני של "משחקי הרעב" אוכל הוא המצרך הכי יקר שאנשים יכולים, בלי קשר למשחק, למות בגללו. האוכל במחוזות לא נקנה ישר מהמדף בסופרים כמו אצלנו, והעושר הזה והיכולות החומרניות שאנחנו חיים בהם כאן ועכשיו, הם עושר עילאי לאנשים שנלחמים בכדי להשיג מאית ממנו. אפילו אלפית או יותר מיזה. לעיתים (וכאן מדובר בתובנה שאני מחזיקה בה עוד לפני הקריאה בספר) אנחנו לא יודעים להעריך ולהכיר בעושר הזה וחושבים שהכל בא בקלות.

בספר קיים מימד אחר, תקופה אחרת, שחלק מעניין הריאליטי שאנו נחשפים אליו היום שזור בו, אך גם עוני, מסכנות ומחלות של ימי הביניים. קטניס בת השש-עשרה עושה הכל כדי לשרוד בחיי היומיום, ומרגע כניסתה למשחק -גם להיות אנושית, כנגד עוד 23 מתמודדים ומתמודדות נוספים, שהישרדות היחיד בו היא עיקר המשחק. 23 נערים ונערות ימותו, ורק אחד ינצח.

תצוד – תשרוד
תמצא מיים – תשרוד
תדע לאתר צמחים אכילים או רעילים – תשרוד.
תדע להימנע מלהרצח ע"י אחד מייתר המתמודדים – התקדמת, אבל רק קצת.

כדי לנצח העקרון מאד פשוט – אתה צריך להיות האחרון שחי.

הספר הזה לא הניח לי בשלושת הימים האחרונים כשקראתי אותו ורק לחזור אליו רציתי. הוא כתוב בפשטות אך מותח בצורה בלתי רגילה! הוא מוגדר ספר נוער, אך תקף לכל מבוגר, ואני לא מתכוונת להתיחס יותר מידי לרבדים הפסיכולוגיים או הסוציולוגיים בספר (מה שנראה בו הגיוני או לא), מאחר ואלה התעמקויות אחרות שדורשות דיון ארוך שיהיה גם מלא בספויילרים.
כמו שאצל טולקין ישנם כשפים, קסמים בלתי מוסברים (בעולם הפיזיקלי שלנו) ועצים מדברים, כך בעולם שהסופרת יצרה, "משחקים" כמו אלו - שמשתתפים בהם נעים ונערות בני 12-18, יכולים להתקיים.
זה העולם שהיא יצרה והוא לא מושלם. גם שלנו לא.

מדד המתעניינים בספר 18377, ו- 183 ביקורות שכמעט כולן מהללות לא אכזבו.
מומלץ!

זה עתה סיימתי לקרוא את שלושת כרכי הטרילוגיה של "משחקי הרעב", ספרים שלא אוכל לעבור לסדר יומי מבלי שאחווה את דעתי עליהם. אך לפני שאתייחס אליהם לגופו של עניין, אביא לכם את ההקשר בינם לבין דבר מה שממלא את חיי בהנאה עד אין קץ.

בכל עת של קריאת סיפור הרפתקאות ופנטזיה יש רגע שבו אנו מדמיינים את עצמנו מתחברים באופן כזה או אחר מעוללות הגיבורים ולא פעם היינו רוצים להיות ממש כמותם, ועם זאת להיות גם מקור להערצה וחיבת רבים. סיפורים כמו "משחקי הרעב" הם התחליפים העכשוויים לסיפורים שמילאו את דמיוננו בימי ילדותנו ונעורינו. ממקום זה ועד לסיכוי שאלה ישתמרו בעתיד כאגדות בנות זמננו לילדים של המחר, המרחק הוא קצר.

כאן המקום לספר שבעצמי זכיתי למעריץ אחד שאוהב לשמוע מפי סיפורים עליהם גדלתי וזאת באהבה נטולת כל תנאי.
מאז הגיע נכדי יונתן לראשית שנתו הרביעית ממלאים הסיפורים והאגדות את דמיונו. בכל פעם שאני מגיע לביקור, הרי שהמילים הראשונות שמקדמות את פניי נשמעות בדומה לכך: "סבא יופי שבאת. אתה צריך לספר לי סיפור." ההבדל בין צריך או חייב או סתם מתבקש, הוא חסר משמעות והעיקר שאספר.

במהלך הזמן שחלף מאז הסיפורים הראשונים שהשמעתי באוזניו, הוא למד לנהל איתי משא ומתן קשוח באשר לכמות הסיפורים שעלי להפיק מפי במהלך ביקורי. בדרך כלל, זה נשמע בדומה לכך:
יונתן: "שלושה סיפורים עכשיו ואחר כך עוד שניים."
אני: "הגעתי קצת עייף אני חושב שנסתפק עכשיו באחד ואחר כך עוד אחד לקראת השינה."
יונתן: "טוב. אז עכשיו שני סיפורים ארוכים ואחרי ארוחת ערב עוד שניים ועוד שלושה במיטה."
אני: "לפני רגע ביקשת חמישה ועכשיו זה כבר הגיע לשבעה. אין לי כל כך הרבה סיפורים. אספר לך עכשיו רק אחד וניראה מה יהיה בהמשך."
יונתן: "זה לא נכון. יש לך יותר סיפורים מכל הסבאי'ם בעולם ביחד. אז אולי תספר עכשיו שניים ארוכים. אחד על דרקונים והשני על הרי געש."
אני מתרצה אף כי ברור לי שבכך לא די לו, אבל ניתן לדברים להתפתח ונראה כיצד זה יסתיים.

כך זה נמשך ונמשך עד כניסתו למיטה לקראת שנת הלילה ואיתה השלמת המטלה האהובה על שנינו. אני משתרע בעקבותיו במיטתו, מחבק אותו בחום ומתחיל בסיפור חדש.

בדרך הזו סיפרתי לו על כל גיבורי ילדותי. כיפה אדומה וסינדרלה, שלגיה ופינוקיו. עם הזמן מצטרפים אליהם אלאדין ועלי בבא, ארתור ואביריו כמו גם רובין הוד וריצ'רד לב הארי, גוליבר בארץ הגמדים ורובינזון השורד על האי ואפילו אגדות על מכשפות פיות ודרקונים לא החמצנו. כל אלה ורבים אחרים לאין ספור. כל דמות מחייבת אותי למתן מידע ספציפי הנחוץ לו לסיפוק צורך נפשי:
"הוא היה איש רע?" "תגיד סבא, בסוף הטובים ינצחו?" "זה היה ככה באמת?" ו"איפה אפשר לראות דרקונים?"
וכך הלאה. לפעמים הוא נרדם כמעט מיד ולפעמים......"

קולו של יונתן מגיע לאוזניי בה בעת שאני מתאמץ להישאר ער ללא הצלחה יתרה:
"נו תמשיך סבא, למה הפסקת?"
כן, קורה שמרוב עייפות גם אני נוטה להירדם. קורה שהסיפור מתארך והלאות משתלטת. אזי קולי הולך ודועך, מילותיי מאבדות את הקשרן ועפעפיי צונחים בכבדות. עוד מעט קט וגם נחירותיי ינסרו את חלל האוויר. אני מתנער מעט ומלהג עוד כמה מילים במינימום ההכרחי כדי להשלים את הסיפור.

מחר זה יקרה שוב כי כבר היום יש לי עבור יונתן סיפור נפלא שמכיל את כל המרכיבים הנחוצים לרתק את נפשו. אספר לו על שלושה עשר המחוזות, על משחקי הרעב וגיבוריהם הלו הם קטניס ופיטה ושאר חבריהם. על התושייה האומץ וההקרבה כמו גם על הנאמנות והשותפות, על הטובים והרעים ומי מהם היה זה שגבר על רעים. אספר לו על השעבוד והשחרור מהרעים בדרך של ניצחון הטובים.

כמו תמיד יהיה זה סיפור מרוכך. הנורא יטושטש והטוב יובלט, הגרוטסקי ישעשע והיופי יתואר בצבעים מאירי עיניים. יהיו שאלות ותמיד יעלה ויובן מוסר ההשכל. את כל שאספר לו מצאתי בשלושת הספרים של עלילות "משחקי הרעב". 1000 עמודים של כיף עם תחושה נפלאה של חווית קריאה כמו חזרתי לימי נעוריי.

אני כותב את השורות האלה אך מחשבתי נודדת. בדמיוני אני כבר מייחל לרגע בו אתחיל לספר ליונתן על "משחקי הרעב" ומייחל לתגובותיו, לשאלות התמימות ולתובנות התמימות לא פחות. מפעם לפעם תעלה בפיו התמיהה מאיפה אני יודע כל כך הרבה סיפורים ואני אלחש לו שהכול מצוי בספרים ושאם גם הוא יקרא אותם, הוא ידע אפילו יותר ממני.

בסוף הכל מחשיך לשנינו. לאחר זמן מה תעיר אותי איה ושנינו נניח מחדש את השמיכה על הזאטוט, ובטרם אלך לדרכי, נשיקה במצחו ומבט של פרידה על פניו השלווים בשנתו.

סיפורים – הרבה יותר טוב משירי ערש. גם למספר עצמו. הוי כמה שאני מתיירא מהיום בו יפסיק לבקש סיפורים ומפלל שהיום הזה יאחר להגיע.

ובאשר לספרים עצמם הרי שהם מומלצים ביותר למי שיש בו עדיין שמץ מהיצר למעט הרפתקנות, שנהנה מסרטי פעולה מלאי פירוטכניקה ותחכום שבהם הטובים הם הצודקים והמנצחים ואילו הרעים זוכים לגמול העונש לו הם ראויים.

לסיום ולסיכום: גם אם לא ממש התייחסתי באופן הראוי לעלילה עצמה ולטיב הכתיבה, לריגוש ולסקרנות מדף לדף, נראה לי שמכל מה שכן כתבתי הרי שדעתי על שלושת הספרים הללו, ברורה מעליה.

כל זאת נכתב על הטרילוגיה בשלמותה, על אף שרק הכרך הראשון הוא זה שאליו הצמדתי את הביקורת (?) הזו. ולכם ידידי שמצאתם דקה או שתיים לקריאת דברים אלה, תודה על תשומת הלב.

אה, מממ, כן, משחקי הרעב, נכון.
הספר הזה שלא קראתי באופן חוקי.
(אני לא הולכת לכתוב על זה כדי שלא יגלו אותי. אני נינג'ה. אף אחד לא יתפוס אותי. מוחקת עקבות. פוף.)


אז אני פשוט אתחיל.
זה ספר פסיכי. זה אומר שהסופרת צריכה להיות בן אדם קצת מטורף בעצמה.
כי יש כמה אנשים שהיו יכולים לחשוב על רעיון יצירתי כל כך, אכזרי ומקורי כל כך. יכול להיות שהסיפור היה מותח ומסקרן גם בידי סופרים אחרים.
אבל הבחורה שהצליחה לכתוב את הספר כך שהעלילה תרצד לך מול העיניים בהבזקים שיעשו לך סחרחורת- היא גאון. גאון מטורף.
תחשבו על הסיבות שמביאות בן אדם לכתוב על זה. הספר כולו נראה כמו התפוצצות של משהו שהיה טמון עמוק כל כך במוחה של הסופרת עד שהיה חייב לצאת, כי פשוט אין ברירה וספר חזק כל כך צריך לצאת אל העולם כדי שיהיה לי מה לקרוא באופן לא חוקי.
(לא אמרתי כלום. שריקה תמימה. פוף, נכון?)


כל העלילה כל כך מהירה ומרתקת שאין סיכוי לעזוב באמצע. ואולי זה קצת מוזר, אבל תיאורי האוכל שם עשו אותי רעבה.
לחמניות. שוקו. מרק. יאמי לי.

הדמויות בספר טובות מאוד. כבר בהתחלה מתגלה בהן אופי ועומק ייחודי, וקל להתחבר אליהן.


כמה מילים על הספרי םהבאים בסדרה שעליהם אני לא אכתוב ביקורת-
"התלקחות", ספר ההמשך, הוא ספר טוב וסוחף אבל לא מרגש כמו משחקי הרעב. משהו בו הפך לכואב מידי, כבד מידי.
"עורבני חקיין" הוא כבר ספר מעיק.
במקרים רבים כשהכתיבה נעשית מתוך רצון לסיים את הסיפור ולקבל כסף, כמובן, הקדם מתפוגג.
אבל המתח נשמר לאורך כל הסדרה, וגם אם אני אמליץ לא להמשיך לקרוא את הספרים הבאים אתם תעשו את זה. חייבים לדעת את סוף הסיפור האכזרי הזה.
אז...אל תיקחו את זה קשה, בסדר?


אני ממליצה לקרוא את משחקי הערב בדם יזע ודמעות, ונפרדת מכם עד המשחקים הבאים.

מרימה שלוש אצבעות אל הפה וכלפי המסך

גיל ההתבגרות מעולם לא היה גיל יפה עבורי. זה גיל קשה שמלווה בהרבה כאב, עצב, בלבול ואף התאהבות והתפרצות ניצני מיניות שגורמים לבלבול מיני. זו תקופה שאתה מצוי במשבר זהות: מה אני? מי אני? למה זה ככה ולא אחרת? אתה מתחיל לחקור, לתהות, אתה מתחיל לגבש לעצמך תובנות שהן לפעמים לא הכי חיוביות שיש.
גיל ההתבגרות האישי שלי לווה בקושי חברתי גדול, קושי חברתי שגרם לי להתנתק ולהתבודד מ"החברים" בבית הספר. הרגשתי שאם אני עוברת מסכת ייסורים בבית הספר אז למה לי להמשיך עם זה? אולי דווקא עדיף שאתבודד ואדבוק בדרכי המיוחדת- יהיה מה שיהיה?
כשאני מביטה לאחור, אני יכולה להרגיש במדויק את התחושות שליוו אותי בימים חשוכים אלה. תחושות של נערה מבולבלת ששמחת החיים נלקחה ממנה. שהיא מנסה מצד אחד להתאים את עצמה לסובבים אותה אך מצד שני מנסה להבדיל את עצמה במכוון, לתת לעצמה את הטון הייחודי שלה. ואתם יודעים מה, זה מצחיק, כשאני חושבת על זה, כמה ישנו פער בין המחשבות והדמיונות שדמיינתי לעצמי לבין מה שהיה בפועל. בדמיוני הפרוע ראיתי את עצמי צובעת את שערי בורוד ומתהלכת בין מסדרונות בית הספר כשאני לא דופקת חשבון לאף אחד. סוף סוף אני תובעת לעצמי המגיע לי.אני חורגת מהמקובל ותובעת לעצמי זהות משל עצמי. זהות ייחודית.
בפועל, שיגעון הנעורים היחיד שהעזתי לעשות היה להחליף לק כל כמה ימים ולצבוע כל ציפורן בצבע אחר ונועז [ כחול, צהוב, ירוק והיד עוד נטויה] חלום אחר היה לצבוע את שערי לבלונד ולעשות פוני. ואפילו פעם אחת הפלגתי בדמיוני ופינטזתי שאני יורדת מן הארץ לטובת ארץ אחרת. הכול כדי לשכוח מן הכאב. היום אני מבינה שהמחשבה הזאת הייתה טעות מכיוון שזו הייתה בריחה, בריחה מהמציאות. במקום לברוח פשוט הייתי צריכה להיישר מבט אמיץ אל המציאות ולומר לה: את לא מפחידה אותי. תהיי מי שתהיי.
והחשוב מכול: יש לנו ארץ יפה, ארץ מהממת שכל פיסת מידע שאני נחשפת אליו בהקשר למדינתנו נוטעת אותי באדמה זו עוד יותר. אין לנו ארץ אחרת. -לי- אין ארץ אחרת.

בהתאם לתקופה מבולבלת זו גם הטעם המוסיקלי שלי השתנה. מנערה שהייתה שומעת את מה שכולם שומעים [מזרחית] התחלתי למצוא לעצמי טעם משלי. התחלתי לשמוע מוסיקת רוק, מטאל ורוק כבד. באנגלית וביפנית. [מוסיקה שמלווה אותי עד היום, יש לציין]
כפי שאמרתי, תקופה לא מלבבת שאני אישית לא הייתי חוזרת אליה. זו הייתה תקופה שהייתי נחשבת בעיניי חבריי לכיתה כמוזרה, כדחויה. חשבו שאני מתנשאת שאיני מהווה חלק פעיל בהווי החברתי ומעדיפה את הפינה השקטה ואת הספרים. והמחשב. לשקוע בעולם של ספרים והעולם האינטרנטי היה מספיק עבורי. הרגשתי שמצאתי את הנישה שלי. את חברייי, עולמי שלי. בכנות? לא הבנתי כמה הייתה מרה שגיאתי! אבל הייתי נערה בת 16. הייתי אומנם חכמה ותמיד קו מחשבתי היה שונה משאר חבריי לכיתה אבל בכל זאת התובנות הן כלל לא אותן תובנות והחוכמה היא אחרת. מי שאמר שהאדם מחכים ומתעצב עם השנים צדק ובגדול.
כיום, בגיל 24, נפל האסימון. אני בפתחם של החיים האמיתיים ומה שהיה עד כה זו הייתה כברת דרך ארוכה אבל זה מתגמד לעומת מה שיהיה בעתיד. זה משחק ילדים.

לא חוויתי חיים קלים גם במישור המשפחתי וכמו שכבר ציינתי מצאתי את עצמי נמשכת אל עולם הספרים ביתר חוזקה בגיל 15-16. עד אז, אני חייבת לומר, אהבתי ספרים אבל לא הייתי יכולה להיקרא תולעת ספרים. כניסתי אל העולם הזה התרחשה בפרק הזמן הזה, בין גילאי 15-16, וכשגיליתי את העולם הזה מחדש נפתח בעיניי צוהר שאין דרך חזרה כאשר אתה מדלג דרכו. באותה תקופה קראתי במשנה רצינות את ספרייה של אוסטן יקירתי, שרלוט ברונטה, ויקטור הוגו וספרי פרוזה רגילים המיועדים למבוגרים כמו זכרונותיה של גיישה.
עם זאת...בתקופה ההיא...למרות כל הספרים הללו, הכרתי סדרת ספרים שפשוט הפיחה בי רגשות שחשבתי שאינם קיימים בי והאמת היא שקצת מביך אותי להודות בכך. הסדרה הזאת הייתה עבורי מה שהארי פוטר אצל רבים. סדרה שמימדי הפופלאריות שלה מכובדות בהחלט אבל אין ספק שהאהדה לסדרה הזאת היא אפסית לעומת הפולחן שנעשה כלפי הארי פוטר וג'יי קיי רולינג. הסדרה הזאת היא משחקי הרעב.

בימים אלה אני מהרהרת ביני לבין עצמי מה גרם לי לאהוב את הסדרה הזאת? אין ספק שאחד הפרמטרים לאהבתי היה העולם הבדיוני שהוצג בו, שאומנם לא היה עולם שהייתי כלל שמחה לחיות בו אבל תודות לו זכיתי לימים רבים של שכחה, שכחה מצרותיי, שכחה מהיותי נערה בגיל הטיפש-עשרה. כאשר הייתי צוללת אל העולם הבדיוני הייתי יכולה להיות כל-יכולה ובסתר ליבי, קינאתי בקטניס. בחוזק שלה, באומץ, במהירות, עד כדי כך שרציתי ללמוד חץ וקשת כמוה ולעטות את דמותה פעם אחת ויחידה בפורים.
הערצתי אותה. עם זאת, למרות הערצתי אותה עדיין הרגשתי שיש בי היכולת לבקר את מעשיה [כיאה לנערה דעתנית כמוני] וכך היה, כשקראתי את הספר השני והשלישי הרגשתי שדרכה של קטניס שהייתה נערה נפלאה בספר הראשון, התקלקלה והרגשתי תרעומת. לכן, החלטתי לשכתב סוף חדש, או מעין המשך. לסוגה ספרותית כזאת קוראים "פאנפיק", פאנפיק מבוסס על סדרה, סרט או ספר קיימים.

זה ישמע אידיוטי אבל כשהייתי בתוך תוכם של הספרים הרגשתי פחות בודדה. כאילו שיש לי חברים שלמרות שהם אינם מדברים אלי הם מבינים אותי לא פחות "מחברים" מציאותיים אחרים. הרגשתי שכל דמות ודמות בספרים הללו ובספרים אחרים אשר קראתי הם חבריי, רעיי הטובים ביותר שהיו איתי ברגעים העצובים ושבזכותם דליתי משפטים רבים שפשוט היו כאוצר בלום עבור הנערה המבולבלת שלא מצאה את עצמה בחברה והחלה להלך בין הספרים, שעדין לא ראתה עצמה פוסעת על דרך המלך. אהבתי המטורפת לסדרת הספרים הזאת הסתיימה לה אי-שם בגיל 18. כמו רומן קצר מועד אך משמעותי מאוד, שהזוג יודע שזה כבר לא זה וחייבים להיפרד ואף על פי כן לא נפרדים ברגשי איבה אלא בידידות ובעיקר בזכרונות נעימים שמציפים אותך, עם כל הכאב שבדבר הפרידה.
יש שיגידו שאהבתי לסדרה הזאת לא הייתה אהבה אמיתית כי היא לא נמשכה זמן רב אבל טעות בידם. מה שהרגשתי עם סדרת הספרים הזאת שמילאה אותי במשך שעות, ימים וחודשים. האהבה המחדשת לספרים שהיא הטמיעה בי ובעיקר ההפנמה שאני יכולה לאהוב ספר בכל נשמתי כפי שלא אהבתי מעודי, שספר יכול להרטיט אותי כשאני אוחזת בו לאחר ציפייה מורטת עצבים של חודשים על גבי חודשים ופנטזיות ונבירה באינטרנט בכדי ללקט מידע חדש אודות הספר האחרון שעתיד לצאת..והו...כאשר הוא יוצא! המרוצה כאחוזת תזזית אל חנות הספרים לאחר שעות בית הספר כאשר המשפחה נוכחת לה במסע קניות ואני ישובה לי עם הכרך החדש באחד הכיסאות שבחנות, בניחותא, וריח הדפוס העולה מן הספר שווה ערך, לעניות דעתי, לריחו המשכר של לחם חם, נימוח וחמאתי היוצא מהתנור וריחו המתקתק והמענג נודף למרחוק, כשאני מלטפת את הדפים בעדינות מלטפת, ומצפה בכיליון עיניים להיבלע בתוך הרפתקה נוספת. לחרוט בזכרוני את מעללי הדמויות. לצרוב אותן בתוככי נפשי.
אני בטוחה שזו תחושה שכל תולעת ספרים אמיתי מזדהה ויזדהה עימה. אין לי שום ספק. בין אם מדובר בהארי פוטר, משחקי הרעב או כל ספר אחר, זו תחושה שמשותפת למרבתנו [אם לא לכולנו]
היכולת להזיל דמעות אינספור כשדמות אהובה הולכת לעולמה, לדאוב כאשר הדברים אינם קורים כפי שחשבת, להיות שרוי כמעט בדיכאון כשקמטי דאגה חרוטים במצחך ולהיות כסהרורי כשהעניינים מתחממים והאווירה מבשרת רעות. [ פרצוף תשעה באב, אבי מכנה זאת כך] לצחוק מעומק ליבך, עמוק-עמוק מתוך קרבייך, ממעמקי הבטן, כאשר קורה אירוע משמח. פשוטו כמשמעו: לעבור טלטלה רגשית, להיות מרוגש עד עמקי נשמתך ולצהול כשקורה דבר מה לא צפוי אך חיובי.

הרשו לי לסיים עם האנשה: משחקי הרעב עבורי זו אהובה ישנה, אהובה ישנה אשר מציצה מפעם לפעם מן המדף ומזכירה לי נשכחות.מאזכרת לי קיומה.
"שלום, " היא אומרת לי.
" הרבה זמן לא התראנו," אני משיבה והיא מצחקקת לה בחיוך נעים.
" נכון מאוד, התבגרת." היא ממשיכה וסוקרת אותי.
" ככה זה בחיים, מה שהיה-היה אבל עם זאת, לא אשכח את הימים שביליתי איתך. " אני עונה לה ופותחת הפרק הראשון בחיבה. מרגישה שהמילים מהלכות עלי קסם כבראשונה. אי-שם בגיל 15. כשהכרתיה לראשונה.
אז נכון, הביקורת לא יצאה ממש על הספר עצמו ויסלחו לי כל אלה שציפו לביקורת כזאת. הפעם חרגתי ממנהגי. הפעם הביקורת הייתה לא על משחקי הרעב אלא על מה ספר גורם לך. ספר שאתה מאוד מאוד אוהב.שהוא חלק ממך.

על הספר הזה המליצה לי המורה (המהממת) שלי לספרות, וכמובן ששיחדתי את ההורים שלי לקנות לי אותו ברגע שהופיעה ההזדמנות. ציפיתי מהספר הזה להרבה פחות, לא כי לא היו לי ציפיות גבוהות, אלא כי הוא פשוט התעלה על כולן. כל כך הרבה אקשן, גיבורה כל כך נפלאה, שכל כך פשוט להתחבר אליה בגלל שהסופרת מתארת בצורה כה נהדרת את הרגשות והדאגות שלה, רעיון מדהים, מקורי ומעניין, שהביצוע שלו היה פשוט מושלם (אבל יש לי הרבה תלונות לסרטים, ולכל אלה שאומרים שהם טובים יותר כי הם חד משמעית לא).
חלק מהדברים היו די צפויים, לדוגמא הסוף של המשחקים, אבל זה בכל זאת היה כתוב נפלא, ככה שזה לא ממש שינה לי.
העלילה התקדמה בקצב מהיר יחסית, מה שגם שימח וגם העציב אותי, כי הספר הזה הוא מהספרים האלא שמתחשק ממש למשוך, ושלא יגמרו לעולם.
למרות הרבה לחץ בלימודים ועבודה בתנך שאני צריכה להגיש (ועדיין לא הגשתי, למרות שעבר חודש. נאשים בזה את הספרים) גמרתי את הספר תוך שתי יממות ולילה, קצב די מהיר בשבילי בהתחשב בעובדה שאני כמעט ולא נמצאת במצב שמאפשר לי לקרוא (בגלל זה נתקעתי בהמון עצים תוך כדי קריאת הספר הזה. ועמודים. ובכללי כל דבר כי היה חושך והייתי צריכה ללכת יותר משני רחובות כדי לחזור הביתה מתחנת האוטובוס אחרי שיעור מתיש במדא). בכל מקרה, המהירות היחסית שבה גמרתי את הספר בהחלט מעידה על איכותו.
ממליצה בחום 3>

כמובן..לקרא הרבה יותר קל מלכתוב...
ולכן את הקריאה סיימתי ביום אחד ואת הכתיבה בשבוע...אבוי!!
יום שלם הסתובבתי, עם האף תקוע בספר ומחשבתי מרחפת בזירת משחקי הרעב.
אין ספק, הספר מותח וקריא מאוד. ולמרות שדמויותיו לא מאוד מלאות והן די סכמטיות,
ניתן בהחלט להזדהות עם המספרת,קטניס, האוהבת את אחותה הקטנה, עם מאבקה בזירה.
עם הנער פיטה, המבקש לשמור על אישיותו ויושרו למרות האכזריות הנכפת עליו במשחק הריאליטי.
מישחק שמטרתו לשעשע את השבעים הנהנתנים בעולם בו המחוזות העניים נאבקים ברעב ומחלות מדי יום
ושליטי העולם אנשי הקפיטול המשועממים מחפשים ריגושים ואמצעי שליטה, מצב מוכר לכל הדעות, גם בחברה שלנו,
אם כי אולי פחות קיצוני.
יתכן שהכתיבה לא מעמיקה כדי שתתאים, כביכול לצעירים. מסרים פשוטים, דמויות סכמטיות..אקשן מהיר ומרתק..
אבל בכל פעם שאני קוראת ספר המוגדר 'ספר נוער' עולה בדעתי שוב שאלה הקשורה לא רק לספר המדובר אלא לתחום התקשורת בכלל:
למה בסרטים, בקליפים, בסדרות, וגם בסיפרי נוער כגון "משחקי הרעב" האלימות מאוד גלויה ובוטה ובכל הקשור למין היא מרומזת או מצונזרת?
נבצר מבינתי להבין את הצביעות הגורמת לכל הקשור למין להיות אסור ובכל הקשור לאלימות גלוי ומותר..

ובכל זאת ולמרות הביקורת..היה שווה לקרא! בהחלט!

הביקורת שלי אמביוולנטית, למרות שהספר מצויין. את התוכן, בערך או כמעט בערך, תוכלו לקרוא בתקצירים הרבים ובאינספור הביקורות שהספר קיבל פה באתר.
אז מה יש לי להוסיף? אני אכתוב רק את המסקנות וההתרשמויות האישיות.

למה כדאי לקרוא?

הספר כתוב היטב,
קולינס בונה עולם עם חוקים מוגדרים ומובילה את גיבוריה בבטחה בעולם העתידני שלה.
כשרון ההמצאה של קולינס אינו מוטל בספק.
הספר מרתק כל כך, עד שלא הצלחתי להניחו מהיד.
התהפוכות של העלילה משאירות את הקורא מופתע.
המשמעויות הרבות של הסיפור חשובות מכדי להשאיר את הספר בהגדרה של ספר נוער.
החלוקה המזעזעת בין עולם נהנתני, דקדנטי ואכזרי ובין עולם המתנהל כמו האנושות בימי הביניים, יוצר מתח סיפורי בלתי רגיל.
אני מחכה בקוצר רוח לקריאת הספר הבא.

למה כדאי לקרוא עם ביקורת עצמית? (ואולי ביקורת על קולינס...)

הסיפור נופל בשטח הפקר כלשהו. לדעתי הוא לא מיועד לבני נוער. נכון שהשפה ורמת הכתיבה מתאימה לבני נוער, אבל התוכן קשה מדי ואכזרי מדי. את הביקורת העצמית על תחלואי החברה, יעשו המבוגרים. לדעתי הספר הזה יכול לחנך מבוגרים, אבל בני נוער עלולים להיות מושפעים ממנו לרעה. לטעמי, לא נכון לחשוף בני נוער לאלימות כזאת.
בספר יש כמה פרטים קטנים שלא ממש הגיוניים גם לחוקים של הספר. אבל בואו לא נהיה קטנוניים.
אני, באופן אישי, לא הצלחתי לאהוב את קטניס. להעריך, כן, לדאוג לה, כן, אבל לאהוב? את פיטה אהבתי יותר.

לדעתי, אם סופר למבוגרים היה לוקח את היצירה הזאת ומייעד אותה למבוגרים, משתמש בכל החומרים של קולינס, אבל מגיע לתהומות שמיועדים רגשית ותבונית לקריאת מבוגרים ולא רק עלילתית, הייתה נוצרת פה יצירה ענקית.

המסקנה המתבקשת: ספר מעולה עם פוטנציאל להיות יצירה גדולה, אם רק היה עובר הסבה מקצועית.