• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של ליז

תמונה של ליז
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של ליז

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של ליז
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2010
סדרה:משחקי הרעב #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
יאסון
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“מזעזע. בתור קורא וותיק ובפרט בז'אנר ספרי האימה/פנטזיה/מד"ב, כבר זמן מה שלא קראתי ספר שהחריד אות”

46/375
ביקורות על משחקי הרעב
הבאה
Fun To BE A Fan
לפני 12 שנים

“אני לא הולכת להתייחס כאן לספר השני והשלישי, אני לא חושבת שהם ראויים להתייחסות יחד עם הספר הראשון ו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 חודשים•3 דקות קריאה

לקרוא את הספר הזה, את הסדרה הזאת, בפעם השלישית זה כמו לצפות בתאונת דרכים ולדעת שהיא הולכת להתרחש.
הסדרת ספרים הזאת היא ההגדרה של טרגי. אני קראתי אותה לראשונה בגיל 17 וכשסיימתי ממש בהיתי בקיר ופשוט חשבתי, מה.
אבל למזלי אני עדיין בספר הראשון, כשהכל חמוד ונחמד ויש מלא נשיקות ולא אכפת לנו מכל מי שמת.

הקטע הוא שכשאני קוראת ספר בפעם השלישית, אני יודעת כל מה שהולך לקרות. וזה טיפה משעמם. אבל באופן ממש מפתיע, אני עדיין חושבת שזה ספר טוב.
כאילו, קורה המון (תשאלו את אחותי) שאני קוראת ספר בתור נערה ופשוט מאוהבת בספר וממליצה לכולם ומשתפכת על כמה זה הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, ואז אני קוראת שוב היום (כשאני בת 21) ופשוט שונאת כל דבר בספר: את הדמויות, העלילה, הכתיבה, החיים שלי בשלב מסוים.
ובספר הזה זה לא קרה.
שזה באמת הישג וממש מחמאה לסופרת.

ספציפית אני קוראת את הסדרה שוב כי יצא הספר החמישי, "הזריחה של האסיף" ואני אוהבת לזכור את כל העלילה לפני שאני מתחילה ספר חדש בסדרה. אני די הבטחתי לעצמי בפעם האחרונה שסיימתי את הספר שאני לא אקרא אותו שוב, אבל אף אחד לא יכול לתבוע אותי שאני שוברת את החוק של עצמי.
במיוחד כי זה כן ספר טוב, פשוט עצוב וחולני.
זאת לדעתי הדרך הכי טובה לתאר את הספר הזה, חולני.
הרבה פעמים עם ספרי נוער של מדע בדיוני, יש משהו יפה או מעניין. יש חמש קבוצות מעניינות של כל מיני תכונות אופי (מפוצלים), או שיש מעמדות ואז שוברים אותם (המועמדת). אבל כמו ברץ במבוך, גם בספר הזה אין אפילו דבר אחד שאני יכולה להגיד שהוא מנחם. אפילו הסוף.
אם כיום כל הספרי פנטזיה הם שיבוט של ספרי פנטזיה אחרים, הספרי מדע בדיוני של אותה תקופה הם מאוד... עצמם.
אולי זה מה שמפחיד בהם כי אין לי מושג מה הולך לקרות. משהו קורה ואני בהלם ואז עוד משהו קורה ואני יותר בהלם ואז הספר מסתיים ואני מנסה להבין איך הגענו לכאן.
והסדרה הזאת היא כזאת, והספר הזה הוא פשוט מהסוג שמכווץ את הלב כי תמיד קורה והוא תמיד רע, ואפילו בסוף יש טעם רע בפה.
אבל באמת שאם אני מסתכלת הדמות הראשית, קטניס, אני באמת אוהבת אותה. זה איזון כזה דק לגרום לדמות להיות מציאותית וחזקה ורגישה, ויש משהו כל כך אמיתי בה וברגשות שלה. היא לא מטומטמת והיא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא.
היא יוצרת את מה שהיא רוצה, וזה מדהים לדעתי. גם אם מהספר השני הכל פשוט (ספוילר) נהרס.
ובנימה אופטימית זו, כמו הספר הזה, אני עוברת לחלק הבא בתאונת שרשרת הזאת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של Braveheart
Braveheart
א
אורית
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אור שהם
אור שהם
11קוראים|גיל ממוצע56|45%נשים

על המבקרת

תמונה של ליז

ליז

חברה מזה 8 שנים
37 ביקורות•286 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת•ספרות קלה - רומנים
תמונה של ליז
ליז
חברה באתר מזה 8 שנים
ביקורות37
לייקים שקיבלה286
דירוג ממוצע3.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)13ספרות מתורגמת12ספרות קלה - רומנים3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ליז

אביר שבור

אביר שבור

ל׳ ג׳יי שן (ליהי שן)

אני לפני כמה חודשים גיליתי את הז'אנר של רומן אירוטי. לא שלא ידעתי עליו קודם, אבל הייתי בטוחה שהספרים הם בגדול סס ווסס וס*ס (אני לא ארשום את המילה המלאה למקרה שאסור). כזה, 50 גוונים של אפור (בסוף אני אגלה שגם לספר הזה יש עלילה ואז זה יהיה ממש מביך).
אבל איכשהו נתקלתי ברומן אירוטי שבעצם לא היה הכל אירוטיקה ואפילו די מעניין, ואז עוד אחד ואז עוד אחד. וברור שבין לבין נפלתי על ספרים שהם בדיוק מה שחשבתי (או שהכתיבה הייתה כל כך גרועה שזה אפילו לא שינה שזה לא היה) אבל בגדול, אחרי תקופה ארוכה של מחסום קריאה, הצלחתי לחזור לקרוא!!!! (מחיאות כפיים וזיקוקים ועוד דברים מנצנצים), גם אם אני קוראת ספרים שמסבירים לי בפירוט איך ילדים באים לעולם.

עכשיו (כי כל מה שאמרתי עד כה לא היה רלוונטי בכלל לספר שאתם קוראים עליו את הביקורת), יש לסופרים בעיה עם לכתוב ספר שני בסדרה של רומנים. במיוחד רומן רומנטי או אירוטי. זה אפשרי (קחו את ראיוט האוס וראיוט רולז בתור דוגמה), אבל זה קשה (למשל נסיך אכזר 2 של אשלי ג'ייד בתור דוגמה). צריך לחשוב על טרופ (trope) שהוא לא אנמיז טו לאברס, או לפחות להיות מספיק מקוריים אם עושים את זה שוב, וצריך לחשוב על סטורי ליין שמתרחש באותו מקום אבל בצורה מקורית ובלה בלה בלה (אני לא צריכה להסביר לכם כי אני לא סופרת אירוטיקה) אבל זה בהחלט קושי.
וזה קרה בספר הזה.

בשיא הכנות, אהבתי את הספר הראשון של הסדרה. יפהפה חסר מעצורים (או pretty reckless כי קראתי אותו באנגלית - פשוט התרגום היה כל כך גרוע שלא יכולתי לברוח מזה) היה ספר טוב. דמויות טובות, סטוריליין מעניין. דרמה טובה (שזה החלק הכי חשוב בספר, כמובן) וכמות של אירוטיקה שהיא נסבלת כי בשלב מסוים אנחנו עוברים לחלק של הרומן ופחות לחלק שהוא… כן.

בספר הזה… אוי. אני רק חושבת עליו ויש לי צמרמורת.

אל תגידו שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת כי אני כן. אולי לספר הראשון לא נתתי כי חשבתי שהוא טיפשי וגם התרגום היה כל כך רע שכמעט איבדתי תאי מוח. אבל לספר הזה באתי מוכנה, עם ציפיות ועם ספר באנגלית בהתחלה.

ומהשנייה הראשונה (או לפחות מהפרק השני) איבדתי את השפיות.

כולנו מסכימים (אני מקווה) שהטרופים הכי גרועים בספרים זה היריון בטעות, משולש אהבה ו- הכי גדול - miscommunication. לא יודעת איך אומרים את זה בעברית. חוסר בתקשורת? לא משנה. זה. וזה היה הספר הזה.

אני אודה כבר עכשיו שאני הפסקתי לקרוא באחוז 72%, שזה נשמע מטופש אבל זה ספר כל כך ארוך. גם אם לא בדפים אז בסיפור. ואני גם מודיעה מראש שיכול להיות שיהיו כאן ספויילרים מכאן והלאה, אבל אם אתם חכמים אתם לא תקראו את הספר הזה ואז תוכלו להמשיך לשמוע את פנינות החוכמה שלי.

אני אתחיל מלהגיד שאין לי מושג את מי אני שונאת יותר; את לונה או נייט. (שאגב, באנגלית נייט רשום כמו אביר ומשם השם של הספר. כן, תהרגו אותי.) בהתחלה שנאתי את לונה, כי קראתי את הנקודת מבט של נייט. ואז שנאתי את נייט כי קראתי את נקודת המבט של לונה. ואז הפוך. ואז שוב הפוך. רק בנקודה שנייט התחיל להתעלם מההודעות שלה כי נשברה לו אצבע ואז היא שכבה עם בחור אחר אחרי שראתה שהוא מתנשק עם בחורה אחרת שהיא כנראה חברה של נייט, ואז נייט אמר שהוא מחכה לפגוש את לונה בהודעות אחרי שהתעלם ממנה ארבעה חודשים, בגלל איזה חג ושהוא מתגעגע, אז הבנתי שהוא הבעיה. עם זאת, לונה!!!!!

אבל רגע, אנחנו עדיין בסדר עם לונה. כי בשלב הזה היא מבינה שהיא שכבה עם בחור (ג'וש) שהתנהג אליה בצורה ממש מדהימה, גם אם קצת תלותית אבל אין לי מושג איך היא התנהגה כלפיו לפני שהיא התהפכה על הבחור, ואז נייט חוזר משום מקום עם קלשונים ואומר, "אנחנו נעשה את זה!!!! אנחנו נהיה ביחד."

מי. פ*קינג. ביקש. ממך.
מותר להגיד פ*קינג? סליחה אם לא, אני טיפה כועסת.

הוא החליט שזהו, עכשיו הם ביחד. ואז הוא מסתכל לה בטלפון ומגלה שהיא שכבה עם מישהו שהוא לא הוא ומחליט שהוא קופץ דרך החלון לחדר שלו ומתעלם ממנה, כמובן, כי הוא שמר את הכרטיס הבתולים שלו עבורה. לא שהיא ידעה, כי כולם סיפרו על זה שהוא ז*נה בבחור ושכב עם כולן, ואחרי שהיא הרחיקה אותו כי הם התנשקו ואז בחורה שהיא לא חברה שלו אמרה שהיא כן ואז לונה התעצבנה ומחקה אותו מהחיים שלה (אתם עוקבים? תעקבו!) היא החליטה שהיא לא מוכנה לשום דבר רומנטי איתו. אבל בכל פעם שהם כאילו באים לתקשר על משהו אמיתי או חשוב או מהותי או עליהם, אחד מהם זורק הערה מטומטמת והם נופלים חזרה לשגרה שלהם: נייט מתנהג כמו כלב ולונה רודפת אחריו, ואז היא כבר לא רודפת אחריו והוא רודף אחריה. ואז שניהם רודפים אחד אחרי השני. ואז שניהם מתעלמים מהקיום אחד של השני. אבל (אבל!!!!!) הם מאוהבים.

בולש*ט. כלומר, אולי הם אוהבים אחד את השני, אבל לא באמת. הבחור לא מסוגל במשך 60 אחוז מהספר להתגבר על העובדה שהיא שכבה עם בחור אחר, למרות שלונה ונייט לא היו ביחד, בנקודה הזאת לא דיברו כבר ארבעה חודשים, הוא נישק בחורה אחרת במקום ציבורי, והבחורה הזאת העלתה את זה לאינסטגרם שלה ואמרה שהוא #שלהשלהשלה.

עכשיו, משהו שלא אמרתי, לונה אילמת. מבחירה. היא לא מדברת גם בשפת הסימנים יותר מדי. אבל אנחנו מגלים מאוד מהר בספר שזה משהו שהיא אימצה לעצמה אחרי שאמא שלה נטשה אותה. אז כמובן שהיא תדבר. מתי היא מדברת?

כן, כשהם רבים.

והכי גרוע? שהוא לא שם ז*ן.

אהבת חייך, האמא העתידית לילדים שלך, חברת הילדות שלך. היא יכולה לדבר. היא יכולה!! לדבר!!!!!
תן לה להסביר, נייט. דאמט! (מותר להגיד דאמט?)
וככה זה כל הספר. בהמשך הוא גם מתחיל לצאת עם אותה בחורה שהוא אמר שאין בניהם כלום, אבל בכל פעם שלונה מתקרבת לבחור אחר, הוא מתחיל להשת*ן על כמו הטריטוריה כמו הכלב שהוא ומחליט שאם הוא לא יכול שיהיה לה אותה, אף אחד לא יכול.

ואז אתם תוהים, רגע, למה הם לא ביחד?

אין לי שום מושג!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
כאילו בגלל שהוא כועס והיא כועסת ולו יש חברה ואז הוא בוגד בה ואז הוא קורא מכתב של לונה בלי רשותה (שוב!) ואז מעמיד פנים שהוא שוכב עם הבחורה (קוראים לה פופי אם למישהו אכפת. בנוסף… פופי??????!)

ואחרי כל הדבר, אנחנו רק ב60 אחוז של הספר. כאילו דיי! אפשר שהם יהיו ביחד? או שלא? כאילו הם ממש רעילים.

עכשיו לא רק זה, יש לנו סטוריליין שלם על האמא המתה שלו, שאחרי ביקור בבית חולים שוכבת עם בעלה - אבא של קול (שהוא האבא המאמץ שלו אבל בעצם לא באמת, הוא אנס את האמא הביולוגית של נייט אבל ממה שהבנתי, אחרי שהאמא המאמצת שלו מתה הוא התחיל לצאת עם האמא הביולוגית של נייט - זאת שהוא אנס) ונייט נכנס להם בחדר באמצע האקט, והאמא המאמצת באה לחדר ומתחילה לדבר איתו על לונה וכאילו. לא יודעת, יש משהו נורא מוזר בקשר שלהם. באיזשהו פרק גם צחקו על זה שהם שכבו. ואז שם היא שמה את הראש שלו על הירכיים שלה ואני ממש נגעלת כי היא הרגע הייתה באמצע האקט!!!. וגם ועל האמא של לונה, ואל, שעזבה אותה ועכשיו היא מתה. והאמא הביולוגית של נייט. זה כאילו. דיי. דיי. בבקשה.

ואז, אחרי שנייט עושה מעשים לא נאותים (לא, לא ס*ס) עם לונה, הוא מגלה את המכתב של לונה לג'וש (הבחור שהיא שכבה איתו - ובכתב היא אמרה שהיא לא רוצה שהם יהיו ביחד), ואז הוא הולך וכאילו שוכב עם פופי (מה היה העניין? באמת שאין לי מושג. אולי מסבירים את זה ב30 אחוז שנטשתי). שאגב!!! עשה את כל הקטע המיני עם לונה כשהוא חולה. והוא נישק אותה כשהוא היה שתוי. הוא רוב הזמן גם שתוי. בכל מקרה, לונה רואה את נייט ופופי "שוכבים" וטסה בלי לענות להודעות של נייט. אחלה. valid. ואז!!! קורה הקטע שנייט נכנס להורים שלו ואז אמא שלו באה ואומרת לו להשיג אותה ואז הבחור טס לקולג' שהיא נמצאת בו (אמרתי שהיא טסה לקולג'? היא טסה לקולג'. היא גדולה ממנו בשנה וזה למה הם לא דיברו 4 חודשים) ואז הם עושים מין התערבות על לימונים ואז הם שוכבים במקום ציבורי ואז שוב פעם בחדר מעונות כשחברה שלה ישנה במיטה ליד (שהיא סופר כועסת עליה כי באותו ערב, לונה דיברה לראשונה) (דייייי זה כזה מוזר!)

ופתאום נזכרתי שגם שדרייה (מהספר הקודם) נישקה את לונה בשביל שלונה לא תסתכל על נייט ופופי בזמן הנשיקה של ה1 בינואר (תחילת שנה כאילו). ולא רק כזה… פרק. ליטרלי סשן מזמוזים. דרייה מאורסת! מה לעזאזל!!!!!!!!!!!!!!!111

וכאילו סורי, אני לא מרגישה כימיה בין הדמויות, אני לא רוצה אותם ביחד כי הם כל כך רעילים. וכשהם שוכבים יש לי בחילה מהם כי זה כזה לא טבעי. ובכללי וואט דה פ*ק.

זהו הספר הזה שבר לי את המוח. כנראה שגם שכחתי המון דברים אבל שיהיה. תהנו מהcrashout שלי.
אם מישהו קרא את הספר, בבקשה תגידו לי אם נייט והאמא המאמצת שלו שכבו כי נראה לי שכן, אי שם באחוז 78 אחרי שנייט שוב פעם לא תיקשר על משהו שמפריע לו עם לונה ושכב עם האמא המאמצת כי הוא היה עצוב.
תודה.
אני אאוט.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•ליז
מהמוח באהבה

מהמוח באהבה

אלי הייזלווד

כן כן, כולנו עוברים את זה. אני קוראת לזה, "תקופת ספרי המבוגרים". גיל 18 קרב ובא, ובמקום לעשות שוט אנחנו עושים סיבוב בספרי מבוגרים ולוקחים כל ספר שנראה somewhat מעניין.
טעות.
שמישהו ילחץ על הבאזר בבקשה, תודה.
אוקיי, אני אתחיל מלהגיד - למה?
אני אמשיך מלהגיד - מה עשיתי רע שזה מגיע לי?
אני אסיים בלהגיד - דיי!!! עם הטרופ (trope)!!!! של שונאים לאוהבים!!!!!!!! בספרי!!!!!! רומנטיקה!!!!!! לא!!!!! של!!!!! פנטזיה!!!!!!!!!!!!!
זה לא פאק**נג עובד!!! זה לא!!!!
הוא משך לה בצמות והיא נתנה בו מבט מלוכלך והכל בגלל שהוא כל כך חיבב את איך שהיא ענתה בשיעור מדעים בכיתה ב' שהוא הרחיק אותה בשביל שלא יתאהב בה.
דיי דיי דיי. חדל.
הספרים האלו הם פשוט העתק הדבק של אותן דמויות של בנות חסרות עמוד שדרה, שעושות מעשים חסרי תקדים או היגיון ובסוף איכשהו כל הבנים מאוהבים בהן.
והבנים??? בשלב הזה הם הפסיקו לשנות להם את השם.
הכירו את אדם ומה-שמה, לא זוכרת מה השם שלה. אני כן זוכרת כמה דברים, אבל הם ספוילר אז קחו בחשבון:
היא עשתה ריצה בפאק****נג בית קברות (מה לעזאזל?????)
רגע, טעות שלי.
כאן אני מסיימת את כל הדברים שאני הולכת להגיד, אני לא חושבת שמשהו נוסף צריך להיאמר.
היא מטומטמת. הוא מטומטם. הם בסוף ביחד.
אפשר דיי עם האילוץ של הדמויות החכמות האלו שלא מבינות שיט מהחיים שלהן?
מרגישה שחזרתי ל"נפץ אותי".

לפחות ב"נפץ אותי" הבחור לא היה יותר משעמם מבול עץ.
הלוואי ויכולתי לתת 0 כוכבים לספר הזה.

לפני שנה•
★★★★★
•ליז
איקס עיגול

איקס עיגול

מלורי בלקמן

נכון יש ספרים שאתם מסיימים אותם ואומרים, "וואו, זה היה יצירת אומנות. למעשה, זה הספר האהוב עליי."
כן, אז זה לא מה שקרה לי עם הספר הזה.
למעשה, אני לא זוכרת יותר מדי מהספר הזה חוץ מזה שזה בין הספרים השנואים עליי, והדחקתי על העלילה כל כך עמוק כי הדברים שהיו שם פשוט צילקו אותי.
אזהרת ספויילר לשורה הבאה:
הוא הטריד אותה פאקינג מינית ואז הם התאהבו!
זהו נגמר הספויילר.
לא יודעת איך הדבר הזה יצא לאור.

לפני שנה•ליז
שומרת ראש

שומרת ראש

קתרין סנטר

אלוהים. הספרים שאני קראתי לאחרונה.
אני נשבעת.
תת רמה.
עם זאת, הספר הזה היה… טוב. הוא היה טוב.
לא איזו יצירת מופת, אבל מספיק משעשע.
אני לא אקצר לכם את הספר, אבל אני כן אגיד לכם את מחשבותיי העמוקות ביותר.
1. אני מתה על ספרי קומדיה רומנטית כשיש אשכרה קומדיה ורומנטיקה בספר.
2. באמת לא צריך סצנות של אתם-יודעים-מה בשביל שספר יהיה מוצלח.
3. אני לעיתים תוהה למה דמויות של בנים ספרותיים הם לא אמיתיים.
כמו שאמרתי, עמוק ביותר.
ממש אהבתי את הדמות הראשית, סוף סוף מישהי עם עמוד שדרה וקצת כבוד עצמי. אלוהים, כל הספרים עם הדמויות החסרות ביטחון.
וזה חשוב, באמת.
אבל לפעמים צריך טיפה לגוון, לתת אשכרה אישיות לבן אדם. או בת במקרה הנ"ל.
בכל מקרה, גו האנה.
המושא אהבה? מואה, צ'ף קיס. גם נאה וגם מתנהג כמו בן אדם ולא מנופף בדגלים אדומים כאילו הוא נלחם נגד שור, כמו כאילו, כל דמות אחרת ברומנים רומנטית שקראתי השנה.
שורה תחתונה. ממליצה לקרוא, הספר ממש קליל.
אולי אקרא עוד ספרים שלה, אם יש לכם המלצות. ובכל מקרה אשמח להמלצות לקומדיות רומנטיות (מקבלת גם באנגלית).

ובלי קשר, אני מוכרת ספרים… אז אם תרצו להציץ
I would like that very much thank you thank you

לפני שנתיים•
★★★★★
•ליז
שבעת הבעלים של אוולין הוגו

שבעת הבעלים של אוולין הוגו

טיילור ג'נקינס-ריד

יש ספרים שהם פשוט מוכרים. בין אם זה ברשתות החברתיות או בחנויות ספרים וספריות, אבל הם פשוט שם. "שבעת הבעלים של אוולין הוגן" הוא אחד מהספרים האלו. לספר הזה יש שם, כאילו מספיק בשביל שאני אקנה אותו ברגע שראיתי שהוא תורגם. יצא לו שם מספיק טוב ברשתות חברתיות ובקהילת הספרים באופן כללי בשביל שאני אסכים ככה לצאת משלב קריאת הפנטזיה והמדע בדיוני שלי לרומן הנ"ל.

אוולין הוגו והמראה שלה, המניפולציות שלה דרך המיניות שלה. החברה בשנות השישים והשמונים. הוליווד. זה עולם מעניין. זה ספר מעניין. אבל אני מרגישה כאילו בנו אותו בצורה כזאת שהוא טוב ברמה מסוימת, שהוא משהו מסוים, ועבורי הוא לא הגיע למקום ולרמה שקהילת הספרים הפכה אותו. ושוב, אפשר להגיד שאני הבעיה כי ציפיתי למשהו לא קיים - אבל אנחנו לא תומכים פה בgaslighting.

מנערה מוכה לכוכבת קולנוע, אני חושבת שהייתי שמחה לקרוא את הסיפור שלה אחרת. לא דרך העין של עיתונאית שצריכה לכתוב עליה ביוגרפיה, כשהספר מתמקד בשני דמויות; ככה שגם אנחנו מקבלים את האישיות של אוולין בתור המספרת אבל הסיפור בכלל לא שלה, והוא גם לא של הדמות הראשית כי הספר הוא על אוולין. אני לא חושבת שהייתי מובנת. תמשיכו הלאה, זה יותר מפורט בהמשך.

עכשיו, אוקיי. יש פה הרבה לפרוק. תהיו איתי וסבלניים.

אני אתחיל מהסוף ואגיד שזה ברור מההתחלה שיש מין פלוט טוויסט מטורף, מעבר לזה שהדמות הראשית - מה שמה שוב - מוניק, כל הזמן אמרה שיש משהו שהופך את עולמה, אומרת שהיא הולכת לשנוא את אוולין. זה כאילו מין סיפור שנכתב בזמן הווה אבל גם עבר וגם איכשהו עתיד…? זה היה נורא מתסכל לקרוא ככה, כי הספר כתוב מנקודת מבט ראשונה אבל גם מנקודת מבט יודעת כל, ולדעתי זה לא שילוב טוב. בכל מקרה, היה ברור לי ולך ולכל מי שקרה את הספר הזה, שיהיה מין טוויסט בסוף. הקטע הוא שנבנתה ציפייה מאוד גדולה עבור הטוויסט הזה, החל מהסיבה שבכלל מוניק נבחרה "לראיין" את אוולין, ובכל פעם שהיא אמרה לנו שהיא הולכת לשנוא את אוולין בעתיד (כאשר אנחנו בהווה), וכמובן גם כאשר אוולין אומרת או רומזת על זה שמשהו נורא גדול הולך לקרות בהמשך. וכל הציפייה הזאת מסתכמת ב… עמוד? שניים? זה היה פשוט מאכזב, כי הפלוט טוויסט היה נהדר, ממש אהבתי אותו, הוא נורא התחבר עם הסיפור. הוא נבנה נהדר אבל לא החזיק בשום דבר, למרות שהבסיס שלו מעולה. במקום, אוולין סיפרה עליו, מוניק הגיבה באיחור (הסבר בהמשך). ואחרי כמה עמודים הכל מקסים ונהדר, וזה דבר שנורא הפריע לי. כי קצת דרמה סביב הסיבה שכל הספר הזה מתרחש היא כן הכרחית, ובספר הזה היא הייתה מינימלית ולא התאימה לשאר הספר בכלל.

אני אמשיך ואגיד שאין דמות ראשית. אתם יכולים להגיד, "וואי את מה זה טועה, מוניק הייתה דמות מלאה ושלמה בעלת רבדים." ואתם אולי תהיו צודקים. או שאולי תגידו, "אוולין הייתה דמות מדהימה, עם קשיים ומהמורות ובלהבלהבלה." וגם אתם תהיו צודקים. כי זה ספר שמשלב את שתי נקודות המבט שלהן בתור ראשיות. מוניק היא זו שכל הספר כתוב מנקודת המבט שלה, הדמות שלה היא זו שמשתפרת ומגלה על עצמה דברים ולומדת לקחים - למעשה היא הדמות הראשית "האמיתית" כי היא זו שאנחנו קוראים עליה. עם זאת, אוולין היא זו שממלאת את הספר. וזה ספר נהדר, שלא תבינו אותי לא נכון, הכתיבה טובה וסוחפת, הסיפור נהדר. אבל אוולין היא זאת שמספרת על הבעלים שלה, ועל כל הסיפור שלה למעשה מגיל בגרות. ככה שלמעשה, הספר עליה?

כלומר, הספר על מוניק ועל אוולין. והאמת, הייתי מקבלת את זה במקרה אחד: שהראיון היה כתוב בדיאלוגים. כלומר, אני יכולה גם להכיר את מוניק בתור דמות, לראות איך היא מראיינת, איך היא בתור כתבת. אולי לקבל גם קצת תגובות מצידה על הסיפורים של אוולין, איך היא בתור בן אדם. כי הספר הרי עליה כביכול. אז תנו לי לראות אותה, כי בסך הכל היו שם אולי 50 עמודים שנכתבו באמת מנקודת המבט של מוניק, אני לא הרגשתי שום חיבור אליה או לסיפור שלה. לא הרגשתי אותה. לא הרגשתי את ההבנות שלה, רק גיליתי אותם אחרי שהיא מעכלת את הסיפורים של אוולין ומגיעה למסקנות שלה. אבל לא, אנחנו מגלים שהיא כתבת שהתפרסמה בגלל כתבה שעשתה על בתי חולים, שאגב אנחנו לא מקבלים אפילו הצצה, אפילו שורה, מהכתבה הזו - שהיא כן יכולה לתת לנו קצת ידע על הדמות, על הכתיבה שלה, תחומי העניין שלה, הסיבה שבגללה הספר מתרחש - אנחנו מבינים שהיא יתומה מאבא, ואנחנו מגלים שהיא ובן הזוג שלה נפרדו. ולא, שום דבר ממה שאמרתי זה לא ספוילר כי זה נכתב בפרק הראשון. את כל אלו אנחנו מגלים ישר על ההתחלה, ולמעשה זה כל מה שאני יודעת עליה. וזה לא הרבה, בכלל. ואחרי זה, אנחנו מגלים שאוולין מתעקשת שמוניק תהיה זאת שתראיין אותה. וזהו. זה כל הסיפור של מוניק. אולי קצת מהתגובה שלה בסוף הספר לטוויסט, אבל חוץ מזה - זהו.

אבל במקום לתת לנו דיאלוגים, נותנים לי סיפור. סיפור נהדר, אבל אחד שנכתב מנקודת מבטה של אוולין. כלומר, יש לנו כאן שתי נקודות מבט, אחת בהחלט יותר גדולה (אוולין), היא זאת שאני מכירה, לומדת לאהוב ולהבין. היא זאת שעוברת באמת תהליך, ועדיין הספר נכתב מנקודת מבטה של מוניק. ויותר מזה, אוולין לא מספרת את הסיפור, כמו שאמרתי, אלא פשוט הסיפור שלה מולנו כאילו אנחנו חווים או חווינו את זה. ככה שאפילו כשהיא מספרת את הסיפור, אני לא יודעת מה התגובות שלה (!!!) לכל הדברים שהיא עברה. שהם רבים מספור. אני מקבלת את הסיפור שלה, ולא מקבלת שום דבר מההווה. ואפילו לא מקבלת תגובות אמיתיות שלה. ככה שכל חפיפה שיש בין אוולין מהסיפור לבין אוולין מהראיון היא מקרית ותו לא.

אולי לכאורה סיפרו את כל מה שצריך לדעת על מוניק ואוולין, אבל אני לא הרגשתי שום דבר כלפי אוולין מההווה, או על מוניק בכלל. ואם כל הרעיון זה להרגיש ולשמוע את הסיפור של אוולין מהעבר, מה הרעיון לתת לנו את זה בתור הספר של מוניק? וכאילו, אני יודעת למה. כי קראתי את הספר. אבל אם הפלוט טוויסט חשוב עד כדי כך שספר שלם נכתב מנקודת מבטה של דמות נפרדת לחלוטין, יש דרכים רבות לתת לנו את זה כדי שנרגיש חיבור לשתי הדמויות הראשיות. ומוניק כן ברמה מסוימת דמות ראשית, או לפחות מאוד עיקרית, ואפשר להבין את זה לפי התהליך שהיא עברה בתור דמות. לאוולין לא היה את זה. אז אם היא הדמות הראשית, לא הרגשתי אותה כזאת.

לסיכום, זה ספר שכתוב נפלא ועם סיפור מעניין. עם פלוט טוויסט שלא מקבל את התשומת לב שהוא צריך במהלך הספר, עם דמויות שיש להן פוטנציאל גבוה מאוד, אך מבוזבז. בתור קוראת שרואה את הספר הזה בתור שלם, הרגשתי בעיקר חצויה בין שתי דמויות שהיו לא שלמות. עד כדי כך שאני לא יודעת מי הדמות הראשית, כי אף אחת לא מקבלת את מלוא אור הזרקורים.

אתם בהחלט יכולים לקרוא את הספר ולהנות, אני נהניתי. אבל לא הרגשתי סיפוק מהספר, אלא רק מין, "אני יודעת שזה ספר טוב אבל אני לא מרגישה ככה בכלל." בגלל חוסר בדיאלוגים, בתגובות של הדמויות אחת לשנייה ולסיפורים. בגלל החוסר באישיות של הדמות הראשית. בגלל שחסרה הדרמה לקליימקס שבנו במהלך כל הספר. ובהחלט יכולים להרגיש חוסר חיבור עם הדמויות, וזה פשוט מאכזב כי יש פוטנציאל כל כך גדול גם לדמויות וגם לספר עצמו, ולדעתי הוא לא הגיע אליו. עם זאת, במחשבה לאחור על הספר - אני לא מחבבת אותו.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ליז
נפץ אותי

נפץ אותי

טהרה מאפי

חברים יקרים, אתם אולי תסתכלו על הכוכבים שנתתי לספר הזה ותראו כוכב אחד. זאת למעשה הגזמה, ואם יכולתי לתת לו פחות כוכבים, למשל מינוס, הייתי עושה זאת.

הנה הדבר הראשון שרואים בספר - הכריכה. וסלחו לי, אבל העין המכוערת הזאת היא לא כריכה. למעשה, לספרי אירוטיקה יש כריכות יותר מושכות. הדבר השני הוא השם, השם הנהדר והמקסים, נפץ אותי. אני אודה ואגיד שכשראיתי שהוא מפורסם בכל מדיה חברתית תחת ספרים מומלצים, לא חשבתי לרגע שזה ספר מדע בדיוני- פנטזיה. אלא כן, אירוטיקה. ככה שלא חשבתי שאקרא אותו בכלל.

אבל התהלכתי לי בצומת ספרים, ראיתי את הספר הנ"ל בדוכן של נוער בוגר, קראתי את התקציר, קיבלתי בחילה מהתקציר אבל הרעיון היה נשמע לי סביל, גם אם הכתיבה הייתה נראית לי רדודה מהתחלה, וקניתי.

אני לא אספר לכם כמה המשפחה שלי צחקה על השם של הספר. התשובה היא הרבה. אני לא אספר לכם באיזה עמוד הבנתי שזה ספר גרוע. אני אגיד שיותר מדי מוקדם בשביל להבין את זה, ולא יכולתי להחזיר את הספר למקומו על המדף כי עברו מעל שבועיים. אני כן אספר לכם שהספר הזה הוא שטחי, עם כתיבה מוגזמת ודרמטית, דמויות לא הגיוניות ועלילה עם פוטנציאל מבוזבז. ואני אסביר למה.

תכירו את ג'ולייט, שאגב, סלחו לי, זה השם שהכי לא מתאים לה בעולם. ואני לא אחת כזאת שאומרת, כן זה לא שם שמתאים. אבל הפעם חייב, כי זה פשוט לא שם שמתאים לה. ג'ולייט היא יפהפייה אמיתית שלא הסתכלה במראה שלוש שנים, שהמגע בה הורג (חוץ מאת מושאי האהבה שלה, כמובן), ושהיא נחמדה ברמה שגורמת לי לרצות לדפוק את הראש בקיר ולזרוק את עצמי מצוק. למעשה, יש גבול מאוד עבה בין נחמדות לפרייאריות, והיא חצתה אותו לפני עשור.

כי תאמינו לי, כשהעולם מתייחס אליכם כמו אל פיסת זבל כל החיים, אתם לא תתנו את המקום שלכם באוטובוס למישהי דוחה מהכיתה, או את הכריך, או כל דבר. ויותר מזה, אף אחד, במיוחד לא יצור חתיך ו"נהדר" כמו אדם לא יתאהב בכם. למעשה, הדבר היחידי שימשוך בנים שלא דיברו אתכם מעולם להסתכל עליכם, במיוחד בספרי פנטזיה- מדע בדיוני עלובים כמו אלו, זה עיניים ירוקות כחולות, שיער גלי, וגוף נהדר.

אפשר לגלות לכם עוד סוד? כשאתם בתוך בידוד, אוכלים אולי פעם ביום חרא בצורה של דייסה, מתקלחים אולי פעם בשבוע עם סבון באיכות של הדייסה (אני לא אופתע אם הדייסה זה בכלל הסבון), ובאופן כללי נמצאים לבד במשך תשעה חודשים (252 ימים משהו? לא יודעת, היא אמרה כל מיני מספרים אבל זה עשה לי כאב ראש), אתם לא תראו טוב. אתם תהיו בתת משקל, חיוורים, חסרי אנרגיה. השיער שלכם יהיה דק וחסר חיים, ואתם תהיו ממש בלתי נסבלים - כי למקרה ששכחתם… הייתם כמעט שנה בבידוד!

ויותר מזה, יותר מזה, כשאתם מגלים שהבן אדם שהראשון שמנסה לדבר אתכם אחרי שנה לבד הוא עושה את זה בשביל להוציא מכם מידע, אתם תתנו לו אגרוף לפנים ובעיטה למקום שלא זורחת בו השמש - ולא תתאהבו בו.

אז תכירו את ג'ולייט, המגע שלה הורג והיא עדיין מופתעת. היא מופתעת כשהיא פוגעת באנשים לא משנה שהיא עם ה"מחלה" הזאת כל החיים שלה. היא נחמדה ומקסימה למרות שבבית שלה התעללו בה רגשית, ואף אחד חוץ מגברים אובססיבים עם בעיות הורים לא באמת אוהב אותה. היא יפהפייה אבל לא מודעת לעצמה, כמובן, והיא רוצה שרק יגעו בה.

אני אגיד לכם משהו, הרעיון באמת מגניב. מישהי שהמגע שלה הורג, שרוצים להפוך אותה לנשק והיא מתנגדת. שהממשלה נגדה והיא מנסה להציל את העולם או משהו כזה? היי, אני קמה בבוקר בשביל הדברים האלו. אבל הדמות כל כך שטחית, שאין בה משהו מעבר לנחמדות לא אמיתית. הכתיבה היא אפילו לא כתיבה, אלא מטאפורות לא הגיוניות או יפות על שמש וירח ואמהות בוכות. הצביעות הזאת, שאחרי שהתייחסו אלייך כמו אל זבל כל החיים ואז את מגיעה לחדר מפואר וכל מה שאת רואה זה דם, זה בולשיט.

הסיבה היחידה שהצלחתי לסיים את הספר זה כי הכתיבה היא ברמה כל כך נמוכה, שאפילו לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי כשקראתי אותו. למעשה, כתיבה של מישהו בכיתה ח' כנראה זהה. אין שום עומק חוץ מהתפלספות, אין שום אישיות לבן אדם חוץ מאשמה, אין כלום בספר חוץ מקיטשיות לא הגיונית.

אני קראתי את הספר ובאמת שאלתי את עצמי, מה בדיוק אנשים אוהבים בספר הזה? אין בו כלום. אפילו לא דמות אחת שאפשר להגיד שיש בה משהו. ואיכשהו כולם מהממים למרות שהם חיים בתקופה שהכל הינדוס גנטי וכימיקלים. איזו שטחיות.

העלילה התקדמה בצורה כל כך לא הגיונית, יום השתרע על פרקים ושבועיים הסתכמו בשורה. פתאום כולם מקבלים אותה ואוהבים אותה ורוצים בה למרות שלפני רגע שנאו אותה.

ולעזאזל עם הקווים האלו על מילים! זה לא מקורי, זה בעיקר מעצבן. זה נטו כי הסופרת לא ידעה איך לגרום לקוראים להבין שהדמות הראשית רוצה משהו מבלי להתאמץ. בלי לתת מאמץ מינימלי לקוראים להבין מה הדמות הראשית רוצה לפני שהיא מבינה.

והיא אף פעם לא נושמת, היא לא רוצה להרוג אנשים שמתעללים בה אלא רק רוצה… מה? מה היא בכלל רוצה? ספר שלם קראתי וכל מה שהיא רוצה זה שיגעו בה. "ינפצו" אותה.

והדמות המקסימה, וורנר, הוא בעיקר קוץ בתחת שמאוהב בה ועדיין מתעלל בה. וכמובן שאהבה אהבה לבבות בעיניים וכוכוכו'.

ספר באמת, מאכזב. מאכזב.
אל תקראו אלא אם אתם רוצים שכמה תאי מוח ימחקו לכם.
מקווה שנהניתם.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ליז
רומן קיץ

רומן קיץ

אמילי הנרי

קראתם את הספר אותו. או ראיתם אותו. או שמעתם עליו במיליון וריאציות שונות. או אולי לא אותו, אבל את העלילה שלו בטוח. כי הספר הזה הוא ההגדרה של ספר בייסיק.

אני אתחיל מלהגיד שאני קראתי את הספר וסיימתי מותשת, בין אם זה היה הכתיבה הנמרחת, או האליצות של הכתיבה. העלילה עצמה, הדיאלוגים. ההתאהבות בין הדמויות הכל כך משעממות האלו, או העובדה שלא היה בו כלום. פשוט כלום.

אני בעד סטריוטיפיים במידה כזאת או אחרת, הולכים על יריבים שנהפכים לאוהבים? וואלה מגניב. ילד רע ילדה טובה? נסתדר. מנותק רגשית ויותר מדי דרמטית? טוב, נו. אבל תבחרו. אי אפשר ללכת על כולם, ליצור מין אישיות לא גמורה של הדמויות ולהפוך אותן לכל כך חסרי רבדים. ולמה הספר הזה "רב-מכר", אתם שואלים? זה כי הם מתנשקים בצורה קצת יותר מדי מפורטת ושוכבים איזה פעמיים. לא כי יש בספר הזה משהו טיפה מיוחד או מקורי.

הספר מתחיל מג'נוארי, שרק אחרי ספר שלם גיליתי שזה בגלל שהיא נולדה בינואר. אף אחד לא קרא לה בכינוי, והיא בערך הגזמה קיצונית של מוח האישה. אני נשבעת לכם, בתור מישהי שכן חושבת יותר מדי לעומק על דברים שלא צריך - היא לקחה את זה לכאילו, "הוא ענה לטלפון שנייה אז הוא כועס עליי." כן, ככה קיצוני.

ולא משנה כמה פעמים הוא התייחס אליה מהמם, רגע של ריחוק, שזה מתבקש כי הם תקועים אחד בתוך השני חופש שלם, היא מתחילה לעשות דרמות וסצנות ואלוהים סתמי ת'פה כמה את מדברת.

דבר שני, הגבר. אני אפילו לא זוכרת את השם שלו מרוב שהוא היה משעמם. גאס. בדקתי. אלוהים, תבחר אישיות. אתה לא שמח אבל אתה כן, וכאילו מרוחק אבל מספר לה הכל. ותכלס אין בך כלום חוץ משרירים, אבל מה זה רגיש.

אתם מבינים לאן אני חותרת? רואים שזה כתוב poorly. כאילו היא חשבה על רעיון ודמויות, ואז אמרה, "לא אבל פאק איט" וניסתה למלא את וורד בחפירות ארכיאולוגיות עד שבסופו של דבר תגיע למקסימום מילים ותגיש למישהו.

שתי דמויות תלותיות מתאהבות, זה כל מה שהיה שם. ואולי אני לא מעריצה של משולשי אהבה או בגידות או דרמה מוגזמת, אבל זהו. זה כל מה שהיה. וכל הסיפור רקע מסביב על המשפחה שלה והמשפחה שלו כאילו הייתה שם אבל בקושי סופרה, כאילו אם היו מורידים איזה מאה עמודים היחס בין ההתאהבות הפתטית הזאת לבין הטראומות ילדות של שניהם היה איכשהו בסדר.

הכתיבה. אני אתחיל מלהגיד שלא היה בה משהו מיוחד. אמשיך ואגיד שכל הפלרטוט ביניהם גרם לי קרינג' ובאף שלב לא התרגשתי בשבילם. במיוחד שכל הספר, וזה טיפה ספויילר אבל אם תקשיבו לי אל תקראו את הספר בכלל, הם היו בon-off זוועתי.

אז כן, רציתי לדפוק את הקיר. וכן, ציפיתי ליותר. ציפיתי לפחות תלות ויותר עלילה, לחיים מחוץ למערכת היחסים ולקצת יותר סיפור רקע. לספר שמציג יותר, להסברים מקדימים מעמיקים יותר. אלוהים, לקצת פחות עמודים מאולצים. לדיאלוגים מעניינים, למשהו שיתגמל את השעות שבזבזתי בקריאה בספר שכבר קראתי וכבר ראיתי וזה תמיד היה יותר טוב.

זו פעם ראשונה שקראתי ספר ואמרתי שיותר מתאים לו סרט, כי הספר הזה כאילו נכתב בניסיון שיהפכו אותו לאחד ושום עומק חוץ ממה שקורה לא באמת קיים.

אז אל תקראו את הספר הזה, פשוט תחפשו קומדיות רומנטיות מטופשות ועדיין תצליחו יותר. אל תחפשו איזשהו אישיות בדמויות כי זה לא קיים. אין בספר הזה יותר מאהבה שנכתבה בצורה קצת מקורית או מיוחדת. ואם אתם כמוני עשיתם את הטעות הזאת, אני מצטערת.

אלוהים, וזה אחרי "המדריך לרצח לילדות טובות". איזו נפילה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ליז
בלדה לנחשים וציפורי שיר

בלדה לנחשים וציפורי שיר

סוזן קולינס

לא. לא לא לא. לא. זוהי דעתי על הספר הזה.
והנה למה (יכלול ספויילרים).

הספר מתמקד בנשיא המדינה בזמן הטרילוגיה המקורית, כשהיה בן נוער. ואני מודה שכל כך רציתי לדעת מה היה לפני שהיה פסיכופט. התשובה היא פסיכופט עני, והסיבה שהוא היה איכשהו בסדר היא כי הוא ידע את הטעם של להיות בתחתית. איך הוא הפך ל-מה שהיה בטרילוגיה המקורית? אני מודה, הספר הזה עשה עבודה נוראית בנתינת התשובה.

אני לא אומרת שזה היה ספר רע, רק קצת. לא נהניתי ממנו, סיימתי אותו ואני בעיקר מרגישה שבזבזתי עליו זמן. העלילה הייתה צולעת, היו המון דמויות, ורובן לא היו מבוססות כמו שצריך, והכי גרוע היה היה הקצב של הספר. כל היופי בטרילוגיה המקורית שהדברים קורים בקצב מעולה. בום, קטניס מתנדבת, בום, היא במשחקים, בום, היא ופיטה מנצחים, בום בום בום. כל היופי בספרים האלו זה שקולינס לא בזבזה זמן על כלום, אלא כתבה את מה שחשוב ולא מרחה את הספר. אולי ממש ממש קצת בספר השלישי, אבל לא יותר מדי.

הספר הזה היה פשוט ארוך. אלוהים, אני באיזשהו שלב הייתי כזה, "אוקיי, עברתי מאה עמודים, עברתי מאתיים, אני באמצע (!), מאה עמודים לסוף, עשרים עמודים!". וכאילו, מה קרה בו כבר? לוסי גריי, אהבת חייו של הפסיכופט, נבחרה באסיף. לקח חצי ספר רק שהמועמדים נכנסים למשחק, המשחק עצמו היה פשוט מ-ש-ע-מ-ם. ואחרי כל המשחק יש עוד שליש ספר לפנינו.

והאמת? אני פשוט רציתי לדעת איך הדמות הקצת יהירה ומלאת המוטיבציה הפכה לסנואו הידוע לשמצה. כלומר, הוא אהב מישהי ששיחקה שם. הוא ראה איך המשחק השפיע עליה ועדיין תמך בו. הוא היה שם כשהיא גוועה ברעב, כשהרגה אנשים בשביל להגן על עצמה, כשיצאה משם מצולקת (כנראה, לא ממש ביססו את זה), ועדיין הוא היה בעד המשחקים ובעד הקפיטול למרות שבחלק מהספר הוא התנגד לדברים שהממשל עשה. ואני חושבת שלא מספיק לחצו על זה.

כלומר, אוקיי. אז הנה סיטואציה שהייתה שם; סנואו ולוסי גריי מדברים והוא קצת כועס עליה כי היא סוג-של נותנת ביקורת על הקפיטול, אבל הוא אוהב אותה ומשחרר מזה ואפילו רוצה בחיים האלו איתה. ואז חמש דקות אחר כך (!) הוא פשוט... אני אפילו לא יודעת מה קרה שגרם לו לשחרר ממנה ולנטוש אותה ואפילו להרוג אותה בלי לחפש את הגופה, או לקחת רגע בשביל להתאבל, ופשוט המשיך הלאה אחרי שעשה כל כך הרבה עבורה, והיא עבורו. הוא הרי אהב אותה, והסיבה היחידה שהוא ויתר עליהם היה כוח. אותו כוח שמהלך הספר ראו שהוא שחרר למענה. ואני חושבת שהיה קצה של הבסיס לזה בספר, וקולינס לא התמקדה בזה, לדעתי, כמו שהיו צריכה.

כל הספר הרגיש לי פשוט... לא. המקצב של הספר, העלילה עצמה, הכל היה איטי והרגיש חסר משמעות, כל האקשן הגיע ברגעים לא קשורים ולכמה שניות, וגם אז לא היה מתואר כזה טוב. תכלס, זה הרגיש כאילו לקחו את כל מה שהיה טוב בטרילוגיה המקורית וסחטו עד שבקושי אפשר לזהות את זה בספר הנ"ל.

והאמת שהייתי כל כך סקרנית לראות איך סנואו מתפתח, ולא סיפקו את זה בספר כמו שצריך. ואפילו הקטע הכי מעניין, שלוסי גריי ברחה ממנו ואז הוא הרג אותה או משהו (לא בטוחה אפילו מה קרה שם), לא הרגיש עם מספיק בסיס.

למה היא ברחה? היא קלטה את התוכנית שלו? היא מתה? כמה מסנואו היא באמת הכירה? אלוהים, הספר הזה נמשך עד סוף ועדיין לא נתן תשובות על הדברים הכי מעניינים.

לסיכום, ספר טוב מינוס. מקצב לא טוב, עלילה טובה מינוס. ארוך מדי, נמתח מדי, לא נהניתי ממנו. וכל הרצון שלי לדעת יותר על סנואו די נבלע בתיאורים מוגזמים. אני פשוט אתכחש לקיום שלו ואולי אשנא פחות את הספר הזה.

לפני 4 שנים•ליז
טרילוגיית משחקי הרעב

טרילוגיית משחקי הרעב

סוזן קולינס

עבר הרבה זמן מאז שקראתי סדרה טובה. אחרי חודשים (חודשים!) שאני משאילה עשרות ספרים מהספרייה ומפסיקה אותם אחרי פרק או שניים, "משחקי הרעב" גאלו אותי משעמום בימי שבת.

אני מרגישה שבורה. הספר השלישי השאיר אותי בעיקר עם כאב לב. כאילו, כן. אמנם סיימתי את הסדרה בפחות משבוע ככה שלא התחברתי יותר מדי לדמויות, לכאורה לפחות, בשביל שאחרי כל מה שקרה בספר השלישי באמת ישפיע עליי. אבל ברצינות, אאוץ'.

לא נחשפתי לספויילרים, אפילו לא אחד. בקושי ידעתי מה יש בספר. אז הנה לכל אלו שבאו לכאן בשביל הסבר; ישנם 12 מחוזים, והממשל בוחר מכל מחוז שני נבחרים שמיועדים לשחק במשחקי הרעב. שם ה"מיועדים" אמורים להרוג אחד את השני עד שהאחרון נשאר והוא המנצח. פאקינג חולני. אה כן, וכל זה נועד לצורך שעשוע. לממשל כמובן, כל מחוז שוקע יותר ויותר בכאב המוות של המיועדים שלו.

הכתיבה מעולה, העלילה קולחת. הסיפור עצמו הורס, פיטה וקטניס הם הזוג הזה שמתאהבים בו כל פעם מחדש. קטניס. אני יודעת שהרבה לא אוהבים אותה, אבל כל מה שהיא עשתה, הכל, היה בשביל אחותה. ולא משנה כמה אנוכית אנשים חושבים שהיא, אני חושבת שהסיבה היחידה שהיא לא הרגה את עצמה ישר אחרי המשחק הראשון, או השני, או אחרי שהפכה לשבר כלי, זו אחותה. למעשה, כל הספרים האלו הם בגלל אומץ הלב של קטנים וחוסר האנוכיות שלה כשהתנדבה להחליף את אחותה. ואני מקווה שזה לא ספוילר גדול מדי, כי כולנו מכירים את החלק האייקוני מהספר שקטניס צועקת שהיא מתנדבת.

עבור כל אלו שרק רוצים המלצה לספר טוב, הנה אחד. הנה שלוש. עבור אלו שבאו לביקורות בשביל להוציא קיטור עם מישהו - המשיכו לקרוא. כי מכאן יש ספויילרים.

יש מצב שזה עליי, אבל המוות של פרים נפל עליי משום מקום. לא קלטתי שהיא מתה אלא רק בדיעבד. ואם יש משהו שהפך את הסדרת ספרים האלו ליותר אפל זה המוות של פרים. למה, אתם שואלים? כל כך הרבה מתו בשביל נפילת הקפיטול, ופרים היא נקודת התורפה שלי?

טוב, הכל קרה בזכותה. כאילו, מן הסתם שגם לא. הרי קטניס היא זאת שהתעלתה על כל הכאב שמשחקי הרעב העניקו לה ועשתה כל כך הרבה בשביל להפיל את הממשל. אבל הסיבה היחידה שהיא בכלל הגיעה למשחקי הרעב היא בגלל שרצתה להציל את פרים, וכשהעמידה פנים עם פיטה לגבי מערכת היחסים שלהם בשביל להציל את פרים, וכל פעם, או רובן לפחות, ששמה את עצמה אחרונה זה היה בשביל להציל את פרים.

ואחרי שקטניס נשברה, איבדה את פיטה, קיבלה כל צלקת אפשרית, הרגה אנשים, צפתה בהם נהרגים, לא ויתרה בשביל לעזור להפיל את הקפיטול, אחרי כל אלו, כל הדברים האלו שקרו נטו בגלל שקטניס רצתה להציל את פרים - היא מתה. וזה הדבר שהכי כאב לי, יותר מכל מוות של חייל או מישהו חף פשע.

בנוסף, גייל. אני מעולם לא הרגשתי חיבה גדולה אליו ועצם זה שבגללו פרים מתה, בין היתר, אני שמחה שהוא עף מחייה של קטניס. תמיד הרגיש לי שהוא לקח עליה בעלות וקרדיט יותר משהגיע לו, ואני יודעת שחלק בה אהב אותו מאוד אבל הוא הבטיח שישמור על פרים ולא עשה את זה. אז כן, מכעיס קצת. אני יודעת שהוא לא האשם המלא, אבל הוא הסתכל על אזרחי הקפיטול ככאלו שמגיע להם למות, ילדים או לא, ולא חשב אפילו לרגע על ההשלכות.

לסיכום, יש בי הרבה כאב על הסוף. אני מרגישה קצת ריקה מהעובדה שקטניס נשארה מצולקת ובטראומה למרות שלא הגיע לה בסוף. וכאילו, אני קצת שבורת לב כרגע מהסוף, אבל אני שמחה שהיא ופיטה סיימו ביחד. זה הסוף הטוב היחידי שקיים אבל אסתפק בו.

לפני 4 שנים•ליז

ביקורות נוספות על "משחקי הרעב"

משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אז זהו.
סופית נמאס לי מסוג כזה של ספרים שלוקחים לי שעות שינה, משאירים אותי במתח, נשארים לי בראש כל הזמן. זהו, אני איתם סיימתי.
אפשר לצפות למעט רחמים, אני שוכב במיטה חולה, ובמקום להיות עסוק בהחלמה אני רק חושב על קטניס ועל חבר שלה פיטה.
ומי בכלל קורה לדמות בשם פיתה. אני לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מפרצוף עגול עם כתמים של חומוס וטחינה.
אז בזאת אני נשבע- בפעם הבאה שאני חולה אני קורא ספר שישעמם אותי, שיגרום לי לישון ולהבריא, ולא ספר שיעניין אותי, ירתק אותי ויגרום לי לקרוא ולקרוא בלי הפסקה.
חוצפה באמת!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גל
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.

בעולם העתידני של "משחקי הרעב" אוכל הוא המצרך הכי יקר שאנשים יכולים, בלי קשר למשחק, למות בגללו. האוכל במחוזות לא נקנה ישר מהמדף בסופרים כמו אצלנו, והעושר הזה והיכולות החומרניות שאנחנו חיים בהם כאן ועכשיו, הם עושר עילאי לאנשים שנלחמים בכדי להשיג מאית ממנו. אפילו אלפית או יותר מיזה. לעיתים (וכאן מדובר בתובנה שאני מחזיקה בה עוד לפני הקריאה בספר) אנחנו לא יודעים להעריך ולהכיר בעושר הזה וחושבים שהכל בא בקלות.

בספר קיים מימד אחר, תקופה אחרת, שחלק מעניין הריאליטי שאנו נחשפים אליו היום שזור בו, אך גם עוני, מסכנות ומחלות של ימי הביניים. קטניס בת השש-עשרה עושה הכל כדי לשרוד בחיי היומיום, ומרגע כניסתה למשחק -גם להיות אנושית, כנגד עוד 23 מתמודדים ומתמודדות נוספים, שהישרדות היחיד בו היא עיקר המשחק. 23 נערים ונערות ימותו, ורק אחד ינצח.

תצוד – תשרוד
תמצא מיים – תשרוד
תדע לאתר צמחים אכילים או רעילים – תשרוד.
תדע להימנע מלהרצח ע"י אחד מייתר המתמודדים – התקדמת, אבל רק קצת.

כדי לנצח העקרון מאד פשוט – אתה צריך להיות האחרון שחי.

הספר הזה לא הניח לי בשלושת הימים האחרונים כשקראתי אותו ורק לחזור אליו רציתי. הוא כתוב בפשטות אך מותח בצורה בלתי רגילה! הוא מוגדר ספר נוער, אך תקף לכל מבוגר, ואני לא מתכוונת להתיחס יותר מידי לרבדים הפסיכולוגיים או הסוציולוגיים בספר (מה שנראה בו הגיוני או לא), מאחר ואלה התעמקויות אחרות שדורשות דיון ארוך שיהיה גם מלא בספויילרים.
כמו שאצל טולקין ישנם כשפים, קסמים בלתי מוסברים (בעולם הפיזיקלי שלנו) ועצים מדברים, כך בעולם שהסופרת יצרה, "משחקים" כמו אלו - שמשתתפים בהם נעים ונערות בני 12-18, יכולים להתקיים.
זה העולם שהיא יצרה והוא לא מושלם. גם שלנו לא.

מדד המתעניינים בספר 18377, ו- 183 ביקורות שכמעט כולן מהללות לא אכזבו.
מומלץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

זה עתה סיימתי לקרוא את שלושת כרכי הטרילוגיה של "משחקי הרעב", ספרים שלא אוכל לעבור לסדר יומי מבלי שאחווה את דעתי עליהם. אך לפני שאתייחס אליהם לגופו של עניין, אביא לכם את ההקשר בינם לבין דבר מה שממלא את חיי בהנאה עד אין קץ.

בכל עת של קריאת סיפור הרפתקאות ופנטזיה יש רגע שבו אנו מדמיינים את עצמנו מתחברים באופן כזה או אחר מעוללות הגיבורים ולא פעם היינו רוצים להיות ממש כמותם, ועם זאת להיות גם מקור להערצה וחיבת רבים. סיפורים כמו "משחקי הרעב" הם התחליפים העכשוויים לסיפורים שמילאו את דמיוננו בימי ילדותנו ונעורינו. ממקום זה ועד לסיכוי שאלה ישתמרו בעתיד כאגדות בנות זמננו לילדים של המחר, המרחק הוא קצר.

כאן המקום לספר שבעצמי זכיתי למעריץ אחד שאוהב לשמוע מפי סיפורים עליהם גדלתי וזאת באהבה נטולת כל תנאי.
מאז הגיע נכדי יונתן לראשית שנתו הרביעית ממלאים הסיפורים והאגדות את דמיונו. בכל פעם שאני מגיע לביקור, הרי שהמילים הראשונות שמקדמות את פניי נשמעות בדומה לכך: "סבא יופי שבאת. אתה צריך לספר לי סיפור." ההבדל בין צריך או חייב או סתם מתבקש, הוא חסר משמעות והעיקר שאספר.

במהלך הזמן שחלף מאז הסיפורים הראשונים שהשמעתי באוזניו, הוא למד לנהל איתי משא ומתן קשוח באשר לכמות הסיפורים שעלי להפיק מפי במהלך ביקורי. בדרך כלל, זה נשמע בדומה לכך:
יונתן: "שלושה סיפורים עכשיו ואחר כך עוד שניים."
אני: "הגעתי קצת עייף אני חושב שנסתפק עכשיו באחד ואחר כך עוד אחד לקראת השינה."
יונתן: "טוב. אז עכשיו שני סיפורים ארוכים ואחרי ארוחת ערב עוד שניים ועוד שלושה במיטה."
אני: "לפני רגע ביקשת חמישה ועכשיו זה כבר הגיע לשבעה. אין לי כל כך הרבה סיפורים. אספר לך עכשיו רק אחד וניראה מה יהיה בהמשך."
יונתן: "זה לא נכון. יש לך יותר סיפורים מכל הסבאי'ם בעולם ביחד. אז אולי תספר עכשיו שניים ארוכים. אחד על דרקונים והשני על הרי געש."
אני מתרצה אף כי ברור לי שבכך לא די לו, אבל ניתן לדברים להתפתח ונראה כיצד זה יסתיים.

כך זה נמשך ונמשך עד כניסתו למיטה לקראת שנת הלילה ואיתה השלמת המטלה האהובה על שנינו. אני משתרע בעקבותיו במיטתו, מחבק אותו בחום ומתחיל בסיפור חדש.

בדרך הזו סיפרתי לו על כל גיבורי ילדותי. כיפה אדומה וסינדרלה, שלגיה ופינוקיו. עם הזמן מצטרפים אליהם אלאדין ועלי בבא, ארתור ואביריו כמו גם רובין הוד וריצ'רד לב הארי, גוליבר בארץ הגמדים ורובינזון השורד על האי ואפילו אגדות על מכשפות פיות ודרקונים לא החמצנו. כל אלה ורבים אחרים לאין ספור. כל דמות מחייבת אותי למתן מידע ספציפי הנחוץ לו לסיפוק צורך נפשי:
"הוא היה איש רע?" "תגיד סבא, בסוף הטובים ינצחו?" "זה היה ככה באמת?" ו"איפה אפשר לראות דרקונים?"
וכך הלאה. לפעמים הוא נרדם כמעט מיד ולפעמים......"

קולו של יונתן מגיע לאוזניי בה בעת שאני מתאמץ להישאר ער ללא הצלחה יתרה:
"נו תמשיך סבא, למה הפסקת?"
כן, קורה שמרוב עייפות גם אני נוטה להירדם. קורה שהסיפור מתארך והלאות משתלטת. אזי קולי הולך ודועך, מילותיי מאבדות את הקשרן ועפעפיי צונחים בכבדות. עוד מעט קט וגם נחירותיי ינסרו את חלל האוויר. אני מתנער מעט ומלהג עוד כמה מילים במינימום ההכרחי כדי להשלים את הסיפור.

מחר זה יקרה שוב כי כבר היום יש לי עבור יונתן סיפור נפלא שמכיל את כל המרכיבים הנחוצים לרתק את נפשו. אספר לו על שלושה עשר המחוזות, על משחקי הרעב וגיבוריהם הלו הם קטניס ופיטה ושאר חבריהם. על התושייה האומץ וההקרבה כמו גם על הנאמנות והשותפות, על הטובים והרעים ומי מהם היה זה שגבר על רעים. אספר לו על השעבוד והשחרור מהרעים בדרך של ניצחון הטובים.

כמו תמיד יהיה זה סיפור מרוכך. הנורא יטושטש והטוב יובלט, הגרוטסקי ישעשע והיופי יתואר בצבעים מאירי עיניים. יהיו שאלות ותמיד יעלה ויובן מוסר ההשכל. את כל שאספר לו מצאתי בשלושת הספרים של עלילות "משחקי הרעב". 1000 עמודים של כיף עם תחושה נפלאה של חווית קריאה כמו חזרתי לימי נעוריי.

אני כותב את השורות האלה אך מחשבתי נודדת. בדמיוני אני כבר מייחל לרגע בו אתחיל לספר ליונתן על "משחקי הרעב" ומייחל לתגובותיו, לשאלות התמימות ולתובנות התמימות לא פחות. מפעם לפעם תעלה בפיו התמיהה מאיפה אני יודע כל כך הרבה סיפורים ואני אלחש לו שהכול מצוי בספרים ושאם גם הוא יקרא אותם, הוא ידע אפילו יותר ממני.

בסוף הכל מחשיך לשנינו. לאחר זמן מה תעיר אותי איה ושנינו נניח מחדש את השמיכה על הזאטוט, ובטרם אלך לדרכי, נשיקה במצחו ומבט של פרידה על פניו השלווים בשנתו.

סיפורים – הרבה יותר טוב משירי ערש. גם למספר עצמו. הוי כמה שאני מתיירא מהיום בו יפסיק לבקש סיפורים ומפלל שהיום הזה יאחר להגיע.

ובאשר לספרים עצמם הרי שהם מומלצים ביותר למי שיש בו עדיין שמץ מהיצר למעט הרפתקנות, שנהנה מסרטי פעולה מלאי פירוטכניקה ותחכום שבהם הטובים הם הצודקים והמנצחים ואילו הרעים זוכים לגמול העונש לו הם ראויים.

לסיום ולסיכום: גם אם לא ממש התייחסתי באופן הראוי לעלילה עצמה ולטיב הכתיבה, לריגוש ולסקרנות מדף לדף, נראה לי שמכל מה שכן כתבתי הרי שדעתי על שלושת הספרים הללו, ברורה מעליה.

כל זאת נכתב על הטרילוגיה בשלמותה, על אף שרק הכרך הראשון הוא זה שאליו הצמדתי את הביקורת (?) הזו. ולכם ידידי שמצאתם דקה או שתיים לקריאת דברים אלה, תודה על תשומת הלב.

לפני 13 שנים•בן אסתר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אה, מממ, כן, משחקי הרעב, נכון.
הספר הזה שלא קראתי באופן חוקי.
(אני לא הולכת לכתוב על זה כדי שלא יגלו אותי. אני נינג'ה. אף אחד לא יתפוס אותי. מוחקת עקבות. פוף.)


אז אני פשוט אתחיל.
זה ספר פסיכי. זה אומר שהסופרת צריכה להיות בן אדם קצת מטורף בעצמה.
כי יש כמה אנשים שהיו יכולים לחשוב על רעיון יצירתי כל כך, אכזרי ומקורי כל כך. יכול להיות שהסיפור היה מותח ומסקרן גם בידי סופרים אחרים.
אבל הבחורה שהצליחה לכתוב את הספר כך שהעלילה תרצד לך מול העיניים בהבזקים שיעשו לך סחרחורת- היא גאון. גאון מטורף.
תחשבו על הסיבות שמביאות בן אדם לכתוב על זה. הספר כולו נראה כמו התפוצצות של משהו שהיה טמון עמוק כל כך במוחה של הסופרת עד שהיה חייב לצאת, כי פשוט אין ברירה וספר חזק כל כך צריך לצאת אל העולם כדי שיהיה לי מה לקרוא באופן לא חוקי.
(לא אמרתי כלום. שריקה תמימה. פוף, נכון?)


כל העלילה כל כך מהירה ומרתקת שאין סיכוי לעזוב באמצע. ואולי זה קצת מוזר, אבל תיאורי האוכל שם עשו אותי רעבה.
לחמניות. שוקו. מרק. יאמי לי.

הדמויות בספר טובות מאוד. כבר בהתחלה מתגלה בהן אופי ועומק ייחודי, וקל להתחבר אליהן.


כמה מילים על הספרי םהבאים בסדרה שעליהם אני לא אכתוב ביקורת-
"התלקחות", ספר ההמשך, הוא ספר טוב וסוחף אבל לא מרגש כמו משחקי הרעב. משהו בו הפך לכואב מידי, כבד מידי.
"עורבני חקיין" הוא כבר ספר מעיק.
במקרים רבים כשהכתיבה נעשית מתוך רצון לסיים את הסיפור ולקבל כסף, כמובן, הקדם מתפוגג.
אבל המתח נשמר לאורך כל הסדרה, וגם אם אני אמליץ לא להמשיך לקרוא את הספרים הבאים אתם תעשו את זה. חייבים לדעת את סוף הסיפור האכזרי הזה.
אז...אל תיקחו את זה קשה, בסדר?


אני ממליצה לקרוא את משחקי הערב בדם יזע ודמעות, ונפרדת מכם עד המשחקים הבאים.

מרימה שלוש אצבעות אל הפה וכלפי המסך

לפני 13 שנים•
★★★★★
•הלוחמת
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

גיל ההתבגרות מעולם לא היה גיל יפה עבורי. זה גיל קשה שמלווה בהרבה כאב, עצב, בלבול ואף התאהבות והתפרצות ניצני מיניות שגורמים לבלבול מיני. זו תקופה שאתה מצוי במשבר זהות: מה אני? מי אני? למה זה ככה ולא אחרת? אתה מתחיל לחקור, לתהות, אתה מתחיל לגבש לעצמך תובנות שהן לפעמים לא הכי חיוביות שיש.
גיל ההתבגרות האישי שלי לווה בקושי חברתי גדול, קושי חברתי שגרם לי להתנתק ולהתבודד מ"החברים" בבית הספר. הרגשתי שאם אני עוברת מסכת ייסורים בבית הספר אז למה לי להמשיך עם זה? אולי דווקא עדיף שאתבודד ואדבוק בדרכי המיוחדת- יהיה מה שיהיה?
כשאני מביטה לאחור, אני יכולה להרגיש במדויק את התחושות שליוו אותי בימים חשוכים אלה. תחושות של נערה מבולבלת ששמחת החיים נלקחה ממנה. שהיא מנסה מצד אחד להתאים את עצמה לסובבים אותה אך מצד שני מנסה להבדיל את עצמה במכוון, לתת לעצמה את הטון הייחודי שלה. ואתם יודעים מה, זה מצחיק, כשאני חושבת על זה, כמה ישנו פער בין המחשבות והדמיונות שדמיינתי לעצמי לבין מה שהיה בפועל. בדמיוני הפרוע ראיתי את עצמי צובעת את שערי בורוד ומתהלכת בין מסדרונות בית הספר כשאני לא דופקת חשבון לאף אחד. סוף סוף אני תובעת לעצמי המגיע לי.אני חורגת מהמקובל ותובעת לעצמי זהות משל עצמי. זהות ייחודית.
בפועל, שיגעון הנעורים היחיד שהעזתי לעשות היה להחליף לק כל כמה ימים ולצבוע כל ציפורן בצבע אחר ונועז [ כחול, צהוב, ירוק והיד עוד נטויה] חלום אחר היה לצבוע את שערי לבלונד ולעשות פוני. ואפילו פעם אחת הפלגתי בדמיוני ופינטזתי שאני יורדת מן הארץ לטובת ארץ אחרת. הכול כדי לשכוח מן הכאב. היום אני מבינה שהמחשבה הזאת הייתה טעות מכיוון שזו הייתה בריחה, בריחה מהמציאות. במקום לברוח פשוט הייתי צריכה להיישר מבט אמיץ אל המציאות ולומר לה: את לא מפחידה אותי. תהיי מי שתהיי.
והחשוב מכול: יש לנו ארץ יפה, ארץ מהממת שכל פיסת מידע שאני נחשפת אליו בהקשר למדינתנו נוטעת אותי באדמה זו עוד יותר. אין לנו ארץ אחרת. -לי- אין ארץ אחרת.

בהתאם לתקופה מבולבלת זו גם הטעם המוסיקלי שלי השתנה. מנערה שהייתה שומעת את מה שכולם שומעים [מזרחית] התחלתי למצוא לעצמי טעם משלי. התחלתי לשמוע מוסיקת רוק, מטאל ורוק כבד. באנגלית וביפנית. [מוסיקה שמלווה אותי עד היום, יש לציין]
כפי שאמרתי, תקופה לא מלבבת שאני אישית לא הייתי חוזרת אליה. זו הייתה תקופה שהייתי נחשבת בעיניי חבריי לכיתה כמוזרה, כדחויה. חשבו שאני מתנשאת שאיני מהווה חלק פעיל בהווי החברתי ומעדיפה את הפינה השקטה ואת הספרים. והמחשב. לשקוע בעולם של ספרים והעולם האינטרנטי היה מספיק עבורי. הרגשתי שמצאתי את הנישה שלי. את חברייי, עולמי שלי. בכנות? לא הבנתי כמה הייתה מרה שגיאתי! אבל הייתי נערה בת 16. הייתי אומנם חכמה ותמיד קו מחשבתי היה שונה משאר חבריי לכיתה אבל בכל זאת התובנות הן כלל לא אותן תובנות והחוכמה היא אחרת. מי שאמר שהאדם מחכים ומתעצב עם השנים צדק ובגדול.
כיום, בגיל 24, נפל האסימון. אני בפתחם של החיים האמיתיים ומה שהיה עד כה זו הייתה כברת דרך ארוכה אבל זה מתגמד לעומת מה שיהיה בעתיד. זה משחק ילדים.

לא חוויתי חיים קלים גם במישור המשפחתי וכמו שכבר ציינתי מצאתי את עצמי נמשכת אל עולם הספרים ביתר חוזקה בגיל 15-16. עד אז, אני חייבת לומר, אהבתי ספרים אבל לא הייתי יכולה להיקרא תולעת ספרים. כניסתי אל העולם הזה התרחשה בפרק הזמן הזה, בין גילאי 15-16, וכשגיליתי את העולם הזה מחדש נפתח בעיניי צוהר שאין דרך חזרה כאשר אתה מדלג דרכו. באותה תקופה קראתי במשנה רצינות את ספרייה של אוסטן יקירתי, שרלוט ברונטה, ויקטור הוגו וספרי פרוזה רגילים המיועדים למבוגרים כמו זכרונותיה של גיישה.
עם זאת...בתקופה ההיא...למרות כל הספרים הללו, הכרתי סדרת ספרים שפשוט הפיחה בי רגשות שחשבתי שאינם קיימים בי והאמת היא שקצת מביך אותי להודות בכך. הסדרה הזאת הייתה עבורי מה שהארי פוטר אצל רבים. סדרה שמימדי הפופלאריות שלה מכובדות בהחלט אבל אין ספק שהאהדה לסדרה הזאת היא אפסית לעומת הפולחן שנעשה כלפי הארי פוטר וג'יי קיי רולינג. הסדרה הזאת היא משחקי הרעב.

בימים אלה אני מהרהרת ביני לבין עצמי מה גרם לי לאהוב את הסדרה הזאת? אין ספק שאחד הפרמטרים לאהבתי היה העולם הבדיוני שהוצג בו, שאומנם לא היה עולם שהייתי כלל שמחה לחיות בו אבל תודות לו זכיתי לימים רבים של שכחה, שכחה מצרותיי, שכחה מהיותי נערה בגיל הטיפש-עשרה. כאשר הייתי צוללת אל העולם הבדיוני הייתי יכולה להיות כל-יכולה ובסתר ליבי, קינאתי בקטניס. בחוזק שלה, באומץ, במהירות, עד כדי כך שרציתי ללמוד חץ וקשת כמוה ולעטות את דמותה פעם אחת ויחידה בפורים.
הערצתי אותה. עם זאת, למרות הערצתי אותה עדיין הרגשתי שיש בי היכולת לבקר את מעשיה [כיאה לנערה דעתנית כמוני] וכך היה, כשקראתי את הספר השני והשלישי הרגשתי שדרכה של קטניס שהייתה נערה נפלאה בספר הראשון, התקלקלה והרגשתי תרעומת. לכן, החלטתי לשכתב סוף חדש, או מעין המשך. לסוגה ספרותית כזאת קוראים "פאנפיק", פאנפיק מבוסס על סדרה, סרט או ספר קיימים.

זה ישמע אידיוטי אבל כשהייתי בתוך תוכם של הספרים הרגשתי פחות בודדה. כאילו שיש לי חברים שלמרות שהם אינם מדברים אלי הם מבינים אותי לא פחות "מחברים" מציאותיים אחרים. הרגשתי שכל דמות ודמות בספרים הללו ובספרים אחרים אשר קראתי הם חבריי, רעיי הטובים ביותר שהיו איתי ברגעים העצובים ושבזכותם דליתי משפטים רבים שפשוט היו כאוצר בלום עבור הנערה המבולבלת שלא מצאה את עצמה בחברה והחלה להלך בין הספרים, שעדין לא ראתה עצמה פוסעת על דרך המלך. אהבתי המטורפת לסדרת הספרים הזאת הסתיימה לה אי-שם בגיל 18. כמו רומן קצר מועד אך משמעותי מאוד, שהזוג יודע שזה כבר לא זה וחייבים להיפרד ואף על פי כן לא נפרדים ברגשי איבה אלא בידידות ובעיקר בזכרונות נעימים שמציפים אותך, עם כל הכאב שבדבר הפרידה.
יש שיגידו שאהבתי לסדרה הזאת לא הייתה אהבה אמיתית כי היא לא נמשכה זמן רב אבל טעות בידם. מה שהרגשתי עם סדרת הספרים הזאת שמילאה אותי במשך שעות, ימים וחודשים. האהבה המחדשת לספרים שהיא הטמיעה בי ובעיקר ההפנמה שאני יכולה לאהוב ספר בכל נשמתי כפי שלא אהבתי מעודי, שספר יכול להרטיט אותי כשאני אוחזת בו לאחר ציפייה מורטת עצבים של חודשים על גבי חודשים ופנטזיות ונבירה באינטרנט בכדי ללקט מידע חדש אודות הספר האחרון שעתיד לצאת..והו...כאשר הוא יוצא! המרוצה כאחוזת תזזית אל חנות הספרים לאחר שעות בית הספר כאשר המשפחה נוכחת לה במסע קניות ואני ישובה לי עם הכרך החדש באחד הכיסאות שבחנות, בניחותא, וריח הדפוס העולה מן הספר שווה ערך, לעניות דעתי, לריחו המשכר של לחם חם, נימוח וחמאתי היוצא מהתנור וריחו המתקתק והמענג נודף למרחוק, כשאני מלטפת את הדפים בעדינות מלטפת, ומצפה בכיליון עיניים להיבלע בתוך הרפתקה נוספת. לחרוט בזכרוני את מעללי הדמויות. לצרוב אותן בתוככי נפשי.
אני בטוחה שזו תחושה שכל תולעת ספרים אמיתי מזדהה ויזדהה עימה. אין לי שום ספק. בין אם מדובר בהארי פוטר, משחקי הרעב או כל ספר אחר, זו תחושה שמשותפת למרבתנו [אם לא לכולנו]
היכולת להזיל דמעות אינספור כשדמות אהובה הולכת לעולמה, לדאוב כאשר הדברים אינם קורים כפי שחשבת, להיות שרוי כמעט בדיכאון כשקמטי דאגה חרוטים במצחך ולהיות כסהרורי כשהעניינים מתחממים והאווירה מבשרת רעות. [ פרצוף תשעה באב, אבי מכנה זאת כך] לצחוק מעומק ליבך, עמוק-עמוק מתוך קרבייך, ממעמקי הבטן, כאשר קורה אירוע משמח. פשוטו כמשמעו: לעבור טלטלה רגשית, להיות מרוגש עד עמקי נשמתך ולצהול כשקורה דבר מה לא צפוי אך חיובי.

הרשו לי לסיים עם האנשה: משחקי הרעב עבורי זו אהובה ישנה, אהובה ישנה אשר מציצה מפעם לפעם מן המדף ומזכירה לי נשכחות.מאזכרת לי קיומה.
"שלום, " היא אומרת לי.
" הרבה זמן לא התראנו," אני משיבה והיא מצחקקת לה בחיוך נעים.
" נכון מאוד, התבגרת." היא ממשיכה וסוקרת אותי.
" ככה זה בחיים, מה שהיה-היה אבל עם זאת, לא אשכח את הימים שביליתי איתך. " אני עונה לה ופותחת הפרק הראשון בחיבה. מרגישה שהמילים מהלכות עלי קסם כבראשונה. אי-שם בגיל 15. כשהכרתיה לראשונה.
אז נכון, הביקורת לא יצאה ממש על הספר עצמו ויסלחו לי כל אלה שציפו לביקורת כזאת. הפעם חרגתי ממנהגי. הפעם הביקורת הייתה לא על משחקי הרעב אלא על מה ספר גורם לך. ספר שאתה מאוד מאוד אוהב.שהוא חלק ממך.

לפני 7 שנים•סקאוט
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

על הספר הזה המליצה לי המורה (המהממת) שלי לספרות, וכמובן ששיחדתי את ההורים שלי לקנות לי אותו ברגע שהופיעה ההזדמנות. ציפיתי מהספר הזה להרבה פחות, לא כי לא היו לי ציפיות גבוהות, אלא כי הוא פשוט התעלה על כולן. כל כך הרבה אקשן, גיבורה כל כך נפלאה, שכל כך פשוט להתחבר אליה בגלל שהסופרת מתארת בצורה כה נהדרת את הרגשות והדאגות שלה, רעיון מדהים, מקורי ומעניין, שהביצוע שלו היה פשוט מושלם (אבל יש לי הרבה תלונות לסרטים, ולכל אלה שאומרים שהם טובים יותר כי הם חד משמעית לא).
חלק מהדברים היו די צפויים, לדוגמא הסוף של המשחקים, אבל זה בכל זאת היה כתוב נפלא, ככה שזה לא ממש שינה לי.
העלילה התקדמה בקצב מהיר יחסית, מה שגם שימח וגם העציב אותי, כי הספר הזה הוא מהספרים האלא שמתחשק ממש למשוך, ושלא יגמרו לעולם.
למרות הרבה לחץ בלימודים ועבודה בתנך שאני צריכה להגיש (ועדיין לא הגשתי, למרות שעבר חודש. נאשים בזה את הספרים) גמרתי את הספר תוך שתי יממות ולילה, קצב די מהיר בשבילי בהתחשב בעובדה שאני כמעט ולא נמצאת במצב שמאפשר לי לקרוא (בגלל זה נתקעתי בהמון עצים תוך כדי קריאת הספר הזה. ועמודים. ובכללי כל דבר כי היה חושך והייתי צריכה ללכת יותר משני רחובות כדי לחזור הביתה מתחנת האוטובוס אחרי שיעור מתיש במדא). בכל מקרה, המהירות היחסית שבה גמרתי את הספר בהחלט מעידה על איכותו.
ממליצה בחום 3>

לפני שנתיים•
★★★★★
•גריינג'ר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

כמובן..לקרא הרבה יותר קל מלכתוב...
ולכן את הקריאה סיימתי ביום אחד ואת הכתיבה בשבוע...אבוי!!
יום שלם הסתובבתי, עם האף תקוע בספר ומחשבתי מרחפת בזירת משחקי הרעב.
אין ספק, הספר מותח וקריא מאוד. ולמרות שדמויותיו לא מאוד מלאות והן די סכמטיות,
ניתן בהחלט להזדהות עם המספרת,קטניס, האוהבת את אחותה הקטנה, עם מאבקה בזירה.
עם הנער פיטה, המבקש לשמור על אישיותו ויושרו למרות האכזריות הנכפת עליו במשחק הריאליטי.
מישחק שמטרתו לשעשע את השבעים הנהנתנים בעולם בו המחוזות העניים נאבקים ברעב ומחלות מדי יום
ושליטי העולם אנשי הקפיטול המשועממים מחפשים ריגושים ואמצעי שליטה, מצב מוכר לכל הדעות, גם בחברה שלנו,
אם כי אולי פחות קיצוני.
יתכן שהכתיבה לא מעמיקה כדי שתתאים, כביכול לצעירים. מסרים פשוטים, דמויות סכמטיות..אקשן מהיר ומרתק..
אבל בכל פעם שאני קוראת ספר המוגדר 'ספר נוער' עולה בדעתי שוב שאלה הקשורה לא רק לספר המדובר אלא לתחום התקשורת בכלל:
למה בסרטים, בקליפים, בסדרות, וגם בסיפרי נוער כגון "משחקי הרעב" האלימות מאוד גלויה ובוטה ובכל הקשור למין היא מרומזת או מצונזרת?
נבצר מבינתי להבין את הצביעות הגורמת לכל הקשור למין להיות אסור ובכל הקשור לאלימות גלוי ומותר..

ובכל זאת ולמרות הביקורת..היה שווה לקרא! בהחלט!

לפני 14 שנים•טופי
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

הביקורת שלי אמביוולנטית, למרות שהספר מצויין. את התוכן, בערך או כמעט בערך, תוכלו לקרוא בתקצירים הרבים ובאינספור הביקורות שהספר קיבל פה באתר.
אז מה יש לי להוסיף? אני אכתוב רק את המסקנות וההתרשמויות האישיות.

למה כדאי לקרוא?

הספר כתוב היטב,
קולינס בונה עולם עם חוקים מוגדרים ומובילה את גיבוריה בבטחה בעולם העתידני שלה.
כשרון ההמצאה של קולינס אינו מוטל בספק.
הספר מרתק כל כך, עד שלא הצלחתי להניחו מהיד.
התהפוכות של העלילה משאירות את הקורא מופתע.
המשמעויות הרבות של הסיפור חשובות מכדי להשאיר את הספר בהגדרה של ספר נוער.
החלוקה המזעזעת בין עולם נהנתני, דקדנטי ואכזרי ובין עולם המתנהל כמו האנושות בימי הביניים, יוצר מתח סיפורי בלתי רגיל.
אני מחכה בקוצר רוח לקריאת הספר הבא.

למה כדאי לקרוא עם ביקורת עצמית? (ואולי ביקורת על קולינס...)

הסיפור נופל בשטח הפקר כלשהו. לדעתי הוא לא מיועד לבני נוער. נכון שהשפה ורמת הכתיבה מתאימה לבני נוער, אבל התוכן קשה מדי ואכזרי מדי. את הביקורת העצמית על תחלואי החברה, יעשו המבוגרים. לדעתי הספר הזה יכול לחנך מבוגרים, אבל בני נוער עלולים להיות מושפעים ממנו לרעה. לטעמי, לא נכון לחשוף בני נוער לאלימות כזאת.
בספר יש כמה פרטים קטנים שלא ממש הגיוניים גם לחוקים של הספר. אבל בואו לא נהיה קטנוניים.
אני, באופן אישי, לא הצלחתי לאהוב את קטניס. להעריך, כן, לדאוג לה, כן, אבל לאהוב? את פיטה אהבתי יותר.

לדעתי, אם סופר למבוגרים היה לוקח את היצירה הזאת ומייעד אותה למבוגרים, משתמש בכל החומרים של קולינס, אבל מגיע לתהומות שמיועדים רגשית ותבונית לקריאת מבוגרים ולא רק עלילתית, הייתה נוצרת פה יצירה ענקית.

המסקנה המתבקשת: ספר מעולה עם פוטנציאל להיות יצירה גדולה, אם רק היה עובר הסבה מקצועית.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אפרתי
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

****


פשששש, שיחקה אותה הקולינס הזאת.
לא חשבתי שאקרא את הספר הזה. בדומה ל"דמדומים", הטייטל "ספר נוער" גרם לי לדלג עליו בכל פעם שנתקלתי בו, כי ראסמי, מה לי ולספרות נוער. את שלב ספרות הנוער בחיי גמרתי בגיל שתים עשרה, אני חושב.
אבל אתם יודעים, שבוע הספר, ומבצעים, שלוש במאה, ונכנסתי כבר לחנות, ולקחתי כבר את אקונין וטאוב ונשאר לי עוד אחד לשלישייה, והילד התחיל להראות סימנים ברורים של חוסר סבלנות, והתחלתי לחשוב שגם סדרת "הארי פוטר" נחשבת ספרות נוער ובעיניי היא פנטסטית... אז יאללה. סססעמק. שיהיה "משחקי הרעב". מקסימום גם פה יהיו ערפדים ואני אמכור אותו אצל "דני ספרים" בכמה שקלים.

טוב, אחרי ההקדמה הבלתי רלוונטית הזאת, אפשר להגיע לביקורת.
אחלה ספר. באמת. בקצרה, סיפור המסגרת מתאר עולם עתידני משהו המתרחש על חורבותיה של ארצות הברית של היום - מי, למה, מתי, מה קרה, לא ברור בדיוק - כנראה שורת אסונות טבע שגרמה לצמצום משאבי הטבע ואמצעי המחיה, ולחלוקת חבל הארץ שנותר לשלושה עשר מחוזות ובירתם העתידנית - "הקפיטול". כל אחד מהמחוזות אחראי על משהו אחר - כריית פחם, חקלאות, דיג וכדומה, ומתנהל באופן אוטונומי (ופרימיטיבי משהו) ללא קשר עם המחוזות האחרים. לאחר התקוממות המחוזות על הקפיטול הושמד המחוז השלושה עשר, וחוקים חדשים נקבעו - וביניהם חוק שנועד "להזכיר" למחוזות שנותרו את מחיר הבגידה - "משחקי הרעב". מדי שנה, בכל אחד מהמחוזות נבחרים נער אחד ונערה אחת ונשלחים אל זירת ההתמודדות מרושתת המצלמות של "משחקי הרעב", שם הם מתמודדים במלחמת הישרדות לחיים ולמוות מול כל הנערים והנערות האחרים + איתני הטבע + הפתעות מההפקה + האחרון שנשאר זוכה לכבוד מלכים, לתמיכה לכל ימי חייו והמחוז ממנו נשלח זוכה גם הוא למתנות מזון נדיבות למשך השנה.
הסיפור עצמו מתואר דרך עיניה של נערה בשם קטניס, שמתמודדת במשחק מטעם המחוז השנים עשר. עלילת הספר מהירה מאוד, יעילה ומותחת. כיף לקרוא, ומאוד מסקרן לחשוב מה יקרה בהמשך.
לא במקרה, העלילה מזכירה הפקות ריאליטי עכשוויות דוגמת הישרדות והאח הגדול (רק שכאן יש את העניין הזה עם להרוג באופן אלים את שאר המתמודדים). גם כאן, לא מדובר ברעיון שלא שמענו עליו אלף פעם בשלושים השנה האחרונות (דרך השאלה הבוקית משהו "עולמנו לאן?"), גם בסרטי קולנוע (הנרדף, למשל) וגם בספרים, אבל נראה שסוזן קולינס מצליחה לפצח בכישרון את הבסיס המשומש הזה, וליצור במקביל עולם ריאליסטי ומעניין, אמין (ברמה מסויימת) שלא מעלה יותר מדי שאלות אם לא באמת מתעכבים לחשוב על הפרטים הקטנים.
מה הופך אותו ל"ספר נוער"? השפה העכשווית והסקסית (אבל ללא סקס ממש), הז'אנר הטרנדי של "ריאליטי", העובדה שהגיבורים הם נערים ונערות, האלימות המסוגננת אך הכבושה והדיבור השטוח, "מלמעלה", ללא יומרה להיכנס לעומק למקומות בעייתיים מבחינה מוסרית, או בכלל להתמודד פילוסופית עם כל השאלות שעולות באופן טבעי תוך כדי השתלשלות העלילה (בעצם, כל מה שלא נופל אל תוך סיפור המתח הבסיסי). דווקא בגלל זה הספר מתאים ביותר להפקה קולנועית, ואין לי ספק בכלל שתהיה כזו בקרוב.
אני לא בטוח שבני נוער בכלל שוגים בשאלה הזאת, מהי התרבות ומה היא עושה לנו. מה לא מראים (עדיין) בסדרות ריאליטי ומדוע? מה הבעייתיות המוסרית בלהרוג (באופן אמיתי או אפילו מטאפורי) מתמודדים אחרים בתכנית, ואילו הצדקות קיימות לסוג כזה של הרג? מה עושה לנו הטכנולוגיה ובאילו אתגרים אתיים היא מעמידה אותנו?

נו טוב, די לחפור.


****

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט