“תמיד אהבתי ללכת. פעם לא הייתי עושה מזה עניין. תמיד היה לי תרמיל, שק שינה טוב ונעליים שאפשר ללכת איתן בלי שיהיו יותר מידי שלפוחיות, כך שבכל פעם שהיה לי צורך ארזתי ויצאתי לדרך. רק שבשנים האחרונות זה אף פעם לא קרה, כלומר, טיילתי, אבל לא ככה. לכן, כשלפני משהו כמו שבועיים התקשר אלי חבר טוב, אחד שהיה מובטל בחודשים האחרונים, סיפר לי שהוא מצא עבודה ורוצה רגע לפני שהוא חוזר לחיי העבדות של ההיי-טק לצאת לטיול עם חברים והציע לי להצטרף, היה ברור שאני באה.

היינו שלושה. הוא ואני ועוד חבר ילדות שלו שעד אז לא הכרתי. תכננו ללכת 32 קילומטרים, מיום חמישי אחר הצהריים ועד שישי בערב, מסלול בלי מים, הכל על הגב. השארתי בבית בן זוג שהסתכל עלי במבט משועשע וילדים שלא ממש אכפת להם איפה אני ויצאתי עם הרבה מאד ליטרים של מים, אוכל משביע ולא כבד, פנס, קרם הגנה, בגד חם ללילה ושק שינה.

כל הדרך דרומה היה ממש כיף, מין אווירה של שחרור ושל לא חייבים כלום לאף אחד והנוף הזה שמגיע אחרי דימונה שאף פעם לא הפסיק לרגש אותי ועוד רגע מנתקים טלפונים כי ממילא לא תהיה קליטה ואשכרה, כמו פעם. העמסנו תרמילים על הגב, עזבנו את האוטו והתחלנו ללכת. 500 מטר של הליכה וזה התחיל. פתאם התחלתי לשים לב לזה שיש לי חתיכת משקל על הכתפיים ושמאד מאד חם לי ולחשוב שגם אם עכשיו זה עוד נסבל הרי שבעוד שעה וחצי, גג שעתיים, נגיע למעלה עלי ושאני אצטרך עם כל המשקל הזה פחות ליטר וחצי מים שזה קילו וחצי בדיוק לטפס את כל העלייה הזאת ושגם אם יהיה ממש כיף בערב מחר יהיו לי עשרים קילומטרים ללכת, נכון, עם פחות עוד כמה ליטרים של מים ובעיקר בירידה, אבל זה עדיין יהיה כבד ואפילו יותר חם כי עכשיו החום הבלתי נסבל הוא של אחר הצהריים ומחר נלך גם בשעות חמות יותר ו...

750 מטרים של מחשבות שלא זכרתי שאי פעם הכבידו עלי במידה כזאת והתחלתי לספור צעדים ולחשב כמה נשאר עד שכל הדבר הזה ייגמר. אז הורדתי את התיק וזרקתי עליהם את מניפסט ההזדקנות שעבר לי בראש ברגעים האלה והודעתי שאני הולכת לאוטו ונוסעת לעידן או חצבה למצוא לי איזה צימר עם הספר הממש דק שיש לי על הגב ("שחר במדבר" זה היה) ובאה לאסוף אותם מחר.
טוב, זה לא קרה. גם הם הזדקנו. יחד נסענו לנחל חתירה וישנו ליד הגבים והתרחצנו בהם והעברנו יופי של ערב במדבר ואחרי שהחזרנו לאוטו בבוקר את כל הציוד המיותר חזרנו עם משקל זניח אל מסלול הרבה יותר קצר.

עכשיו, אחרי הספר, הקושי שלי שם נראה קצת מגוחך.

שריל סטרייד אספה את עצמה בגיל 26 ויצאה עם תרמיל על הגב למסע בשביל הרכס הפסיפי שבמערב ארצות הברית. לבד, 1700 קילומטרים, בלי שום נסיון, בתנאים שנעים בין חום קיצוני לשלג עמוק, עם נחישות מהסוג שאני אף פעם לא הצלחתי לגייס.
היא הגיעה לשם כי לא מצאה שום מקום אחר להגיע אליו, במשבר גדול שהתחיל במוות של אמא שלה והמשיך במין משהו כמו – אני הולכת לפרק לעצמי את החיים עד שאני אבין מה לעזאזל אני אמורה לעשות איתם – כשבסופו של דבר היא מגיעה אל המסע הזה. זה לא ספר ניו אייג'י, בטח לא עם אג'נדה כזאת, אם כי יהיו מי שיראו אותו ככזה. אני לא. בעיני הוא פשוט סיפור מעניין מאד של מישהי שחוותה כאב גדול וחיפשה את הדרך כדי להבין מה קורה לה ואיך היא יכולה אולי לשלוט בזה.

הספר הוא תיאור המסע. הנוף שהיא הולכת בו, הכאבים הפיזיים איתם היא מתמודדת וגם המחשבות שיש לה במהלכו, על החיים שהיו לה והאנשים שהיו שם, יחד עם ההתעסקות בכאן ובעכשיו כדי לא לדרוך על נחש, כדי להבריח דובים, כדי שיהיו לה מים, כדי שהנעליים שלה לא יתפרקו. אבל אף אחד מאלה לא מעיק, המינון כל כך מדוייק כך שזה מרתק לכל אורך הדרך.


במבט לאחור נראה לי שהחזרה לאחור במסלול של לפני שבועיים הייתה סוג של החמצה. החמצה של מי שבמשך 14 השנים האחרונות התאימה את הטיולים שלה למידת הכוח הפיזי והמנטלי של הילדים שלה. אחרי קריאת הספר הזה מה שממש מתחשק לי זה לחזור לשם, לאותה נקודה, 1250 מטרים מתחילת המסלול, ופשוט להמשיך קדימה.”

“התאהבתי בשריל סטרייד; כמעט פגשתי אותה בארה"ב לפני 25 שנה, אבל רק כמעט. כשהיא חיה את העתיד אני חוויתי את ההווה ושלוש שנים הפרידו ביננו על מנת שנפגש, נתאהב ונחייה לנצח.
בפועל נפגשנו רק עכשיו באופן חד צדדי לחלוטין, מפגש סוער שארך קצת פחות משבוע ובמהלכו אני תרתי וחקרתי כל קפל ונפתול ששריל תיארה ב – WILD 'מסע רגלי לגילוי עצמי', צעדתי עמה במרעולים ובשבילים של שביל הרכס הפסיפי במסע לגילוי עצמי והעלייה מתחתית ביב השופכין אליה צנחה ללא חבל מאבטח...
עצור! נתחיל מההתחלה ונעשה קצת סדר בפרטים הקטנים: שריל, בחורה אמריקאית בשנות העשרים לחייה שחייה היו על הקרשים מחליטה ברגע ספונטני ומתוכנן לצאת למסע לאורך שביל חוצה ארה"ב לאורך 1700 ק"מ – לצורה ההשוואה אורכו של שביל ישראל הוא 1000 ק"מ למעט מספר מקטעים לא קלים ומבודדים השביל די נושק לציוויליזציה. לעומתו, בשביל הרכס אתה בעיקר מתמודד לבד עם איתני הטבע והממשק עם הציוויליזציה הוא לעיתים רחוקות.
שריל יוצאת לטיול כשהיא עושה, כמעט, את כל הטעויות האפשריות: התיק שלה גדול מידי וכבד מידי, היא סוחבת הרבה ציוד עודף ובעיקר שריל יוצאת לטיול לא מוכנה גופנית אבל לבחורה הזאת יש מאגר מוטיבציה עצום! לבחורה הזאת יש ביציות של פרה! לבחורה הזאת יש אמירה מאד בולטת לאורך כל המסלול והיא: אני כאן כדאי להישאר ולסיים את המסע עד הסוף!
אני התאהבתי בשריל, קראתי אותה ללא הפסקה ובכל רגע פנוי הסנפתי אותה כמו נרקומן ורציתי לנשום אותה בחלומות.
כשהיא סיפרה על המכות נפשיות שהיא ספגה בחיים רציתי לעטוף אותה ולחבק אותה כמו מלאך שומר עם כנפיים ולהגיד לה שהכול יסתדר ומחר יום חדש. כשהיא התחילה להשתולל ולבגוד בבעלה רציתי לעצום עיניים, כמו ילד קטן, ולדלג כי הבגידה הייתה לא רק בבעלה, הבגידה הייתה גם בי כקורא.
כשהיא קיללה ובכתה וכאבה לאורך כל המסלול כי היא יצאה לא מוכנה וחשבה שהכול יסתדר ויהיה בסדר הזדהיתי אתה ורציתי להגיד לה שגם אני מכיר, קצת, את התחושה לצאת לא מוכן לטיולים ואתגרים ולהבין באיזה שהוא שלב שקצת הסתבכת.

“I know it’s hell, I know it’s helpless
But it feels like heaven is waiting for us
I know it’s hard, to feel so heartless
(But I know that heaven is waiting for us” (LIV – HEAVEN

כששריל יצאה למסעה הארוך בשנת 1995, אני קראתי במוסף סוף שבוע של מעריב (ואולי זה היה ידיעות אחרונות?) כתבה על שביל חצי פיראטי שרק המטיילים אמיתים עושים אותו בארץ; קוראים לו 'שביל ישראל'... בכתבה בעיתון, על פני עמוד אחד, היה תיאור דרך מעורפל ומפה מצוירת (?!) ועל סמך זה החלטתי שאני עושה את שביל ישראל..
בתמימותי האמנתי שאצליח לעשות את השביל בשבועיים!! (בשלב הראשוני של השביל הוא היה 800 קילומטר) וחשבתי שאסתדר. ארגנתי את התיק הצבאי שלי תוצרת חגור, גריקן 5 ליטר, נעלי הייטק (כבר אז הפנמתי שעם נעלי פלדיום לא אגיע רחוק) ויאללה לדרך – הייתה לי 'רגילה' ארוכה מהצבא.
בתום 5 ימי הליכה מאד מאומצים מגשר הצינורות, ליד קיבוץ דן, הגעתי להר תבור ואז הבנתי שאני ממש לא ערוך לשביל ישראל ובזה הסתיים, דאז, הרומן שלי עם השביל...
בניגוד אלי, שהייתה לי הפריבילגיה לעצור ולחתוך מהמסלול חזרה לחיים שלי, שריל מחליטה לא לוותר ולהמשיך והיא ממשיכה ובדרך פוגשת מטיילים ומטיילות שכבר יודעים עליה ושמה הולך לפניה, אבל אנחנו משיקים שריל ואני.
למרות שהיא יכלה לחבור למטיילים אחרים ולהקל על עצמה נפשית היא בוחרת במודע להמשיך לבד, בקצב שלה עם המחשבות שלה, כמוני; אף פעם לא חשתי את הצורך בצעירותי לטייל עם מטיילים אחרים ובפרט ישראלים. תמיד הרגשתי שלטייל עם ישראלים זה כמו בטיול חקירות, המשך ישיר לשירות הצבאי: איפה שרתת? היית בשטחים? היית בלבנון? אתה מכיר את ההוא? אתה מכיר את ההיא? וכל הזמן סיפורי 'גבורה' כאילו צריכים להוכיח משהו לעצמנו ולכל העולם החל מהצבא וכלה בסמים שעשנו בכל מיני גסטהאוסים זולים. תמיד בחרתי לטייל לבד, במחשבות שלי, בקצב שלי. מידי פעם נהניתי לחבור למטייל או מטיילת זרים, לחוות את ביחד של יומיים ואולי שבוע ואז להמשיך בדרכי. ללא מחויבות וללא אחראיות.
כיום נרגעתי, איני נוטה לקחת סיכונים מיותרים בטיולים הרגליים שאני עורך. אני נהנה לטייל עם ילדי וגם עם אחרים ואני מביט הרבה מהצד על 'השביליסטים' של שביל ישראל. בעבר פגשתי אותם הרבה במרכז וכיום אני פוגש אותם הרבה בדרום, גם כאיש מקצוע וגם כמחלץ והמציאות שונה:
הם פחות מוחצנים, יותר מתוכננים, הכול מדוקדק, לא נוטלים סיכונים מיותרים. אני רואה בעיקר אותן , את השביליסטיות המדהימות, מטיילות לבד ואולי עם עוד חבר וחברה אבל הן נחושות, הן מובילות, הן בעלות ביטחון עצמי והן יודעות מה הן רוצות. הן לא צריכות ולא חייבות להוכיח דבר לאף אחד כי מזמן הן כבשו את העולם.

הספר מרתק, נעשה בעקבותיו סרט בכיכובה של ריס וית'רספון שטרם ראיתי, אבל אראה בוודאות.
https://www.youtube.com/watch?v=EeHJ1hqnZ_8
לחייך שריל סטרייד, פעם הבאה כשאת יוצאת למשהו כזה תקראי לי ואני אהיה לצדך כל הדרך. לא אדבר, לא אתן עצות, רק אהיה שם לצדך מלכת הפק"ט ואקשיב.”

“- - - - -
רואים את חמשת הכוכבים שם למעלה? אל תתייחסו אליהם, זה באמת עשר.

כמו כולם, גם לי יש את הספרים האהובים ביותר, אבל יותר מכך יש את הספרים המזוהים ביותר, אלו שהזדהתי והתחברתי איתם יותר מכל.
אין לי ספק, זהו הספר המוביל ביותר בקטגוריה הזאת - לפחות מהתקופה האחרונה.


שריל סטרייד, הסופרת והדמות הראשית, מספרת את המסע האישי שלה.
סטרייד נולדה למשפחה ענייה. בגיל 6 אביה עזב והיא עם אימה, אחיה ואחותה נאלצו לעבור חיים לא קלים, אם כי בקשר שלה עם אימה אני יכול רק לקנאות. בגיל 19 התחתנה עם אהובה והמשיכה לחיות חיים נעימים עם הקשיים הרגילים. כל זה עד גיל 22, שבו גילו אצל אימה האהובה סרטן. הקציבו לה שנה לחיות, אך היא בקושי גמרה את החודש. כאן היא נשברה.
סטרייד התדרדרה מ'נשואה באושר' וכמה חודשים לפני סיום תואר, עד להרואין, רומן וגירושין מהגבר שעדיין אהבה. לאחר 4 שנים, בגיל 26 החליטה לצאת למסע חייה - שביל הרכס הפסיפי.

שביל הרכס הפסיפי זהו שביל באורך מעל 4000 ק"מ, המתחיל ממקסיקו, עובר דרך קליפורניה, אורגון, וושינטון ומסתיים בקנדה. סטרייד החליטה לעשות את חלקו, ולבסוף הלכה 1770 ק"מ, בהחלט מסע רציני.

שריל סטרייד נשברה. היא לא יכלה יותר, הקשיים בחיים היו מעל לכח הסבל שלה. אז היא יצאה 'לנקות את הראש'. להוכיח שהיא יכולה, עם הקשיים, להוציא את הכוחות שלה החוצה. ללמוד עד כמה היא חזקה מפנים.
והיא הצליחה.

הרבה ספרים בדור האחרון כותבים על דמות ראשית נקבה, בעיקר ספרי פנטזיה מזדמנים. הם מנסים להפוך את הדמות ל'כל יכול', או 'כל יכולה' במקרה הזה, לפעמים בשם הפנימיזם. אבל סטרייד לא. היא מספרת את סיפורה בצורה אמיתית, בצורה כואבת ונכונה. היה קשה לה, מאוד, אבל היא הוכיחה שזה אפשרי. שלא רק ללכת 1770 ק"מ לבד, בשממה, רחוק מכל יישוב ונפש חיה, זה אפשרי, אלא גם להתגבר על הקשיים ולבנות חיים חדשים. והיא באמת בנתה חיים חדשים: כיום סטרייד גרה עם בעלה השני וארבעת ילדיהם הנפלאים. מי אמר שאין סוף טוב בחיים הראליים?

החיים קשים, נכון, אבל עוד יש בודדים המזכירים לי שהם אפשריים למרות זאת.

- - - - - -
התחושה שמסיימים איתה את הספר מופלאה. תחושה של הקלה, שמחה. תחושה של 'עשיתי את זה!', גם אם לא בדיוק - זו הייתה היא.
התחברתי לכל רגע במסע המפרך, אך המחזק באותה מידה. מסע שמצד אחד שובר כל עצם עד היסוד, כל כח רצון אפשרי ובודק את גבולות הפחד, ומצד שני מחזק את הגוף, את הנפש, ונותן כוחות דווקא מהמקומות הקשים, דווקא מההתגברות על הפחד הבלתי מושג.
הזדהתי כל כך עם התחושות שהספר העביר לי, מקווה שגם אזדהה עם התחושות הטובות שבסיום.

המסע של סטרייד חיזק לי מאוד את הרצון הישן לעשות מסע משל עצמי. לא מסע 'רוחני' בהודו לחפש את עצמי, אלא מסע פיזי עם קשיים פיזיים. אין לי שום כוונה לצאת מהארץ שלנו אי פעם, ולכן את שביל הרכס הפסיפי כנראה שלא אראה, אך הייתי שמח להחליף אותו בשביל ישראל לדוגמא. מספיק ק"מ בשבילי.
הספר כל כך השפיע עלי עד שהלכתי ליום טיול-הליכה לבד משלי, במקום שאני הכי אוהב בעולם. יום אחד, עד אחר הצהרים, קרוב ל 30 ק"מ, ונהנתי מכל רגע.

הייתי כותב גם על הכתיבה היפה, המכניסה את הקורא לתוך עולמה של הסופרת בצורה מטלטלת, אולי הייתי גם מוסיף את צורת הכתיבה של 'קצר וקולע' האהובה עלי, אך אלו פרטים שוליים בספר. אין ספק שהייתי קורא אותו ואוהב אותו גם בלעדיהם.
הערה: כדתי הפריע לי חוסר הצניעות בספר. כך שאם זו משוואה לאחד מכם, קחו בחשבון.

- - - - - -
החיים קשים, אבל גם יש נקודות אהובות בדרך.”

“את הספר קיבלתי לפני כשנה בערך ולצידו שבחים רבים מעת מי שמסרה לי.

ספר ריאליסטי המגולל את מסעה האמיתי של בחורה צעירה (שריל סטרייד)ברחבי "שביל הרכס הפסיפי" (PCT) לאורכה של ארה"ב.

לאחר שעברה משברים לא פשוטים בחייה טראומה משפחתית ובעיצומה של התרסקות, שריל מחליטה לצאת למסע הסזיפי בכוחות עצמה.
מסע שהוא גם מסע עצמי לתוככי נפשה. מסע שיאפשר לה להיחשף שוב לצד היפה של החיים והבריאה לאחר הקשיים. באותה צומת החלטה בין היכנעות לייאוש לבין בחירה בחיים...היא מחליטה לצאת למסע רגלי שכולו איסוף השברים.

כאדם שחובב סיפורי מסעות, וסיפורי הישרדות קצת התאכזבתי מהספר, היה לי קשה לזהות בו את התפתחות הפסיכולוגית של הכותבת, את הריפוי של השברים...אולי ההרגל שלי לחפש את הקליימקס בספרות המתח והדרמה הקלאסית הם שיצרו את האכזבה.. שכן כאן אין קליימקס..אלא החיים עצמם.

אתמול ומספר חודשים לאחר שסיימתי את קריאת הספר נתקלתי בסרט שנערך על בסיס הספר. אף שהסרט מתקשה לשקף חוויות מרכזיות ומכוננות שחוותה שריל ואת הקצב האיטי של הספר... הסרט הצליח להכניס משהו חדש שמהווה מוטיב חוזר בספר- את המוזיקה והצלילים שמלווים את הכותבת במהלך המסע. אותן מלודיות שהיא מזמזמת במהלך המסע, כפלשבקים לעברה, שבספר קשה להעבירם...הם הממד הרגשי שהוסיף הסרט.

בסיומו של הספר שאלתי את עצמי מה באמת תכלית המסע? מה שריל ציפתה להשיג?? ששככל הנראה בסיומו מצופה לה החזרה לשגרה שממנה ברחה??

התובנה שהגעתי אליה בסיום הספר: כשם שהשימוש בסמים היה מפלט זמני ואמצעי של הדחקה ובריחה מהתמודדות עם העצב- אך השפעתו בת חלוף. כך המסע שמשכו חודשים, הצריך את שריל להתמודד מול קשיים פיזיים אך מתמשכים, שלא מרפים, יומיומיים במשך חודשים - שאפשרו לה בריחה ממושכת יותר מהתמודדות עם תחושות העצבות. המסע מעמיד בפניה בכל עת את הצורך להילחם על חייה... ממחיש לה עד כמה הם חשובים. וההתגברות שלה על אותם קשיים וההצמדות לחיים... הם מהווים את הכוח המניע גם בהמשך.”