- - - - -
מעשה במפקד פלוגת רובאים איטלקי במלחמת העולם השניה במערכה באתיופיה. אותו מ"פ ערך את פלוגתו להסתערות על יעד אויב, ולאחר שהארטילריה סיימה את הנחתת האש המחפה, הרים את קולו בשאגה "אחרי!"... ומיד קם והסתער כשהוא יורה צרורות קצרים מתת המקלע שלו. אף חייל לא קם להסתער איתו, אולם החיילים שנשארו בעמדת ההסתערות הריעו בהומור איטלקי - "בראוו קפיטיאנו!".

מאיר (מאיר'קה) פעיל היה אלוף משנה בצה"ל, הסטוריון, חבר כנסת ופעיל שמאל. הספיק לשרת כמפקד מחלקה בפלמ"ח, מג"ד גדוד 51 בגולני, מפקד חטיבה 11, מפקד בה"ד 1, ראש מחלקת תורת הלחימה ועוד. את ספרו "המפקד" כתב לאחר סיום שירותו הצבאי וכפנייה למפקדים להיות אנושיים יותר ולפעול בדרך מצליחה ונבונה מהנוכחית.

שלוש תכונות מפתח, טוען הסופר, יש באדם הלוחם: כושר גופני, אימון וידע מקצועי, ורוח הלחימה. שלושת התכונות הן מכפלה ולכן כאשר אחת מהן שווה לאפס המכפלה כולה מתאפסת. שתי התכונות הראשונות מתקיימות בצה"ל בדרך הטירונות, האימונים וסרגל שמירה על כושר. השלישית, כך הוא מסביר, פחות. אותה צריך לשפר ע"י המפקדים, תרבות, שיחות והרצאות, זיקה לארץ ולמסורת ועוד.

בשנים האחרונות שמעתי פעמים רבות טענות לבטל את שירות החובה בצה"ל ולהפכו לשירות מקצועי ע"י מתנדבים או מדיוק יותר לומר - שכירים. השתדלתי תמיד להתחמק מדיון בנושא בעיקר מכיוון שעוד לא גיבשתי דעה אך גם כי לא ששתי על הרעיון. בספר "המפקד" התחלתי לקרוא את הטענות המנוגדות. הסופר מסביר שמעבר לתקציב המוכפל פי חמישה שדורש צבא מקצועי, המתנדבים לצבא בדומה לצבאות מקבילים בעולם יהיו מדלת העם. כך יתפספסו רוב המפקדים הטובים ורמת הצבא תרד פלאים. אני נוטה להוסיף שהצבא נותן מקום לחיבור שאין דומה לו בין תרבויות וציבורים שונים בעם וקשר מחוזק לארץ, דבר שיפגע קשות בצבא מתנדבים. (זאת מעבר לחובה הדתית עצמה להילחם מלחמת מצווה. כך נראה לי לומר שהיהדות דוגלת בשירות חובה גם אם ודאי שלא במתכונת הנוכחית).
יחד עם היתרונות לצבא העם, מסביר בעל שלושת הפלאפלים, שמכוח המשמעת הצבאית ובניגוד למפעל האזרחי בו יש דרגים שונים וכל החלטה עוברת דרך סינונים רבים, הקלות בה מפקד אחד בצבא מחליט ומבצע גורמת למהירות יעילה בהחלטות נבונות אך אסונות נוראיים בהחלטות שגויות. העולם וספרו מלאים שגיאות שכאלו שעלו בחיי רבים וטובים, ולצערי הכרתי בעצמי לא מעט.

הסופר מסביר מדוע נצטרכת המשמעת החזקה בכל צבא; למען מזעור האינסטינקט כאשר המוות מרחף בין החיילים. הוא טוען שאין דרך אחרת לשמור על רוח הלחימה כך שתעניק בזמן קרב רצון אמיתי להמשיך להילחם, חוץ מלמען הבית האישי או הקבוצה הלוחמת. ואני הקטן מעיר; יש: אידיאלים. כהמשך לערכים הנדרשים למפקד מוסיף מאיר את המנהיגות, אהבת המולדת, גאוות היחידה, הדוגמא, היחס האישי ועוד. את דבריו הוא מחזק בעזרת ניתוחים מרשימים, גם אם לא תמיד מדויקים, מסיפורים וקרבות בעיקר משנותיו כמפקד, אך גם לפניהן ולאחריהן.

הספר מלא תיאורים ודוגמאות נהדרות מקרבות בעולם ובעיקר ממלחמות ארצנו היפה. הנאה רבה שאבתי מתיאוריו במלחמות נוסטגליות בעיניי אשר הכרתי דרך ספרי ילדות כדנידין וחסמבה, ובעיקר מכך שברובם הם מסופרים ממבט ראשון. מאיר פעיל פיקד לצד מפורסמים כרפאל איתן (רפול), אריאל (אריק) שרון וכפקוד של משה דיין. עצוב מעט לגלות שצה"ל (או ישראל) של אז שנהג להדביק כינויי חיבה למשרתיו כיום הפך למעט ממוסד לכך. הכתיבה לא מעולה לדעתי, גם לא התוכן או הניתוחים. אך העלאת המודעות לשיפור, דיוק ומשמעות תפקיד המפקד היא החשובה בעיני.

יחסו של הסופר כלפי דתיים בכלל ולבני הישיבות בפרט הינו מזלזל. פוליטית הדבר לא מפתיע כלל, אולם כלוחמים, קל לראות שאין טועה ממנו. כל מי שפגש לוחם מבני הישיבות יודע שאין שווים להם ברוח הלחימה, ומתוך כך גם באימונים, במקצועיות, בכושר ובהתנדבות. דעתו הפוליטית כלל לא מפתיעה, כדעת כמעט (?) כל יוצאי הפיקוד הגבוה. המציאות הפוליטית הקיימת בצבא שמתיימר לשרת את העם כולו אמורה להעלות נורה אדומה לכל מי שהדמוקרטיה חשובה לו (אם כי אינני נמנה עמם).

פעמים לא מעטות מאיר מזכיר שגיאות של צה"ל שאיבדו לטענתו מפקדים איכותיים, כדוגמאת הכניסה ללבנון בהתשמ"ב - מלחמת שלום הגליל. לעומתו אני סבור שצה"ל איבד מפקדים טובים הרבה יותר מהיציאה, ובטח מיציאתו ממקומות רבים יותר כסיני, עזה, הר הבית ועוד. מעשרות המפקדים שהכרתי זכיתי להכיר בודדים המעולים בעיניי, כאלה שאני סומך על שיקול לדעתם והייתי הולך אחריהם למלחמה. הנותרים היו כאלה שבעיניי רוב לוחמי הפלוגה היו יכולים להחליפם ולקבל תוצאה טובה יותר. הלוחמים הטובים שהכרתי נפלטו מהצבא מרצון או שלא, ואילו הטובים פחות התקדמו לאחר לחצים רבים.

כאחד מהבודדים שנהנה מאוד משירותו הצבאי, גם אני הקטן הייתי חושב לחתום אם רק רוב מעשי הצבא לא בגדו בערכים ובאידיאלים המפעפעים בי. שמירה על קווים וירטואליים בעיניי, פקודות הכובלות את ידי, נותנות את הסכין לאויב ומזמנות אותו במתק שפתיים, מסירת מליוני דולרים, מחבלים, שטחים, חשמל, מים ותרופות ביד כל אויב שמבקש ושלא בעודו משמן את המשגר.

עצב נוסף עולה בעיניי מכך שתרבות ההנאה האישית גורמת לכל שאינו מגיע עם ערכים ממקור אחר לחוסר רוח לחימה כלל וכן להחלשת הלוחמה בכל דרך שהיא. אם הדבר דרך יחסם המתרכך והולך של המפקדים, המסעות המתקצרים, האימונים המתבטלים, הקד"רים שכבר אסורים וכן הלאה. ואם מדובר על החדרת אירגונים פוליטיים המשבשים את סדר העדיפויות הנכון לכל צבא ומעלים ערכים פוליטיים אחרים מעל ערכי הניצחון. אין פה אמירה האם אג'נדות אלו נכונות או לא אלא רק שאלה האם הן חשובות יותר מחיי העם והארץ.

לא מזמן עברתי לחטיבת מילואים המבוססת על גדוד 51 של גולני. אמרתי אז לעצמי שלמרות שהחטיבה שלי מוערכת בעיניי לאין שיעור יותר, למען הזיקה שלי לחטיבה החדשה נדרש ממני ללמוד על מקורה. על כך זכיתי לסיפורים רבים יפים על גדוד 51 דרך אחד ממפקדיו וערכו עלה בלבי.

לפני כמה שנים העלתי באתר התלבטות האם להתגייס מכיוון שלצבא מטרות הפוכות מאלו הצריכות להיות לו לדעתי. לכן הרגשתי צורך לכתוב לאחר מעשה: אני עוד עומד מאחורי כל מילה.
כולי תקווה שאזכה לראות בעיניי צבא חדור מטרה ורוח נכונה, צבא יהודי המגן, תוקף וכובש למען העם וארץ.

- - -
הוא נגס בפיתיון ופסע אל צל הספינה כדי לרכון מעל הקסדה, ואני שלפתי את הסכין שלי, קרבתי אליו ונעצתי את הלהב בגרונו. לא חתכתי את גרונו אלא דקרתי אותו, נעצתי את הלהב ישר פנימה וסובבתי אותו ובו-בזמן דחפתי אותו לפנים, שיקעתי את פניו במים והחזקתי אותו שם, לפיכך אם לא ידמם למוות הוא יטבע. וזה ארך זמן רב, רב יותר משציפיתי, אבל קשה להרוג אנשים. ..
חומת מגנים. מקום נורא, כך אמר אבי. .. הייתי גם עייף. לא ישנתי. הייתי רטוב. היה לי קר. אבל פתאום הרגשתי בלתי מנוצח. שלוות הקרב הזאת היא דבר מופלא. המתח נעלם, הפחד ממריא ונבלע בריק והכל צלול כמו בדולח יקר. ..
לצחוק בקרב. זה מה שרגנר לימד אותי. להנות מהקרב.

העולם מתקדם עם השנים, לטוב ולמוטב. אין צורך לומר כמה טוב לחיות בעולם בו החיים אינם גסים כל כך כמו חיי הויקינגים, שרק השם 'ויקינג' ניתן לאלו שהיו פושטים ובוזזים ולא למתיישבים. אבל לפעמים הייתי רוצה לבקר בעולם הישן, בו לכאורה הדברים פשוטים יותר גם אם כואבים ברמה דומה. חיים פשוטים מספיק כדי שכשאויב תוקף הטבע יהיה להניף בתגובה חרב, וכשיש מלחמה זו מלחמה של חיים ומוות. לפעמים הייתי רוצה לבקר בחיים בהם נקמה היא מילה לגיטימית, מוות הוא לא תמיד אסון ולחלום זו פריווילגיה של אצילים.
לא יקרה, כנראה. מזל שלפחות אפשר לקרוא.


אנגליה של המאה התשיעית כמעט ונכחדה ע"י הדנים, או הויקינגים בלשוננו. הדנים כבשו את רובה המוחץ של אנגליה העתיקה, עוד בזמן שאנגליה לא הייתה אומה מאוחדת אלא שבעה ממלכות מחולקות; ווסקס, מרסיה, נורתמבריה, מזרח אנגליה והשאר שחשובות פחות לעלילה. כנראה שבעקבות הפלישה הדנית נוצרה המחשבה לחבר בין אנגליה כולה ולהפכה לאומה אחת, מה שקרה במאה העשירית בעיקר ע"י צאצאיו של אלפרד, מלך ווסקס בשנים בהם הספר עוסק.
הספר נכתב כרומן אבל מבוסס על ההסטוריה כפי שהייתה עם שינויים קלים בלבד. הסופר עצמו הסטוריון, אך לא מראה זאת בספר אלא כותב בצורה מעניינת ומושכת, כתיבה מעולה ללא ספק. רומן הסטורי מוצלח.

לא קשה להבחין שהספר לא מתאים לכל אחד, אבל אוהבי הז'אנר לא יתחרטו.
כולנו בודדים וכולנו מחפשים יד שנוכל לאחוז בה בחשכה. זה לא הנבל, אלא היד שפורטת עליו

לא לבעלי לב חלש.

- - -
אני יודע, חייבת להיות עלילה מרגשת, מפחידה, מקריסה אפילו כדי לקבל את צומת ליבנו, הקוראים האומללים. זה כמו סרטים, חייבים להיות מפציצים כדי לקבל רייטינג. אבל למה? למה אי אפשר לכתוב על מחשבות ועל בחירות בעלילה אמיתית, רגילה ומשעממת? והאם בכלל אפשר?
כן, כן, אני יודע, אלו החיים, כך הדברים עובדים. אך לא, יש ספרים אמיתיים וטובים. גם סרטים כאלו.
אולי זו הסיבה שאני לא אוהב ספרים כמו אם אשאר, פלא ודומיהם. לא שהם לא ראליים, לא חסרים מקרים אומללים שהכרתי. אלא שהם מנסים להעביר משהו בדרך הקלה ביותר, מצפון ורגש. כי כך, אולי שיערה הסופרת, אם ישבו חזק מספיק על הרגש של הקוראים, אם הטרגדיה תהיה מרטיטה מספיק, כולם חייבים ליפול לרגלי הספר. ולהשתחוות כמובן. גם אם באמת באמת הוא משעמם.
הרי אם חלילה יגיע חבר ויספר לכם טרגדיה כואבת בצורה חד גונית, לא תתרגשו? אין באמת קשר לכתיבה. גם אני אוהב ספרי אקשן מגניבים. ברור. אבל לפחות הם לא מנסים להציג מציאות קיימת.

הספר לא היה גרוע, אחרי הכל הצלחתי לסיים. הוא פשוט היה עוד אחד. עוד ספר נוער שמספר על טרגדיה מרגשת בהגזמה ומצפה שנתאהב גם בו. לא הרגשתי מסר חשוב במיוחד, לא הרגשתי שחידשו לי משהו. לא הרגשתי בעלילה משהו יותר מהרגיל. וזה מה שסופר מחפש, לא? לכתוב את הספר שעוד לא כתבו.

התקופה הקצרה משהו שבה חזרתי לקרוא ספרים משמחת אותי. אין תחליף לספר טוב. בגלל קוצרה החלטתי לקרוא רק את הספרים שהומלצו לי מספיק פעמים, כאלו שאהנה, אכיר ואלמד מהם הכי הרבה. ואין לי באמת מה לכתוב על ספר מעולה. כי טוב, הוא מעולה. מה עוד? תקראו ותראו בעצמכם. אם אנסה להעביר את הספר בעצמי רק אהרוס.
מעניין איך הגעתי לאם אשאר.
אולי כי הציפיות גבוהות, גם כן מעניין למה. אולי כי אני לא בגיל המתאים, או בכלל במין הנכון. אין לי מושג. הספר גם לא גרוע, שלושה כוכבים זה הרבה. הוא פשוט עוד אחד.
מעניין אם אגיע אי פעם לספר הראשון בסוג-של-ז'אנר הזה, ומה אומר עליו. אם בכלל יש אחד כזה.

אז סימנתי V על עוד ספר מהרשימה,
ממשיכים הלאה.

חינוך. הטיל הפסיכולוג, איפה זה פוגש אותך?
בעבר הווה ועתיד, עניתי. היחס כלפי בעבר מהורים, מורים מחנכים ומפקדים. היחס כלפי וממני כרגע כלפי אותם אנשים. ובעתיד, כהורה, כמורה או מחנך בעצמי.
אמת, הבהיר הקול מעברו השני של החדר, אך לא מספיק. מה עם אשתך? חברים? מעגלים נוספים? האם אין גם הם קשורים לחינוך? הן מהם כלפך והן להפך.
לא בטוח, תהיתי, הרי חינוך מלשון לחנך ולא בא לתאר כל מפגש עם אדם אחר.
להפך, המשיך הקול, כל מפגש עם אדם אחר הוא לחנך. כי הרי האחריות לעולם טוב יותר מוטלת על כולנו. אין זה אומר לחנך בקונוטציה השלילית והמתנשאת שבמילה, כלל וכלל לא. אך לנסות להציג את האמת שלך, את דרך החיים אותה אתה חי לעיני כל עובר, זה כן.

אני לא באמת מסכים או מאמין בדו-שיח הנ"ל, אבל יש בו גם אמת. אולי זו הסיבה שאני מרגיש שייך גם לתחום החינוך.


אדם שבוחר לעסוק בחינוך הוא כנראה אדם מאמין. אדם שמאמין בבני אדם, ביכולת שלהם לחולל שינוי, לעצב מציאות ולצעוד בדרכים חדשות. אדם שאינו מרפה, גם כאשר האמונה והחלום נקברים תחת אבק השגרה והיום-יום, גם כאשר הזיעה הניגרת ממליחה את העיניים וקשה לראות את הדרך.

כשהייתי ביסודי אימי תמיד אמרה לי שכשאגדל אבין. אז גדלתי, ולא הבנתי. וכשהייתי בתיכון אבי אמר לי שרק בישיבה אוכל להבין מה זאת המורכבות שהוא אוהב לערב בכל דיון. אז הגעתי, לא התחדש לי. כשויכוח עם אחותי הוביל להרמת הטונים, אמרה לי אחותי אתה עוד צעיר ולא ראית כלום, חכה לעבודה הראשונה שלך. חיכיתי. לא השתנתי. וכשדיברתי על הצבא עם אחי הגדול היה נוהג לומר לי שרק כשחווים מבינים, ואני לא מבין כלום. האמנתי. אך כשהתגייסתי, ההפתעה היחידה שלי הייתה שלא הופתעתי.


אולי חינוך אמיתי זהו ההפך. אולי חינוך הוא גם הדרך לתת אחריות למתלמד להבין לבד. אולי הוא הדרך לתת לאדם שמולך לטעות, מבלי ניסיון בלתי פוסק לתקן. הרי לפעמים הטעות מלמדת טוב יותר. ואולי זהו גם הדרך לגלות לפעמים שהחלש או הצעיר צדק. ולקבל את זה.
אולי, בחינוך אמיתי, המטרה היא לחנך את האדם שמולך בצורה הטובה ביותר ולאו דווקא בדרך הקלה או המהירה ביותר.
ואת זה אומר חילי. לא הראשון, כנראה גם לא האחרון, אך בהחלט אחד טוב שאומר ברור ובקול את הדבר המובן מאליו לכאורה. שאפו, חילי.

קראתי. נהנתי. אהבתי. ובעיקר למדתי.
תודה לך, חילי טרופר, ויותר מכך לתלמידך.

- - - - -
מעולם לא הרגשתי שסגנון הכתיבה הזה הוא האהוב עלי. אותו סגנון ייחודי דומה בו ש"י עגנון התחיל, וכן בו תלמידו של הרב סבתו, מיכאל שיינפלד, המשיך כדרכו. אותו סגנון שעוד מעטים, אני מניח, כותבים, ורבים אחרים קוראים ואוהבים.
אבל הספר הזה הפליא אותי.

כעפעפי שחר זהו ספר שירה. לא רק כי חלק בלתי נפרד ממנו מספר וכותב שירה, בעיקר שירת חכמי ספרד של תקופת הראשונים. גם לא רק כי סיפורו השלם בנוי על חיי זמירות ובקשות. פשוט כי גם הכתיבה עצמה, כתיבת שירה היא.
כתיבה פיוטית, מלאת דרשות, הסברים, מדרשים, חיים שלמים. בערבוביה כזו שרק המכיר יכול לראות כמה נפלא כל פסוק בהקשרו, כמה נהדר כל מעשה חז"ל בסיפורו, כמה מתוקים הסבריו של הרב סבתו על גמרות, מדרשים ופסוקים, הנאמרים ע"י גיבוריו.

עזרא סימן טוב יהודי פשוט ותמים הוא. יהודי שקם בבוקר לתפילה מרוממת, ממשיך ללמוד כשתפיליו על ראשו וידו, חוזר לביתו לארוחת בוקר עם אשתו המעודדת, ממשיך לעבודה ככובס לפרנס בכבוד, מתפלל מנחה במתינות, שיעור במדרשים, הלכות ומעשים לאחר מכן, ערבית שמחה גם היא, והביתה.
חיים פשוטים, רגועים, תמימים, שמחים. חיים של צניעות, חיים של כבוד, חיים של חסדים ומידות טובות. חיים של אדם פשוט ולא חשוב לכאורה שמקיים את ה'שולחן ערוך' במלואו, ולא מבין מה מיוחד בו.
הייתי רוצה גם אני לרקום על התפילין "עבד השם", אם רק זו לא הייתה יוהרה מצידי.

עזרא סימן טוב כבר סבא, עבר גם את גיל השישים, ועדיין, עזרא סימן טוב ממשיך בפשטותו. ממשיך בתמימותו, ממשיך בשמחתו.
עזרא סימן טוב נולד בעיר הקודש ירושלים, ולא יעזבה בעד שום הון. עזרא ממשיך מסורת באהבה. מעריך, מוקיר ואוהב את אשתו, ילדיו ונכדו. עזרא סימן טוב יהודי פשוט. בחינת 'פשיטות ותמימות' שבחב"ד. או שלא בחינת.


למדתי שכשמדברים בגוף ראשון אי אפשר להתווכח. אז אני, ללא ספק, נהניתי הנאה רבה בקריאת ספרו השלישי של הרב חיים סבתו. נהניתי מכל אזכור מדרש, הלכה או אגדה, משילוב ביטויים יפהפיים בארמית בין דפיו, מדרשות חכם יוסף פינטו וחכם ונטורה, מעקיצות קלות וסמויות שכתובות בחיוך, ובעיקר מחייו הפשוטים של עזרא, שזו אולי כבר הפעם השביעית שכתבתי את השורש פ.ש.ט.
אולי תהנו ותתפעלו גם אתם, אולי לא. אין אני יודע.


ומרגליה בפומיה דרבותי -
ולוואי שנזכה להיות יהודים פשוטים.

מכירים את זה שאתם כותבים ביקורת בשביל לכתוב, פחות כי יש לכם משהו חשוב לומר על הספר?
טוב, גם אני לא.

מסתבר שמעבר לקו 2 עוד לא קיים באתר.
וכן מסתבר שאני מהעצלנים מספיק בשביל לבקש.
אז, כאן יספיק.

לא חשבתי שאכתוב ביקורת על קומיקסים. ולא כי הם גרועים ולא שווים את חמשת הדקות המוקדשות לביקורת, אלא כי לרוב התוכן בהם דליל. או רדוד. שטוח.
הרעיון מובן.

מסתבר שטעיתי. אפשר ליצור קומיקס קצר, מצחיק, גאוני, קולע, ואפילו להעביר בו מסרים ורעיונות עמוקים מאוד.
וכזה הוא מעבר לקו 2, או אם לדייק בשמו הייחודי - "לצאת מהקווים". בהחלט ספר ראוי לציון.

וזה בעצם מה שרציתי לומר - ספר ראוי לציון.
אז ציינתי.

נשאר להוסיף רק אזהרה - -

הספר מלא בתכנים דתיים-קיצוניים-מוזרים-וכו'. אז לא להאשים אותי, או פשוט לא לקרוא.

אבל הוא גאוני. וקורע.
תהנו (:

- - - - -
רואים את חמשת הכוכבים שם למעלה? אל תתייחסו אליהם, זה באמת עשר.

כמו כולם, גם לי יש את הספרים האהובים ביותר, אבל יותר מכך יש את הספרים המזוהים ביותר, אלו שהזדהתי והתחברתי איתם יותר מכל.
אין לי ספק, זהו הספר המוביל ביותר בקטגוריה הזאת - לפחות מהתקופה האחרונה.


שריל סטרייד, הסופרת והדמות הראשית, מספרת את המסע האישי שלה.
סטרייד נולדה למשפחה ענייה. בגיל 6 אביה עזב והיא עם אימה, אחיה ואחותה נאלצו לעבור חיים לא קלים, אם כי בקשר שלה עם אימה אני יכול רק לקנאות. בגיל 19 התחתנה עם אהובה והמשיכה לחיות חיים נעימים עם הקשיים הרגילים. כל זה עד גיל 22, שבו גילו אצל אימה האהובה סרטן. הקציבו לה שנה לחיות, אך היא בקושי גמרה את החודש. כאן היא נשברה.
סטרייד התדרדרה מ'נשואה באושר' וכמה חודשים לפני סיום תואר, עד להרואין, רומן וגירושין מהגבר שעדיין אהבה. לאחר 4 שנים, בגיל 26 החליטה לצאת למסע חייה - שביל הרכס הפסיפי.

שביל הרכס הפסיפי זהו שביל באורך מעל 4000 ק"מ, המתחיל ממקסיקו, עובר דרך קליפורניה, אורגון, וושינטון ומסתיים בקנדה. סטרייד החליטה לעשות את חלקו, ולבסוף הלכה 1770 ק"מ, בהחלט מסע רציני.

שריל סטרייד נשברה. היא לא יכלה יותר, הקשיים בחיים היו מעל לכח הסבל שלה. אז היא יצאה 'לנקות את הראש'. להוכיח שהיא יכולה, עם הקשיים, להוציא את הכוחות שלה החוצה. ללמוד עד כמה היא חזקה מפנים.
והיא הצליחה.

הרבה ספרים בדור האחרון כותבים על דמות ראשית נקבה, בעיקר ספרי פנטזיה מזדמנים. הם מנסים להפוך את הדמות ל'כל יכול', או 'כל יכולה' במקרה הזה, לפעמים בשם הפנימיזם. אבל סטרייד לא. היא מספרת את סיפורה בצורה אמיתית, בצורה כואבת ונכונה. היה קשה לה, מאוד, אבל היא הוכיחה שזה אפשרי. שלא רק ללכת 1770 ק"מ לבד, בשממה, רחוק מכל יישוב ונפש חיה, זה אפשרי, אלא גם להתגבר על הקשיים ולבנות חיים חדשים. והיא באמת בנתה חיים חדשים: כיום סטרייד גרה עם בעלה השני וארבעת ילדיהם הנפלאים. מי אמר שאין סוף טוב בחיים הראליים?

החיים קשים, נכון, אבל עוד יש בודדים המזכירים לי שהם אפשריים למרות זאת.

- - - - - -
התחושה שמסיימים איתה את הספר מופלאה. תחושה של הקלה, שמחה. תחושה של 'עשיתי את זה!', גם אם לא בדיוק - זו הייתה היא.
התחברתי לכל רגע במסע המפרך, אך המחזק באותה מידה. מסע שמצד אחד שובר כל עצם עד היסוד, כל כח רצון אפשרי ובודק את גבולות הפחד, ומצד שני מחזק את הגוף, את הנפש, ונותן כוחות דווקא מהמקומות הקשים, דווקא מההתגברות על הפחד הבלתי מושג.
הזדהתי כל כך עם התחושות שהספר העביר לי, מקווה שגם אזדהה עם התחושות הטובות שבסיום.

המסע של סטרייד חיזק לי מאוד את הרצון הישן לעשות מסע משל עצמי. לא מסע 'רוחני' בהודו לחפש את עצמי, אלא מסע פיזי עם קשיים פיזיים. אין לי שום כוונה לצאת מהארץ שלנו אי פעם, ולכן את שביל הרכס הפסיפי כנראה שלא אראה, אך הייתי שמח להחליף אותו בשביל ישראל לדוגמא. מספיק ק"מ בשבילי.
הספר כל כך השפיע עלי עד שהלכתי ליום טיול-הליכה לבד משלי, במקום שאני הכי אוהב בעולם. יום אחד, עד אחר הצהרים, קרוב ל 30 ק"מ, ונהנתי מכל רגע.

הייתי כותב גם על הכתיבה היפה, המכניסה את הקורא לתוך עולמה של הסופרת בצורה מטלטלת, אולי הייתי גם מוסיף את צורת הכתיבה של 'קצר וקולע' האהובה עלי, אך אלו פרטים שוליים בספר. אין ספק שהייתי קורא אותו ואוהב אותו גם בלעדיהם.
הערה: כדתי הפריע לי חוסר הצניעות בספר. כך שאם זו משוואה לאחד מכם, קחו בחשבון.

- - - - - -
החיים קשים, אבל גם יש נקודות אהובות בדרך.

- - - - -
סקירות לעלילה שבספר כתבו ויכתבו רבים וטובים ממני, וכן התקציר בספר עצמו. לכן אדלג על החלק הזה, ואנסה לכתוב את מחשבותי שלי על הספר.

המסר העיקרי בספר הוא כשמו: הכל יהיה בסדר.
לא הכל טוב, לא אין קשיים. יש, והרבה, והם מתוארים מעולה בספר עצמו. אבל הכל יהיה בסדר, עם הקשיים, עם הצרות הפרטיות של כל אחד. הכל יהיה בסדר.
אני חושב שכל מי שקורא את הספר עם המסר האופטימי שלו מתחזק קצת יותר בכיוון הנכון. מי יותר ומי פחות, אך ודאי שהספר משפיע ולו במעט על כל קורא. כמו כל ספר, בעצם, אך לא בכל ספר מועבר מסר חשוב כל כך. ועל כך אני חייב 'תודה' לסופר.
אז תודה.


נקודות שאהבתי בספר:
- אהבתי במיוחד את הנוף של הסיפור - חיפה והר הכרמל. האזור קרוב מאוד ללבי. את שריפת הכרמל עצמה ראיתי בעיניי מכיתתי הישנה, מרחק כמה קילומטרים טובים מההר.
- אהבתי את המחשבות והמכתבים לאלוקים, את הכתיבה התמימה והאמיתית, הדרך הנכונה ביותר, לדעתי.
- נהנתי מכל אימרות חז"ל שהספר מלא מהם. מהמשנה, הגמרא ואפילו קהלת. אם כי מי שקורא את מגילת קהלת בלי הפסוקים האחרונים החטיא את העיקר. נהנתי גם מהביטויים היפים שממלאים את הספר ומוסיפים לו נופך מעניין, וכן מאימרותיהם החכמות של שי עגנון וניטשה. הכתיבה בהחלט נעימה לעיניים, ויש הרבה מה ללמוד ממנה.
- אהבתי את הכתיבה הפתוחה על נושא ההתאבדות. אני לא רואה צורך גדול היום בהסתרה ובפחד הכפייתי להזכיר את הנושא.
- משמח לקרוא על שילוב כל הדמויות לכדי סיפור אחד שלם, בלי חורים באמצע. ספר שמשאיר יותר תובנות מאשר קצוות פתוחים.


אבל תמיד יש 'אבל'.. נקודות שהפריעו לי:
- הפריע לי מאוד שם ה' המפורש שנכתב בספר. מעבר לעניין ההלכתי.
- חלק גדול מהדמויות עם אותו קו מחשבה, דומות מדי. הייתי שמח לקצת יותר גיוון, אם כי לגיטימי לאדם להיות שלם אחד ולא קצוות שונים בתוך אישיותו.

לדעתי, היהדות עונה על כל השאלות המעולות שנשאלות במשך כל הספר, אחת לאחת. אם כי תשובות לשאלות כאלו הם לעולם לא משפט וחצי. ואני חושב שלא כל הדתיים דומים לדמויות חובשות הכיפה שבספר.. אם כי כמובן יש גם כאלה, לצערי.


מבחינתי, מגיע לספר 4.5 כוכבים. אך באתר אין אפשרות כזו, ולכן, לאחר מחשבה, החלטתי לתת 4 כוכבים בלבד, וזאת מהסיבה הפשוטה שאני אישית פחות מתחבר לז'אנר. אך לספר עצמו מגיע יותר.

במילה אחת: נהנתי. ממליץ גם לכם.
וכל שנשאר לי הוא לכתוב משפט אחד בלבד:
אני גאה להיות באתר עם סופרים כאלו.

~~ספויילרים קלים בלבד~~

אני מצטער. אני מצטער לכתוב את הביקורת הזאת.
אואן קולפר, תמיד היית אחד הסופרים האהובים עלי. אחד הסופרים שהערכתי, והרשימה ממש קצרה. חכם, שנון, לא מרוח, דמויות אהובות במיוחד. אבל אכזבת. אולי האשמה בי, אולי אני גדלתי מאז, אבל לפחות אותי – אכזבת.

אופאל קובוי.
תגיד, לא נמאס לך? כל פעם "להחיות" אותה מחדש רק כדי למצוא צרות, כל פעם שוב מזימה מעצבנת במיוחד שכמובן ארטמיס מציל ברגע האחרון. כל פעם, כל העולם עומד על כף המוזניים, ורק הם יכולים להציל אותו! אז נכון, זה בכל הספרים, אבל מאז אחיו של ג'וליוס רוט ציפיתי ליותר. עדיף אפילו להמציא דמות חדשה (מה שבכללי לא מומלץ במיוחד).
קולפר חושב שעדיף להשאיר את הפושע בגדול ביותר באנושות כולה בחיים (אופאל, מסתבר), רק כדי לגלות את הברור מכל – הוא שוב הולך להרוג את כולם! איפה פה ההיגיון? כל העלילה ממוחזרת, הכל אותו דבר בדיוק. ההיגיון אבד ממזמן.

ארטמיס. חבל. פעם אהבתי כל כך את הבחור.
אחד הסיבות הייתה, כמובן, שארטמיס גאון פשע. סף סוף סדרה שהרעים קצת שולטים, ולא הכל רומנטי, מגניב וטוב. אז זהו, שלא. עכשיו כבר ארטמיס הוא האדם המושלם עלי אדמות. מבאס בהחלט.
מעבר לזה, גם בספר הקודם, אבל בעיקר בנוכחי, ארטמיס נהיה חמום שכל לגמרי - מה שמנוגד לכל רעיון הסדרה. כמעט ולא היה בספר שום מעשה חכם מצידו. אפילו פולי ירד כמה רמות, ואופאל – כבר אין מה לדבר. היחידים שנשארו נורמלים אלו הולי ובאטלר. לפחות זה.
אם זה לא היה ארטמיס פאול, אולי הייתי נותן 4 כוכבים, אבל אי אפשר שלא להשוות. רמת הספר צנחה. או שזה בראש שלי בלבד.


אז נכון, הכתיבה שנונה כתמיד.
ונכון, הסוף מוצלח מתמיד.
גם השכל עדיין נשאר
ואפילו עוד ספר חדש נגמר.
אבל זהו, הכל כבר ממוחזר,
וכדי שתתחיל ממקום זר.
כי אם תמשיך עלילה לגרור
ספרייך כבר לא יעמדו בתור
מקווה שתלמד מתי לעצור
ותחשוב שוב על עניין הגיבור
פוטנציאל כמו שלך חבל לאבד
ולכן אמשיך לקרוא ולכבד
אך אם לא תחזיר את כבודך המעוך
תצטרך יותר משפכטל ועיצוב ספר חרוך.


נ.ב. ממש לא כתבתי כי זו הביקורת הראשונה לספר, אבל זה בכל זאת מגניב (;