אני חייבת לציין שאינני מרבה לכתוב על ספרי ילדים אבל משהו בספר הזה תפס חזק ולא הרפה.
הכול התחיל כאשר קראתי את הביקורת שכתב דני בר על הספר.
ספר ילדים שכתב גרוסמן? אותו סופר שכתב את מישהו לרוץ איתו המקסים? את הספר הזה אני חייבת לקרוא! כך נשבעתי ביני לבין עצמי.
קראתי את הספר פעמיים תוך 20 דקות ובכל פעם ההרגשה שלי כלפיו רק הלכה והתחזקה.
דבר מה בכתיבה, בהעברת המסר, אולי אפילו בציורים ובגופן הייחודי שנראה דומה מאוד לרישום בעיפרון, קירבו את הספר אל ליבי וכתוצאה מכך הקריאה בו הייתה מענגת במיוחד.

וכמובן בל נשכח את נושא הספר- היחיד, תחושת הלבד, מי לא חש בודד גם כשהיו סביבו אנשים רבים מספור?

ופתרון הקסם שהומצא במיוחד בשביל הפגת הבדידות- החיבוק.
איזה רעיון נפלא להפיג את תחושת הבדידות כהרף עין!

עוד דבר יפה בספר זה, שלמרות שהוא נשמע ״ ילדותי״ ובעל מסר נדוש, מתעוררות בך מחשבות פילוסופיות אודות האדם, החברה, העולם והחיים בכלליותם.

פשוט נהדר! ממתק שנראה כשיגרתי בתחילה אך מסתיר בתוכו עולם ומלואו.

אל תפספסו.

לייב קוויטקו נולד בשנת 1890 באוקראינה , הוא חי חיים קשים ולא הוגנים מראשית ילדותו.
בגיל צעיר התייתם מהוריו וחמשת אחיו ממחלת השחפת, עבד עבודת כפיים קשה כל חייו ומעולם לא למד בבית הספר, עם זאת, קוויטקו היה למשורר ילדים אהוב ובשירתו לא ניכר הסבל הרב שעבר כל חייו, אדרבה, שיריו מכילים אהבת הארץ, אהבת האדם, היופי שבפשטות ובעבודה קשה.

כאשר אתה קורא את שיריו אתה נשאב לעולם אחר, עולם קסום שהמשורר מתארו בעינו החדה והמיומנת.
העולם אותו בורא המשורר בספר זה הוא עולם מגוון ושמח, כל שיר ושיר מלמד אותך על החיים, מלמד אותך שלא הכול אבוד, שיש גם יופי בחיים הללו.
השירים מתארים ילדות מאושרת, רגועה מצד אחד אבל אינטנסיבית ופורייה מצד שני, שונה בתכלית מהמציאות שהייתה מנת חלקו של המשורר.

וכך למעשה בכל שיריו, בין אם שירים לילדים או למבוגרים, המשורר בחר לכתוב על הדברים שעושים את החיים למשמעותיים וחיוביים.

לדוגמא, יש בספר זה שיר על נער שמגדל אבטיח ומתוארת החדווה שמרגיש הנער בזמן הטיפול בנבט ועד לצמיחתו לאבטיח שלם ואכילתו, שיר אחר מתאר את סבתו של נער שהיא בעיניו כל-יכולה וכל פעם מפליא אותו כיצד היא מצליחה לעשות כל כך הרבה דברים.

ואפילו שירים על נדנדות ועל שלוליות. לילדים בשירים של קוויטקו יש כל זמן שבעולם להיות ילדים ואולי בסתר ליבו של המשורר התיאורים הללו היו חוויה מתקנת של ילדותו הקשה.

״ נעל ופוזמק חלצו!
שלוליות פה אין- מספר.
קופסאות בהן השיטו,
קיסמים, סירות-נייר!

להפשיל המכנסיים
ולרוץ עם שלוליות!
מי נרתם כסוס בצמד?
מי יקדים בחוף להיות?

- לי מושכות יש וגם רסן!
- לי רגליים מהירות!
- הערכו- זוגות, לדרך,
שאי רגלים דוהרות!

- פרר...סוסים, אל תשכשכו,
לא לשכשך- לכם נאמר.
חוש, הצמד ונוע
ראשונים אל חוף נהר!״

״ נעמי נושאת מים
בדלי קטן
עשוי מפח.
- מה איפוא. נעמי, צומח, בגינה קטנה שלך?
- אפונה בשלל צבעיה,
שושנה פתחה גביעיה,
ציפורי- כנף עפות
מהנות ומצפצפות
נוצצים נטפי הטל.
ושורת בובות יפות
ערוכות על הספסל.״

לילדים ולאלה שילדים עמוק בליבם.

הספר הוא פואמה מלחמתית, המתארת את חייהם של תושבי לנינגרד בזמן המצור על העיר.

אני למדתי בשנותיי בתיכון במסגרת שיעורי היסטוריה על המלחמה בין הרוסים לגרמנים אבל לא קראתי מסמך העוסק בתושבים עצמם- כיצד הם חוו את האירועים? את הרעב? מסמך ממקור ראשון.

נכון שהספר הוא ספר שכתוב בצורה שירית אבל אף על פי כן הוא מהווה מסמך היסטורי חשוב המתאר את נקודת מבטם של התושבים, במיוחד את נקודת מבטה של הכותבת- ורה אינבר.
יהודיה ילידת שנת 1890 שנולדה ברוסיה ותיארה בדיוק רב את הכאוס ששרר במדינה באותם הימים.


הפואמה מתחילה בתיאורו של בית חולים שנופלת בשטחו פצצה שלא התפוצצה, במקום שיפחדו מעצם נפילתה, החולים והשוהים שם רק חשים הקלה.

אינבר עוברת לתיאורם של יושבי בית החולים, חייל אמיץ שרק בקושי שרד את המלחמה ונתון ברגל פרוטזה, עיניו נתקלות בחייל גרמני, הוא נפגש בפעם השניה עם המוות שהצליח להתחמק ממלתעותיו.

תיאורה האחר הוא של נערה שכתוצאה מפגיעת רסיסים בעיניה, התעוורה ובוכה על גורלה המר- בשביל מה נשארה בחיים?

מלבד תיאור כללי של הקורה לתושבים, הכותבת אף מתארת את חוויותיה האישיות מהמצור, את הרעב, הרצון לפרוסת לחם, החולי, הקור והקורבנות שלא עוול בכפם כוחם כלה, למשל, נכדה של הדוברת עצמה שנספה.

היא גם מעבירה ביקורת על דברים רבים, לדוגמא, היא מציינת את המצאתם של האחים רייט, המטוס, האם המציאו אותו בכדי שאנשים אחרים, כעבור שנים רבות, יעשו בו שימוש לרעה? וכמובן שופטת את מעשיהם של הגרמנים.

למרות זאת, למרות כל הכאב, הקושי והעצב, לאורך הקריאה, במיוחד לקראת סופה של הפואמה, ניתן לחוש שהדוברת לא מאבדת את תקוותה ובאמת, היא מתארת את היום שהאויב נסוג מאזור לחימתו ומסיום המצור.

לסיום, אצטט לכם ציטוט שגרם לליבי להחסיר פעימה מהאכזריות הבלתי נתפסת:

״ איך גרמני, קלגס, רומס במגפיו אישה בראש חוצות עדי תומה לגווע:
ואיך תינוק בן ארבע נאחז לשווא באם שותת-דם באפס נה.
ואיך עולה הטנק, בזדון לבב וצחוק
ובכבד זחליו דורס התינוק.״

וציטוט הקשור לזעזוע שהיה מרגיש טולסטוי לו היה חוזה באירועים שתקפו את מדינתו:

״ גם לב טולסטוי לו מעיניו נגלה עפר לראות את יסניה פולניה המחוללת,
לבלי טמא בדם, ארור מכל דמי חלד,
את לובן כותנתו, בלובן שלג בר,
את הפשיסט, את המחלל קברים,
היה חונק בזרוע הזקונים״

שוטטתי באתר ספרים דיגיטליים על מנת לבחור את הספר שארכוש כשבראש מעיניי כלל חשוב: שיהיה זה ספר בלתי שגרתי.

לא עבר זמן רב ונתקלתי בספר הזה.
וידעתי.
הרגשתי שזה-זה, מה שנקרא, היה קליק.
וכמה שצדקתי, מעל ומעבר למצופה.

הכול התחיל כאשר לימור שריר הסופרת מצאה בעליית הגג ציורים שציירה בעת שירותה הצבאי, הזיכרון הימם אותה כל כך שהיא החליטה לכתוב ספר בהשראתם וכך נוצר הספר הזה שמתאר את הסיפור משני כיוונים: הסיפורי והציורי.

אף על פי שהספר מוגדר כפרוזה, יש בו משהו מן השירה, הוא כתוב בצורה פיוטית על החיים, והציורים המתארים דמויות מיסטיות תורמים לכך ואף מאפשרים לספר להדגיש את הנופך המסתורי בו הוא נוקב לא רק על ידי המילים אלא גם בצורה אומנותית.

הדמות הראשית למעשה מתארת את שעברה מילדות עד בגרות אך בצורה ייחודית ושונה, שמסקרנת את הקורא להמשיך בקריאה.
( גם שם הספר תורם להבנה כי הוא עוסק בדבר שהוא על גבול העל טבעי, ביבר זו מילה נרדפת לגן חיות, כלומר, גן חיות של הדמיונות)

למרות שהספר מתאר את חוויותיה של הדמות הראשית ומערב אווירה פנטסטית, אין הוא חורג מגבולות ההגיון, ההפך הוא הנכון, כל אחד ואחד מאיתנו יוכל למצוא בכתוב דברים שיגעו בליבו, הרי בסופו של דבר הנושאים שנוגעים בדמות נוגעים גם בנו. נושאים כדוגמת זיכרונות ילדות, התבגרות, אהבה ראשונה, התפכחות, אכזבה ואפילו מוות וכל זאת מלווה בציוריה של הסופרת לצד הטקסט המהווה עיטור בפני עצמו.
אומנם אנחנו מתבוננים מהצד במסע שהדמות הראשית עוברת אבל לאט לאט האסימון נופל ואנו מבינים שבמסע הזה אנחנו בעצם חלק מרכזי, אנחנו בעצמנו מתבוננים על תחנות חיינו ומרגישים כיצד חווינו אותן. אנו עוברים מסע משל עצמנו יחד עם הדמות הראשית וחושפים את מסקנותינו הסופיות.
זו בעצם נבירה במעמקי מוחנו דרך מסעו של מישהו אחר.

‎"אז היו חיי מאושרים ופשוטים, הימים סבבו זהים במחזורי העונות, והלילות – תמימים ונטולי חלומות. לעתים ניצחונות קטנים מילאו אותי סיפוק, אז פרחו במוחי חזיונות ותעתועים מפתים.״,

"מרחף לבדך בשדות לבנים אין סופיים".

‎לבך נפעם וכולך אפוף בריחם של פרחי האהבה, פראי ומלטף"״

‎"אפוני התום שפרחו בגינת ילדותך"

מאז ומעולם התעניינתי ביקום, הפליאה אותי ההבנה כי כדור הארץ אינו הכוכב היחיד ושרחוק-רחוק אי-שם מחוץ לאטמוספירה ישנם עוד כוכבי לכת רבים.
הפליאה אותי ההבנה שאנחנו רק ברגים קטנים במכונה אדירה עוד יותר, מה זה האדם? כלום. עד כמה שלא ננסה לגרום לעצמנו להיראות כה חשובים אל מול היקום האדיר חשיבותינו כקליפת השום.
הפליאה אותי העובדה שלמרות התקדמותו חסרת התקדים של האדם, חלקים רבים ביקום נשארו בגדר תעלומה.

אף המושג הבא הפליא: מילארד שנות אור, מה זה מילארד שנות אור? כיצד עין או מוח אנושיים באפשרותם לאכלס מושג כה בלתי הגיוני? כיצד עינינו האנושית יכולה לתפוסו?

וזה יהא אך טבעי שארצה לקרוא את סדרת ספרים זו, שלא רק שעוסקת ביקום אלא נכתבה על ידי לא אחר מאשר אסימוב שאני כה מעריצה את כתביו.

אם כי אני חייבת להתוודות, בפעם הראשונה שנתקלתי בספר הזה, לא חשבתי שהוא יכול לעניין, מה כבר מעניין בלווינים? ובהחלט אני מורידה את הכובע בפני אסימוב, פעם נוספת בעזרת כתיבתו החדה, ההומוריסטית לפרקים ובעיקר המרתקת, הוא הופך את הנושאים לעוד יותר מסקרנים.

הספר למעשה מתחיל בדבר הבסיסי ביותר- מי המציא את הטילים? מסתבר שהסינים עשו זאת, הם המציאו אותו במאה ה-13 על ידי כך שדחסו לראשונה אבק שריפה לתוך גליל וכשהדליקו את אבק השריפה על ידי פתיל, נוצרו גזים שלמעשה נדחפו החוצה לאחור וגרמו לטיל לנוע קדימה.

מאוחר יותר, בשנת 1687, אייזק ניוטון הסביר באופן מדעי מדוע הטיל נע קדימה ואף ניתן להסברו שם: " חוק הפעולה והתגובה."

לצד הסברים אלה של אסימוב מלווים ציורים צבעוניים, מאירי-עיניים ובעיקר מתארים היטב את מה שרשם, צר לי כי אינני יכולה להראות לכם את הציורים, הם בהחלט נותנים נופח נוסף להסבריו ובעצם אחראים על הבנתנו במאה אחוזים.

הוא גם מתאר מה מכילים הטילים הללו, תערובת של מימן וחמצן שלבסוף מהווים גורם עזר ליצירת הגזים שמאפשרים לטיל לנוע.

לאחר מכן, הוא מתאר מעט את חלוצי הטילים הראשונים, את המדענים הראשונים שפיתחו את הטיל למימדים אחרים- טיל שינוע על ידי סילון או על ידי דלק נוזלי.

ובעמודים שלאחר מכן, אחרי סקירה קצרה, אנו מגיעים לעיקר- שזה עידן החלל. ונשאלת השאלה המתבקשת: כיצד עידן החלל נולד?

וכאן אסימוב מתאר את המפגש הראשון בין האדם לחלל האינסופי הנפרש בפניו על ידי מתווך שהוא למעשה הלווין, והוא כמובן שגם מוסיף את השנה המדויקת שבה הדבר קרה, ב-4 באוקטובר 1957, הרוסים היו אלה ששלחו לראשונה לווין לחלל הנקרא ספוטניק 1. ולאחר מספר חודשים, ארצות הברית שלחה את הלווין שלה שנקרא אקספלורר1.
ומעתה והלאה היה זה רק עניין של זמן עד שישלח האדם הראשון לחלל אך על כך אני ארחיב בהמשך.

אסימוב אינו עוצר כאן ומסביר מה הם לווינים, מדוע אנו צריכים אותם ומה למעשה תפקידם.
ישנם לווינים רבים אינספור ותפקידיהם שונים, חלק אחראים למזג האוויר, חלק לתקשורת [טלוזיה, טלפון ובימינו אף פאלפון] חלק אפילו לריגול וכמובן שחלק נוסף הוא לעבודות מחקר בחלל.

הכותב לא פוסח על העובדה כי למעשה הלווינים עזרו לנו, לבני האדם, להכיר את כדור הארץ טוב יותר. הינה מספר דוגמאות:

- בעזרת הלווינים הצלחנו לחזות את מזג האוויר טוב יותר, למעשה נשלחים גלי רדיו מהלווין הממוקם בחלל ואת גלים אלה אנו מתרגמים לתמונות ורואים מה מזג האוויר בזמן אמת בכל אזור בעולם, יותר מכך, בעזרת הלווינים ניתן למזער מקרי מוות מהוריקנים ותופעות טבע נוספות על ידי הכנתם של האנשים מוקדם ככל האפשר וכך להציל חיים.
- בעזרת הלווינים הצלחנו לתקשר זה עם זה גם במקומות המרוחקים ביותר אלה עם אלה.
- הצלחנו להכין מפות מדויקות ביותר של העולם בעזרת הצילומים שקיבלנו מהלווינים השונים.
- וכמובן שבעזרתו הצלחנו לחקור עולמות אחרים, כוכבי לכת שונים ומגוונים, שטרם רגלינו דרכה שם. מכנים לווינים אלה חלליות מחקר.

בעמוד 16 עובר הכותב מתיאורם של הלווינים לתיאור קצר של האדם הראשון שדרך על הירח, הלא הוא ניל ארמסטרונג, שהיה מפקד אפולו 11 [ לכל מי שמבולבל, ניל היה הראשון שרגלו יצאה אי פעם את החללית ודרכה על כוכב לכת אחר, אך הוא לא האדם הראשון שהגיע לחלל, היה אסטרונאוט אחר שעשה זאת- בשם יורי גגארין, הוא היה הראשון שיצא את כדור הארץ והקיף את כדור הארץ אך לא יצא מחלליתו.]

וכמובן שעם ראיית התאריך: 1969

עוד יותר מתחזקת התמיהה כיצד הצלחנו לעשות כל כך הרבה דברים במעט זמן, רק לפני 47 שנים נחת האדם הראשון על הירח וכיצד התקדם האדם התקדמות עצומה בתחומים רבים: טכנולוגיה, רפואה, מחקר, תרופות וחלל.

דבר זה בהחלט בלתי נתפס. איזו כברת דרך עשינו בזמן כה מועט.

בכל אופן, אסימוב ממשיך בתיאור הלווינים בהתמקדותו בלוויני המחקר, הוא מתאר את מעברו של הלווין ליד כוכב חמה ואף מביא צילומים אלה, של כוכב חמה, של הלווין.

ולצד התיאור המרכזי, הוא מוסיף תיאור משני שמספר מעט על הכוכב עצמו, למשל, כוכב חמה הוא הכוכב הקטן ביותר במערכת השמש [ הכוכבים סביב השמש] והוא הקרוב אליה ביותר אך אף על פי היותו הקרוב אליה ביותר, כוכב נוגה, הוא כוכב שלמרבה הפלא יותר חם מחמה ואסימוב אף מסביר מדוע- בשל העובדה כי האטמוספרה שלו היא עבה מאוד ומסוגלת לשמור על חומו של הכוכב.
והוא כמובן אינו שוכח לומר כי כוכב חמה מאוד דומה לירח שלנו, גם בו יש מכתשים רבים.

וכך אסימוב עובר בקצרה על כל כוכב שהלווינים עברו על ידו, בין אם חמה, נוגה, מאדים ושבתאי ומתאר בקצרה את הלווינים הטבעיים שלו ואת מרכיביהם [ לווינים טבעיים משמשים תפקיד לכוכב הלכת כפי שהירח משמש אותנו, חוץ מאסטוראידים שנתקעו בעל כורחם במסלולו של כוכב לכת מסויים בעקבות כוח הכבידה שלו ו"נאלצו" להיות לווינים של אותו כוכב, בספרו האחר של אסימוב אסטוראידים הוא מדבר על תופעה זו בהרחבה]

אסימוב אף בוחן את העתיד ונותן לנו הצצה קטנה לשם- לא ירחיק היום ואנשים יישבו את כוכבי הלכת הללו ולא רק יתבוננו בהם כפי שאנו עושים היום, זו שאפיתו של האדם על פי אסימוב.

בסוף הספר ישנו עמוד מונחים שמתאר מושגים שונים כגון קאוואזרים, אטמוספרה, נוגה, לווינים וכדומה, אישית אני מאוד ממליצה להסתכל בו מכיוון שהוא עוזר לתמצת את החומר וכך לקלוט אותו ביתר שאת.

ברצוני להוסיף כי כל הספרים נכתבן בשנת 88 כך שייתכן מאוד שלא מעט מהדברים כבר קרו ברבות השנים, למשל אסימוב מתאר את התכנון של נס"א לשלוח לווין אל פלוטו [כוכב לכת נוסף] ייתכן שהדבר אכן קרה.

עם זאת, הספר מדויק מאוד, כתוב היטב, ובעיקר מעורר סקרנות. ואני חייבת לומר שהאיורים והצילומים המלווים אותו פשוט מקסימים וגורמים לך רצון לחפש מידע נוסף אודות הדברים המתוארים בספר.

ובכלל, קראתי כבר את מרבית הספרים בסדרה והדבר תקף לכולם, הסדרה מאוד מכוונת ובכל פעם מתמקדת בנושא אסטרונומי אחר: מאדים, שבתאי, הירח, חורים שחורים, קוואזרים ואפילו גלקסיות אחרות.

וכמובן שהסדרה ידידותית לכולם: צעירים ומבוגרים כאחד. והיא גם אינה ארוכה- כל ספר מכיל 32 עמודים.

הספר הזה פשוט הימם אותי.
הכתיבה הכנה, הרגישה והאנושית של יבטושנקו אינה דבר שניתן לפסוח עליו.
יבטושנקו אוהב אדם וניתן לראות זאת בכל משפט ומילה שבכרך שירים זה, הוא אינו רק דוגל בהומניות אלא גם אומר שבכדי להיות רוסי ישנו צורך לאהוב את כל הבריות באופן שווה ללא הבדלי דת, מין וגזע זהו רוסי טוב. רוסי טוב איננו אדם אשר נולד להורים רוסים אלא מי שמאמץ לחיקו את תורת החמלה האנושית.

שיר אחד מיני רבים המנגיש לקורא את תורתו של יבטושנקו, הוא השיר באבי יאר, בשיר זה הדובר מנסה להכנס לנעליו של היהודי מימים עברו, היהודי שהנו עבד במצרים, ישו, ואפילו דרייפוס.
הוא אינו נח ואף מדמה את עצמו כאנה פרנק, את החיים במסתור קטן וגם את היהודים שנשרפו בשואה, בין אם זקנים או צעירים.

היופי בכתיבתו של יובטשנקו שהוא איננו מנסה לשפוט את האחר אלא ההפך, הוא מנסה להבינו, להכילו, הוא מנסה להזדהות עם כאבו.
לשפוט אדם בלי להכירו ולומר עליו דברי שקץ ותועבה הינם קלים אך יבטושנקו מנסה לעשות דבר אחר- להבין לליבו של היהודי ואף של אנשים שאינם יהודים, כפי שניתן לראות בשירו ״ בית העלמין האמריקאי בקובה״

בשיר זה המשורר מבכה את זניחת קבריהם של הקבורים האמריקאים על ידי הקובנים, הוא מביע את רגשותיו ומתרעם על הכינוי שהקובנים בחרו להצמיד לאישים אלה וכולו תקווה כי ימחק כינוי זה מעל הלקסיקונים ושהמתים האמריקאים יקבלו הכבוד המגיע להם.

מלבד זאת, המשורר ניחן בהערכתה של העבודה הקשה, הוא ראה בה ערך עליון והוא בשיריו אף מביא דוגמאות לכך: הסטודנט העני שרוצה לשמוע קונצרט טוב ועובד כמחלק אבטיחים, הנשים שעובדות בבית חרושת שבעברן לחמו במלחמה למען ארצן ואזרחיה.
ואף מקשר את אהבתו למולדתו רוסיה לעבודה זו, הוא מודה למולדת על כך שאיפשרה את העמל ועבודת הכפיים.

יבטושנקו הוא משורר בחסד.
לעניות דעתי ישנו הצורך שמרבית הבריות יקראו את כתביו, שיראו אנושיות מהי, נתינה ללא תמורה.
זה היה נהדר אילו יכולתי להיפגש עימו ולומר לו אישית את מחשבותיי אודות שיריו.






באבי יאר

מאת יבגני יבטושנקו. תרגום מרוסית: אריה אהרוני

בבאבי יאר לא נישאים כל גלעדים.
בכתב פ.נ. גלמי נבט מדרון תהומות.
היום אני ירא.
אני אחוז פחדים.
שנותי היום כשנות
עם ישראל עצמו.
דומה עלי –
אני הוא איש עברי.
הנה על פני מצרים אשוטט.
הנה אני מוקע על צלב, דמי שותת
ועד היום אשא עקבי המסמרים.
דומה עלי כי דריפוס-
הוא אני.
סחי קרתני הוא מלשיני ודיני
מבעד לסורג
דיני נרדף להיות
חשוף לבוז
לרוק ולשקרים
ומטרוניתות בשמלות תחרים,
צווחות ומצביעות עלי במטריות.
דומה עלי –
אני הוא נער קט
בביאליסטוק אשר בדם טובלה.
נגידי המסבאה שטופי חנגה.
צחנת בצל וי"ש מהם עולה
אני נבעט, כבדות מגף דורסת.
לשווא אפיל תחינה.
"הכה בז'יד, הצל את רוסיה!"
בהורתי פורע מתעלל.
הו, עם רוסי שלי!
אדע בכל מאוד –
אחות עמים אומרת מהותך,
אך אלה שידיהם מזוהמות,
הרבו במלא גרון לשאת לשוא שמך.
ארצי שלי, ידעתי כי טובה את.
הו, מה כלימה
כי בלי כל רעדה,
עדת האנטישמים המזועת
בשם "ברית עם רוסיה" נתקשטה.
דומה עלי –
כי אנה פראנק אני.
כבת זמורה
לעת אביב שקופה, חורת.
לבי אוהב.
אין צורך במלים.
אך זאת,
כי זה בזו נביטה חרש.
מה מעטה הזכות לחוש כאן ולראות!
ירקות עלים ותכול שמים –
אסורים.
אבל אפשר הרבה מאוד, במסתרים,
לחבוק איש את רעהו ענוגות.
באים לכאן?
אל פחד-
שעטה היא
של האביב –
זה הוא בא בחפזו.
קרב נא אלי,
תן חיש את השפתיים
שוברים הדלת?
לא הקרח זע.
בבאבי יאר עשבי הבר יהמו
עצים-
כדיינים קודרי מבט.
הכל זועק אלמות
אני מסיר הכובע
וחש כיצד שיבה זורקה בי אט.
ואנוכי עצמי-
אלמות המשוועת
על רבבות רבוא שנקברו
אני פה כל זקן אשר נורה למוות,
אני הוא פה כל ילד קט ירוי.
זאת לא אשכח
ולא אמחה מקרב!
ה"אינטרנציונל" לו באונו ירעם
בעת שיטמן לעדי עד בקבר
אחרון האנטישמים בעולם.
דמי שלי לא יהודי הנהו,
אולם כל אנטישמי בזממו
כשנוא את היהודים אותי אויב, שונא הוא
ומשום כך –
אני רוסי ראוי לשמו!

פיטר ברויגל היה צייר פלמי ידוע, הוא נולד בשנת 1525
ציוריו התמקדו בהווי הכפרי ולא בחיי האצולה והפאר כפי שנהגו הציירים בימיו.
הציורים הללו היו מגוונים, הם הציגו את הצד העליז של חיי האיכרים אך מנגד, את החיים היומיומיים והפחות טובים.
בציורים רבים שלו ניכרת חשיפתה של הכסילות האנושית.
לדוגמא אחד מציוריו הידוע ״ משחקי ילדות״ שמתאר את ילדי הכפרים משחקים אלה עם אלה ואם מתבוננים לעומק ניתן להבחין במגוון משחקים ואפילו מוכרים לנו, כגון: תופסת, פרה עיוורת, קביים ואפילו רובה מים.
ציור אחר שלו, שחלקו מעטר את כריכת הספר ״על העיוורון״ מתאר אנשים עיוורים התופסים זה את זה וסופם ידוע- נפילה גרוטסקית למים.
מלבד הציור המקיף של חיי האיכרים, במרבית ציוריו ישנה אמירה ביקורתית כלפי הטבע האנושי.

הספר הזה מתאר בתחילה את קורות חייו של הצייר בקצרה ולאחר מכן מביא סיפור קצר המשלב את ציוריו השונים של ברויגל. כך שאנחנו תופסים שתי ציפורים במכה אחת- גם נחשפים בצורה חיננית לציוריו וגם מפיעלים את הדמיון.
סדרת הספרים מאוד נגישה לילדים והיא מצוינת עבורם!

וגם למי שרוצה להיחשף אל ציירים שונים בצורה אחרת וייחודית.
כך שהיא מיועדת לכולם, נשים, גברים, זקנים וטף.

ישנם סוגי ספרים רבים, יש את הסוג הראשון שהספרים שמוכנסים בו נקראים לשם הנאה, הסוג השני הוא בגלל שחשוב לקרוא ולהכיר ויש את הסוג השלישי- שהוא ספרים שחשוב להכיר ותוך כדי אתה נהנה מקריאתם.

נחשו לאיזה חלק הספר הזה משויך?
ניחשתם?
הסוג השלישי,
ללא ספק.

הספר הזה מכיל שירים שנהפכו להיות חלק מההוויה הישראלית, חלק מהזהות שלנו, חלק ממי שאנחנו, רבים מכם מזמזמים אותם ויודעים את השורות בעל-פה מבלי שתרגישו.
אפילו אנחנו הצעירים, מכירים את חלקם, אפילו אנחנו נקרא שורה אחת וכבר תתנגן לנו הבאה בתור.

ולכן היה חשוב לי להכיר את השירים הללו לעומק, לקרוא אותם לאט לאט ואחר כך להאזין ללחן, והאמת שההאזנה לשירים המולחנים לא פגמה בהנאה, ההפך, היא העצימה אותה!

השירים פתאום קיבלו משמעות אחרת, עמוקה יותר, ועם זאת התגנב רגש פטריוטי במיוחד, הרגשתי גאווה, בהיותי ישראלית, חלק מהעם הזה, שאף על פי שיש לו ימים טובים ורעים, הוא העם שלי וזו המדינה שלי. ואני חלק ממנה, כפי שהיא חלק ממני, כל פיסה מסמלת משהו מן העבר, שהוא גם חלק ממני!

ואפילו בשעת כתיבת השורות האלה אני מרגישה שאני נמצאת על סף דמעות, על ההשקעה הרבה של האנשים שחיו פעם, שכה אהבו את המדינה הזאת, בכל ליבם ונפשם, אותה מדינה שאני מתגוררת בה וכותבת את הביקורת הזאת.

היה מקסים ומרגש כאחד לראות את האהבה לארץ, לנופים, לאדמה, לאנשים, אהבה שהוצגה בשלל גוונים בספר הזה, בין אם זה בשיר "העמק שלי" או בשיר " ההר הירוק תמיד"
היה מקסים ומרגש לראות שאנשים נהנו מעבודת האדמה, מהחרישה, מהנטיעה והזריעה, שהם עשו זאת בלב שלם, ברצון, למען טיפוחה של המדינה.


"עד אור הבוקר,
עד שחר ינצנץ,
שכם אל שכם
סבה עד אין קץֱ!

"לנו לב אחד,
עשתה יצוקה,
יחד בחדוה,
יחד במצוקה."


"באפקי הנגב
נשקה, נרוה כל רגב."


"וילדינו כבר היום עלמים
הורינו- שערם הלבין מרוב ימים
אך צעירים נהיה, כל בוקר עת נביט
אל אחינו-
אל ההר הירוק תמיד."

פעם שניה קראתי את הספר הזה ואף על פי כן, לא פחתה הנאתי ממנו.

יש לי מנהג, שאני קוראת שירים בקול רם, כך המילים נעשות מובנות יותר ובד בבד הקריאה בקול רם נותנת נופח נוסף.
ואת השירים בספר הזה, כבשאר ספרי שיריה של שימבורסקה, נהנתי לקרוא בקול רם במיוחד.

מה שיפה בקריאה שניה שנחשפים בפניך דברים שפספסת בקריאה ראשונה.

וכך היה עם הספר הזה, היו שירים שפתאום בקריאה שניה הבנתי את משמעותם, כדוגמת השיר אלף בית.

שיר זה מתאר באופן חינני ואף הייתי אומרת משעשע את האנשתם של אותיות האלף בית[ כאן בשם התירגום לעברית, אבל בגרסא המקורית אלה הן אותיות בפולנית בשל מוצאה הפולני של המשוררת]

ועצם האנשתם מחדדת את כוונתה של הדוברת, לתאר מצבים אנושיים כגון: התהיה מה חושבים עליך אחרים, ריב שאת לא יודעת את סופו ועוד.

" אלף-בית

לעולם כבר לא אדע
מה חשב עלי א'.
אם ב' לא סלחה לי עד הסוף.
מדוע ג' העמיד פנים שהכול בסדר.
מה היה חלקה של ד' בשתיקתו של ה'.
למה קיוה ו', אם קיוה.
למה ז' שכחה על אף שהיטיבה לדעת.
מה היה לח' להסתיר.
מה רצתה ט' להוסיף.
אם לכך שהייתי בסביבה
הייתה משמעות כלשהי
בעיני י', כ' ושאר האלף-בית."


שיר נוסף הוא השיר " תאונת דרכים" המשוררת בוחרת לכתוב את השיר מנקודת מבט מיוחדת והיא מה קורה אצל תושבי השכונה בזמן התרחשות התאונה ועל ידי בחירה זו היא מחזקת את המסר שברצונה להעביר, את המשכיות החיים למרות מקרים שכאלה ואף את חוסר הידיעה של אנשים רבים.
כלומר, שבאותה עת, אף על פי שקרתה תאונה, אנשים רבים המשיכו חייהם ללא צל של מושג על האירוע.

נחמה הוא שיר מעניין שמתאר את נחמתה של הדוברת מכך שדרווין אף על פי שעסק בתורת מוצא המינים שכלל בין היתר חזקים וחלשים, ברירה טבעית וכדומה, אולי בסתר ליבו קרא רק ספרים עם סופים טובים, כלומר, שביסודו, אף על פי שעסק בנושאים מדכאים, במציאות היה אדם אחר.

מתיאורו של דרווין, שימבורסקה עוברת לתאר דברים כלליים יותר ואת תקוותה שסופם יהיה אחר, כמו יתומים שימצאו משפחה שתאמץ אותם, אלמנות שינוחמו ועוד כהנה וכהנה.

שיר נוסף הוא ״ הכלב של סבך ההיסטוריה״ המתאר את נקודת מבטו התמימה של כלב השייך לבית האצולה במלחמת העולם השניה. ( לדוגמא, הוא מתאר את צלבי הקרס על זרועותיהם כסרטים שחורים)
וכמובן את סופו הטראגי והבלתי נמנע.

אם תשאלו אותי מה השיר האהוב עלי בכרך זה ובספרי שיריה של ויסלבה, לא אדע מה לומר, מבחינתי אני אוהבת את כולם במידה שווה. אם תרצו, ניתן להשוות את השאלה ל- מי אתה אוהב יותר מבין ילדיך?

איך ניתן לבחור? זאת אינני מבינה ולא אבין.

וגם לא אבין את אלה שאומרים שאינם חובבי שירה, הרי שיריה של שימבורסקה אינם סתם ספרי שירה, מבחינתי הם יצירת מופת, יש בהם הכול מהכול: פוליטיקה, משמעות החיים, אנושיות, כאב, היסטוריה ואף מיתולוגיה. רבגוניות בשלמותה.