דרזדן - מיתוסים, עובדות ומוסר ( שלב שני )
את הספר בית מטבחיים -5 של קורט וונגוט, קראתי כהמשך ישיר לספר היסטוריה, דרזדן של פרדריק טיילור. אחריו הרגשתי צורך לקרוא מסמך תיעודי של חייל אמריקאי שהיה שבוי בדרזדן ותעד את זוועת ההפצצה בזווית התבוננות מעניינת מתוך העיר המותקפת, בתוך עולם של זוועות, שמעטים חוו בהיסטוריה האנושית, ששום ספר היסטורי לא יכול לשחזר, ספר שאמור לגעת בעומקי הנפש, בקצוות העצבים החשופים, ובשאלות המוסריות של הקיום האנושי. לכן הצפיות שלי מהספר היו גדלות. אני חייב להודות שהקריאה בתחילת הספר הייתה מאוד קשה, לא בגלל הנושא הקשה, אלא בגלל צורת הכתיבה המבולבלת, המקוטעת הנעה בזמנים, לאחור וקדימה, במשפטים שבורים, קצרים ונוקבים. אל שיא הקושי בקריאה הגעתי כאשר גיבור הספר מדבר על האופן שבו הוא נחטף על ידי חייזרים. לרגע חשבתי שהתבלבלתי ואני קורא ספר של חובב חוצנים בסגנון הכתיבה של יורם קניוק, הבלבול התבהר שנוכחתי לדעת כי את מלאכת התרגום אכן ביצע קניוק, מי שהתאים לתרגם את הספר כמו כפפה ליד, כמי שחווה מלחמה אחרת כפוסט טראומה.
ההיסטוריה של טוראי קורט וונגוט כחייל אמריקאי, שייכת כנראה לאותם רגעים, אותם האמריקאים היו רוצים לשכוח. וונגוט הייה בדיוק שבוע בחזית הבלגית כשהגרמנים תקפו בדצמבר 1944 את בלגיה דרך הארדנים, במבצע בזק שהפתיע את בעלות הברית, האוגדה שלו אוגפה והוכנעה על ידי הגרמנים. וונגוט מספר על המסע האכזרי שלו ושל חבריו מהחזית לגרמניה, על רעב וצמא, והתאכזרות הגרמנים בשבויים. המפתיע בספר, היא התייחסות של וונגוט לעניין שלשמו קראתי את הספר, ההפצצה על דרזדן, אותה הוא מתאר באמצעות מספר משפטים בודדים נטולי דרמה. " דרזדן נהרסה בליל שלוש - עשר בפברואר 1945 ". למעשה וונגוט לא ראה הרבה, אלא את העיר היפה קודם להפצצה, אחר כך הוא שהה במקלט שלו, מרתף בית המטבחיים ומשום כך ניצל. אולי זה יחודו של הספר, ההתייחסות לאירוע המכונן בחייו בתמציתיות, כאילו היה זה דו"ח של אנשי הטייסות, טסתי, הטלתי ופגעתי, כפעולה מכנית, בירוקרטית שאפיינה את הרוטינה הנוראית אליה נכנסה תעשיית ההפצצות של בעלות הברית, שהלכה והסלימה את עצמה באכזריותה, כפעולה עליה לא הייתה כלל שליטה. המלחמה מונעת על ידי הגולם שקם על יוצרו, תעשיית המפציצים החותרת להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הנורא שלה. המלחמה הופכת לפלנטה אחרת, בה אין צודקים, מוסריים, או טובים, אלא רק רוע שסוחף אליו את כל המעורבים. בהיבט הזה אין מנצחים, כולם מפסידים. כשוונגוט יצא מהמקלט שלו השמים היו שחורים מעשן, דרזדן נראתה כמו ירח, האבנים להטו, כל האחרים בסביבה היו מתים.
הספר הוא כלל לא תיעודי, אלה מסע שחציו דמיוני ומיעטו מושתת על הביוגרפיה של וונגוט. הוא כתוב דרך דמותו בילי פיילגרם. הגיבור, חייל לא יוצלח שנישלח לחזית אך נופל בשבי. השם פיילגרם, הוא ביטוי לצליין עולה רגל, העובר בתחנות של סבל. מסעו הוא אודיסיאה בעולם נטול זמנים, שבו אין לאדם יכולת בחירה. הוא יוצא להתחקות אחר מקורות הרוע, ורצון האנושות לאיבוד עצמה לדעת.
צריך לזכור את הרקע שבו נכתב הספר, שנות ה- 60, המלחמה הקרה בעיצומה. על העולם מאיימת סכנה אטומית, בוייטנאם, משכללים את טכניקת ההפצצה של דרזדן, הפעם המטוסים והפצצות גדולים יותר, הנפלם שורף יותר. בתודעת האנושות נחרטה תמונת הילדה הרצה עירומה מבועתת, כניצולת הפצצת נפלם. וונגוט אולי מבקש להציל את העולם, בספר ובהרצאותיו, הוא מציין את 130,000 הקורבנות של דרזדן ( מספר מופרך מיסודו ), את היותה של דרזדן פשע מלחמה. משום כך הוא היה אחד מהגורמים שעיצבו את מיתוס דרזדן, בכוונות טהורות. בפועל הוא שימש גורמים מהימין ומהשמאל, כאלה שניהלו את פוליטיקת הזיכרון, או כאלה שחשבו שאת העולם האכזר אפשר לנצח על ידי עשיית אהבה ולא מלחמה. לשיא החוצפה היגע אחד מהבלוגרים הישראלים שערך השוואה בין דרזדן לעופרת יצוקה ( תתבייש לך ). האמת תמיד מתעתעת, עוברת דרך מיתוסים אותם יוצרים בני האדם לצרכיהם הפוליטיים. וונגוט מאמין בערכים, הוא מבקש להציל את העולם.
בית מטבחיים - 5, הוא טקסט הגותי חשוב, השייך לספרות המחאה הסוערת של שנות ה - 60, זאת שמשקיפה לזוועת מלחמת העולם, ומנסה בכל כוחותיה להימנע מהזוועה הבאה. אני אישית חושב שהוא לא מסוג הספרים ששורדים את מבחן הזמן. לא התרשמתי ממה שהוגדר כהומור מטורף, מבחינתי הספר ממש מדכא. הספר הוא זעקה נגד המלחמות באשר הן. הלוואי והזעקה הזאת הייתה נענית, המציאות מוכיחה שהסקפטיות של וונגוט באשר לטיבו של האדם קיימת בעולמנו בו הרוע לעתים קרובות מרים את ראשו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)
