בית מטבחיים חמש הוא רומן מוזר ואחר. הספר לכאורה קצר ופשוט אך הוא גם ספר מלחמה ומדבר על החיים לפני, בתוך ולאחר מלחמה. הספר נולד מתוך חוויית ההפצצה על העיר דרזדן מנקודת מבט של חייל אמריקאי שבוי, למעשה לכנות אותו חייל כבר די מצחיק שכן בילי פילגרים איננו חייל, הוא חייזר. הסופר לא מנסה לספר סיפור מלחמה במובן הרגיל שקוראי ספרי מלחמת העולם השניה עלולים לצפות לו, במקום זאת הוא מציג תודעה מקוטעת, כזו שמקבלת כמעט בסדר חשיבה מופתי את הזוועות וחיה טרגדיות אישיות אחרי המלחמה לא פחות מאשר בזמן המלחמה.
גיבור הספר, בילי פילגרים כנראה כתוצאה מפוסט טראומה וספרים שקרא, הופך למשוחרר מן הזמן. הוא קופץ בין רגעים שונים של חייו כאילו היו חדרים בניין הרוס בדרזדן. הילדות, השבי במלחמה, החיים הבורגניים לאחריה והמפגשים עם החייזרים מטרלפמדור – הכול מתרחש כמעט בו-זמנית וכך מנסה וונגוט לשזור את הכל על פי מבנה הזמן בכוכב המארח. המבנה של הספר איננו גימיק ספרותי בלבד; הוא מדמה בדיוק את האופן שבו טראומה פועלת. הזיכרון אינו מתארגן כסיפור אלא כהבזקים ובאותו עמוד ממש אפשר להתחיל במקום וזמן איקס ולסיים בוואי. בספר כמו בחיים העבר איננו חולף באמת – הוא חוזר שוב ושוב. כאן מופיעה אחת המניירות המפורסמות ביותר של הספר: לאחר כל מוות כמעט חוזרת ההערה הקצרה, היבשה, האדישה כביכול – “ככה זה”. מישהו מת. ככה זה. עיר נחרבת. ככה זה. מיליונים נמחקים. ככה זה. החזרה הזאת אינה ציניות אלא מנגנון הישרדות נפשי וספרותי. היא מבטאת את חוסר האונים של האדם מול המוות ואת הניסיון הנואש למצוא נוסחה שתאפשר להמשיך לספר למרות הכול.
וונגוט גם לפעמים מבליח בעצמו אל תוך הספר: ״זה הייתי אני״ הוא מציין פה ושם כאילו נותן תוקף לדברים מתוך קול שני.
הכתיבה של וונגוט מצליחה להיות בו-זמנית קלילה ומכאיבה. הוא משתמש בהומור, באבסורד ובמדע בדיוני כדי להאיר את הזוועה מזווית אלכסונית. החייזרים מטרלפמדור, למשל, מציעים תפיסה של זמן שבה כל רגע קיים לנצח. לפי תפיסה זו, אין באמת טעם להתאבל על מוות פשוט משום שהאדם עדיין קיים ברגעים אחרים של חייו. מדובר בפילוסופיה מוזרה ומנחמת אך בעיקר מטרידה מאוד משום שוונגוט מציע נחמה קוסמית אבל גם מבטלת את התקווה לשינוי.

הספר כולו הוא יצירה פוסטמודרנית מובהקת: הוא מערבב אוטוביוגרפיה, סאטירה, מדע בדיוני, זיכרונות מלחמה והרהורים פילוסופיים על זמן ומוות. המספר עצמו נכנס מדי פעם לסיפור כפי שציינתי וכך מזכיר לנו שכל זה נכתב מתוך ניסיון אמיתי להתמודד עם זוועה היסטורית. בכך הרומן אינו רק סיפור על בילי פילגרים – אלא גם על הסופר שמנסה להבין מה קרה לו ולדור שלו.
יש מי שרואים ביצירה הזו גם מקור השראה לסיפורים מאוחרים יותר על דמויות מסתוריות שמגיעות מכוכבים אחרים ומערערות את תפיסת המציאות האנושית, כמו בספר קיי-פאקס. אולם אצל וונגוט החייזרים אינם העניין אלא שהם דרך עקיפה לדבר על טראומה, על זמן ועל חוסר היכולת של בני אדם להבין את המוות.

בסופו של דבר בית מטבחיים חמש הוא ספר עצוב מאוד, אך גם צלול ומדויק באופן כמעט אכזרי. בעיית הרוע האנושי היא מפתח להפנמת הספר והתוצאה? תודעה שבורה שמנסה להמשיך לדבר למרות הכל, גם כשמישהו מת, העולם ממשיך וכמו שהספר חוזר ומזכיר לנו, באותה פשטות מטרידה: ככה זה.

הציון שלי לספר: 8/10
בעוד שאני ממליץ מאוד לקרוא את הספר הוא בהחלט לא ספר חובה. הוא ספר שאני קורא בתוך המסע הארוך והמייגע להר הקסמים של תומאס מאן. הספר עזר לי לעצור מדי פעם ולהרהר בהר הקסמים מתוך ספר שונה מהותית בפשטות, בכך שדברים בעצם קורים ובעובדה שניתן לספר המון בקצרה. ספר נהדר אך לא ספר היסטורי או מלחמתי מדי.

עלילה, דמויות, שפה קולחת, הומור פרוע, פנטזיה חסרת גבולות והיגיון - אלו רק הרכיבים. לאפות בתנור של טראומה עמוקה וזעזוע מיכולות ההשמדה וההרס של האנושות בטמפרטורה של מאה אלף מעלות ולהגיש רותח.
בון אפטיט

דרזדן - מיתוסים, עובדות ומוסר ( שלב שני )

את הספר בית מטבחיים -5 של קורט וונגוט, קראתי כהמשך ישיר לספר היסטוריה, דרזדן של פרדריק טיילור. אחריו הרגשתי צורך לקרוא מסמך תיעודי של חייל אמריקאי שהיה שבוי בדרזדן ותעד את זוועת ההפצצה בזווית התבוננות מעניינת מתוך העיר המותקפת, בתוך עולם של זוועות, שמעטים חוו בהיסטוריה האנושית, ששום ספר היסטורי לא יכול לשחזר, ספר שאמור לגעת בעומקי הנפש, בקצוות העצבים החשופים, ובשאלות המוסריות של הקיום האנושי. לכן הצפיות שלי מהספר היו גדלות. אני חייב להודות שהקריאה בתחילת הספר הייתה מאוד קשה, לא בגלל הנושא הקשה, אלא בגלל צורת הכתיבה המבולבלת, המקוטעת הנעה בזמנים, לאחור וקדימה, במשפטים שבורים, קצרים ונוקבים. אל שיא הקושי בקריאה הגעתי כאשר גיבור הספר מדבר על האופן שבו הוא נחטף על ידי חייזרים. לרגע חשבתי שהתבלבלתי ואני קורא ספר של חובב חוצנים בסגנון הכתיבה של יורם קניוק, הבלבול התבהר שנוכחתי לדעת כי את מלאכת התרגום אכן ביצע קניוק, מי שהתאים לתרגם את הספר כמו כפפה ליד, כמי שחווה מלחמה אחרת כפוסט טראומה.

ההיסטוריה של טוראי קורט וונגוט כחייל אמריקאי, שייכת כנראה לאותם רגעים, אותם האמריקאים היו רוצים לשכוח. וונגוט הייה בדיוק שבוע בחזית הבלגית כשהגרמנים תקפו בדצמבר 1944 את בלגיה דרך הארדנים, במבצע בזק שהפתיע את בעלות הברית, האוגדה שלו אוגפה והוכנעה על ידי הגרמנים. וונגוט מספר על המסע האכזרי שלו ושל חבריו מהחזית לגרמניה, על רעב וצמא, והתאכזרות הגרמנים בשבויים. המפתיע בספר, היא התייחסות של וונגוט לעניין שלשמו קראתי את הספר, ההפצצה על דרזדן, אותה הוא מתאר באמצעות מספר משפטים בודדים נטולי דרמה. " דרזדן נהרסה בליל שלוש - עשר בפברואר 1945 ". למעשה וונגוט לא ראה הרבה, אלא את העיר היפה קודם להפצצה, אחר כך הוא שהה במקלט שלו, מרתף בית המטבחיים ומשום כך ניצל. אולי זה יחודו של הספר, ההתייחסות לאירוע המכונן בחייו בתמציתיות, כאילו היה זה דו"ח של אנשי הטייסות, טסתי, הטלתי ופגעתי, כפעולה מכנית, בירוקרטית שאפיינה את הרוטינה הנוראית אליה נכנסה תעשיית ההפצצות של בעלות הברית, שהלכה והסלימה את עצמה באכזריותה, כפעולה עליה לא הייתה כלל שליטה. המלחמה מונעת על ידי הגולם שקם על יוצרו, תעשיית המפציצים החותרת להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הנורא שלה. המלחמה הופכת לפלנטה אחרת, בה אין צודקים, מוסריים, או טובים, אלא רק רוע שסוחף אליו את כל המעורבים. בהיבט הזה אין מנצחים, כולם מפסידים. כשוונגוט יצא מהמקלט שלו השמים היו שחורים מעשן, דרזדן נראתה כמו ירח, האבנים להטו, כל האחרים בסביבה היו מתים.

הספר הוא כלל לא תיעודי, אלה מסע שחציו דמיוני ומיעטו מושתת על הביוגרפיה של וונגוט. הוא כתוב דרך דמותו בילי פיילגרם. הגיבור, חייל לא יוצלח שנישלח לחזית אך נופל בשבי. השם פיילגרם, הוא ביטוי לצליין עולה רגל, העובר בתחנות של סבל. מסעו הוא אודיסיאה בעולם נטול זמנים, שבו אין לאדם יכולת בחירה. הוא יוצא להתחקות אחר מקורות הרוע, ורצון האנושות לאיבוד עצמה לדעת.

צריך לזכור את הרקע שבו נכתב הספר, שנות ה- 60, המלחמה הקרה בעיצומה. על העולם מאיימת סכנה אטומית, בוייטנאם, משכללים את טכניקת ההפצצה של דרזדן, הפעם המטוסים והפצצות גדולים יותר, הנפלם שורף יותר. בתודעת האנושות נחרטה תמונת הילדה הרצה עירומה מבועתת, כניצולת הפצצת נפלם. וונגוט אולי מבקש להציל את העולם, בספר ובהרצאותיו, הוא מציין את 130,000 הקורבנות של דרזדן ( מספר מופרך מיסודו ), את היותה של דרזדן פשע מלחמה. משום כך הוא היה אחד מהגורמים שעיצבו את מיתוס דרזדן, בכוונות טהורות. בפועל הוא שימש גורמים מהימין ומהשמאל, כאלה שניהלו את פוליטיקת הזיכרון, או כאלה שחשבו שאת העולם האכזר אפשר לנצח על ידי עשיית אהבה ולא מלחמה. לשיא החוצפה היגע אחד מהבלוגרים הישראלים שערך השוואה בין דרזדן לעופרת יצוקה ( תתבייש לך ). האמת תמיד מתעתעת, עוברת דרך מיתוסים אותם יוצרים בני האדם לצרכיהם הפוליטיים. וונגוט מאמין בערכים, הוא מבקש להציל את העולם.

בית מטבחיים - 5, הוא טקסט הגותי חשוב, השייך לספרות המחאה הסוערת של שנות ה - 60, זאת שמשקיפה לזוועת מלחמת העולם, ומנסה בכל כוחותיה להימנע מהזוועה הבאה. אני אישית חושב שהוא לא מסוג הספרים ששורדים את מבחן הזמן. לא התרשמתי ממה שהוגדר כהומור מטורף, מבחינתי הספר ממש מדכא. הספר הוא זעקה נגד המלחמות באשר הן. הלוואי והזעקה הזאת הייתה נענית, המציאות מוכיחה שהסקפטיות של וונגוט באשר לטיבו של האדם קיימת בעולמנו בו הרוע לעתים קרובות מרים את ראשו.

גיליתי חרג'וק מעוך בעובי של דף נייר אחרי שהורדתי לידיי את הספר מהמדף. הרהרתי לעצמי אם הוא קיים שם עוד מימי קדם בחנות הספרים, מה שסביר מאוד כי טבען של חנויות יד שנייה להוות מקום בטוח לחרג'וקים. אך יתכן גם שהחרגו'ק נולד בצפון הארץ מקום משכני ונכנס לסוף הספר משהיה מונח בביתי על המדף. זאת לעולם לא אדע, מה גם שמר חרק ג'וק כבר היה מת ולא יכולתי לשאול אותו.

מסתבר שאפילו בילי פלגרים גיבורו המעוות של וונגוט לא היה יכול לעולם לשאול את כבוד החרגו'ק, אפילו שיכל לנסוע בזמן. יורם קניוק שבדיוק לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרו "היהודי האחרון", תרגם את הספר הזה. אפילו שאין מתאים מקניוק לתרגם את וונגוט ובמיוחד את הספר הזה המלא בסלנגים אמריקאים, אפילו הוא בגדולתו לא יכל לתרגם את הספר בלי שתהיה תחושה של החמצה מסויימת.

ראו הוזהרתם: אם יש לכם שליטה טובה באנגלית, יהיה זה חטא להחליט מראש לקרוא את הספר בעברית. העברית שלנו לא יכולה להגיע עד גבולות הסלנג האמריקאי כפי שוונגוט כותב אותו. אף מתרגם ולו הטוב והאדיר ביותר לא יוכל למלא את מלאכת התרגום בדרגת מצויינות, משום שבלתי אפשרי לעשות זאת. הרבה מאוד פעמים תוך כדי הקריאה יכלתי לדמיין לעצמי את המשפט המקורי באנגלית האמריקאית, שמה לעשות, לפעמים היא מלאה בגסויות. לכן מספיקה לי רק דוגמא אחת, וייסלחו לי קוראי סימניה המכובדים, אך אזיז לרגע את כבודכם הצידה כי זוהי הדוגמא הטובה והממחישה ביותר. זוהי הגירסה העברית והעלובה: "מדוע שלא תלך ותזיין את עצמך?" ובאנגלית כמובן, זה נשמע הרבה יותר טוב ואמין: "Why don't you go and fuck yourself?". וכהנה בשימוש במושג jesus שתפקידו לתאר איזו תמיהה או התפעמות באנגלית. בעברית מנגד כאשר המילים "ישו המשיח" יופיעו לפני עיקר המשפט זה יהיה מוזר מאוד. מוזוריות כאלה הן בלתי נמנעות במלאכת התרגום של ספר כזה.
בכל זאת אני מניח שצריך לתת לקניוק אות כבוד על שהצליח להעביר די בהצלחה את האווירה הקלילה והקומית שבה וונגוט כותב. אולי זו אפילו התוצאה הטובה ביותר בעברית שהייתה יכולה להיות. רק חיסרון אחד שהיה יכול להיות יתרון: צריך ניקוד לפחות בשתי מילים- דרדזן, וטרלפמדור. הייתי צריך להיעזר בויקיפדיה בערך האנגלי כדי לדעת איך הוגים את השמות הללו, אולי בהוצאה החדשה של הספר זה תוקן.

אם תנסו לחפש איזשהו כיף במלחמת העולם השנייה, ככל הנראה תמצאו אותו רק בספר הזה. הספר מבסס תפיסה שההיסטוריה היא בעצם לא דבר כל-כך רציני ואין לנו להתייחס למוות אלא באדישות מסויימת. הספר הזה מבוסס על פרטים אוטוביוגרפים, וונגוט בלי בושה יורד על על השבי שלו עצמו בדרזדן גרמניה ועל ההפצצה הגדולה שהייתה שם. האמת היא שהציפיות שהיו לי מהספר הזה התחילו להתגשם רק בערך בעמודים 70-80. עד אז היה לי הרושם שזה ספר "נחמד", לא מתקרב לרושם שעשה עליי ספרו האדיר ביותר של וונגוט ואחד הספרים האדירים שלדעתי נכתבו "עריסת חתול". אבל ככל שהתקדמתי התמלאתי בתחושת סיפוק, והבנתי את מכלול הדברים.

וונגוט מציג תפיסת זמן שבמחשבה ראשונה היא נראית לגמרי מגוחכת, אבל כשחושבים על זה שוב, התפיסה הזו לא הרבה פחות סבירה מהתפיסה שאומרת שיש אלוהים. וונגוט לא יעיד על תפיסתו שהיא אמיתית כשם שהוא לא יגיד שיש אלוהים, אך היא בהחלט שווה מחשבה. כשבִּילי פילגרים נחטף על ידי חייזרים (הטרלפמדורים) הוא שואל "מדוע אני?" והם אומרים לו "מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים. האם ראית אי-פעם חרקים לכודים בענבר? (אבן חן עשויה משרף עצים מאובן)... ובכן, הנה אנחנו כאן, מר פילגרים, לכודים בענבר של הרגע הזה, אין מדוע".

אנחנו רגילים לחשוב על זמן כדבר נצחי שנמשך והולך רק קדימה אפילו בלי לדעת אם יש לו ראשית, אבל קדימה הוא בטוח הולך. וכל מה שהיה בעבר, או שהוא עדיין קיים ויגווע או שכבר אינו קיים והוא שמור רק בזיכרון שלנו. אם אפילו בזיכרון הוא לא שמור עולה שאלה פילוסופית גדולה מאוד אם הוא אכן היה קיים.
הזמן כפי שהוא מוצג בספר הזה הוא כמו סליל של סרט. ברגע שראית רגע מסויים ועברת לרגע הבא לא הושמד הרגע הקודם, הוא עדיין קיים על הסליל. ניתן להריץ אחורה ולראות את אותו הקטע שוב ושוב. לסרט יש התחלה וסוף ומבחינה זו הוא לא חי לנצח נצחים, אבל הוא קיים לנצח נצחים בתוך גבולותיו. אפשר לראות אותו ולחוות אותו עוד פעם, ועוד פעם. מה שאומר שהסרט כבר מוכן מראש, ונעבור מהאנלוגיה לפשט, חיינו הם גורל מוכתב מראש. כל רגע שיש לנו בחיים, כל הווה, מהרגע שהוא נהפך לעבר, הוא אינו עבר כבר ולא נמצא, אלא הוא עדיין קיים בתוך הזמן. הזמן הוא בעצם מערכת data, עם נתונים טבועים בה מראש. כל רגע שלנו בחיים בעצם שמור בתוך מערכת הזמן ואנחנו יכולים לחזור אליו, אם כי לא נוכל לשנות את מה שעשינו בעבר, אלא רק לעבור את אותה הסיטואציה בדיוק כפי שקרתה. נוכל לדלג מסיטואציה אחת לאחרת, כמו בסרט. כך בילי פילגרים לומד מהטרלפמדורים לנסוע בזמן ולעבור כל הזמן בתחנות החיים שלו, שהם כבר תבנית קבועה מראש שהוא לא יכול לשנותה, רק לחיות את תחנותיה עוד פעם. כמו שוונגוט מסביר "בין הדברים שבילי פילגרים לא יכול היה לשנותם היו העבר, הווה, והעתיד".

וונגוט לא באמת טוען שיש לאדם נפש שיכולה לבחור היכן למקם עצמה בתוך הסליל שלה כל פעם מחדש. אבל חידת הזמן היא כה גדולה ואנחנו כה קטנים לעומתה, שאני בעצמי כן מוכן לקבל את האפשרות שהזמן לא בהכרח הולך רק קדימה ואת האפשרות שלזמן יש מימדים שונים שאנו בני האנוש לא מכירים אותם. כיום מדברים על כך שאם נעבור דרך חור שחור נעשה בעצם מסע בזמן. יכול להיות שהזמן הוא דבר שפועל במימדים שונים שאין לנו ולא יכול להיות לנו שום מושג על קיומם, מה שגורם לנו להיהפך לעוד יותר קטנים ממה שהננו כבר בזמן יחיד. אם הזמן שלנו הוא איננו הזמן היחיד ויש לו עוד מימדים נוספים, אנחנו לא היחידים שתופסים חלק בגדולה, יש גדולות נוספות שגורעות מהייחודיות של הזמן שלנו. וונגוט גורם (לי לפחות) לתהות על הדברים האלה.

דרך התזה הזו וונגוט מנסה להמחיש תזה שהיא הרבה יותר "מציאותית" ומחוברת לזמן שלנו ולחיים שלנו: לחיים ולהסטוריה אין מובן. דברים שקורים שאנחנו קוראים להם נוראיים, קורים בדיוק באותה מידה שדברים שאנחנו נקרא להם טובים קורים. אין הבדל משום בחינה בין מהלך היסטורי כזה ובין מהלך היסטורי אחר. באופן זה וונגוט מתאר תחושת חוסר אונים בחוויותיו במלחמת העולם השנייה. הפצצתה של דרזדן שנהרגו בה עשרות אלפי אנשים (וונגוט בספר כותב מאות אלפי אנשים כדי להנכיח את הסיפור שלו), עבודת פרך בבית מטבחיים חמש, מוות של חבר לקרב, כל אלה קורים פשוט, אם נשאל מדוע, לא נקבל תשובה. באותה מידה נשאל- מדוע בעצם יש חיים? והרי אין תשובה לזה- מדוע בכלל שיהיה משהו? הטרלפמדורים מלמדים את פילגרים שאין טוב ורע, יש רק תופעות, יש רק חיים, ובתוך החיים אין טוב ורע. בין אם הכל קבוע מראש, ובין אם שום דבר לא קבוע מראש. וונגוט כותב בכל פעם שמת מישהו או שהוא מזכיר דבר נורא- "ככה זה" (so it goes). מה שכל-כך נורא במלחמה הזו שהיא נראית כמו דבר גדול מאוד שמתרחש, אבל אם יש מימדים של זמן, אם אפשר לעבר ביניהם, אם המעבר הזה על הסליל הוא נצחי, המלחמה לפתע נראית כמשהו שלא צריך לתת לו הסבר. וכך נולדים ביטויים כמו "ככה זה", שעולים בספר כל הזמן.

כשדבר "רע" מתרחש אנחנו רגילים לשאול "מדוע?", עם זאת כשקורה משהו טוב אנחנו נמנעים מלשאול זאת. מדוע אנחנו נוהגים כך? הרי זו תופעה וזו תופעה. כשאנחנו רואים דבר טוב אנחנו לא מחפשים סיבות, זאת משום שהטוב מעניק לנו סיפוק ממה שאנחנו רואים. אם מה שאנחנו רואים הוא טוב, אין צורך להעמיק בו ולשאול עליו שאלות. מנגד אם משהו רע קורה, אנחנו מייד שואלים למה הוא קורה. בעצם אנחנו מניחים הנחה לא הגיונית בעליל- את מושג ה"סיבה" אנחנו מזהים עם המושג "טוב". אמרנו סיבה אמרנו בעצם "סיבה מוצדקת". הסיבה של הטוב היא לטעמנו כל-כך ברורה מאליה, היא בעצם התחליף למילה "טוב". את הרע מנגד איננו מבינים, איננו מבינים את "סיבתו", איננו מבינים למה הוא קורה, איננו מסוגלים לתרץ את הסיבה שיש מאחוריו. לכאורה אם למשהו יש סיבה הוא דבר מוצדק, ואז אנחנו שואלים את עצמינו איך הרע יכול להיות מוצדק, הרי גם לו צריכה להיות סיבה.

וונגוט חווה את העולם בצורה שאין "סיבה". זה מה שהטרלפמדורים מלמדים את בילי פילגרים. תופעה "טובה" ותופעה "רעה" שתיהן שוות, שתיהן תופעות שקורות במסגרת החיים וההיסטוריה. זה לא שהתופעות הטובות באות ממקור אחד והתופעות הרעות באות ממקור אחר, אין מקור של טוב בגלקסיה ומקור של רע בגלקסיה שמזינים את החיים שלנו, ואיננו חיים את השילוב של שניהם. היקום הוא המקור האחד להכל, כל התופעות נובעות מאותה התופעה ולכן הן שוות זו לזו ואינן נבדלות זו מזו. לכן אין להן שום מובן מוסרי ואין בהן שום טוב ורע. לכן, או שנשאל על הסיבה לכל דבר כמו אנשים טפשים, או שפשוט נפסוק שאין סיבה. זוהי התשובה היחידה שבאמת מתקבלת על הדעת. על זה קורט וונגוט מתבסס בכותבו על חייו הבלתי סיבתיים שלו כמו של כולנו- "בית מטבחיים חמש". זו הדרך להבין את האירועים ה"נוראיים" ביותר, כמו הדרך שלנו להבין את האירועים ה"רגילים" ביותר. אגב גופתו של החרג'וק בינתיים נשמטה מהדפים והוא נעלם. ככה זה.

הפוך הותיר אותי הספר הזה. מבולבל ומבוהל. לועס ובולע, אך לא מעכל. לפחות לא בינתיים. נראה בעוד כמה ימים. מצד אחד, מובן שמדובר בספר "שונה"; סגנון הכתיבה המיוחד (עוד אנדרסטייטמנט, הפעם מהגיהנום) של קורט וונגוט זה משהו כל כך ישיר ובוטה, כמעט אינפנטילי, שלפעמים אתה נאלץ לחשוב לעצמך, תוך כדי קריאה, איך הוא בכלל הרשה לעצמו לכתוב ככה ? כמו יומן-זכרונות של ילד; לכאורה לא מובנה, לעיתים לא קוהרנטי, הבזקים-הבזקים של מחשבות, תובנות, מצבים מעורפלים בזמנים משתנים, הלוך ושוב, עם התבהרות מסויימת בסביבות עמוד 100, כלומר אחרי שני-שליש מהספר. חיפשת תיאורי נוף וטבע טבולים בפיוטיות משובבת ? הצחקת בגדול; חשבת למצוא קינה כואבת על עתידה של האנושות, מנוסחת בליריות מתפרצת ? פחחח כפול שלוש... אין, הכל בבום-טראח לפנים ותגיד תודה, הקורא, שריחמתי עליך עם תיאורי הזוועות בדרזדן, למה אם הייתי כותב באמת הכל (אבל ה-כ-ל), היו מטיסים את הספר שלי סופית למדף "הסנאף", אי שם באגף המוסתרים, מאחורי הדלפק למטה...

מצד שני, איך נקרא אחד מתקליטיו המוצלחים של אלביס פרסלי זצ"ל ? "100 מיליון מעריצים אינם טועים"... וזהו הדין גם לגבי הספר "בית מטבחיים 5", שחורך כבר למעלה מארבעה עשורים את צמרת מכירות הספרים בעולם כולו ושמצוטט דרך קבע בכל רשימות "100 הטובים ביותר" המוערכות, למי שאוהב הוכחות סטטיסטיות, או טוען שאפשר ללמוד מהן משהו. אם כבר מסקנות ראשוניות, הרי שניתן לומר כי קהל קוראי הספרים בעולם הוא כנראה פחות מטומטם ממה שעשויים היינו לחשוב, למשל, עקב מציאת שמם של ספרים מסויימים-אחרים בצמרות הרשימות הללו. מסתבר שגם מקום לתחכום ואף לאנינות יש ויש. אושר גדול.

מצד שלישי, ברור שוונגוט עובד עלינו. הוא כאילו מנסה לבלבל אותנו עם תיאורי יום הדין שלו, עם האדישות של גיבוריו למוות ולהשלכותיו, עם מסקנת הסאב-טקסט שלו, שבאה להצביע על אפסיותם של החיים נוכח טירוף המלחמה, אבל אפילו קורא הדיוט במיוחד יוכל להבחין "בתרמית" ולא יזדקק לויקיפדיה שתספר לו על דעותיו ההומניסטיות של וונגוט, שבשמן הטיף מעל דוכני נואמים בכל פינות הגלובוס, עד שמצא את מותו בדרך מטומטמת במיוחד. ככה זה. רק שהבחירה שלו להעברת המסר היא, כאמור, טיפול בהלם. מכות חשמל בעצמות מהסרטים ומקלחות קרות בסיוע זרנוקים של כיבוי אש מיד אח"כ.

מצד רביעי, אפשר להבין, כבר מקריאת רבעו הראשון של הספר, כיצד בדיוק הצליח וונגוט לקומם עליו ועל ספרו מאות אלפי קוראים בעולם, שעה שהוא לוקח את איצטלת ההומניות שלו צעד אחד רחוק מדיי ושוכח את אחד העקרונות החשובים בדוקרטינת המלחמה של ארץ מוצאו (אף כי לא תמיד יושמה, יש להודות : הירושימה ונגסקי, יש צורך להזכיר ?) -המידתיות- ועורך הקבלה בין הפצצת דרזדן על 25,000 הרוגיה, עם זוועות השואה, לרבות פס הייצור הנאצי שהפיק סבונים ונרות משומן קורבנותיו... הלו, גם אני הומניסט, אבל יש לי גבולות...

לסיכום : ספר טוב, בנוי בצורה מרתקת, הזכיר לי בעיקר, משום-מה, את ספרו הנודע של האנתר תומפסון "פחד ותיעוב בלאס וגאס" (נושאי כתיבה שונים בתכלית, אך דמיון רב בסגנון המטורף/סכיזופרני) וגם קצת את -אהמ- המערכון הגדול "קרקר נגד קרקר" של הגשש החיוור ("חייזרים, אמייט, מה יש לי, מה אין לי..."), כך שיש למה לצפות.

ספר מבלבל מעט, ולכן דירגתי אותו בחמישה כוכבים.
וזה חלק מהיופי של אומנות מקורית, מקורית באמת ומודרנית.
כל שינוי, כל דינמיקה ,תזוזה, כל חידוש מוביל תחילה לבילבול, אם אמן באמת מבטא עצמו ויוצר ביטוי ייחודי לנקודת מבטו - הקהל ייצטרך להיכנס לפזה שלו ולהתאים עצמו בכדי להגיע להבנה וזה לא קל כלל וזה נפלא.

הספר מעולה ,קשה לשכוח אותו גם לאחר תקופה.
המבנה הקלאסי של הסיפור 'נשבר' בבית מטבחיים-חמש
ובמקום אנו מדלגים ממקום למקום, זמן לזמן ואפילו למיימדים אחרים.
הוא מצליח לשבור מוסכמות ונוסחאות והופך לייחודי לא רק בגלל תוכנו המרתק אלא גם בגלל צורתו ומבנהו.
דרך מבנה הרומאן עצמו הוא מצליח לבטא - חלקים של זכרונות, סיוטים מהמלחמה ואולי גם שברים שלו עצמו וההרגשה הפוסט-טראומתית של חייל החזר ממלחמה.
הרבה ציניות וחוש הומור שחור נודפות ממנו, ציניות של איש עייף שעבר הרבה ונשמע שלא מנבא הרבה טוב בשביל מיננו, אבל הביקורתיות שלו היא סימן לעתיד טוב יותר אולי בכל זאת.
הרבה אתוסים שנשברים והרבה תמימות שנאבדת..
ספר מרתק, מרגש ומעורר מחשבה.

אם צריך לקרוא ספר אחד על מלחמת העולם השניה, זה הספר הזה. דווקא בגלל שהוא פרוזה כל כך לא סטדנרטית. התחושה היא שוונגוט מדבר היישר לתוך המוח, בלי להתעכב בכלל על שלבים שונים של עיבוד. סיפור שאי אפשר להניח מהיד, עם עוד זוית, אנושית וכמירה, על זוועות של מלחמה ומה שקורה בעולם אחריה.

כשקראתי את הספר לראשונה בגיל 17 קיבלתי כפה והתהפך לי המוח. לא פגשתי ספר כזה לפני כן, ומאז, 6 שנים לאחר מכן, אני עדיין מוקיר אותו ושומר לו פינה חמה במיוחד בשבילו ורק מחכה לזמן שיהיה לי האומץ לקרוא אותו שוב.
השילוב של סיפורו האוטוביוגרפי של וונגוט בתור חייל בדרזדן, האלמנטים המד"בים והפילוסופיה של הספר באמת שהעיפו את המוח שלי באותם ימי נעורים שהם קראתי את הספר, למחוזות רחוקים כל כך שהיווה את אחד הטריגרים היותר משמעותיים שגרמו לי להתאהב כל כך בעולם הספרות החל מאותה תקופה.
ספר עצום!

קורט וונגוט היה חייל אמריקאי באירופה במלחמת העולם השנייה , שנשבה בידי הגרמנים וכשבוי מלחמה שהה בדרזדן בעת הפצצתה והחרבתה בידי בעלות הברית.
ספרו בית מטבחיים חמש הוא מעין ביוגרפיה וביקורת על מלחמות בכלל ועל הפצצת דרזדן.
ספר מעניין וטוב. הביקורת כתובה בהומור מסויים ונוקבת במהותה.