בהתחלה, כששמעתי עליו לראשונה, הוא נשמע לי משעמם, אמרתי לעצמי שאני לא אקרא אותו.
אבל ההתלהבות עליו גדלה ושמעתי עליו יותר ויותר, ובסוף עמדתי מול המדף בספריה, מול הספר הדק באופן מפתיע (260 עמודים בלבד) בוהה בו, ובסוף, בהחלטה זריזה של 'מה שיהיה יהיה' לקחתי אותו.
בואו נתחיל מהעובדה שלקח לי שבוע שלם לקרוא אותו, יחסית לספר כזה, זה המון זמן.
בשלושים עמודים הראשונים כבר גיבשתי דעה מלאה על הספר.
לא הצלחתי להתחבר לאנדר לאורך כל הספר, הוא לא חווה רגשות חוץ מאדישות ושנאה, הוא היה קר ומחושב, ולא משנה כמה ניסיתי. לא הצלחתי להתחבר אליו בכלל.
העלילה התקדמה מהר מאוד ומצאתי המון חורים בעלילה, זה היה מהר מדי בשבילי, עברו ארבע שנים רק בחצי ספר! זה לא עזר לי להתחבר לשאר הדמויות, כי כשמצאתי דמויות שחיבבתי יותר הן פשוט נעלמו מהרקע תוך חצי פרק.
המון פרטים לא היו לי מובנים, דברים טכניים כאלה, תמיד אני פחות מבינה דברים כאלה, אז יכול להיות שזו רק אני.
אהבתי את ולנטיין, היא היתה דמות שאי אפשר שלא להתחבר אליה, האהבה הזו שלה לאנדר, גם אחרי שהוא התנהג אליה בצורה אדישה ומגעילה (לדעתי לפחות), כשהם נפגשו. היא אהבה אותו. היא פשוט דמות למופת.
למרות כל המגרעות שציינתי, הכתיבה הייתה דווקא נחמדה מאוד, והרעיון, למרות הנדושות, מבוצע בצורה מקורית להפתיע שמצאה חן בעיני.
הייתי מדרגת אותו כטוב, אבל לא יותר מזה, אם העלילה היתה נמשכת באותו קו.
ואז הגיע הסוף, ושינה את הכל.
לעולם לא חשבתי שדעתי על ספר תשתנה רק בגלל ארבעים העמודים האחרונים.
בשיעור היום בבוקר, כשדיברו על הטיול השנתי שאני לא עומדת להשתתף בו, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. המשכתי עד לשיעור מדעים המייגע, נחושה לסיים את הספר היום ולהתחיל עם כתיבת הביקורת.
ואז הגיע הסוף, קרה הדבר האחרון שציפיתי שייקרה, לא נראה לי שמישהו היה מצפה לסוף כזה.
הייתי בהלם מוחלט.
סיימתי את העמוד האחרון, נשימה כבדה, מסלקת את הדמעות שהתחילו לצוץ, סוגרת את הספר. מסתכלת מסביבי על הכיתה. ולרגע הכל נראה חסר משמעות. רק המשחק של אנדר שם. רק וולנטיין, רק אנדר, רק הבאגים.
אני שונאת את הספר הזה, אני מתעבת אותו, אבל בו זמנית אני אוהבת אתו, הוא מדהים.
תקראו, אולי תתאכזבו, אולי תתאהבו, אולי תשנאו ואולי תאהבו.
אבל אני מבטיחה לכם.
שאת הספר הזה לא תשכחו


















