אז אני לא כותבת בדרך כלל ביקורות על ספרים, אבל בגלל שזה ספר חדש ואף אחד עדיין לא כתב פה כלום החלטתי שהגיע הזמן לנסות, מקווה שלא תסבלו מימנה יותר מדי.
~יש סיכוי לספוילרים זעירים~
חיפשתי ספר חדש לקרוא וכך, נתקלתי בספר "לבי חורים שחורים אחרים" של <mark>יסמין ורגה</mark>.
מקריאה מרפרפת מאחורי הספר ישר עלתה בי התעניינות לקרוא אותו. כמו אזל,גם אני תלמידת פיזיקה בתיכון [י"א] שאוהבת את המקצוע. אומנם היא מתמודדת עם

אני לא אדם דכאוני, אף פעם לא הייתי כזו. ואני די בטוחה שאם תבקשו מהחברים שלי לתאר אותי, הם יגידו שאני אופטימית ושמחה.
ואני לא באמת מכירה את התחושה הזאת של דיכאונות, את התולעת השחורה הזאת, כמו שמתואר בספר, שבולעת את כל הדברים השמחים.
אבל בכל זאת, כמו לכל בן אדם אחר, גם לי יש את התקופות האלה של העליות והירידות, הזמנים שבהם דברים מסתדרים יותר ודברים מסתדרים פחות.
וגם אצלי, ברגעים אפלים במיוחד, אנ

מכיוון שהספרים שאני קוראת רובם ככולם מצריכים מחשבה עמוקה ושלל אנרגיות נפשיות, חשבתי שיהיה נחמד להתאוורר קצת עם ספר קליל וזורם. ומה יותר מתאים להגדרה זו מאשר ספר העוסק באובדנות של בני נוער..?


אזל היא נערה אמריקאית ממוצא טורקי בת 16, חובבת פיזיקה, מוסיקה קלאסית ובעלת חוש הומור אירוני. אביה של אזל כלוא בבית-הסוהר באשמת פשע נוראי, והיא מתגוררת עם אמה, אביה החורג ושני אחיה למחצה. אזל עובדת כנציגת

אני חייבת לומר שקראתי הרבה ספרים מהסגנון הזה, ספרים שמדברים על דכאון והתמודדות של בני נוער עם הכאוס שיש להם בראש.
אני לא יכולה לומר שאני בהכרח הבנתי את הדמויות, או שאני מצליחה להבין את הפעולות שלהן, אבל דבר אחד כן יש לי במשותף איתם, שאני מפחדת לדבר על מה שעובר לי בראש.
התחלתי לחשוב על מוות מלפני 4 שנים, וככל שהכרתי בודדים שהרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם המחשבה הזו נעלמת עד שהיא כמעט לא נמצאת יותר