<mark>סאלי גרדנר</mark> היא סופרת בריטית.
אז לכן בית הספר שלי הזמין אותה אליו, לספר על הספר שלה וגם עליה.
<mark>סאלי גרדנר</mark> סבלה בילדותה מדיסלקציה קשה. היא לא ידעה לקרוא עד שהייתה בת ארבע עשרה. זה מטורף. אם אני הייתי לומדת לקרוא רק בגיל ארבע עשרה לא הייתי יודע לקרוא היום. שזה מטורף.
היא ספרה עד כמה קשה היה לה לקרוא ולכתוב. שהמילים היו מסתחררות, מסתובבות ומתהפכות, והעיניים שלה לא הצליחו לקלוט אותן ולהפוך און מאו

תרשו לי להתחיל עם ציטוט שכתבתי פעם לאפרתי:
" גם לי קורה שאני מאשימה את עצמי בבחירת ספר גרוע.
אבל מה לעשות לפעמים זה קורה. אם כל הספרים בעולם היו רק טובים
היה משעמם פה בסימניה."

זה התחיל כמו עוד ספר טיסה נחמד שרציתי לקחת איתי לחופשה אירופאית קצרה שיצאנו אליה כמה חברים. זה היה לי ברור שלא אצליח לקרוא במהלך החופשה ואת הספר בחרתי עבור מטרה אחת ויחידה- לקרוא בטיסה.

מסופר על סוג של עולם עתידנ

אחרי שסיימתי לקרוא את "ירח שבור", הייתי חייבת לראות קצת "סיפורה של שפחה" כדי להירגע.
כן כן. קראתם נכון. ראיתי סדרה העוסקת בחברה תיאוקרטית, קיצונית וטוטליטרית אשר גיבורתה נאנסת כעניין שבשגרה כדי להפיג מהמתח שנוצר בעקבות קריאת ספר המשווק לבני נוער.

ייחודו של "ירח שבור" אינו האכזריות שבו, או העלילה הלא-מאוד סבוכה, אלא בקולו של המספר - סטנדיש. "חיים ומוות ביד הלשון" נאמר, וכך גם ספר זה קם ונופל על

אני חושבת שכולנו יכולים להסכים על זה שספרי דיסטופיה לנוער זה נושא חרוש לגמרי שכבר איבד את כל הפואנטה שלו וצריך סופר עם כישרון ורעיון מטורף כדי שאולי - רק אולי - יוכל להיכתב ספר דיסטופיה לנוער שלא יקבל ישר את התגית "מועתק" ו"חרוש"
ובכן, גם ירח שבור לא מצליח לגמרי להתחמק מהתגית הזאת. ובינינו, אם הייתי יודעת שהוא ספר דיסטופיה לפני שהשאלתי אותו מהספרייה - לא הייתי נוגעת בו בכלל וכנראה גם לא קוראת אות