פקק ונהגים עצבניים. רדיו קולני שבו שדרינו עובר מכתבינו לענייני משהו לכתבינו לענייני מישהו. נסיעת בוקר שגרתית באוטובוס. בוקר שגרתי פחות עם דקירות צוואר ודריסות מותניים. המציאות הלבנטינית עכורה. פתרון לא נראה באופק. ואז אני עושה את מה שאסור לישראלי הגון לעשות. יורד מהארץ.
טוב, לא באמת. רק מוציא מהשקית את 'אמסטרדם' ומנסה לעבור למקום אחר. קר יותר.
וזה בדיוק העניין. איכשהו מצאתי את עצמי חוזר לרדיו. מתוחכם יותר, שנון הרבה יותר, אבל אסקפיסטי ומהיר בקצבו. משהו כזה מהסטייל של עירית לינור או יוסי שריד - להבדיל, כמובן - כזה שגם כשהוא חוזר על הידוע והמוכר, הוא עושה זאת בחסד ואפילו מענג אותך.
מה שנפלא באסקפיזם, שהוא לא מתיימר ופלצני והוא כן מענג ואפילו - שאף אחד לא ישמע - מחכים.
אפילו סבא עליו השלום והגעגוע היה אומר לי תמיד בחיוך של כוס תה: מיין קינד, כשאתה פוגש איש חכם, שווה להקשיב לו. אפילו לשטויות שהוא מדבר. זה עשוי להועיל לך. לפחות לעשות את השטויות שלך, קצת פחות שטותיות. אם תרצו, סבא יישם בו-זמנית את ההוראה. הוא השמיע שטות חכמה.
כשהקשבתי לאיאן מקיואן, החזקתי טובה לסבא. זה היה כדאי. על הדרך הרווחתי המון משפטים מדויקים, אבחנות מצוינות וליטוף של אנדרסטייטמנט בכל האובר-דרמה שאופפת אותי מימין ומשמאל.
כשירדתי מהאוטובוס, ומישהו שאל אם אני לא חושב שצריכים לרסס את כל הערבים, חייכתי. לרסס? שאלתי, תלוי איזה ריח זה יגרום.

















