מתחילת המלחמה קראתי רק ספרים שאורכם מאתיים עמודים ומטה. כנראה שזו רמת הקשב והריכוז המקסימלית שאפשרית עבורי בתקופה הזו - יותר מכתבה ב-ynet אבל פחות מרומן של ממש.

זה בסה"כ ספרו השני של מקיואן שאני קורא (אגב, איך מבטאים את השם הזה? אולי כדאי לעברת אותו ל - מכיוון?) והוא מבריק, מותח וקולח.

בלי לעשות לקהל הקדוש יותר מדי ספוילרים, אספר שהוא מתאר שני חברים טובים, כל אחד מהם עילוי בתחומו, הראשון הוא מלחין מחונן והשני עורך עיתון רב תפוצה. מי שמחברת את שני המצליחנים הנ"ל היא אישה חופשיה ומשוחררת בשם מולי ליין שהייתה המאהבת של שניהם, כל אחד בזמנו. כשהספר נפתח היא כבר בר מינן, ככל הנראה ממחלה קצרה ואכזרית, ושני המאהבים החברים נפגשים בלוויה עם מאהב שלישי של השובבה, שהוא לא פחות משר החוץ של הממלכה המאוחדת ומועמד לראשות הממשלה.
לאחר הלוויה מקבל העורך פניה מעניינת מאוד מהאלמן הטרי, שרוצה להעניק לו אי אלו חפצים שהשאירה אחריה המנוחה, חפצים לא נטולי ערך עיתונאי.
מכאן מתחילה להתגלגל עלילה רבת תהפוכות שבמהלכה יעומתו שני החברים עם קונפליקטים מוסריים שיאיימו על מעמדם, פרנסתם, וגם על החברות ביניהם.
הרומן הקצר מסתיים בצורה מהירה מדי ובאופן מאוד לא סביר, אך זה לא פוגם בהנאה ממנו. בעיניי זו סוכריה אמיתית ששווה חמישה כוכבים.

****

יש בספר הזה משהו. לא ממש הצלחתי לפענח מה בדיוק. מצד אחד, יש בו מה "שצריך" - הוא ארסי וחכם וערמומי ונוקב, יש בו אמירות חברתיות והוא הפכפך, מתוחכם מאוד ומשעשע לפרקים, יש בו הומור בריטי שמודע לעצמו ובעזרת הסיכה המיקרוסקופית הזו הוא מפוצץ שוב ושוב את אותו בלון נפוח של חשיבות עצמית, קרתנות, צדקנות ושאר ירקות שמאפיינים את החברה הגבוהה באנגליה. כמו כל 'מקיואן' יש בו אבחנות חדות ודימויים מדוייקים וסופר-מקוריים (אחד מגיבורי הספר שוקל לענג את עצמו בבוקר ומוותר, כי המעשה נראה לו פתאום מיושן ומוזר, כמו שפשוף שני גזרי עץ כדי להדליק אש. בריטי, כתבתי כבר?).
מאידך, הוא סתמי. זוכה פרס בוקר? שיהיה. לא התעלפתי כך או כך מרשימת הזוכים בפרס לאורך השנים. הספר נחמד והכול, ויש בו מרובע-אהבים שהוא-לא-בדיוק-מה-שחשבתם. הוא נפתח בלווייתה של הצלע הנשית היחידה במרובע שהולכת לעולמה באופן שרירותי ואלים, ובפגישתם הרת הגורל של שלושה מהאקסים הצבעוניים שלה באותה לווייה, ועם זאת קיוויתי שמשהו כאן יעיף אותי יותר גבוה.
נדמה לי שהדבר החיובי העיקרי שאני יכול לומר על הספר, זה שהוא מספיק קצר. 177 עמודים, שעתיים של קריאה לא מאמצת שיש שכר מסויים בצידה, לא סימנתי "איקס" על מקיואן שהוא כותב נהדר, אבל בהחלט ייתכן שבעוד שנתיים שלוש אתקל בו במקרה בחנות ספרים ולא אזכר שקראתי אותו בכלל, כי הוא לא הותיר אצלי כמעט שום דבר. בקושי ביקורת.

****

אפשר להבחין בין שני סוגים של מיזנטרופים. מיזנטרופים מהסוג הראשון מעולם לא אהבו בני אדם – כך הם גדלו ומעולם לא חשו אחרת. מיזנטרופים מן הסוג השני הינם אוהבי-אדם מטבעם, אלא שלאחר שנכוו שוב ושוב ע"י הרשעות, הצביעות, הטיפשות והנבזות האנושית שינו את טעמם, ויחסם לאנשים הפך לחשדני, ציני ואף עוין. בניגוד למיזנטרופים מן הסוג הראשון, מיזנטרופים מן הסוג השני אינם טורקים את דלת אהבת-האדם וכאשר הם מופתעים לטובה הם מכירים בכך ואף שמחים על כך. יש לי חיבה למיזנטרופים מן הסוג השני. ומדוע נדרשתי לענייני מיזנטרופיה? משום שאני חושד שאיאן מקיואן הנהדר הוא מיזנטרופ מן הסוג השני.

הנובלה המצוינת "אמסטרדם" נפתחת בקרמטוריום, בעת שנערכת הלוויתה של מולי ליין המקסימה והשובבה. בלוויה נוכחים בעלה ג'ורג' ושלושה מן האקסים שלה (והיה לה מספר גדול הרבה יותר - ברשותכם נסמן אותו ב-X – של מאהבים): קלייב, מלחין מפורסם ומוערך ע"י הציבור (ואף יותר מכך ע"י עצמו), ורנון, עורכו של עיתון לאניני הטעם (אם תרצו – עיתון לאנשים חושבים) שתפוצתו מתדרדרת והולכת, וגרמוני – עוף מוזר, פוליטיקאי מצליח המכהן כשר חוץ ושואף ליותר. בעקבות המפגש בין האקסים מתפתחת לה עלילה מרתקת ומפתיעה, עלילה בלתי-סבירה בעליל אשר זורמת בכל זאת באופן הגיוני לחלוטין, עלילה הנעה במקביל במישורי המוסיקה, העיתונות והפוליטיקה, בנפשות גיבורי הנובלה ובמציאות הבדויה שלה.

המכנה המשותף לדמויות הראשיות של "אמסטרדם" (כמו גם לדמות הראשית בספר אחר של מקיואן אותו קראתי לא מזמן – "סולאר") הוא שמדובר באנשים אינטליגנטיים מאד ומצליחים בתחומם הלוקים בעיוורון מוסרי אשר יש פער ענק בין תדמיתם לבין מהותם. כפי שכותב מקיואן בספרו זה: "כמה מעט אנו יודעים זה על זה. רוב-רובנו שקוע במים, כמו קרחון, וזהותנו החברתית מציגה רק את הקצה הקר הלבן." הדמויות של מקיואן מתאפיינות ביכולתן להצדיק בפני עצמן את אי המוסריות שלהן ע"י רציונליזציות ושקרים עצמיים, וזוהי הסיבה לדיאגנוזה הטנטטיבית שלי לגבי מקיואן: מינזטרופ מן הסוג השני.

כתיבתו של מקיואן מבריקה והאבחנות שלו חדות וחריפות. גמעתי בשקיקה ובהנאה מרובה את הנובלה הקצרה הזו (177 עמודים קטנים ברוטו, מחיר מומלץ לצרכן: 74 ₪) ואני ממליץ עליה בכל פה. אני עדיין ממתין לדמות של מקיואן אותה אפשר לאהוב, דמות אשר לצד חסרונותיה מנסה באמת ובתמים לעשות את מה שנכון. ספרו "אהבה עיקשת" ממתין לי על המדף. מי יודע, אולי אמצא אותה שם?

קטע, הייתי בטוח שקראתי, ועכשיו לפני שהספרים מצאו את מקומם על מדף במשכנם החדש, קצת קשה לי לבחור מה לקרוא (ארגזים אתם יודעים...) אמסטרדם היה למעלה, אמרתי ניחא, קצר ניקרא אותו שוב. התחלתי, וגיליתי שלא קראתי, השאלתי לחברה, וכשהיא החזירה אחרי איזה שנה, הייתי בטוח שקראתי, אז זהו קראתי לראשונה.
כיף לקרוא את מקיואן, כי אף שספריו שונים מאוד זה מזה, כך גם סיגנון הכתיבה, דמויותיו לפעמים חולקות קווים דומים, אוטיסיטות מסוימת ומודעות חלקית. אגאויסטיות צדקנית ומודעות מוגבלת להשפעת מעשיהם על הזולת, כך לפחות בסולר, enduring love, וגן הבטון. הגיבורים, עורך של עיתון שתפוצתו יורדת (משהו שדומה ל"הארץ" - לא אכנס לטיב ההשוואה, כי אפשר שיגרור דיון מעיק).
מלחין מצליח, המלחין הלאומי, זה שהתבקש לכתוב את סמפוניית המילניום, ושר חוץ מילטנטי שחפץ במשרת ראש הממשלה. מה שמפגיש בניהם זו גברת הוללת משוללת רסן, כולם היו אקסים שלה ואהבו, אוהבים אותה, העלילה כמובן מסתבכת עד לסוף קרשנדו שלא ממש מתיישב ונראה כמו מאולץ.
מה שיפה, אחת הדמויות בסיפור, המלחין, מתמודד עם סיום הסימפוניה, ומשהו חמקמק חסר לו, משאיר אותה כזיוף, לדעתי זה בדיוק מה שקרה למקיואן (שיש לי רק דברים טובים לכתוב עליו), הסוף התפספס. זו לא בושה, סוף טוב קשה לכתוב, לפעמים אפילו יותר מהתחלה טובה.

כאמור בסוף הספר (הקצר) הרגשתי שהסוף לא יצא למקיואן כפי שתכן, אוליי גם הוא הופרע על ידי הסקוטלנד יארד בדיוק כמו קלייב...
בכל זאת אני ממליץ 170 וקצת עמודים, של כתבתו הבוטחת של מקיואן... מה יש לכם להפסיד

פקק ונהגים עצבניים. רדיו קולני שבו שדרינו עובר מכתבינו לענייני משהו לכתבינו לענייני מישהו. נסיעת בוקר שגרתית באוטובוס. בוקר שגרתי פחות עם דקירות צוואר ודריסות מותניים. המציאות הלבנטינית עכורה. פתרון לא נראה באופק. ואז אני עושה את מה שאסור לישראלי הגון לעשות. יורד מהארץ.
טוב, לא באמת. רק מוציא מהשקית את 'אמסטרדם' ומנסה לעבור למקום אחר. קר יותר.
וזה בדיוק העניין. איכשהו מצאתי את עצמי חוזר לרדיו. מתוחכם יותר, שנון הרבה יותר, אבל אסקפיסטי ומהיר בקצבו. משהו כזה מהסטייל של עירית לינור או יוסי שריד - להבדיל, כמובן - כזה שגם כשהוא חוזר על הידוע והמוכר, הוא עושה זאת בחסד ואפילו מענג אותך.
מה שנפלא באסקפיזם, שהוא לא מתיימר ופלצני והוא כן מענג ואפילו - שאף אחד לא ישמע - מחכים.
אפילו סבא עליו השלום והגעגוע היה אומר לי תמיד בחיוך של כוס תה: מיין קינד, כשאתה פוגש איש חכם, שווה להקשיב לו. אפילו לשטויות שהוא מדבר. זה עשוי להועיל לך. לפחות לעשות את השטויות שלך, קצת פחות שטותיות. אם תרצו, סבא יישם בו-זמנית את ההוראה. הוא השמיע שטות חכמה.
כשהקשבתי לאיאן מקיואן, החזקתי טובה לסבא. זה היה כדאי. על הדרך הרווחתי המון משפטים מדויקים, אבחנות מצוינות וליטוף של אנדרסטייטמנט בכל האובר-דרמה שאופפת אותי מימין ומשמאל.
כשירדתי מהאוטובוס, ומישהו שאל אם אני לא חושב שצריכים לרסס את כל הערבים, חייכתי. לרסס? שאלתי, תלוי איזה ריח זה יגרום.

בזמן האחרון גיליתי את הספרייה בבית הספר שלי.זאת אומרת,ידעתי שיש ספרייה,אבל אף פעם לא ידעתי שיש שמה ספרים טובים.תמיד חשבתי שיש שמה רק ספרי עיון מעלי עובש ואבק.בקיצור,לקחתי את הספר הזה.

זה לא הספר הראשון של מקיואן שקראתי.קראתי גם את "כפרה" וגם את "אהבה עיקשת".ועכשיו אני יכול להגיד בלי ספק וחשש,שמקיואן כותב בצורה שבלונית לחלוטין.לא הבנתי,אבל באמת שניסיתי להבין,למה הספר הזה,הספר הקצרצר של פחות ממאתיים עמודים,שנראה לי כמו כל ספר אחר של מקיואן,למה הספר הזה זיכה את מקיואן בפרס "בוקר" היוקרתי.

סתם עוד ספר של מקיואן.הטוויסטים צפויים,ככה גם הדיאלוגים וכל המחשבות של הדמויות.קצת כמו לקרוא את הספר החדש של דן בראון,רק בלי הברבורים על אמנות והיסטוריה.וזה אפילו יותר גרוע.

קודם כל ספר מבריק. ועכשיו, אחרי שאמרתי את זה אני אוסיף שקצת קשה לי עם הספר הזה. בעיקר כי סוף הספר מאוד מאולץ.
אני די מסכים עם אחת הביקורות שקראתי עליו, שנראה כאילו מקיואן שירטט לעצמו את התבנית של הספר במדויק, את קוי העלילה העיקריים ובדיוק איך הוא אמור להסתיים כי זה נראה לו גאוני, אבל אז, תוך כדי כתיבה, הדמויות עטו חיים משל עצמם וכשהוא הגיע לסוף הספר - מקיואן נצמד לקו הראשוני ואנס על הספר את הסיום שכבר לא התאים לדמויות כפי שהתפתחו, כך שנשארנו עם מינימום אמינות.

ממש אהבתי את הספר! לדעתי הוא עושה שם שילוב מושלם בין כתיבה מרתקת, מותחת שקשה להניח את הספר, לבין מחשבה פילוסופית על החיים, על חברות, נורמאטיביות ועוד מושגים שביומיום אנחנו בדרך כלל לא עוצרים ושואלים את עצמנו, אלא לוקחים כמובן מאליו. קליל, אך עם זאת אינטיליגנטי- בקיצור מומלץ!

ספר קטן בכל קנה מידה, בודאי במידה הרוחנית.

מדובר בעוד ספר מיותר לגמרי של מקיואן, זה שנכתב כדי להרוויח כסף ולהרבות להג מיותר בעולם. בספר זה שני גיבורים ראשיים שיש להם מן המשותף ועוד אחד שאף הוא שותף למה שהם שותפים לו.

קלייב לינלי, הקומפוזיטור הנודע, כותב את אחת מיצירותיו הגדולות בדיוק כשמולי, אהובותו משכבר הימים מתה והוא פוגש את חברו ורנון האלידיי, הגיבור השני, בלוויה. גם ורנון היה מאהבה של מולי.

ורנון האלידיי הוא עורכו של העיתון דל התפוצה והמשובח ונמצא כרגע בשיא הקריירה העיתונאית שלו. לידיו נופלות תמונות שהיו בידיו של ג´ורג´, בעלה של מולי המנוחה. תמונות אלה אמורות להרוס את הקריירה של גרמוני, שר בממשלה הבריטית ומועמד לראשות הממשלה.

לכאורה, ספר שבו דמויות בעלות השפעה תרבותית, פוליטית, עיתונאית וכספית. ספר שיכול לומר הרבה ובעצם לא אומר דבר. העניין מכעיס עוד יותר כשבעצם כל הסיפור יכול להיות סקיצה לספר משובח, אבל ברור שאין בכוחו של מקיואן לשאת על כתפיו הצרות את גודל הסיפור ואת כל טווח האפשרויות. סוף הסיפור הזוי לגמרי וההבטחה שעל גב הספר רחוקה לגמרי ממה שיש בגוף הספר.

אלמלא ההבטחה בכפרה ובאהבה עיקשת, לא הייתי מגיע לספר הזה. עכשיו יש כבר שני ספרים לפחות של מקיואן שאין לגעת בהם בשום צורה: אמסטרדם ושבת. שני ספרים המרבים להבטיח וממעטים לקיים, אם בכלל.