שלוש קומות יש לבניין, נגיד בכפר סבא, ואין פה סיפורי סבתא בכלל.
בקומה הראשונה איילת, עורכת דין מהודרת וקרת רוח. בעלה ארנון קצת פחות שולט ברוחו ולפעמים בורח לו הבת-ים. לזוג שתי בנות, ארנון אוהב את איילת. עופרי הבת הגדולה, כשעוד היתה היחידה, נשלחה לעיתים לשכנים הפנסיונרים רות והרמן לשהיה קצרה כשהוריה היו צריכים לעשות דברים דחופים, במיטה נגיד. הרמן תמיד מבקש נשיקה כשעופרי באה לבקר.
אלא שיום אחד חוזרת עופרי הדעתנית ומודיעה שהרמן התקלקל. לא זוכר את זה ולא את זה, האם סגר דלת, האם לקח מפתחות. ויום אחד זה מתפוצץ כשהרמן לוקח את עופרי לטייל ולא בטוח האם זה עניין הנשיקה או שיבוש הדעת. הם נעלמו. ונמצאו.
ארנון חמום המוח מוצא אותם ורוצה לעשות שפטים בהרמן, בעיקר לנוכח הנסיבות המחשידות בהם מצא אותם.
אבל באותם זמנים גם באה לבקר את זוג הפנסיונרים נכדתם הפריזאית בת השש-עשרה, שדיבורה החופשי ולבושה אף פחות ממה שמצריך הקיץ הישראלי גורמים לארנון לעשות מעשים להם התנגד כל עוד מדובר בבתו. אבל זו רק הקומה הראשונה.
בקומה השניה חני ואסף. חני לא עובדת משום הלידות והיא כותבת מכתב מפורט לחברת הנפש שלה בארה"ב. היא מספרת על אסף המוצלח, מוצלח בעבודה ופחות בבית, כל כך מוצלח, שהוא יותר בחו"ל בנסיעות בעבודה מאשר בבית. ומי ממלא את מקומו? פתאום קופץ לבקר אחיו הצעיר, השרלטן שרימה עשרות משקיעים וכל המדינה מחפשת אותו. חני נחרדת שאדם כזה ישהה אצלה, אבל מה לעשות והוא מקסים עם הילדים. ואותה.
אבל זו רק הקומה השניה.
ובקומה השלישית גרה דבורה אדלמן, אלמנתו של מיכאל אדלמן, שניהם שופטים מחוזיים בעברם. הוא, מיכאל, שופט קלה כבחמורה, גורם בכך לבנו אדר להתרחק מהם גם כשהיה סיכוי כלשהו שיישאר.
הזמנים הם זמני המחאה החברתית ברוטשילד תל-אביב. דבורה באה להפגין, הצפיפות נוראית, היא מתעלפת וכמשיבים את נפשה, היא שומעת ורואה דברים, ומבינה עד כמה המפגינים והמוחים תמימים והיא מקימה במקום פינת ייעוץ משפטית. אלא שהיא חייבת להתרחץ והיא מוצאת עצמה אצל אחד אבנר אשדות שבתו מוצאת עצמה אף היא רחוקה מחיק משפחתה. מתחילים להבין?
וזו הקומה השלישית.
דבורה מוצאת עצמה רוצה למכור ביתה ולעבור לעיר הגדולה. אבנר אשדות הוא איכשהו המציל, המבקש לקנות מעל המחיר ולמצוא לה בית הולם במרכז העיר הגדולה. מחשיד?
אין ספק, שהחלק השלישי מרים את הספר כולו לגבהים כשגם כך נבו יודע בהחלט לספר סיפור.

אם אי פעם אשב בתכנית של יאיר לפיד ושר האוצר לשעבר ישאל אותי: "מה ישראלי בעיניך?" אשיב לו בלי היסוס: "ספריו של אשכול נבו".
קראתי את ספריו הקודמים וחיבבתי אותם מאוד (פרט ל"שלושה בתים וגעגוע" אותו חיבבתי פחות). קל מאוד להזדהות עם גיבוריו של אשכול נבו. הגיבור הראשי הוא בד"כ הישראלי הממוצע, לא ערס שדורש שוקולד, לא, אלא השכן מהדירה ממול. לא השכן שזורק את בדלי הסיגריות למרפסת שלך, אלא זה שמולו אתה חולף במדרגות ומנהל איתו סמול טוק, רק לצאת מידי חובה, מבלי באמת להקשיב לדבריו.
הספר הזה שומר על כל אותם המאפיינים והפעם הגיבורים לא רק מייצגים את השכן ממול, אלא הם באמת אותו השכן. שלושה סיפורים של שכנים, הדרים באותו הבניין, בשלושת קומותיו. כל אחד מהם מספר סיפור ושלושתם קשרים האחד בשני באופן רופף, כמו הסמול טוק שהם מנהלים בינם לבין עצמם.
הסיפור הראשון הוא מונולוג של אב לילדה צעירה, שמוצא את עצמו בסיטואציה שאף הורה לא מאחל לעצמו. הסיפור השני הוא סיפורה של "אלמנת הייטק" שמרוב בדידות לא בטוחה שהיא יודעת להבדיל בין דמיון למציאות. הסיפור האחרון הוא שיחה אותה מנהלת שופטת בדימוס עם בעלה המת, אישה חזקה שלאחר שפרשה מעבודתה והתאלמנה, נאלצת להתמודד לבדה עם השדים בעברה.
הצלחתי להזדהות באופן מוחלט כמעט עם גיבור הסיפור הראשון, להרגיש חמלה כלפי גיבורת הסיפור השני ולא יכולתי שלא להעריך את דמותה של השופטת מהסיפור השלישי. שלושת הסיפורים קריאים מאוד ולא מאפשרים להניח את הספר מהיד.
לאחר שנאמרו הסופרלטיבים, אני חייבת לציין שמשהו בכל זאת היה חסר. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק. את הספר קראתי בפורמט דיגיטלי בפעם ראשונה בחיי (זכיתי בספר בהגרלה בפייסבוק ותודה לאינדיבוק), אולי כאן הבעיה ואולי פשוט יש לי בעיה עם סיפורים קצרים - הכל נגמר מהר מדי ועד שנקשרים כבר לדמות, היא עוזבת אותך לנצח וזה מצער.
בשורה תחתונה - מי שאוהב את אשכול נבו, יאהב ככל הנראה גם את זה ואלה שאוהבים סיפורים קצרים, כדאי שיתנו לו צ'אנס.

פעם, בילדותי, היה לי סיוט בלילה שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים, סיוט אחד מבין רבים.
ובסיוטי, יצור מפלצתי רודף אחריי, בעודי יחסית קרוב לבית, עושה הליכה לא רחוק משם. זה אמצע הלילה, כולם כבר ישנים, ולמזלי יש לי מפתח ביד. אני רץ, ורץ, ורץ, בורח מהיצור שדולק אחריי.
לבסוף אני מגיע לבית, אוחז במפתח בידיי הרועדות. אני שומע את היצור הולך ומתקרב, ואילו אני מתפלל שהידיים הרועדות שלי לא יבגדו בי והדלת תיפתח בעזרת המפתח כמה שיותר מהר.
למזלי הרב אני מצליח להשתלט על ידיי הרועדות, והדלת של הבניין ולאחר מכן גם הדלת של הדירה, נפתחות.
אמא שלי, שכנראה הרגש האימהי שלה שזיהה שיש סכנה, גרם לה להתעורר.
אלא שזו לא הייתה באמת אמא שלי. אמנם מבחינה חיצונית זו אכן הייתה היא, אבל מבפנים היא הייתה המפלץ שרדף אחריי...

***

הספר שלוש קומות של אשכול נבו, עוסק בבית ובבניין.
הבית והבניין בו אנו מתגוררים הם לכאורה המקומות הבטוחים יותר לשהות בהם, אבל לפעמים הבית והבניין יכולים להיות מקומות די מסוכנים, מקומות בהם מתרחשות צרות וקורות בעיות.
הספר חושף וידויים של שלושה דיירים בבניין במרכז הארץ, כששלושת הוידויים עוסקים בבית במונח הלא יציב והלא בטוח שלו.

בוידוי הראשון, בקומה הראשונה, יש וידוי של אב דואג ומסור לבנות שלו, והוידוי שלו עוסק בשכן המבוגר שלו שעשה בייביסיטר לאחת מהבנות שלו. האב הדואג והמסור חושד בו שהוא ביצע בביתו מעשה מגונה. האם כך אכן היה? הקטע הוא כמו תעלומה מותחת ומסקרנת, משום שהכל בה מעומעם ושום דבר לא בטוח. אבל חשד וסכנה? בהחלט יש, והיא קורית דווקא בבניין הבטוח והמוגן לכאורה, דווקא מצד איש זקן וחביב ולא מזיק. לכאורה.

בוידוי השני, בקומה השנייה, יש וידוי על בחורה שמסתירה בביתה את אחיה של בעלה, שהמשטרה והשוק השחור ואזרחים פגועים, דולקים אחריו משום שהונה אותם כלכלית ואין לו דרך להחזיר להם את הכסף והוא בחובות גדולים. הבחורה שמסתירה אותו בביתה, מגלה שהבית שלה כבר לא מוגן כמו בעבר ויש סכנה לעתיד שלה ולעתיד ילדיה אם יתפסו אותו מתחבא אצלה.
הקטע יפה גם הוא, וכמו בקטע הראשון, מלבד עניין הביתיות והסכנה, יש גם את עיניין ההורות והדאגה לילדים שתופס בו חלק נכבד.

בוידוי השלישי, בקומה השלישית, יש אישה שבעלה מת אך נוכחותו מורגשת היטב בדירה, מלווה אותה בכל צעד בחייה האישיים. גם נוכחותו, או יותר נכון חוסר נוכחותו, של הבן שלה איתו נותק הקשר, מלווה אותה בכל מני רגעים. האישה בוחרת לעבור לדירה חדשה (אולי גם כדי לשנות את האווירה) ונעזרת במתווך דירות, ביניהם נוצרת סוג של מערכת יחסים, מערכת יחסים המבוססת על וידויים, וידויים שבסופו של דבר משלבים את סיפור חייהם האחד של השנייה, וכל זאת על רקע המחאה החברתית. גם בקטע הזה, החלק של ההורות והמשפחתיות תופס חלק מרכזי.


כרגיל הספר כתוב נהדר כמו כל ספר של אשכול נבו שקראתי עד כה. הוא פשוט מהפנט בכתיבה שלו שיש בה המון רגש. מן כתיבה משתפכת כזו, אסוציאטיבית נורא וכמובן שגם זורמת להפליא.
הספר הוא כמו דלת פתוחה של בניין, שמזמינה אותנו הקוראים, האנשים שבאים מבחוץ, להיכנס אל תוך הביניין. גם הסופים ברובם, כמו דלת הביניין הפתוחה, הם סופים פתוחים - מה שקצת מאכזב מצד אחד, ומצד שני טוב שהם כאלה כי הם גם יכלו להסתיים בצורה רעה ולא נעימה, ובנוסף זה גם נותן מקום לדימיון.



*** מקדיש את הסקירה לסקאוט, שנתנה לי את הספר. את יכולה להיות בטוחה שהבית שנקים יהיה מוגן כמה שאפשר, לפחות מבחינת החלק שלי בעיניין.

לזה אני קוראת הפתעה. נעימה. במקרה שלי, ממתק קליל לימים ולילות מורטי עצבים..
שלושה סיפורים של אשכול נבו, סיפורי חיים שפגשו סיפור קטן שלי גם הוא מהחיים..

בפרוור בורגני ומנומנם באזור המרכז – בית בורגני מנומנם בן שלוש קומות.
בכל קומה, בכל דירה אנשים, סיפור חיים – הכול שם בסדר ובעצם כלום לא בסדר מאחורי הדלת הסגורה.
אל סיפורי החיים שבהם הכול בסדר ובעצם כלום לא בסדר – הקורא נחשף.

תוך כדי קריאה עולים ומטפסים מקומה לקומה ופוגשים את הדיירים ועוברים מסיפור חיים לאחר.

שלושה סיפורים שפגשו אותי עם סיפור קטן משלי מהחיים: קצת אחרי שהגיע לארץ גל הטרור, באופן לא מתוכנן וכשלא ברור כמה זמן יישאר ולכמה נזקים ופגיעות עוד יוביל, הגעתי, גם אני, באופן לא ממש מתוכנן לארבעה ימים.. זמן קצוב - מקווה שלא השארתי נזקים ופגיעות.
והכול התחיל בסיפור שגרתי וקטן מהחיים - ר' בני הגדול הגיע לפני כשנה לגיל בו האתגר מתחיל – כן, מיונים לצבא.. מתחילים כאן אצלנו בנציגות עם "נציגי מיון", ממשיכים בשלבים שונים של זימונים ומיונים בארץ – יש כבר רוטינה – נעדרים מבית הספר "מבריזים" קוראים לזה אצלכם, יש כבר היכרות אישית עם אנשי הביטחון בשדה ועל הטיסות.. וכך עד, עד לשבוע שעבר, זה השבוע לו חיכה ר' בקוצר רוח ובתקווה גדולה - גיבוש טייס אליו זומן. וכמובן, נרגש ומוכן למשימה התייצב יומיים לפני תחילת הגיבוש לפגישה עם אנשי הביטחון בשדה ועל הטיסה. ומה עושה בימים שכאלו אמו היחידה - מגיעה ארצה לקראת המחצית השנייה של שבוע הגיבוש (ליתר ביטחון) ומחכה בקוצר רוח ובעצבים מתוחים לחלוטין לקלוט אותו בסיום. כדי להעניק לו אחרי השבוע המאתגר עד הקצה הזה הרגשה של בית ככל האפשר.
לא אלאה אתכם בפירוט הספרים אותם הבאתי איתי, רק אומר שחוץ מאשר לבהות בהם לא יכולתי לעשות איתם דבר, לאורך ימי השבוע שבהם איש מבחוץ אינו שומע אינו יודע מה מתרחש שם מאחורי הגדר ב"חצרים". כן אספר על ההפתעה שפגשתי, במקרה, רגע לפני שיצאתי לדרך – שלוש הקומות של אשכול נבו.
ולמה הפתעה? כי כבר פגשתי פה ושם ספרים של אשכול נבו – התחלתי לקרוא, ונטשתי אחרי כמה עמודים, אפילו לא זוכרת למה ומי הם היו. ייתכן שאפילו שלוש הקומות היה שם.

אז כאמור, ההפתעה הנעימה כללה את שלושת סיפורי דיירי שלוש הקומות – סיפורים זורמים, קלילים, סיפורים כל כך מהחיים שנקראים כמעט בנשימה אחת.
האם הייתה כאן כוונת מכוון של המחבר להשוות או אולי להביא את תיאוריית המודל הסטרוקטורלי של פרויד, זה המודל המחלק את מבנה הנפש לשלושה מבנים תיאורטיים, ומשווה אותו לשלוש קומות:
הראשונה (Id) – "סתמי" המבנה שמאגד את מכלול היצרים הטבעיים של האדם.
השנייה (ego) – "האני" המבנה המאגד את המודע של האדם, זה היוצר איזון בין היצרים לחשיבה ההגיונית.
השלישית (super-ego) - "האני העליון" המבנה המאגד ומסמל אל החשיבה ההגיונית. את המוסר וההתייחסות לצרכי החברה.
אני מצאתי הקבלה מתאימה ומעניינת בין סיפורי דיירי הקומות לתיאוריה הזו. אם הייתה זו הכוונה או שבמקרה כך יצא - אינני יודעת ולא אדע.

ור' אתם שואלים? אז כן הוא סיים את הגיבוש והוא עבר. ומעוד כשנה ממתין לו (וקצת גם לי) האתגר האמיתי. אך לפני כן ממתין לו אתגר שנת הלימודים האחרונה וסיום "הבגרות" כמו שהוא יודע ויכול - וכל זה קטן עליו לעומת האתגר הכי מאתגר שממתין לו מעבר לפינה – להשאיר הבוקר אחריו קצת יותר מסודר את חדרו הכל כך מבולגן. מבולגן תמיד.

לסיכום: ממליצה של שלושת הסיפורים האלו מהחיים - כאמור מתוק, נחמד מאוד וזורם. מתאים כל כך לרגעים כאלו שכל כך צריך בהם איזה ממתק קליל ונעים. ועוד לסיכום: אה.. זה בסדר לספר שהלב עולה על גדותיו בגאווה אבל גם בחשש ?

השארנו אתכם, לצערי עם גל הטרור ועם תקווה אמתית לימים שקטים ומציאות שגרתית אחרת, השארנו אחרינו את הסתיו-הקייצי המהביל עדיין בחוץ, ונחתנו כעבור כמה שעות בסביבה השקטה בשקט רועם ועם טמפרטורה של 5 מעלות באויר. חזרה לשגרה.

הספר כתוב טוב, בהחלט כתוב טוב.
האנישם נוגעים ללב,
הקונפליקטים שלהם מורכבים וקונפליקטואלים ממש.

אממה,
האכזבה היא בתפרים והתיפורים העדינים בין חלקי הספר.
העלילות לא מתחברות זו לזו,
הן מסתיימות במפתיע בקו תפר גס,
הקצוות קצת פרומים,
ומשהו בסך הכל לא יושב טוב.

כן כדאי לקרוא, אם הספר ממילא זמין בסביבה
כי הקריאה קולחת וזורמת, אין הרבה ספרים קולחים כאלה
אבל לא להגיע בציפיות גבוהות מהסיפור.

הביקורת הולכת להכיל קצת ספויילרים...
*
*
*

לא הצלחתי להתחבר כל כך לספר. הנה כתבתי את זה. אני אוהבת את אשכול נבו, מאוד! אבל כאן משהו לא עבד בשבילי. אולי כי ממש לפני כמה שבועות קראתי את "הראיון האחרון" הממש מצויין... אולי כי פשוט לא. לא בשבילי.
הכתיבה היתה מאוד "אשכול נבו-אית", כמו שאני אוהבת. אבל הפעם לא הצלחתי להרגיש עד הסוף. גם כאן היתה קשת הרגשות על כל גווניה, אבל לא שמעתי את ה"קליק".

נבו מתאר בניין בן שלוש קומות, ובכל קומה הוא מתאר את אחת המשפחות המתגוררות בה ובעצם אנחנו קוראים וידוי אמיתי מהלב של אחד מבני המשפחה. קומה ראשונה, אחר כך שניה ולבסוף שלישית. מדי פעם השכנים האחרים מבליחים בתוך הוידויים הללו ואני חושבת שזה היה אחד הדברים שהפריעו לי. החיבורים האילו הרגישו לי מאולצים. אילו היו שלושה סיפורים נפרדים, כמו שלושה טלאים נפרדים, ונבו ניסה לחבר ביניהם בחוט מאוד רופף. זה הפריע לי, לא הרגיש לי "שלם".

רק איפשהו באמצע הוידוי השלישי, של השופטת (שהבליחה בשני הוידויים הקודמים כצופה מהחלון) הספר קיבל ממני עוד כמה נקודות כשהיא תיארה באחת ההקלטות שלה לבעלה המת חלום שהיא חלמה ובו היא מתוארת בתור ה"סופר אגו". אז פתאום הכל הסתדר לי: ה"איד" בקומה הראשונה, הדחף, היצר, ואפילו האלימות, בקומה השנייה ה"אני" והחיפוש אחריו, האישה האבודה שאיבדה את עצמה ומנסה להבין מי היא על ידי תקשורת עם אחרים. ובקומה העליונה: השופטת, שהיא, ובכן שופטת, הסופר אגו- יש לה רק נכון ולא נכון והיא צופה ומבקרת את כולם- יש לה רק טוב ורע, אין באמצע (לפחות לא בהתחלה...). נבו גם מסביר את הכל בהמשך הסיפור בצורה ברורה יותר.
עם כל המפגשים האינסופיים שלי עם פרויד במהלך התואר הראשון די התפלאתי על עצמי שלא זיהיתי את זה, אלא רק לקראת הסוף, כאמור, כשהשופטת מזכירה את החלום שהיא חלמה. אין ספק שה"בניין" וסדר הוידויים קיבלו אצלי משמעות אחרת, אבל עם זאת, הייתי מצפה, או שאולי הייתי רוצה לקרוא סיפור שלם יותר. מלא יותר. קצוות סגורים יותר. יותר נקודות מפגש בין הקומות, מפגשים אמיתיים ולא מאולצים.

בקצרה: אהבתי את הרעיון, אבל הרגשתי שהביצוע התפספס.

כשאחותי ואנוכי, נפגשות מעת לעת בימי שישי החופשיים שלנו, לארוחת בוקר ופנינו לבית קפה "פחות מוכר", היא תמיד אומרת לי: "בואי ניקח ארוחת בוקר זוגית. עם ארוחת בוקר קשה לייפול"...

חברות וחברים, כך הרגשתי שעיניי פגשו את ספרו של אשכול נבו "שלוש קומות" בערימת הספרים שלי.

אז גם בארוחת בוקר שלא "נופלים איתה" יש מעט חריגות: לעיתים אין מספיק לחמניות, הקופסת חמאה המיניאטורית לא מספיקה לעטוף את פרוסת הלחם וכו. גם "שלוש קומות" כך, ולמרות זאת אהבתי את הספר... אז מה אם חסרה קצת חמאה, והקפה ההפוך שהוגש לא מספיק רותח? הא? לא נורא זה לא סוף העולם...

אחרי שחפרתי לכם על ארוחת בוקר, ועוד לפני שתרוצו למטבח להכין לעצמכם חביתה מדושנת בירק, לחמניות חמות וסלט ירוק עם שמן זית ולימון תקראו...

הבניין שעליו כותב אשכול נבו מורכב משלוש קומות. בכל קומה מסתתרת משפחה, ואשכול נבו דואה עליה מעל וחושף את סודותיה, שלא כולם יפים,. לצערנו-כמו בכל משפחה יש גם דברים שהשתיקה יפה להם.

בקומה הראשונה מתגוררים איילת וארנון ולהם שתי בנות. ממולם מתגוררים הרמן ורות הייקים. שתי הבנות של איילת וארנון נקראות עופרי ויעל. עופרי מייצגת את החוזקה, ואילו יעל מייצגת את החולשה ומן הסתם דורשת השגחה צמודה. מי שנפגעת מהיחס המיוחד שמקבלת יעל היא דווקא עופרי. את עופרי מותירים מעת לעת להשגחה אצל הרמן ורות הייקים, שנהנים ממנה ומשגיחים עליה כנכדתן. ועוד יותר טוב הם "שמרטף זול"... כפי שארנון מדווח לחברו הסופר.

עופרי הילדה בוגרת לגילה-כל הגננות והמורות טוענות כך. ארנון האב "החפרן" של קומה ראשונה אפילו מגדיל לעשות, ואומר לחברו שבשביל להבין את עופרי, היינו צריכים לעבור את יעלי. לעומת זאת יעלי הרבה יותר ברורה מעופרי... ציטוט עמוד 15: "אצלה הכול פשוט: כשהיא עצובה היא בוכה. כשהיא מתוסכלת היא נשכבת על הרצפה וצורחת. עופרי לא צורחת. היא מעכלת. מהרהרת. שוקלת עם עצמה את הדברים. ואין לך מושג מה קורה אצלה בפנים."...

עם הזמן, אותות הגיל מתחילים גם אצל הביביסיטרים הייקים, ותאי המוח נצבעים בגוון אפרורי. הרמן "מתקלקל"... הוא מתחיל לאבד את צלילות דעתו, והדמנציה מתחילה לחלחל אצלו בתאי המוח. מה קרה? ביום השגחה של כמה דקות כאשר רות לא הייתה בבית, הרמן ועופרי נעלמו... ארנון מוצא אותם בפרדס סמוך לבית... איש אינו יודע מה קרה שם, אך ארנון משוכנע שקרה מה שאף הורה לא ירצה שיקרה, וקרה "אולי" הרע מכול!

ל"חפירותיו הבלתי נלאות" של ארנון, מצטרפת קארין הנכדה הבלונדינית של הזוג רותי והרמן, קריסתו הכלכלית, המעבר מ"עצמאי" ל"שכיר", טענותיה הבלתי מתפשרות של איילת, שטוענת שהוא מוציא את כל תסכוליו על כל העולם ואשתו וגם קצת פוליטיקה...ציטוט עמוד 69: "זה כמו עם עזה. לאף אחד בעולם לא אכפת ששנים ירו עלינו קסאמים לפני שנכנסנו לשם".

בקומה השנייה מתגוררת חני ואפשר להגיד עליה אם חד הורית, משום שבעלה כל הזמן בחו"ל. בפי דיירי הבית היא נקראת "האלמנה". חני מיואשת וכותבת מכתב לנטע שירדה מהארץ לארצות הברית. המכתב הזה ארוך באורך הגלות, ומשתרע על לא מעט עמודים של החלק השני בספר.

חני כותבת לנטע על הייאוש, התפוררות נישואיה ועל החיים בשקר. בד בבד תוך כדי כתיבת המכתב לנטע צפה דמות נוספת "נומי" שהלכה לעולמה בטרם עת.

נומי קצת הזכירה לי את הסיפור המקראי של משה רבנו בעומדו על הר נבו. ("וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי ה'" דברים ל"ד, 1-5).

הקומה השלישית מכילה את החלק השלישי והאחרון של הספר. זו הקומה שהכי אהבתי, ולא בגלל שבקומה הזו מתגוררת דבורה האלמנה, שופטת בדימוס, שהיא גם מנהלת את ועד הבית של אותו בניין.

כל בקשתה של דבורה אדלמן , שמישהו יסיע אותה להפגנת המחאה החברתית בתל-אביב. לצערה במעבר בין דיירי הבניין היא נתקלת בהתחמקויות וסירובים וגם בחיבוק מנחם מחני. דבורה החליטה על אפו וחמתו של מיכאל בעלה ז"ל לנסוע במונית... ציטוט עמוד 177: "אז הזמנתי מונית. ספיישל. ולמען האמת, היא עלה מאה ועשרים שקלים. לא מאה. לעזאזל, כמה חשובה לי עדיין דעתך". לא לחינם הנחתי את הציטוט הנוכחי כאן. תחשבו לרגע עד כמה קשה לנו להשתחרר מהעבר, מאנשים שליוו אותנו שנים רבות, מהסטיגמות ומהגיבנת של עצמנו... נקודה למחשבה, ובהמשך יהיו עוד הרבה...

דבורה מגוללת את סיפור חייה, והחיים עם מיכאל-בעלה, שגם היה שופט, באמצעות השארת הודעות לתוך המשיבון האוטומטי, שמצאה בחדרו של מיכאל לפני פינוי דירתם. כאן, כאישה, שמתי לב שיש סוג של מעצור על הצמד מילים "מזכירה אוטומטית". חשבתם לרגע למה לא "מזכיר אוטומטי", אלא "מזכירה אוטומטית מלשון נקבה?" עוד נקודה למחשבה...

אשכול נבו בדרכו שלו, בעזרתה של דבורה, שכנראה השם "דבורה" לא נבחר שלא בכוונה, נגע במגוון רבדים של החברה הישראלית. החל מהמחאה על מחירי הדירות, הפגנות זועקות לצדק חברתי, גילוי עריות, הומוסקסואליות, הלחות התל-אביבית והפיח שעולה מעומס הרכבים, המדבר ויופיו הייחודי, הזקנה וההרגשה שפתאום, אתה מיותר בחברה האנושית, הבחירות בחיים, האכזבות והכזבים, על חשיבותן של המילים ועוד.

אני מודה שהגעתי לקומה השנייה, עם האוויר שהיה בריאותיי, חלחלו לתוכי רגשות אכזבה מעט, אבל שהתקדמתי לקומה שלישית שמלאה כרימון, החל מהשמות שנבחרו והשימוש בתורתו של פרויד - הוקסמתי.

כדאי לחשוב מעט על השמות שאשכול נבו בחר, ולדעתי הם לא נבחרו כלאחר יד כמו: דבורה הנביאה, נואית-הישוב שאליו דבורה נסעה עם אבנר אשדות. (נואית הינו פרח קוצני שמלבלב דווקא בחורף, כשהשמים בוכים והעננים מכסים את אור השמש). בבושקה-שמקור המילה מלטינית mother. כידוע הבבושקה מעוצבת כאישה טובת לב, שמנמונת עם מטפחת ראש. אסיה-יבשת היבשת שלנו, עופרי, יעל, אדר א' ואדר ב', ועוד.

את "שלוש הקומות" של אשכול נבו, אפשר לקחת למחוזות והרים שונים של מחשבות והרהורים אינסופיים. החל מתורתו של זיגמונד פרויד, וכלה בשיר "על שלושה דברים" של לאה גולדברג. (כדי לא תגידו שאני "חופרת" לכם, אז אני לא מביאה את מילות השיר לסקירה הנוכחית).

אם היה ניתן בידי, הייתי מכילה עמודים שלמים של ציטוטים מתוך הספר, ובמיוחד ציטוטים מהקומה השלישית של הספר. אחד הציטוטים שאני לא מוכנה לוותר עליהם הוא מעמוד 269, ואתם תיקחו את הציטוט הזה לאן שמחשבותיכן יסיעו אתכם.

"אתה מבין, זיגמונד פרויד היה איש חכם מאוד, אבל אתמול בלילה, אחרי שסיימתי את הספר האחרון במארז הספרים לו והנחתי אותו לצד המיטה, חשבתי לעצמי שהייתה לו טעות אחת. שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל! לא ולא! הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה-אין סיפור. אם אין מישהו כזה, לגלות לו סודות ולהשחיז עליו זיכרונות ולהתנחם בו, אז מדברים למזכיר אלקטרוני, מיכאל. העיקר לדבר עם למישהו. אחרת, לבדו, לאדם אין מושג באיזו קומה הוא נמצא בכלל, והוא נידון לגשש נואשות בחושך בחדר המדרגות, אחרי מתג האור".

מר אשכול נבו, כתבת ספר נפלא, למרות שבהתחלה קצת גרמת לי לקמר את גבותיי ועיניי. אני מודה, היו מקומות ששאלתי את עצמי: מה הוא רוצה ממני?

לא קבלתי ממך תשובות, לא היית חביב אלי ואפילו התאכזרת מעט.


הסתכלתי שוב במראה, נותרו לי אותם קמטים, אני לא רוצה חדשים! אני רוצה לחשוב איך להתארגן אולי קצת אחרת.

השארת אותי עם תקווה, הארת את דרכי, אני הולכת לצעוד...כן כן יש לי על מה לחשוב ואיך לשנות את המבט...

ספר מעולה, מרגש, עם כתיבה מהודקת, מדויקת כמו שאשכול נבו יודע לכתוב.

אל תשוו את הספר הנוכחי לספריו האחרים של אשכול נבו. יש לספר הזה את הקסם שלו!

אולי יהיה לנו המשך, ונקרא בעתיד על דרכה החדשה של דבורה אדלמן... מי יודע?

לבניין "שלוש קומות" של אשכול נבו, מומלץ לעלות במדרגות, לא להשתמש במעלית למרות שהיא תקינה לחלוטין!

מומלץ בחום אתם חייבים לקרוא ואולי בבניין הבא יהיה לנו בניין עם ארבע קומות!

לי יניני

נ"ב: שימו לב, שם הספר לא תורגם לאנגלית ל"שלוש קומות", אלא ל-THE REASONABLE PERSON
עוד נקודה למחשבה וגם מעניין למה זה לא מתורגם במדוייק?

הרבה שנים נמנעתי מקריאת ספרים של סופרים ישראליים למעט יוצאי דופן. מדוע? אולי כי חשתי שאין בהם את האקספיזם הרצוי עבורי. מציאות קרובה מידי היא בדרך כלל נטולת הקסם והדמיון שיש ביעד מרוחק שאני לא באמת מכירה או בהיסטוריה רחוקה. אך כמי שעוסקת בספרנות בשנים האחרונות חשתי שיש לי חוסר בידע על סופרים ישראליים. אולי אני מפספסת משהו ואולי פוסלת סתם מראש ולכן התחלתי לקרוא קצת יותר ספרות ישראלית. השנה קראתי את "שמים אדומים" של שנער שהיה מעניין ואת "מיכאל שלי" שהוא סוג של נכס צאן ברזל בספרות העברית שלא ירדתי לפשרו, והשבוע נפל לידי הספר "שלוש קומות" של נבו. לא ממש ידעתי מה סגנון הכתיבה של נבו.
כבד? מתיימר? פלצני? קליל? זורם? תמיד בעבר פסלתי קריאה בספרים שלו מתוך ההנחה שהם לא יהיו כוס התה שלי. ובכן טעיתי! אהבתי את סגנון הכתיבה העכשווי, הקולח. היכולת הסיפורית. איך שהוא רוקח סיפורים ועולמות פנימים וחיצוניים ומספק סיפור שהוא גם מרתק ומותח וגם מעלה דילמות מחיי היום-יום או מחיי הנפש של האנשים.

שלוש קומות מביא את סיפורם של שלוש נפשות שחולקות אותו מרחב גאוגרפי אך העולם של כל אחת מהן שונה ומיוחד ומציב דילמות ומראות שונות של היצור האנושי והיצרים האנושיים החמקמקים. בקומה הראשונה גבר, אב שחווה שבר מלווה ברגשי אשם ובפקפוק לגבי החלטותיו ההוריות. הסיפור מעניין ומותיר ספק בלב הקורא. האם אכן האינטואיציה האבהית שלו הייתה נכונה? ומה יהיו התוצאות של מעשיו.
בקומה השנייה חיה "אלמנה-חייה" עם זוגיות שרחוקה מהאידאל. היא מוצאת נחמה בדמיון על גבול ההזיה. היא חוששת שהיא קרובה לאיבוד שפיותה אחרי שאיבדה חלק מעצמה על מזבח האימהות. ובקומה השלישית חיה שופטת בדימוס, אלמנה שמכה על חטא על טעויות? שנעשו בעברה, על הקרע מבנה ועל הבדידות אחרי אובדן בן-זוגה והפרישה לגמלאות. אפשר להסתכל על הסיפורים בפן העלילתי המעניין שיש בהם ואפשר גם לפרש את הלכי הרוח והנפש שמאחורי המעשים. הסיפורים מסתיימים עם סוף חצי פתוח, עם פתח לתקווה ואולי לא. עם אפשרות לכפרה ולתיקון ואולי לא. זה הקסם שבסיפור. יש שיאהבו את הסוף הבלתי נחרץ ויש שאולי יתאכזבו.

למרות שהסיפורים היו מעניינים בעיני ונקראו בשטף והיה בהם תמהיל של מתח, הומור, עצב ומנעד שלם של רגשות. בשל המבנה של שלושה סיפורים שהחוט המקשר בניהם רופף לא ברור לי עד כמה ישאר בי חותם מהספר לאורך זמן אך לטעמי הנאה ועניין מובטחת לקורא.

הפן הישראלי בסיפור נראה בעיקר בביטוי שפה שונים ובשילוב אירועי אקטואליה בניהם מחאת האוהלים מעבר לכך הסיפורים אנושיים ויכולים להיות אוניברסליים.

נ.ב- אהבתי את התיאורים של המפגש הפסיכולוגי, את הגישה הצינית כלפיהם. דמות הפסיכולוגית עם המטפחת הנצחית התלויה לצווארה שאותו היא ממוללת לאורך הפגישה הוא תיאור די אותנטי לחוויות שהיו לי בכורסת הפסיכולוגיות. מעניין מה הצורך הפסיכולוגי של רבות מהן להסתתר מאחורי צעיף או אביזר אופנתי אחר לאורך הפגישה.

ישנן תקופות כאלו שאני מרגישה שרק תפר אחד לא פרום מונע ממני להתפרק. שחיקה אינסופית של תלאות החיים. לא משהו נורא, לפחות לא נורא שהוא חדש. אבל הצורך להמשיך ולסובב את גלגל החיים מתיש מדי. הג'גלינג המתמיד בין עבודה-ילדים-זוגיות תובעני מדי. יותר ויותר אני מרגישה שאני תופסת את הכדורים ברגע האחרון. ביחוד כשקורה משהו לא צפוי (נגיד בעל ששובר את הרגל...) ומותח את התפרים הרופפים גם כך יתר על המידה. מה יקרה אם התפר האחרון יפקע?

"שלוש קומות" של אשכול נבו עוסק בשלוש משפחות שהן בדיוק בקו המעבר הזה שבו הכל מתוח מדי ועל סף התפרקות. בספר בשלושה סיפורים של שכנים הגרים בבניין אחד בפרוור כלשהו במרכז. כל סיפור עוסק בדמות אחת ממשפחה אחרת. בקומה הראשונה – ארנון, איילת ובנותיהן, עופרי ויעלי, וגם הרמן ורות הגרים מולם. בקומה השנייה – אסף, חני וילדיהם, לירי ונמרוד. בקומה השלישית – דבורה.
בסיפור הראשון עוסק יש ספק התעללות מינית ספק דמיונו של ארנון, שמוצא יום אחד את בתו והרמן בפרדס ליד הבית. ארנון מנסה לרדת לחקר האמת ותוך כדי כך מתערערת שלוות נפשו וגם היחסים בתוך המשפחה הולכים ונפרמים. בסיפור השני אנו מתוודעים לחני – אמא לשני ילדים קטנים שבעלה נעדר רוב הזמן מהבית. חני מתקשה לגדל את שני ילדיה לבדה, והבדידות שלה הולכת ומכרסמת בשפיותה. הסיפור השלישי עוסק בדבורה, שופטת בדימוס שבעלה נפטר ובנה מנותק ממנה. הסיפורים כולם מובאים כוידוי ארוך של הגיבור. הראשון וידוי לדמות של סופר (אשכול נבו?), השני מכתב לחברה טובה לשעבר, השלישי הקלטה על מזכירה אלקטרונית המיועדת לאזניו של הבעל שמת.

בכל הסיפורים עלתה בעוצמה תחושת הבדידות של הדמויות. אהבתי את הכתיבה של כולם. מצד אחד זה אשכול נבו המוכר והכל כך ישראלי, לטוב ולרע, ומצד שני הפעם הוא אפל יותר ומעורר אי נוחות. ביחוד הזדהיתי עם חני. כמוה גם אני גדלתי בירושלים ועזבתי, למדנו שתינו באותו בית הספר המוזכר בספר – לידה ( נבו עצמו למד איתי בבית הספר – רק לא באותו מחזור). נבו אפילו מזכיר מורים אמיתיים ששמם שונה רק על פני השטח. כשקראתי את הסיפור הייתי שוב ילדה. נזכרתי בגדנ"ע בי"א שכל כך לא רציתי לצאת ולא ידעתי איך להשתמט כי כבר השתמשתי בכל התירוצים בטיולים של שנים קודמות. המחנך "אלון" גבע שלא סבל אותי הודיע לי שלא יעזור לי כלום הפעם. ואז סבתא שלי נפטרה יום לפני בפתאומיות. הכרחתי את אמא שלי להתקשר אליו ולספר לו את זה. עמדתי ליד מיטתה בחדר השינה בעוד היא מפשפשת בפנקס הטלפונים אחרי המספר שלו וממררת בבכי, ואז מתקשרת, ואז שניהם בוכים, כי "אלון" גבע גדל יחד עם אמא שלי בשיכון, ובניגוד אלי אותה הוא דווקא חיבב.

מה שלא אהבתי בספר הוא דווקא הניתוח הפסיכולוגי של פרויד המוגש לקורא בכפית. הקומה הראשונה של ה"איד", השניה של ה"אני", והשלישית של "האני העליון". כל אחת מהדמויות המרכזיות מייצגת את הקומה בה היא מתגוררת במבנה הנפש. נבו לא סומך על הקורא שיבין לבד, אלא מקשר את הסיפור האחרון במפורש וביד גסה כמעט לתיאוריה של פרויד. מבחינתי אפשר היה לגמרי לוותר על התוספת הזו.

סך הכל ספר מעולה שנקרא בבת אחת. אשכול נבו במיטבו.