****




"שלום גאיז אנד גירלז בסדנה לכתיבה יוצרת! מיי ניים איז ורוניקה רות, נולדתי בשנת 1988, ואני לא רוצה לעבוד שוב אפילו וואן סינגל דיי בימי חיי. קראתי את "משחקי הרעב", אפילו פעמיים (טוב, עשרים ושש פעמים), וחשבתי לעצמי, היי, גם אני יכולה לכתוב כזה! איי אם דה שיט, מאן!

כי מה אני צריכה, פור גאד סייקס? עולם עתידי, אחרי חורבן של מלחמה נוראה (אמרו לי שקוראים לזה דיסטופיה אבל אני לא מתה על מילים ארוכות), אני אמציא לו כמה חוקים שרירותיים כדי שיהיה מעניין... אוקיי, כל האנשים שנשארו בחיים מחולקים לארבעה... לא, חמישה פלגים - בעיקר כי מחוזות היו לנו במשחקי הרעב ואסור שזה יהיה דומה, רייט? - לפי ה...אופי. יס, דאטס רייט! לפי האופי. מי שאוהב להילחם יהיה ב"אומץ לב"! מי שאוהב לעזור, יהיה ב"הקרבה עצמית", מי שחכם יהיה ב"אוריינות" וכן הלאה, יו גאט דה בייסיק איידיאה. ואי אפשר לעבור מפלג לפלג. אסור! וואנס בחרת, בגיל 16, דאטס איט, פור לייף! כי לכל אחד יש רק תכונה אחת בולטת. למשל אצלי, זה לגנוב רעיונות, לשנות כמה דברים, ולעשות כאילו זה ממש אוריג'ינל. לונג סטורי שורט, אי אפשר להחליף פלג באמצע. איזה מתח, אני מתה.

אוקיי, פה נכנסת הגיבורה. נערה בת 16, יפה טו דיי פור אבל שלא יודעת את זה, והיא ממש טובה, בחץ וקשת.. או, לא, רגע, אה, כן - השלכת סכינים! פאר אינף... . היא אמיצה, ויש לה מנהיגות. ויש שמה גם מישהו חתיך. עם סוד אפל. זהו. מתאהבים, ידה ידה, ורוצים להרוג אותה בגלל שיש לה כמה יכולות, לא רק אחת! היא גם אמיצה וגם טובת לב וגם רוצה לעזור! זה ממש מאיים על העולם! ועל האחדות של הפלגים! היא מפוצלת! וואו! את זה לא היה בהנגר גיימז, אה?? סאק מיי דיק סוזן קולינס, יאה!

מה? זה לא מחזיק וואטר? כי אין היגיון בחמישה פלגים ובכל המבחנים המטופשים שהם עוברים? מה? וזה שיש לה כמה יכולות זה בעצם טוב אז למה שירדפו אחריה? ויש זיליון הולז בעלילה? מה פתאום, בולשיט. קידז וויל לאב איט. אין להם שכל! מספיק שיש ביוטיפול הירו, איזה חתיך, עולם עתידני, היא נלחמת באיוויל, וחשבון הבנק שלי יהיה מיליונרית.

יאללה, תקנו, טינאייג'רז, תקנו! זה טרילוג'י! אז זה שלוש ספרים, במחיר שלושה. כדאי!"


****

(מצטער אם פגעתי, וזה)

אתמול בערב הלכתי עם אחי לסרט בסינמה סיטי בראשון
וגררתי אותו לסטימצקי ,
איכשהו יצא שקניתי ספרים @_@
למרות שאמרתי לעצמי שאני לא קונה יותר כלום עד האייקון .
היה מבצע 1+1 אני יכולה לוותר עליו??

בכל מקרה ,הסתכלתי על הספר , והכריכה ממש מצאה חן בעיני,
וגם העלילה אז החלטתי לקנות את הספר ^_^

התחלתי על הבוקר את הספר , וממש חכיתי לחזור הביתה כדי להמשיך לקרוא.
הספר ריתק אותי ונהנתי ממנו מאוד .

בזמן שקראתי את הספר ההקבלה שעלתה לי לראש היא דת ומסורת מה שמצופה מאיתנו לעשות .
ללכת בכיוון שההורים והחברה שלנו מתווה עבורנו .
יכול להיות שההורים שלנו חושבים שהם יודעים יותר טוב או אפילו שהם באמת צודקים ,
אבל בסופו של דבר זוהי הבחירה שלנו להחליט על הכיוון שלנו בחיים .

בזרמים מסויימים בדת שלנו ובכל דת אחרת לצורך העניין
מנדים את אלה שחושבים/מתנהגים בצורה שונה .
אין סובלנות לאחר .
והם תמיד חושבים שהם צודקים ושהדרך שלהם היא הנכונה .

חשיבה כזו היא מוטעית, היא גורמת לפילוג ולשנאת חינם .

אם היינו יכולים לקבל את העובדה שלכולנו יש מחשבה אישית
ואנחנו לא צריכים לצעוד בצעדי הדת או החברה או אפילו של ההורים שלנו
אולי העולם היה נראה קצת שונה.

העלילה היא על נערה בשם ביאטריס , שגדלה בפלג שנקרא הקרבה עצמית .
באיזור מגורייה יש 5 פלגים עיקריים .

1.הקרבה עצמית -פלג בו האנשים מסתפקים במועט , עוזרים לאחר ומקריבים את עצמם לטובת הזולות
2.אוריינות-פלג שמעריך ידע,חוקר את הסביבה וממציא
3.כנות -פלג בו אין סינון ליחס ולצורת הדיבור של התושבים
4.אומץ לב - פלג בו התושבים מסתכנים במעשים "אמיצים " והם מערך האבטחה של העיר כולה
5.ידידות - פלג שבו כל התושבים נחמדים אל השני

יש עוד תת פלג שנקרא חסרי פלג הם למעשה אנשים שלא מצליחים להשתלב באף אחד מהפלגים .

כאשר כל נער ונערה מגיעים לגיל 16 הם עוברים אבחון שמראה לאיזה סוג פלג הם מתאימים , ולמחרת מתקיים טקס בו הם בוחרים לאיזה פלג הם רוצים להשתייך.

במידה והם בוחרים בפלג בו הם גדלו אז הכל עובר על ימי מנוחות .
במידה והם מחליטים לעבור פלג אז המשפחה שלהם מנדה אותם .

הפלג קדום לדם .

ביאטריס גדלה בפלג של הקרבה עצמית , היא לא הורשתה להסתכל במראה כל יום או ללבוש בגדים צמודים או לאכול בשר .הפלג שלה הוא פלג שדואג קודם כל לזולת ורק אח"כ לעצמו.

אני יכולה להבין היא הרגישה לא שייכת (להסתכל במראה אחת לשלושה חודשים???)
כאשר מגיע יום המבחן ביאטריס מקבלת תוצאות חריגות ,
וכאשר מגיע הרגע של המבחן היא בוחרת בפלג שונה .
פלג אומץ הלב.

ברגע שהיא הגיעה להחלטה הכל השתנה .
כעת החיים שייכים לה והיא מחליטה לטובת עצמה .
אך , לא הכל ורוד , כעת היא ניצבת בקשיים חדשים
היא נחשבת עריקה , נחשבת לתת פלג
ועליה לעבור מבחנים קשים על מנת להשתייך לפלג של אומץ הלב.

אך למרות כל הקשיים , היא מגלה צחוק , וחברי אמת , אהבה ,והיא לומדת על עצמה המון .

במהלך תקופת האימונים היא משתנה וכך גם התפיסה שלה לגבי העולם .

אני לא ארחיב יותר לגבי העלילה ... כי טוב , תקראו לבד ...

מקווה שתאהבו את הספר :)

ספר מצוין!!!
אני ממליצה לקרוא אחרי שאת/ה בן 11 (לפחות) כי יש שם קצת קטעים, איך להגיד? סוטים.
הספר מספר מנקודת המבט המיוחדת של ביטריס/טריס נערה בת 16 (אם אני לא טועה), שצריכה לבחור.
אגב, הבחירה לא כל כך חשובה, בסך הכל מה שיקרא אם היא תטעה זה שהיא תמות, סבבה? העולם לא יתפוצץ אף נבל (כמעט) לא ישתלט על העולם וכאילו, יחסית גורל העולם לא מוטל על כתפיה, סבבה?
כאן מתחילה ההזהרת ספוילר
אחרי שבי/טריס בוחרת (ותוך כדי סוג של נוטשת את משפחתה) היא מגיעה לאומץ - שזה סוג של הצבא של הארץ שלה, מסובך להסביר, כשתקראו תבינו - ושמה היא מתאהבת (זה לא כתוב במפורש בספר!) בבחור חתיך שהשם שלו זה פור (לא טוביס!!! מדגישה!). פור מלמד אותה איך לשרוד בעולם שלהם בתור מפוצלת, מאוחר יותר היא תגלה שגם הוא מפוצל. לבסוף תופסים אותם ו... בכלל לא תאמינו האהבה מנצחת! (איך זה בכלל לא היה ברור מההתחלה!) בלה בלה בלה הם מצילים את החברים שלהם (שהפכו סוג של לרובוטים) ואז בורחים (כי הם עכשיו סוג של פושעים).
ההמשך הוא כבר בספר הבא בסידרה - נאמנים - שאותו אתם כבר יכולים לקרוא בעצמכם.
אגב, לסידרה (שלושה ספרים) עשו גם סרטים, שגם הם מצוינים!! (התמונה שלי נגיד היא מהסרט הראשון)
אני מתנצלת אם יש טעויות, קראתי את הספר לאחרונה לפני בערך שנה, אז בואו נגיד שהזיכרון שלי לא משהו.
זהו, לעכשיו.....

קודם כל, לפני שאני מתחילה, הייתי רוצה לומר תודה לאבא הטוב, הנפלא והמתחשב שלי, שמבין את חשיבותם של המבצעים.
חמישה, הייתם מאמינים?! חמישה!!! אמא שלי התפלצה, אבל זה היה קרוב לתאריך יום ההולדת שלי אז היה אסור לה לצעוק.
אושר!
בעיקרון, הלכנו לקנות בגדים. מדהים. כן, אני יודעת מה תחשבו. אני בת. אני צריכה לאהוב לקנות המון בגדים. לא ממש. אני פשוט נותנת לאמא שלי ולאחותי הגדולה לקנות מה שהן רוצות. אני עצמי מסתובבת עם אבא שלי ועם האחים שלי.
אז... ראיתי סניף של צומת ספרים. למזלי, האבא המדהים שלי (שהוזכר בהתחלה) מבין אותי בצורה מושלמת. לא הייתי צריכה אפילו לפתוח את הפה, וכבר היינו בפנים. הוא הסתכל על המדפים של המבוגרים, אני פשטתי על האגף על הנוער, והאחים שלי סתם הסתובבו וזרעו הרס בכל מקום.
הוא יצא עם שלושה ספרים, אני עם חמישה, והשלמות המשיכה. תולעי ספרים יש בכל מקום, אנשים. פשוט צריך לדעת איפה לחפש.
מפוצלים, כמו שכבר הספקתם בטח לנחש, הוא אחד מהספרים שבחרתי. ספר מדהים. אי אפשר שלא לאהוב ולהתחבר לביאטריס (טריס) ולאופי שלה. אם עדיין לא הספקתם לקרוא, אל תחכו הרבה. אני מכתירה בזאת את הספר הזה לאהוב עלי השבוע.
נו? אתם עדיין כאן?! אני צריכה לתת לכל אחד הכרזה אישית?! (פרי תוצרתה של המורה שלי למדעים... איזו חמודה היא!)

הפעם אני פותחת באזהרה- אם אתם אוהבים את הספר הזה, אל תקראו את הביקורת הזו.
כן, זו לא עומדת להיות ביקורת קוטלת לספר עצמו, אבל זה עדיין יכול לעצבן.
-
יום אחד, כמה בבוקר מישהי בשם ורוניקה (לא שזה קשור, אבל ורוניקה?), היא אהבה לקרוא, והחליטה שהיא רוצה לכתוב ספר, טוב ויפה וי, עד כאן הכל טוב. היא הניחה נייר, עט וקסת דיו (This is my story! Do with it what I want ~) היה לה רעיון נחמד, היה לו פוטנציאל, אבל אז היא התחילה לנסות לנחש מה קורה בראש של נערה בת שש-עשרה, ו- אז באה המפלצת!
מחיית דמעה נוסטלגיה, לא חשוב.

את הספר הזה קראתי בהרבה תקווה, לאחר הדברים שנאמרו עליו ציפיתי למשהו מדהים, הספר היה נחמד ותו לא, אולי הוא היה זוכה לחיבה מצידי אלמלא דבר אחד, טריס.

הכירו את ביאטריס פריוור! בלונדינית עם עיניים כחולות, עושה קעקועים פעם ביומיים, ובעלת מנהג מגונה לומר שהיא אנוכית בסוף כל פרק. הדבר היחיד שטוב בה זה שהיא לא יפה. ועל זה הערכתי נתונה לך ורוניקה.
הנה מה שיש לי לומר על טריס-
אוקי! את מכוערת! את אנוכית! למה את כל כך דואגת להזכיר את זה? אני מניחה שהיה בסדר אילו היא הייתה אומרת את זה פעם אחת, אבל היא אומרת את זה כל כך הרבה פעמים שזה נשמע כאילו היא מרוצה מזה. זו אחת הסיבות לא לאהוב אותה.
זה שהיא גאה בזה שהיא אנוכית, לא בגלל שהיא לא יפה.
עוד דבר, היא באמת אמרה שהיא נגעלת מאל רק בגלל שאל בכה?! זה היה כל כך מגעיל שהפסקתי את הספר באותו רגע וגמרתי שני ספרים עד שחזרתי אליו.
סיבה שלישית, היא מתייחסת לכולם כאילו הם נחותים ממנה, כולל את החברים שלה. זה לא היה מודגש אבל זה היה כל כך מעצבן שבאיזשהו שלב היא הפסיקה לחשוב על כריסטינה וויל ורק חשבה על עצמה, החבר החתיך שלה ולהסתובב עם החברה המקובלים.
סיבה אחרונה ומספיילרת- היא הרגה את וויל, אני לא אסלח לה לעולם. ולא. זו לא הייתה הישרדות. קטניס הייתה יורה בו? הארי היה מקלל? לא! הם היו לפחות מנסים! זה היה פשוט מעצבן ולא נחוץ. והפעם היחידה שהספר הזה השפיע עלי.
אה! ההורים שלה נהרגים והיא כולה 'סבבה, לא יכולתי למנוע את זה'.

ועכשיו, לאחר שסיימתי להוציא את כעסי על טריס, ואלה בעצם כעסי על הספר, נעבור לדמויות.

כריסטינה, היא הייתה חמודה, חברה טובה ונערה אמיצה, החברות שלה עם וויל הייתה כל כך צפויה שצחקתי על טריס שהיא לא קלטה את זה. בסך הכל, אני מקווה שכריסטינה עשתה לה הרבה רגשות אשמה בספר הבא.

מי עכשיו?! וויל! וויל הנחמד והמצחיק! וויל שתופס לחם ואוכל אותו! יחי וויל! (רגע, מה?!) הו וויל, הדמות האהובה עלי, אני לא יודעת למה, אין לי מושג. והוא, בדיוק כמו כריסטינה, בעל לב טוב ודמות נפלאה. כן, אני מקללת מישהי עכשיו.

ועכשיו אין לי הרבה מה לכתוב, כי אני ברגשות מעורבים לגבי אל, זה לא היה מתאים לו! פתאום האופי שלו משתנה? איך הוא היה יכול לעשות את זה?! למה הוא לא זרק אותה למים?!!!.
טוב סתם. אבל לדעתי, הוא היה דמות חמודה ונפלאה, וזה לא היה כל כך אמין שפתאום הוא רוצה להרוג ילדה. נקודה פחות רות.

תקעו בחצוצרות כי אוריה מגיע! עכשיו אני ארכין ראשי בסליחה לפני הסופרת ואומר תודה ברגש על יצירת הדמות הזו!.
-סליחה ורוניקה-
הו תודה זה עבר!

קולטת שלא כתבתי כלום על טוביאס
טריס לא ראויה לו. זה מסכם הכל. בסך הכל הוא מגניב, ויש בו משהו חכם. והוא אמיץ, אבל בזה אני לא מחדשת כלום

אם לכלול את כל ה"ביקורת" הזו ביחד. זה בעצם מכתב זועם לוי היקרה על יצירת דמות כמו טריס. אני בכל זאת אקרא את הספר הבא, אני לא מספיק חזקה, אני פשוט אעמיד פנים שביאטריס פריוור לא קיימת והספר יהיה מושלם.

-ג'קס-

*** ביקורת מכילה ספוילרים

בשלוש עשרה שנות חיי הספקתי לאסוף מאגר בלתי מבוטל של אנשים ששנאתי. ביאטריס פריור היא אחת מהם.


ביאטריס "טריס" פריור - נערה בת שש עשרה, (בלונדינית, כחולת עיניים), שחיה בתוך שיקגו האפוקליפטית, המחולקת לחמישה פלגים כדי ליצור עם חזק ומאורגן. וישנם גם המפוצלים, אנשים שעליהם לא שולטת תכונה אחת והם מהווים איום כביר על האימפריה כי "הם לא יכולים לשלוט עלינו, ותמיד נעשה להם צרות".

למרות שחונכה וגודלה בפלג הקרבה עצמית, ביאטריס בוחרת בפלג אומץ לב, שם היא מתוודעת לאהבה ותשוקה שמהם לא סבלה קודם, ועוברת את האימונים המפרכים תוך פספוס מוחלט של לוח המטרה (אימוני ירייה ברובה וזריקת סכינים), והצצה במראה כל כמה שעות (או כמה דקות); ומגלה להפתעתה שלמרות שהיא לא יפה במיוחד, ("עיניי גדולות מדיי ואפי ארוך מדיי"), ולא מצטיינת באיברים מושכים, היא בכל זאת מושא נעיצת מבטיהם של הגברים.


ואם אתם תוהים מה גרם לי לשנוא את ביאטריס, אם היא בסך הכל גיבורה רכרוכית טיפוסית - אל דאגה, יש לי ציטוטים.

רגליו קרובות מאוד לראשי. אני צריכה לנחם אותו, אני אמורה לרצות לנחם אותו, לזה חונכתי. אבל במקום זה אני חשה גועל. מישהו שנראה כל כך חזק לא צריך להתנהג כמו חלש. למה הוא לא יכול לבכות בשקט, כמו כל האחרים?

"לא אפגע בך. אף פעם לא רציתי ל…" אל מכסה את פניו בשתי ידיו. "אני רק רוצה לומר שאני מצטער, אני כל כך מצטער, אני לא… לא יודע מה לא בסדר איתי, אני… בבקשה תסלחי לי, בבקשה…"
[...]
"תתרחק ממני", אני אומרת בשקט. הגוך שלי נוקשה וקר. אני לא כועסת, אני לא פגועה, אני לא כלום. אני אומרת בקול נמוך, "ואל תתקרב אלי שוב, לעולם."
עינינו נפגשות. עיניו כהות וזגוגיות.
"אני נשבעת לאלוהים שאם תתקרב אלי אני אהרוג אותך." אני אומרת. "חתיכת פחדן."

(ואת המונולוג המרגש הזה היא אמרה לאלברט, עריק שהיה מאוהב בה נואשות ומסיבות כלשהן הוא נכנס לדיכאון וזה הרס אותו והוא ניסה להרוג אותה, (צעד חכם). הוא התאבד כמה ימים אחר כך בהיעדר מישהו שיעצור אותו. היא לא באה לטקס ההלוויה.)

עכשיו ברצינות: אני לא יודעת למה יש כאלה שמפרשים את הקטע הזה כביטוח לחוזק ולאומץ של טריס - הוא בדיוק ההיפך, משתי סיבות: (א) אדם חזק לא ישפיל אחרים כדי לרומם את עצמו, ו(ב) לסלוח זה דבר קשה, אבל לא בלתי אפשרי. לסלוח משמעותו אומץ, יקירי. להפנות גב הוא לא מעשה אמיץ. לפגוע במישהו שפגע בך הוא לא מעשה טוב. וזהו.

אז, אני לא יודעת אם הבנתם הרבה מהשורות האלה, אבל ורוניקה רות' יצרה מפלצת. היא ערבבה את כל האנשים ששנאתי, את כל הרגעים האלה שבכיתי, לבד, ואף אחד לא היה שם, בתוך דמות אחת, אישיות אחת, תכונה אחת, גיבורה אחת - שמייצגת אומץ לב אבל בעצם פחדנית יותר מכולנו.


אוקיי, כשסיכמתי את עניין טריס כמיטב יכולתי, הבה נעבור לנושא הבא.

"אנשים נוטים לייחס לי תכונות נעלות", אני אומרת בשקט. "הם חושבים שבגלל שאני קטנה, או בת, או נוקשה, אני לא מסוגלת תהיות אכזרית. אבל הם טועים."

תראו, אני לא רואה בעצמי אדם מושלם, וגם לא אדם נעלה או טוב, אבל אני משתדלת, אתם יודעים? אני משתדלת לא להתנהג באלימות כלפי האחיות שלי כי מגיע להן אדם שאפשר לסמוך עליו, ואני נחמדה לכולם כי אני מבינה שלהכיר בתכונות הרעות שלך זה לא מספיק, ורוע לא עוזר לעולם הזה, ואני החלטתי לא להסתפק ב"אנחנו, בני האנוש, רעים ומחריבים את עולמנו", כי לא אכפת לי ויש אנשים טובים, יש, יש אנשים נעלים, ולמה לי לא להוסיף טוב לעולם הזה?
אני מבינה שלחלק מהקוראים היה נחמד לראות שביאטריס לא מושלמת, אבל, קצת פרופורציות; אדם כמוה לא מתאים להיות מנהיג, ולא גיבור, והיא - ביאטריס - זאת שנלחמת באקדחים ועומדת על שלה בעוז - היא לא גיבורה.

והלאה, לנושא הבא: תגובות לא אמינות, פשוטו כמשמעו.

ויל. עיניו חסרות הבעה, והוא פועל כמו אוטומט, והוא בכל זאת ויל. הוא מפסיק לרוץ ומסתכל עלי, רגליו נטועות באדמה ואקדח בידיו. תוך רגע אני רואה שאצבעו על ההגה ושומעת שכדור נכנס למחסנית, ואני יורה. עיני עצומות.
הקליע פוגע בראשו. אני יודעת, כי לשם כיוונתי.

היא רצחה את הידיד שלה. אני, כאילו, באמת צריכה להגיד יותר? שתברח, שתתכופף - שתהמם אותו, שתתלבט. שתביע חרטה. אבל היא דואגת מהחברה שלה, קריסטינה - מהחברה שלו (חברה חברה) - וממה היא תגיד כשהיא תדע שטריס רצחה אותו. כמובן שהיא עצמה לעולם לא היתה מודה בזה - הסיבה היחידה שקריסטינה עומדת לדעת היא שהיא ערקה מפלג כנות, שם מלמדים אותם לזהות אדם שמשקר.

אמא של טריס מתה, כמה עמודים לפני הרציחה של ויל, במחווה עילאית וכדי להגן על הבת שלה. אני לא אתעכב על העניין של הקיטש הצפוי סוחט הדמעות, אלא על התגובה של אבא של טריס, מה שמו.

"זה טוב", הוא אומר ונשמע מתוח. "זה מוות טוב."

כן, למה לא, מותק, מוות טוב, מוות זה טוב, כי אנחנו חיים למען המוות, מטרה נעלה, משאת נפשנו.

"יש כאן אנשים עם רובים. כשהם יראו אותי, הם יהרגו אותי, אם יוכלו", אני אומרת בשקט לאבי. אני מחפשת את עיניו. "לתת להם להרוג אותי?"
הוא מסתכל עלי כמה שניות.
"לכי", הוא אומר, "והאל יהיה לצידך."

(אבא של טריס לטריס.)

ואז קורה עוד מקרה דומה, כשאבא של כריס מוסר את נפשו, (בעוד מחווה עילאית למען טריס), היא מיידעת את אח שלה, כאלב (במקור כיילב אבל התרגום גרוע) במותו. ותגובתו כדלהלן;

"מה עם אבא?" הוא שואל.
אני רק מנידה בראשי.
"טוב", הוא אומר וכמעט נחנק, "הוא היה רוצה שזה יהיה ככה."

טוב, המטרה של הציטוטים האלה מלכתחילה הייתה להראות כמה התגובות לא אמינות, אבל אני חושבת שיש משהו מעבר לזה. ורוניקה רות הפכה את כל הפלגים למוקצנים מדיי - גם את הרעים וגם את הטובים. הרעים היו רעים, סתם ככה, בלי מניעים, והטובים בעצמם היו מטורפים על כל הראש, וכך גם הסופרת. יש כאן זלזול עצום, עצום, בערך החיים והערכים הטובים האמתיים ויציאה עצומה מפרופורציות. למה חייבים לענות אותך ולהכריח אותך לספר את כל השקרים שלך בפלג כנות? למה ידע הופך אנשים לרעים באוריינות? למה, בכלל, מוות הופך להיות דבר טוב או נשגב או נעלה?


ועוד בעיה היא השפה הלא אחידה. אני לא בדיוק יודעת אם הבעיה היא בתרגום או בטקסט המקורי, אבל קצת מוזר לכתוב, "קשה לי לעצור את הדמעות כשאני רואה את הפחד בעיניו הכהות" (חרוז!) ו"כתפי כואבת בטירוף", באותה פסקה. לא מקצועי.


בכל אופן, יש רק עוד נקודה אחת קטנה שאני רוצה לציין לפני שאסיים (סוף סוף), והיא דיי שולית ואני דיי בטוחה שאף אחד לא שם לב אליה, אבל היא מתקשרת לשבועות (ועכשיו כבר חודשים) האחרונים בהם יצא השיר החדש של סיה, elastic heart. מי שראה את הקליפ (https://www.youtube.com/watch?v=KWZGAExj-es - אם תרצו), אני מניחה שכבר שמע על הפרשנות השגויה שמייחסת את מה שקורה בין שני הרקדנים למשהו מיני. פדופיליה.
האמת היא שהם אמורים לייצג אבא ובת.

אז כמו שאמרתי, בחלק כלשהו בבחינות הכניסה לאומץ לב המשתתפים נדרשים לתת לבחורים חתיכים לנעוץ בהם אלקטרודות, ולהתמודד עם הפחדים הכי נוראיים שלהם, מול עיניהם של השופטים.
טריס מפחדת מסקס. עד כאן טוב ויפה, אבל לאחר ההתמודדות המרשימה שלה במבחן חברה שלה, קריסטינה, אומרת לה שנפוצה השמועה שזה אמר לזאת שזאת אמרה לזה שאמרו לה שהשופטים צחקו למוות במבחן של טריס.
טריס אומרת לה שהיא מפחדת מאינטימיות.
קריסטינה: "סקס."

הכל היום נהיה כל כך זול ונמאס לי מזה.

(סקירה סופית: כתיבה גרועה למדיי, עלילה ממוחזרת, דמויות נוראיות, סרט עוד יותר, לא מתכוונת להמשיך לקרוא עוד עמוד אחד בסדרה הזאת.)


טוב, אז זאת היתה הביקורת שלי על מפוצלים שנכתבה בערך בשבע שעות שהתפרשו על ארבעה חודשים, אני הייתי ריין ואתם הייתם סימניה. הלכתי ללמוד למבחן באנגלית.

אני מצטער שקניתי את הספר הזה.
ברצינות. רשמית, אני שונא את הספר הזה.
אז עכשיו תשאלו את השאלה המתבקשת-למה, אם כך, דירגתי את הספר עם שלושה כוכבים?
התשובה היא די פשוטה-
זה ספר שנחמד לקרוא כשממש אין לך מה לקרוא, אבל לא שווה לקנות אותו. תשאילו אותו מהספריה, מחבר, אבל לקנות? אם הטעם שלכם בספרים דומה לשלי, תעשו לעצמם טובה, ואל תעשו את הטעות הזאת.
ראיתי את רוב הביקורות כאן, וכול מה שראיתי שיבח את הספר ואמר שהוא טוב וכו' וכו'. אין לי מושג למה חושבים ככה.
למה אני כל כך שונא את הספר?
טוב, א. הוא כתוב בלשון הווה. אני שונא את זה. פשוט שונא. אבל לרוב זה נסבל.
ב. החוקים מטומטמים וההיגיון עקום.
ג. למה יש ****** דמות גיבורה כל כך מטומטמת וכל כך חזקה? כאילו, אם עד היום חשבתי שאלי מתיכון לילה 2 סתומה, אז זה פשוט ואוו. זה שיא גינס. צריך לתת לה פרס על זה או משהו. כשיבוא היום שבו כל המתים יחזרו לחיים ויחלקו פרסים, בפרס "הדמות המטומטמת ביותר בעולם הספרות של כל הזמנים", הקול שלי נתון לך, (ביא)טריס!
ויש גם את העניין הקטנטן שהוא ספויילר שכולל בתוכו קיינד-אוף ספויילר לתיכון לילה 2.עד היום שנאתי רק שתי זוגות בעולם הספרות. רון והרמיוני, אלי וסילבן. היום נוסף זוג חדש! הכירו את טריס(ביאטריס) ואת פור(שכחתי את השם האמיתי שלו!)! כאילו, מה חשבה לעצמה הסופרת המטומטמת?!?! ואגב, אם כבר ספויילר- נכון כתוב שלביאטריס מתאים להיות גם באוריינות? טוב, אני חולק על זה.
יש.
לה.
קליטה.
איטית.
אחרי שהזריקו לה את החומר המזורגג שאמור לשלוט עליה? טוב, ברגע הראשון הבנתי מה זה החומר הזה. היא הבינה את זה רק אחרי כמה עמודים טובים... דברים שהתחברו לי ברגע הראשון לקח לה עידנים להבין.
ונכון היא שאלה את עצמה אם היא אשמה המוות של אל? נכון פור אמר לה שהיא לא?
אז יש לי חידוש עבורכם, טריס, פור. כן!!!!! את אשמה במוות שלו, סתומה!
סוף ספויילר

זה ספר שמתיימר להיות מותח, מרגש, עצוב, בלתי צפוי, שייגרום לאנשים להתסכל אחרת על המציאות ולראות משמעות שונה בערכים.
מצטער, ורוניקה, לא הצלחת. אצלי, בכל אופן. הכל צפוי. אין שום דבר מותח או מרגש או עצוב.
סליחה, יש משהו עצוב. הטמטום של טריס.
כל מה שהספר גרם לי הוא לחשוב עד כמה האנשים שם סתומים כשהם מחלקים את כולם לחמש קבוצות ערכי-על, בהם אסור לעסוק באף ערך אחר, ושהפלג המחורבן קודם לדם.

אז כן, זאת אמורה להיות קטילה. לא מצא חן בעיניכם? חושבים אחרת? מצטער. זאת דעתי ושום דבר לא ישנה אותה.
קראתי אותו רק כי חשבתי איך לקטול אותו אחר כך. אני לא עושה את זה הרבה, אבל את הסדרה הזאת אי לא מתכוון להמשיך. מצטער טריס, הסוף שלך מעניין לי ת'תחת.

אם אין לכם מה לקרוא חוץ מזה, אם לא מפסיקים לנדנד לכם לקרוא את זה, תקראו. אני את שלי אמרתי.

גם אתם תהיתם מה גורם לכמות כה גדולה של ספרים דיסטופיים העוסקים בנערה שקבוצת בני גילה מחליפה את משפחתה, שעליה לשרוד טירונות אכזרית, להשיג השגים גופניים על אנושיים, לגלות שהעולם אינו מה שסיפרו לה, לגלות את האהבה (אבל לא את הסקס...) ולגלות שיש לה סגולות יוצאות דופן? נתקלתי לאחרונה במספר ספרים בפורמט הזה - את "משחקי הרעב" קראתי ראשון (ואהבתי) ועוד כמה ספרים באותו נוסח שלא קראתי, והספר הזה.

העולם בו חיה ביאטריס מחולק לפלגים כשכל פלג חורט על דגלו תכונה אחת ומחנך את ילדיו על פי אותה תכונה. אין בדרך כלל יחסים בין הפלגים ורק פעם בחיים, בגיל 16 יכול הנער או הנערה לבחור בפלג שונה בו יחיה מעתה. אם הוא בחר בפלג אחר מזה בו גודל - ינותקו קשריו עם האנשים שעד אז היו הקרובים אליו ביותר. הדילמות שהסיפור מציב מעניינות אבל הסופרת מעדיפה תאור הרפתקאות על פני פיתוח הנושאים היותר מופשטים, בעיקר, אני חושבת, כדי לא להעיק על קוראיה.
הספר כתוב די טוב. הוא מדלג על קטעים לא הגיוניים בסיפור, חותר קדימה ומייצר מתח - גם מלאכותי - ע"י שינוי החוקים.

אין לי מושג מה גרם לכמות הספרים בז'אנר הזה. בניכוי החקיינות וזרם ה"גם אני" יש פה תופעה שאולי מצביעה על צורך: ומה שאפשר להגיד לגבי ארבעה ספרים מקריים בתחום ("משחקי הרעב", "הבחירה", "מחוננת", "מפוצלים") הוא שכולם נכתבו על ידי סופרות צעירות (ונאות לפי התמונות...), כולן אמריקאיות שבאו ממדינות הפרובינציה, וכולן בוגרות של חוגים לכתיבה יוצרת באוניברסיטה...
אפשר לקרוא את הספר הזה שאינו דורש יותר מדי התעמקות, שאין בו כמעט "חפירות", שכולו פעולה ומתח. רוב מי שהתלהבו ממנו לפי הביקורות היו בני נוער. נראה שרות סימנה את קבוצת הגיל של קוראיה הפוטנציאליים וככל שעולה גיל הקורא, פוחת הסיכוי להנאה.

"אלה שהאשימו את האלימות ייסדו את פלג ידידות.
אלה שהאשימו את הערות ייסדו את פלג אוריינות.
אלה שהאשימו את הצביעות ייסדו את פלג כנות.
אלה שהאשימו את האנוכיות ייסדו את פלג הקרבה עצמית.
ואלה שהאשימו את הפחדנות ייסדו את פלג אומץ לב."

:D

*

אוף. שכחתי באילו מילים תכננתי להתחיל את הביקורת.
פדיחה.
אני מניחה שאני אתחיל במילים האלו אלא אם כן יהיו לי מילים טובות יותר ואני אזכר במילים הקודמות שרציתי לכתוב ואז אני אחליף את המילים האלו שרשמתי הרגע.
זה לא יקרה~~
לא, זה לא יקרה :O
יש לי רעיוןןןן
!!:D

האמת שאת הספר ראיתי על המיטה של אנג'ל והמחשב נייד נכבה לה ואני הייתי במצב של טרום שינה והשתעממתי, אז ניגשתי לספרייה שלה (שולחן כתיבה עם שלושים מיליון ספרים) והסתכלתי עליהם. ואז הסתכלתי עליהם שוב. אני חושבת שהם הסתכלו עלי חזרה.
אחרי התלבטות קצרה הספר הזה עלה בגורל.
והתחלתי לקרוא וקראתי וקראתי ואז בצירוף מקרים מטריד לחלוטין אנג'ל הביאה לי מתנה והסתבר שהספר הזה נכלל בה.
החיים משונים לפעמים:O
אז אחרי שחזרתי מארומה וראיתי קצת טלוויזיה המשכתי לקרוא את הספר, ונשארתי ערה עד אחת וחצי. בלימודים גם קצת קראתי, באוטובוס, בהליכה (מסוכן קצת אבל אני לא אדם בטיחותי לפעמים) ואז בבית במשך שעתיים וסיימתי.
כן, זה די מהיר לסיים ספר ביום וחצי:D ולא קורה הרבה.

אין לי כוח לספר לכם על מה הספר אבל בגלל שאני כזה אדם נדיב וגאה ומדהים ונפלא וצנוע אז אני אעתיק לכם את התקציר לפה.
"בשיקגו הבדיונית (בלהבלהבלה) החברה מחולקת לחמישה פלגים, שכל אחד מהם מקדיש את עצמו לטיפוח ערך מסוים: כנות, הקרבה עצמית, אומץ לב, ידידות, אוריינות (ידע). פעם בשנה כל אחד מבני השש עשרה מחויב לבחור את הפלג שאליו הוא מחליט להצטרף ולהקדיש לו את חייו."
דרמטי למדי~ ואין כאן שוב דבר מתחכם. פשוט כמשמעו.
הסיפור מסופר מנוקדת מבטה של טריס, שחונכה וגדלה בפלג הקרבה עצמית, המחנך לחוסר אנוכיות במידה מוקצנת ממש, ועומדת לפני בחירה בפלג אליו היא תרצה להיות. היא לא מרגישה שייכת לחלוטין לפלג ההקרבה העצמית, ומגדירה את עצמה כאחת שיש בה מידה של אנוכיות. אבל היא יודעת שאם תבחר לעזוב את הפלג הזה ככל הנראה לא תראה את משפחתה עוד.
היא עומדת בפני מבחני התאמה, שאמורים לסייע לה לבחור לאיזה פלג להשתייך. אלא שתוצאות מבחני ההתאמה של טריס אינן תקינות, והיא עוד מתלבטת בין האפשרויות, ולבסוף בוחרת בפלג אומץ לב. מכאן העלילה מתחילה להסתבך.
(אז בסוף כתבתי לכם גם תקציר משלי. לא פלא שאמרתי שאני אדם נדיב גאה מדהים נפלא וצנוע:D)
הספר מרתק. הוא זורם ומלא באקשן, בלי יותר מידי רומנים או קטעים מביכים והתעסקות מוגזמת באהבה. שלא תבינו לא נכון, יש התעסקות. אבל היא בדיוק במידה הנכונה.
הכתיבה זורמת וקולחת; המילים נבחרו בקפידה, אבל רק לעיתים הן פוגעות בדיוק; היא לא טובה באופן מיוחד, אבל מספיק טובה, ואולי קצת יותר. לא הכתיבה הכי מדהימה בה נתקלתי, אבל בהחלט נחמדה, ורצף האירועים שמלא באקשן ובעניין מכפר על כך.
מה שכן הפריע לי בספר, היא ההקצנה המוגזמת של הערכים שאותם הוא מציג. נשמע קצת דומה לבתים בהארי פוטר, לא? לא. כי שם אני יכולה לפחות לומר לאיזה בית אני הייתי רוצה להיות שייכת, וכאן העניין שונה לגמרי. ידידות היא לא נחמדות מוגזמת וצבועה. כנות היא לא אמירת האמת בכל מצב שהוא. חכמה היא לא מרדף אחרי הידע וצמא מוגזם אליו. חוסר אנוכיות אינו פשר ההקרבה העצמית שלך וחוסר החשיבה המוחלט על עצמך, ויתור על הצרכים שלך. אומץ הוא לא קפיצה מרכבות נוסעות. הוא כולל גם את התרגשות למראה סכנה ואת האדרנלין שזורם בשעת פחד, אומץ הוא לדעת להתגבר על הפחדים הכי גדולים שלך. אומץ הוא לא טיפשות. הוא לא רוע. אומץ הוא לא ערמומיות. אומץ לא מתבטא בקעקוע. אומץ מתבטא בעמידה בפני מצבי סכנה. בן אחד לא יכול להיות רק אחד מבין כל הערכים האלה. חוסר האנושיות מתבטא בספר יותר מכל.

אחרי שאתה קורא את הספר, הוא לא יכול שלא להוביל אותך לשאלה: לאן אני הייתי משתייך אילו אני הייתי חי במציאות של הספר? ומשום מה על השאלה הזאת לא הצלחתי לענות. האומץ שלי עוד לא עמד למבחן. אני חכמה, אבל לא צמאה ורודפת אחר ידע. אני ידידותית, אבל גם לי יש מצבי שבירה. כנות היא לא אחת מהמעלות שלי. אני אכפתית, אולי קצת יותר מאדם ממוצע- אבל לא הייתי מסוגלת להקריב את כל חיי ולהיות בלתי אנוכית לגמרי.


אני ממליצה מאוד על הספר, הוא מרתק וגורם למוח שלכם לפעול. הוא לא מושלם- אבל כדאי מאוד לקרוא אותו.
תהנו!!!:D (רואים שאני אדם ידידותי? מאחלת לכם שתהנו, משהו אני:)