נתחיל מהסוף. אהבתי את הספר מאוד ואני ממליץ עליו מאוד.
יש בספר את השלוב האהוב עלי של מתח בסגנון מיעשהזאת עם רומן היסטורי.
קיימברידג אנגליה 1170 – מישהו רוצח באכזריות ילדים והאשמים הטבעיים הם היהודים. התקופה היא קצת יותר ממאה שנה לפני גירוש יהודי אנגליה.
רבות מדובר על גירוש ספרד אבל פחות ידוע על גירוש צרפת שקדם לו וגירוש אנגליה והטבח ביהודי יורק ועלילת הדם של נוריץ שעל בסיסו נכתב הספר הזה (נוריץ ועלילתה מופיעה גם בספר ששומע במקביל – אני אוהב שהספרים שקורא מתכתבים אחד עם השני ).

אל המקום מגיעה משלחת חשאית של שלושה לחקור את הרציחות. המומחית לאומנות המוות היא אדליה, דר סקרפטה של המאה ה12.
אל הספר הגעתי מהמלצה חמה במרשתת שאחרת ספק אם הייתי חושב לקרוא אותו . יש לו עוד חמישה המשכים שלא תורגמו, אבל כיאה לספר "בלשי" בסדרת מתח הוא עומד בפני עצמו.

ומכאן לפינת המבקר הדקדקני :
אחת הבעיות ברומן היסטוריים היא , עבורי, השהיית הספק. בהרבה מובנים השהיית הספק -אותו אלמנט שגורם לנו להאמין למה שכתוב אפילו אם אין בו הגיון – יותר קל בספרי פנטזיה מאשר ברומן היסטורי.
אחת הדומאות הקלות היא יחס לילדים – אם נקרא על ילד בן שמונה בימינו שיוצא לעבוד זה יראה לנו מעוות ולא מוסרי ( גם אם בעולם שלישי ) אבל האם דמות מהמאה ה12 או ה16 אמורה להזדעזע מהדבר. סבתא שלי הייתה הולכת קילומטרים כל יום לעבוד במפעל בגיל שמונה. אותו דבר לגבי הפרשי גיל ונישואין בגיל צעיר.
מצד שני כשאנחנו קוראים ספר אנחנו "מצפים" מהדמות הראשית – אם זו דמות שאנחנו אמורים לאהוב – להראות מוסר שאנחנו מתחברים אליו. מחשבות שתומכות בשיוויון זכויות לנשים, לשחורים ליהודים. הרבה פעמים דמויות בספרים היסטוריים מביעות הבנה בדברים שמרגישים שהן בנות ימינו. אפילו התפיסה של תזונה של שנות השבעים היא לא תפוסת התזונה של ימינו. אותו דבר לגבי עישון ואכילת סוכר. תפיסת גוף של היום היא לא תפיסת הגוף של מאות אחורה בה מלא משמעו בריא ואוכל טוב.
מאחד הספרים שקראתי על לונדון במאה ה16 למדתי שנשים היו צובעות את שיניהם בשחור כי אכילת סוכר הייתה דבר של מעמד והמרבה בו כהו שיניו. שלא לדבר על אמבטיות ורחצה בצרפת של אותה תקופה.

הספר הזה הולך על חבל דק בין האמין לסביר ועל חלק מהמקומות שנראה שחרג המחברת מוסיפה אחרית דבר בסוף הספר ומראה שהם הגיעו ממחקר. הגיבורה היא אישה לא נשואה , חצי יהודיה , רופאה או ליתר דיוק פתלוגית. היא דמות נהדרת ויש התייחסות לכל "מגבלותיה" בעולם שחושב שאישה מרפאה היא מכשפה שצריך לשרוף, אבל לפעמים גם היא נופלת מהחבל – כמו בפעמים שהיא מעירה למישהו על משקל גופו או בהבנה של חיטוי ומים נקיים .

במובן הזה אני מבין למה הרבה כותבים יוצרים פנטזיה שמשתמשת באנגליה של אותם שנים כבסיס. בפנטזיה אין בעיה שדמות עם כוחות קסם תדע יותר ממה שזמנה מאפשר לה ואתה עדיין מקבל את הרקע של ספר היסטורי.

לכל חובבי המתח וההיסטורי הספר בהחלט מומלץ – הוא דיי חלף לי מתחת לראדאר אז משער שגם לאחרים.

בפינת הידעת ?
הספר הוא בתקופת הנרי השני – המלך שהביא למשפט את שיטת המושבעים ואפשר ליהודים להקבר גם מחוץ ללונדון. בנו היה ריצארד לב הארי שהוא דמות יותר זכורה בהיסטוריה הפופולארית, אבל בראיה יהודית פחות טוב ליהודים במסעות הצלב.

זו הייתה בחירת קריאה מגלומנית.
אם תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות וגם אני אולי קריאה בספר תסייע לסיים את המלחמה.
והיי, זה עבד. ברובו. והספר היה נפלא – נראה לי הספר הבא יהיה : איך לעשות מכה באסיה המתעוררת – מחשבה מייצרת מציאות.

הרבה מלחמות עוברת תרזה באטיסטה. מכולן היא יוצאת בשן ועין וכמעט לא מאבדת תקווה.
הספר נפתח במועדון בו תרזה אמורה להופיע הופעה ראשונה. יש לה כבר מעריצים: עורך דין, משורר ורופא שיניים. חשוב לשמור מעריצים שיודעים לתקן שיניים, אבל לפני שהיא עולה לבמה פורץ למועדון בריון שתופס את בת זוגו רוקדת עם אחר וסוטר לה. תרזה באטיסטה מאמינה שאסור לגברים להכות נשים , היא מתייצבת מול הבריון הענק ויורקת בפניו. היא מאבדת שן ( פה נכנס לתמונה המעריץ ) ומוצאת אהבה לרגע וכך נפתח הספר הסוער הזה.

זה ספר בוטה, אלים ביותר , גס ומלא אהבה ורגעים עדינים גם אם הם לגמרי לא פוליטקלי קורקט. הספר מחולק לחלקים שמזגזגים בין התקופות בחיי תרזה – פעם לפני זמן בפתיחה ופעם אחריו.

בגיל 13 תרזה נמכרת על ידי דודתה לשליט הסדיסטי של המחוז. זה החלק השני של הספר והוא האלים והנוראי מכולםזו תחילת הסיפור. למי שטריגרים של אלימות על צורותיה קשים לו זה לא הספר.
בחלק אחר, למרות שמדובר בסיפור אהבה ( לא זו שציינתי קודם ) יש קרינג כאשר הגבר שלוקח אותה למאהבת ומגורל אכזר הוא בן 60 והיא בת 15.
למרות שהדמות הראשית של הספר היא תרזה, היא מסופרת על מעיני גבר שחקר אודותיה ומספר את קורותיה ולכן זה ספר מאוד גברי שבו הפתרון לפנות לזנות הוא מתבקש אם אין ברירה וגופה מתואר הרבה יותר מנפשה.
לא הייתי מעולם בברזיל, אבל הספר מרגיש אותנטי – אחת הסיבות שאני מטייל בעולם עם ספרים.

אהבתי מאוד את ים המוות של אמאדו, אבל דונה פלור ושמי בעליה וקינמון וציפורן היו לי מפוזרים מדי ופטפטניים מדי וכבר שקלתי לוותר על אמאדו. אלמנטים כאלו קיימים גם בספר הזה, אבל משהו בסיפור ובכתיבה של אמאדו עובד בספר הזה.
הוא לא לכל אחד גם בגלל האלימות ושאר הדברים וגם בגלל הסגנון המיושן, אבל הוא טוב מאוד.

לפני תשע שנים , שבועיים לפני שהפכתי לאב , נתנה לי אם ילדיי את הספר הזה במתנה.
היא ראתה את המילה משפחה בשם הספר וזה הספיק לה. אני ואמונות תפלות הולכים יד ביד וזה מחמיר עם השנים ולכן הספר הזה לא הוחלף ולא נמסר, ישב על המדף והעלה אבק.
באתגר TBR או בעברית אתגר הממתינים על המדף עלה הספר לקריאה והחלטתי להתמודד איתו.
כיוון שבספר הפיזי הייתי עמוק בקריאה של אמאדו, שמחתי לגלות שיש לי אותו באפליקציית האודיו באנגלית ועוד יותר שמחתי לגלות שהשם באנגלית הוא : did you ever have a family
זה שם בעל משמעות אחרת לגמרי וגם השימוש בו בספר הוא במשמעות אחרת.
אני מבין למה בחרו את השם העברי להיות הייתה פה פעם משפחה ( למרות שהוא לא מדויק ) ואת שניהם יכול הספר לעטות.

כמו שמבינים מהשם ודי מהר מההתחלה , קורה בספר אסון. אסון ביזארי שונה לגמרי ממה שדמיינתי ( אני לא קורה עטיפה אחורית ) שקורע והורס כמה משפחות.
אבל זה לא ספר על זה, כלומר זה מאוד נוכח וגם האבל וההרס העצמי והבדידות והאשמה שבאים איתו , אבל זה בעיקר ספר על משפחות. על סוגים שונים של משפחות , על בגידות של הורים בילדים ולהיפך. על חינוך וטוב לב של זרים וגם להיפך.
זה ספר מאוד אמריקאי שזה הופך אותו לא להיות כוס התה שלי, אבל הוא מאוד טוב.
הספר מסופר ממספר זוויות\ דמויות. חלקן ראשיות בסיפור , חלק חולפות בחיי הדמויות. הזמן בסיפור הוא לא תמיד לינארי. לפעמים הוא לפני האירוע ולפעמים אחריו. כל פרק מתחיל בשם הדמות שאחריה הוא עוקב.
אני אוהב צורת סיפור כזאת אבל באודיו זה בהתחלה היה קשה למעקב אס דילגתי בין האודיו לספר הפיזי. בנוסף, את הספר מקריא הסופר. הוא לא רע אבל הוא לא קריין והוא מכביד מעט את הספר- דווקא הקריאה בספר בעברית אפשרה יותר מרחב אוויר.
למרות הנושא, זה לא ספר שיושב על הנשמה- לא חושב שהייתי יכול לשרוד ספר כזה בתקופה הזאת. יש כבדות ואבל ואין בו הרבה קלילות , אבל הוא לא חונק ( לא בטוח שמצליח להסביר את ההבדל ).
הוא בהחלט מומלץ – עם כוכבית האזהרות שכתבתי.


• אתגר TBR הוא אתגר שנתי בו יוצרים רשימה של 24 ספרים שיושבים על המדף ( וירטואלי או ממשי ). אלו ספרים שרוצים לקרוא אבל תמיד ידחפו לפניהם ספרים אחרים. כל חודש מוגרל מספר בין אחד ל24 והספר במקום הנבחר הוא הספר שצריך לקרוא באותו.
זה כאילו מטופש – אם אתה רוצה לקרוא ספר, תקרא אותו, אבל זה עוזר לי לנקות מהמדף ספרים שיושבים שם שנים , ספרים שרציתי\ רוצה לקרוא אבל לא מיד מוצא את מצב הרוח הנכון לעשות זאת .

נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה.
גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כזה.

האזנתי לספר בהקראה של המחבר, ליאור אנגלמן, לא תמיד זו החלטה נכונה של סופר להקריא את יצירתו. אנגלמן הוא לא מקריא מיומן כשחקן, אבל קולו המעט צרוד והרגוע יצר זיקה זיקה יפה לספר ולגיבורו – יצר אשליה שהוא גיבורו.
זה ספר שלישי ( ומחצה – לא בטוח אם לכלול את מסכת תהום בספירה ) שבא מהעולם הדתי שאני קורא השנה. בשלושת הספרים ( מי שסוכתו נופלת וחרשתא הם האחרים ) הסופרים מגיעים עצמם מהעולם הדתי ושלושתם היו מצויינים. כל אחד הביא זוית אחרת של מבט וקשה לי להאמין שמי שלא בא מהעולומות הללו היה יכול לרקום את העלילות הללו. הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון ממתין לי על המדף.

למרות שהספר נסגר בצורה "כמעט נקייה" יש בו הרבה התמודדות אמיצה עם שאלות של הורות ואשמה ולקיחת אחריות.
זה ספר מקסים ואני בהחלט אדגום מספריו של המחבר בעתיד.

בקבוצות אחרות במרשתת הספר הזה מפורסם. קצת מוזר שהקהל שלו באתר מאוד קטן.
זה ספר פולחן שהרבה אנשים חוזרים וקוראים בו בחודש אוקטובר. המשפט הזה היה חלק מהסיבה שהתמהמתי להגיע אליו.
הסיבה השניה היא שבעברי ניסתי את תשע נסיכים לאמבר ולא התחברתי אליו – אני לא מרבה לתת הזדמנות שניה לסופר שלא אהבתי , אולי אני צריך לשנות את הגישה.

שמעתי את הספר באנגלית אז אין לי מושג איך התרגום. האודיו היה מעולה ויש הרבה קולות בספר.

למרות שמו, הספר מתרחש לאורך חודש אוקטובר אחד. הפרק הראשון הוא הראשון באוקטובר והפרק האחרון הוא ה31.10 , ליל כל הקדושים.
המספר של הספר הוא Snuff ( רחרחן בעברית ) כלב מיוחד שמשגיח על בעלו , ג'ק. סנאף הוא לא כלב רגיל וזה לא ספר מראות עיניו של כלב אלא יותר בסגנון של הכלב ברודפים של דין קונץ.
הוא גם לא החיה היחידה בספר עם תובנה אנושים קסומה. זה חלק מהקסם של הספר.

לא ידוע במדוייק מה התקופה שבה מתרחש הספר וגם לא המיקום אבל אנשים מתניידים בו בכרכרות והתמזה לא רחוק.
מהר מאוד מובן שגק וסנאף הגיעו לאזור לשחק בסוג של משחק, אבל טבעו לא ידוע ולאט לאט סנאף והקוראים נחשפים לשחקנים האחרים.
זהו סוג הכתיבה שאני אוהב – סנאפ מכיר הרבה מחוקי העולם בו מתרחש הספר אבל חושף אותו לקורא דרך שיחות והרהורים בנתחים והתעלומה של מהות המשחק וזהות השחקנים נפתחת כמו ספר בלשי.

יש בספר הרבה רפרנסים והצבעות לספרות אימה קלאסית ורוב הדמויות בספר מבוססות על דמויות מיתיות או ספרותיות. רוב הרפרנסים הללו חלפו לי מעל הראש כששמעתי את הספר, אבל זה בונוס נהדר לקרוא עליהם אחר כך, כך שזה לא מפריע להנאה . אני משער שחלק ממהקשרים נופלים בתרגום .
שם הספר לקוח משיר של אדגר אלן פו.

הפולחן סביב הספר הוא לקרוא אותו באוקטובר – כל פרק לפי היום בו הוא מתרחש. דחיית הסיפוקים שלי לא אפשרה אבל אולי פעם בקריאה חוזרת עם הילדים.
לזילאזני יש עוד ספר שמאוד הומלץ לי עליו : אדון האור – ואני כנראה אקדם אותו ברשימת הקריאה.

הספר הוא ממתק של פנטזיה אורבנית עם המון ביצות הפתעה ודמויות נפלאות של חיות ובני אדם. מומלץ מאוד ואם יש לכם אפשרות לשמוע את האודיו באנגלית – בכלל.

מי לא מכיר את שייקספיר בעולם המערבי ( וגם מעבר לו ), אני חושב שכמעט כל ספר רביעי שאני קורא מרפרר או משחזר או מעבד איזה חלק של מחזה של שייקספיר. כמעט כולם מכירים את המלט או רומיאו ויוליה אבל המחזה שאני נתקל בו הכי בספרות הוא דווקא הסערה.
למרות שכולם מכירים את יצירותיו, יש ערפל גדול אודותיו. יש טענות שהוא לא היה קיים , שהעתיק מאחרים, שהוא שילוב של כמה כותבים, שהיה אישה וכו ( אין לי ביסוסים לטענות- שמועות רשת ) , לכן הופתעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר שלפי ויקיפדיה , שייקפיר היה נשוי לאישה בשם אן האתווי והיו לו שלושה ילדים סוזאנה, גודית והמנט.
למרות שמו הספר הזה הוא לא על המנט או המלט, הוא גם לא על שייקספיר. שמו המלא או החלקי לא מוזכר פעם אחת בספר, הוא הבן של , הבעל של , האב של, המחזאי. במובן הזה הסופרת נותנת לו את אותו טיפול ששמור בדרך כלל לנשים של , הבנות של, האמהות של. זהו רומן היסטורי וזה בעיקר סיפורה של אגנס.
לפי הכתבים שייקספיר היה נשוי לאן האתווי, אבל בצוואה של אביה היא נקראת אגנס (איגנס) וכך בחרה הסופרת לקרוא לה.
למרות "היכרותי" עם שייקספיר אני לא מכיר לעומק את כתביו, אני לא קורא מחזות ויותר איש של קולנוע מתיאטרון . ראיתי כמה הצגות וגם סרטים שעובדו, אבל אם בספר יש ניואנסים ורמיזות על עבודויו הן חלפו מעל ראשי.

טריוויה קטנה שלמדתי : מה היה שמו של אביו של המלט? ( לא לרמות ולבדוק במרשתת ).

הספר נכתב על ידי מגי אופארל. חלק מספריה תורגמו אבל לא הספר הזה. היא מספרת שהכוונה הראשונה שלה הייתה לכתוב רומן שמתכתב עם סצינת הפתיחה בהמלט עם הרוח של אביו, אבל אז גילתה שאין הרבה מידע על אן האתווי , אישתו של המחזאי והמידע שהיה נכתב ,לכאורה , ללא ביסוס ומציג אותה כמי שאימללה את חייו ולכדה אותו בנישואין והיא החליטה לכתוב לה חיים אחרים.
הספר כתוב יפיפיה, הוא נפתח בבוקר בו המנט מגלה שאין אף אחד בביתו ובשכונה והוא חייב להזעיק עזרה לאחותו החולה. משם מזגזג הספר לעבר , מטייל בעולם עם מגיפה וחוזר להווה של הסיפר וממשיך. הספר כתוב בגוף שלישי מדלג ,אבל כמו שאמרתי הגיבורה הראשית שלו היא אגנס.
אבל אגנס זה לא שם מוכר והמנט מייצר אסוציאציה והעטיפה יפיפייה ואלו הדברים שגרמו לגשת לספר מבלי לדעת עליו דבר.
זה רומן היסטורי, איטי יחסית שמספר על אהבה וזוגיות והורות ואובדן שקרע לי את הלב. מסוג הספרים שמרגישים כמו לשבת ליד נחל מפכפך ולהתבונן באצבעותיך המסרקות את המים.

יש עיבוד של הספר להצגה בלונדון וכנראה בקרוב יצא עיבוד של הספר לסרט ואולי זה יגרום לתרגום של הספר.
שמעתי באפליקצית ליבי ( של הספריות ) באנגלית.

נמסיס זה שם עם הבטחה. יש הרבה ספרי מתח עם השם הזה. כמעט לכל גיבור על יש נמסיס וגם למספר בלשים כמו שרלוק והארי הולה.
הגעתי לספר עם ציפיות. חבר המליץ עליו והשם הבטיח איזו שהיא אויבת מרה לגב מארפל. איזה מגניב גברת זקנה וחטטנית עם אויב\ת שווה לה. לא טוב להגיע לספר עם ציפיות.
אני אוהב את גברת מרפל . יש משהו בחטטנות הבלתי מתנצלת שלה ובעובדה שאף אחד לא סופר אותה שעובד לי.

הספר מתחיל דווקא טוב. גברת מרפל סוקרת את רשימות הודעות הפטירה להנאתה ומגלה שידיד שפגשה בשנה שעברה בקאריביים עזב את עולמנו.
זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת זימון ומשימה מעורכי דינו לפתור תעלומה מבלי שנאמר לה מה עליה לפתור ולמה. החלק הזה נהדר וכל האפשרויות פתוחות.
ואז מצטמצמות האפשרויות . על גברת מרפל לצאת לטיול מאורגן של בתים וגנים . היא עדיין לא יודעת למה ולאט לאט נחשפים אליה אנשים בסיור ומחוצה לו והתעלומה מתחילה להיפתח.
בסופו של דבר ברגע שיורד המסתורין הראשוני של מה לחפש זה הופך להיות ספר בלשים של מקרה קר ( פשע שהתרחש שבעבר ולא נפתר ) די בנאלי.

פתרתי את התעלומה במחצית הספר – היו עוד נפתולים אבל יחסית לאגתה זה היה די ברור. גם המוטיב ניתן די מוקדם.

אבל לא על כך יצא קצפי. טוב לא באמת קצפי – היה נחמד להקשיב לספר והוא היה הסחת דעת נפלאה לעולם שבחוץ – מת לו אדם עשיר ומערש דויי הוא מארגן קבוצה של אנשים שיפגשו בתזמונים שונים, שיגידו את הדברים הנכונים בזמנים המתאימים. הכל מתקתק כמו שעון. ואני, המאזין הקטן, רק רציתי חופשה קצרה באי יווני קטן. בחרתי את הטברנה הכי רחוקה ללון בה, כך שכל מה שאוכל לעשות יהיה לסבוא בטברנה ולרחוץ בים הצלול וביניהם להשלים שעות שינה ולקרוא ולשמוע ספרים. זהו. רגע אחד של שפיות לפני שמתחיל הקיץ המטורף של עבודה חדשה, חיפוש ומעבר דירה וילדים. הרבה זמן ילדים. האי היה נפלא והשכלתי לבחור ספרים טובים, אבל כל השאר השתבש. ביקשתי שקט וקיבלתי מלחמה.
תכלס, אם מסתכלים על זה בזווית אחרת קיבלתי את מה שרציתי ויותר. התארכה לי החופשה הכפויה בשבוע. הילדים היו עם אימם( ודי נהנו מכך ), לא הפגיזו אותי, הסתובבתי בעולם ברודוס וגרמניה ומשם ללרנקה, אבל זה כבר לא היה כיף ושום דבר שתכננתי לא עבד. ניסו לשכנע אותי לקחת גמל ולחצות את הגבול לסוריה לטפס על החרמון ולהתגלגל בצד השני, הצלחתי להזמין שתי טיסות שלא יכולתי להגיע אליהן ( אחת מהן בטעות מהארץ ללרנקה )נחתתי בשבת בערב בלרנקה בלי ספר פיזי וגיליתי שאין חנויות ספרים פתוחות בראשון, דחו לי את הטיסה שכן הוזמנה וכו וכו, אבל פגשתי אנשים מדהימים ביוון ובקפריסין שהיו נכונים לעזור (בגרמניה נחתי אצל חברה אז בכלל ).
הייתי אמור לחזור עם חברה ישראלית אז חשבתי שאני שולט במשחק אבל המשחק שינה את החוקים. אז היה משהו מעצבן על קריאה של תוכניות שתוכננו בלי שום טעות, אבל גם משהו מרגיע.

הספר היה נעים לשמיעה כמו שאמרתי – סיימתי אותו על הטיילת של לרנקה – אבל הוא לא ספר טוב גם בלי הטרוניה לעיל.
אין הגיון בספר. זה מרגיש שאגאטה הלחימה כמה סיפורים לא גמורים ביחד והתכוונה למשהו אחר. הספר פורסם ב1971 . חמש שנים לפני מותה של אגאתה. היא מדגישה לאורך הספר את זקנותה של מיס מרפל ואת חולשתה ויש בזה משהו מעיק ומעציב.
יש בספר מיני פסקנויות לגבי הדרך שנשים צריכות לנהוג. אני יודע שלא עם כולן מרפל מסכימה ועדיין למרות יושנו של הספר הן צורמות. לפני הספר הזה קראתי את רצח בדrך בית לחם הנפלא של בתיה גור ( שיותר מצטיין בדיונים החברתיים שמעלה ופחות בתעלומת הרצח ) – המסקנה משניהם אישה צעירה שמתאהבת נמצאת בסכנת חיים.
בואו לספר בלי ציפיות מהשם וממיס מרפל והכל יהיה טוב – ובעולם האמיתי תזכרו שאלוהים צוחק – ואם כבר אז עדיף בדיחות קטנות כמו שהיו לי ולא כמו של ה50 שעדיין מחכים.

חיפשתי את הספר הזה מעל שנתיים מבלי שידעתי דבר על עלילתו. הוא ריצד לי בהמלצות ברחבי המרשתת וידעתי שהוא שייך לספרות הספקולטיבית ( יעני פנטזיה או מדב ) , אבל לא יותר מזה. מה שמשך אותי אליו היה השם. לא השם העברי שניתן לו : דבר רודף דבר, שהוא תירגום טוב אבל לא תופס את המהות של השם באנגלית : one damned thing after the other . שם גאוני. בשביל שם כזה אני מוכן לקנות ספר בשק.
אבל זה גם שם מחייב – יש בו הבטחה שזה יהיה ספר מופרע ומצחיק – או לפחות זו הציפייה שלי ופה גם מתחילה הבעיה, לא היה תיאום ציפיות והספר לא מצחיק ולא מופרע.

זו לא קטילה , לפחות לא מושחזת . זה ספר קליל וחביב ואולי אף אמשיך יום אחד להמשכיו.
הספר מרגיש כאילו הוא fanfiction של קוני ויליס. לקוני ויליס יש סדרת ספרים על מסע בזמן שמנוהלים על ידי היסטוריונים מאוקספורד וכל מה שיכול להשתבש שם משתבש. המפורסמים בהם הם ספר יום הדין ומלבד הכלב. הכתיבה של ויליס היא כאוטית ומתודית , מצחיקה אבל גם נוגעת ללב עם תשומת לב לפרטים ולהיסטוריה.
הגיבורה של הספר הזה היא היסטוריונית שמגוייסת לפרויקט סודי של מסע בזמן, אבל בעוד ויליס יורדת לפרטים ( כן לפעמים יותר מדי ) על הבעיות במסע בזמן, ג'ודי טיילור ( הסופרת ) מרפרפת עליהם , זורקת משפטים כללים ורצה עם העלילה. המסע בזמן בספר הזה הוא גימיק, הוא מאפשר לסופרת לפתוח מיני עלילות והרפתקאות הכל מתואר בצורה מאוד סכמתית ובקווים כללים. יש הרבה עלילה תשלימו את החסר. בנקודה מסויימת יגיעו הדמויות למסקנה שמגיעים אליה גם במלבד הכלב וישתמשו ( לפי קוראת בגודרידס ) באותה רשימת חפצים.
ברפרור נוסף לויליס , הגיבורה בנקודה מסויימת בספר מבינה שאחת הדמויות היא כמו אלה או כוח טבע שמשפיע הדמויות וזה בדיוק ההגדרה שנותנים לדמות המרכזית בהמשכוכית של ויליס.
אבל גם אם לא רואים את הרפרורים לויליס , הספר פשוט לא עובד. הדמויות "דקיקות" , אין הגיון עלילתי לפעולות שלהן, הספר ציני מדי פעם אבל רחוק מלהיות מצחיק. זה בעיקר מרגיש כמו ספר טלאים שהרכיבו מהרבה עלילות אחרות וזה חבל כי יש לו מלא ספרי המשך והייתי בטוח שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
שמעתי את הספר באנגלית באפליקצית ליבי. הוא הופיע שם ברגע שיצא התרגום לעיברית, כך שאיני יכול להעיד על איכות התרגום.
למרתה ולס יש ספר שנקרא all systems red ( תורגם לעברית כרובורצח – שזה שם הסדרה ) שיוצא לו עיבוד עוד חודש באמזון, אם היו מחליפים את השמות בין שני הספרים היקום היה במקום מאוזן יותר.

זה היה אמור להיות הספר שיוכיח אחת ולתמיד לקוראי אתר זה שזכיה בפרס בוקר אינה בעוכרי הספר ולא צריכה להפוך אותו לצנינים בעיני הקורא. זה כמעט עבד, אבל אז 100 דפים לפני הסוף הספר נהרס. או לפחות כך הרגשתי כשסיימתי אותו.
אני אוהב עבי כרס. אני לא קורא הרבה מהם. ספר עב כרס הוא סוג של מחוייבות שאם היא לא צולחת אתה עלול להיות שבוי בה לזמן רב, אבל כשהיא עובדת, זה נפלא. הספר הזה מעל 800 עמודים ועד עמוד 700 בערך הוא היה נהדר.

יש הרבה מחשבה בספרים מהיכן להכנס לעלילה. מההתחלה? מהסוף ואז לחזור? מהאמצע? בהתפתחות הדרגתית או בזריקה של הקורא למי העלילה הקרים והעמוקים ( הסגנון האהוב עלי ). אלינור קטון בחרה נקודת כניסה מצויינת . שנים עשר אנשים מתכנסים בחדר עישון במלון. בחוץ סוער וכשזר מגיע ונכנס בפתאומיות לחדר כולם משתתקים ומתנהגים כאילו אין קשר בינהם. זה לא ראשית הסיפור אבל גם לא אמצעיתו והאסוציאציה שפתיחה כזו יוצרת מיד היא כינוס הבלש את כל החשודים לפתרון הרצח.
אדם עשיר נעלם ובאותו לילה זונה שהייתה איתו נמצאת מעולפת בצד הדרך מסוממת. האם היה רצח? איפה הגופה ומי הרוצח?
למעשה רוב הספר כתוב כתעלומת רצח כאשר לא ברור אם בכלל היה רצח ומניעיו.

זה רומן היסטורי שמתרחש בניז זילנד ב1866 בעיירת כורי זהב. מסתבר שהייתה גם בהלת זהב בניו זילנד. ניו זילנד היא אחת המדינות היפות לטייל בהן . שופעת ירוק ומים אבל זה לא ניכר מהספר . היא אפורה וגשומה וקרה.
הספר בנוי משניים עשר חלקים ( כמו חודשי השנה – או מופעי הירח ) החלק הראשון הוא הארוך ביותר והוא רובו של הספר וככל שמתקדמים מתקצרים החלקים ונוצרת תנועה של תאוצה.

הספר מאוד קריא ו "זורם" . יש בו חורי עלילה והתנהגות לא מובנת של דמויותיו אבל זה חלק מהקסם שלו. הבעיה מבחינתי הייתה שלקראת 7/8 מאורכו הספר מגיע לנקודת הסיום. נשארים דברים פתוחים ולא מובנים, אבל שם נגמר הספר ואז במעיין כתיבה מואצת הוא חוזר להתחלה. להתחלה שלפני פתיחת הספר ובעצם מסביר את הקשרים של הדמויות בספר . הרבה ספרים עושים את זה . רומן רוסי וכימים אחדים של שלו הם דוגמא טובה לספרים שמסתובבים סביב אירוע ובחלק האחרון מספרים אותו. גם שם זה מיותר ,מבחינתי, האירוע והשפעתו נטחנו כל כך הרבה בספר שלא צריך את הפרטים המדוייקים של איך הוא קרה.
100 העמודים האחרונים של הספר מנסים למלא את החללים שיצרו את הקסם בסיפור. הסבר אחד הוא סוריאליסטי וכמעט פספסתי אותו, אבל הוא החלק הטוב בחזרה לאחור. החלק השני , הריאליסטי , הוא פשוט גרוע. יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון.

זה ספר שיש בו גימיק. השם : המאורות, שמות הפרקים ואורכם וטבלאות ההורוסקופ. בשבילי הגימיק והשמות המיוחדים חלפו מעל הראש ויתכן שפה פיספסתי חלק ממה שהסופרת ניסתה להעביר. בסופו של דבר הגמיק , לדעתי, השתלט על הנרטיב וחבל.

זאת לא דיסהמלצה. אהבתי את רוב הספר ואולי לאחרים הוא יעבוד יותר טוב.
עשו מהספר סדרה שלפי הטרילר היא לא נצמדת לנרטיב:
https://www.youtube.com/watch?v=kW0PMsvmsLg

מילה אחרונה על פרסים ובוקר בפרט. אני מסכים שזכיה בפרס זה או אחר לא בהכרח מעידה על טיב הספר, אבל היא גם לא נוגדת אותו. בשבילי זו עוד רשימה של המלצת ספרים שאולי או אולי לא אוהב. מתוך רשימת הספרים שזכו בפרס בוקר מהיווסדו קראתי שמונה ספרים . מתוכם שניים אהבתי מאוד ( חיי פיי וילדי חצות ) והשאר נעים בין אהבתי לבסדר. יש לי לפחות ארבעה מהם ברשימת קריאה עתידיות. שניים מהרשימה לא סיימתי.
את הספר הזה לא בחרתי בגלל הפרס. הוא נבחר בגלל השם המסקרן , עוביו, העטיפה היפה וכי הוא השלים לי מסע עולמי לניו זילנד.
יצאה לי לקרוא 3 סופרות ניו זילנדיות שנה שעברה. את שלושתן אהבתי ובשלושתן היה משהו מעט quirky או שובב אבל אני לא חושב שזה משהו על כתיבה ניו זילנדית. רק הספר הזה התרחש ממש בניו זילנד.