“יוצא לי לשמוע יותר מדי בזמן האחרון על סין.
הנה כבר עברנו את השלב של מלחמות-סחר ועטלפים-זומבים. המחאות בסינגפור דעכו, ההכנות לפלישה אמפיבית לטיוואן (עקב אלרגיה מוגזמת לננסי-דרו) נדחו לאחרי החגים, ונראה שמותר לנו לשוב להרגע ולשקוע בצרות הרגילות שלנו. רקטות, פצצת אטום, תקופת החגים, אתם יודעים. והנה, התחיל לצוץ בארץ איזה קמפיין שיווק מוגזם לספר 'קיצור תולדות סין' -די חלאס!
מה טוב ומה נעים שהסיפור הנוכחי על סין העתיקה מעולם לא היה ולא נברא.
וכשהתחלתי לקרוא את העמודים הראשונים גם חשבתי שטוב שכך. בוגארט מתחיל את הסיפור עם הצמד-חמד פאנג המשכונאי ומא החמדן, וממשיך מייד לסיפור אסונם של אנשי הכפר. פארסה וטרגדיה, שתיהן מוגזמות, מתערבבות אחד בשנייה. ומצאתי את עצמי שואל - מה לעזאזל אני קורא?!
רק לאחר ששור מספר-עשר יוצא למסע הצלה ופוגש את לי-קאו, מלומד סיני חכם וזקן ולו פגם-קל-באופיו, דברים מתחילים להסתדר.
אין ספק שבארי האמריקני שלנו קרא את 'המסע למערב' ושאב ממנו השראה.
מדובר בסיפור הרפתקאות משעשע בסגנון עליסה בארץ הפלאות, יחד עם אלמנטים של סיפור בלשי מודרני. שור מספר עשר ולי-קאו, צמד כוח-מוח שלנו חוצים את רחבי סין במטרה למצוא את שורש הג'ינסנג המופלא ולהציל את ילדי הכפר. כל מקום בו דורכת כף רגלם נוצר תוהו ובוהו, ובדרך אנחנו פוגשים דמויות צבעוניות שכל אחת יותר מטורללת מהשנייה.
מה עבר שם בראש של המחבר זו תעלומה, אבל התוצאה מצחיקה, והסיום הפתיע אותי כשהצליח לסגור את הקצוות של העלילה יחד באופן מושלם.”

“אני חסר נשימה, איזה סיפור ומסע מדהים עוברים שני הגיבורים . אחד זקן מאוד וחכם באופן לא יאמן והשני חזק באופן לא סביר ועדיין צעיר. כמו במנגה הכל מרגיש מגוחח במוגזמות שלו אבל לאט לאט מתגלים סודות שמסבירים את הכל. והכל מסתדר בסיפור שהוא ארוך מחיי אדם. ממש בפרספקטיבה אלוקית. הבגידה היא נוראה והפתרון התעלומה של לי ושור מספר עשר מוביל לסיום מרהיב וגדול מהחיים והם יודעים את זה”

“סיפור הרפתקאות פסאודו סיני בעקבות אגדה עתיקה.
שור מספר עשר ולי קאו בעל הפגם הקל באופיו יעלו חיוך על פניכם עד הדף האחרון ולא תרצו שזה יגמר.
מזל שיש 2 המשכים ( הספר עומד בפני עצמו ).
קצבי, משעשע ונוגע לפרקים , מופרך כמו שרק אגדה יכולה וכל כך טוב.
אפילו אני רציתי להביא פנינים לענן לוטוס.
ממתק מובטח לכל עונה ואחת כמה על כמה מצנן עבור החום עמוס אהבת חינם שאופף אותנו.”

“היתי בהודו חצי שנה והסבתות שלי שאלו אותי איזה ספרים אני רוצה שהם ישלחו לי,
לא ידעתי מה אני רוצה.
ישבתי, חשבתי ופתאום עלה בראשי הספר המדהים הזה (היתי המומה ששחכתי אותו בכלל).
נזכרתי בפעם הראשונה שבה שמעתי על הספר, זה קרה כשראיתי את ההצגה של הספר לפני שלוש או ארבע שנים.
מיד כתבתי לסבתא שלי ותוך שבוע הוא כבר היה אצלי.
הספר הזה הוא ספר מצחיק ומעניין.
למי שלא אוהב תאורים עם דם אז שפשוט ידלג כי אין הרבה כאלה וגם פשוט הספר טוב וכדי להמשיך.
אני ממליצה מאוד.”