משחק על זמן/גיום מוסו

ספריי מתח אינם הבחירה האולטימטיבית שלי, נדמה לי כאשר איני מוצאת
שום דבר אחר אני פונה לסוגה זאת, לפחות שם מובטח לי השתלשלות
עלילה רציפה וסוג של עניין.

בעבר קראתי את ספרו הנערה מברוקלין, ספר "עב כרס" לפחות מבחינת
עלילה. איני זוכרת עד כמה אהבתי את הספר, מכל מקום לא סבלתי.

במקרה את הספר הזה שמעתי במקום לקרוא, הייתי ממליצה לקרוא את ספר
כטקסט. יש לזה איכות אחרת שצוללים לתוך טקסט, הדמיון עובד יותר
טוב. הספר מתיימר להביא לקורא סיטואציה של מצבים, בה הגיבור יכול
לשלוט בעבר ובעתיד של עצמו, מה הדבר אומר על בחירותיו, והאם באמת
אנו יכולים לשלוט בניווט היסטוריה הפרטית שלנו, האם זה כדאי?
מי שלא אוהב ספוילרים, שיפסיק לקרוא כעת את מה שאני כותבת, כיוון
שאולי זה ינווט אותו אחרת בהבנת העלילה. למרות שאיני נוהגת לכתוב
ספוילרים, נראה לי מבחינתי דרוש, כיוון שבדעתי לכתוב את הבנתי מתוך
ניסיוני הפרטי, את העלילה.

בעברי הייתי מעורבת ברומן גדול מן החיים שידע התנגשויות ולבסוף לא
צלח לקרום עור וגידים למרות הרגשות מן הסרטים. לא אחת אני מוצאת
את עצמי עדיין חולמת על אותו גבר שהיה אמור להיות כל עולמי, וזאת לאחר
שהוא כבר מת מזה מספר שנים. כל פעם מחדש כשאני מתעוררת, אני
גוערת בעצמי, מה את עושה, הבנאדם כבר מת!!!! האין זאת חזרה בזמן
מבלי להשתמש בחומרים כימיים? ואולי אני עצמי בעלת סגולות נהדרות,
אבל אני לא הסופרת ואין לדעת אם יש לשני הסיפורים יש בסיס משותף, אבל
נפש האדם אינה שונה בהרבה בין אחת לאחרת, כלומר דרך הפעולה, כמובן
שהאיכויות זה סיפור לגמרי אחר.

מכל מקום הספר עוסק בנשמות מן הישוב, לא בכאלה שיש להם אופי
מעוות. כך שאם אני מתייחסת לזה, האם הרעיון אפשרי? כן... עד כמה הוא אמין?
לדעתי במקרה זה מפוספס ברמות גדולות. הוא מעביר את מסננת הזמן תוך
כדי ציון אירועים, תופעות שנכנסו לשוק הצרכנים שמהווים את שעון הזמן,
לרגע נדמה שאנו קוראים ספר היסטוריה של הזמן האחרון, היה נכון בשנת
2007 כאשר הזמן יצא לאור, כאילו הוא קצת התיישן, זה באמת לא מפריע,
אבל לא ממש מכניס אותך למסגרת הזמן. פחות מידי עלילה ותיאור רגשות
או מה עברו הדמויות במשך שלושים כמה שנה, הספר מתרכז באליוט בן
שלושים שנה ומסתיים טיפה אחרי שהוא מת בגיל 61.

תחילה לא הבנתי את ההזיה שלו כשהוא פוגש את עצמו כאני מבוגר, בסך
הכול בחירה של כלי, אולי החלומות הן דבר נדוש? כתבתי ספר שבו אני מתארת
את גיל העמידה שלי, והכנסתי חלום שהיה לי במציאות, ויצא כל כך מצוין
לא להאמין, לא מזמן קראתי את שוב, לדעתי גם חזק וגם מצחיק...
בקיצור למרות מה שחסר בספר משחק על זמן אני ממליצה עליו
ואתן לו 4 כוכבים מתוך חמישה. לפחות העביר לי שבת נחמדה כאשר
לא יכולתי לעשות משהו אחר.

ראשית אתייחס לשם הספר. למרות שאפשר להבין, לפחות מן התוכן, מדוע דווקא הספר האדום? האם כולל את הייתחסות לפנקס האדום? שמזוהה עם אחת ממפלגות ישראל לדורותיה?
האם בהשראת אדומים? הסרט???

הביקורות שנכתבו על ידי גברים, דילגו על העניין והתייחסו רק לתוכן.
סיימתי לקוראו הבוקר לאחר שקראתי בקריאה נינוחה במשך השבוע שעבר, ואני בכלל לא חיה פוליטית, אבל חפונה בין דפיו ההיסטוריה של הקמת המדינה עם כל התככים החלומות והיקיצות הבלתי נעימות.... חשוב לדעת מה קרה כדי להבין מה קורה היום (כנראה אותה גברת בשינוי אדרת ובכל זאת מעניין) להפיק לקחים על מנת להשאיר באזור השפיות במקום שיש כל כך הרבה מהמורות וקשיים, מקווה שנשכיל ללמוד לקח מקורות העבר ולהניח את חטאי היוהרה בצד חבוי על מנת שנשאר שפויים.

אני נולדתי ב 48 וחלק גדול של הספר התרחש לפניי, ובכל זאת רוב השמות היו מוכרים וכן המחלקות ברמה של על פני השטח. הספר כתוב בצורה נהירה גם למי שלא מכיר הרבה מבין הנפשות הפועלות, אני עצמי פניתי לעזרת האינטרנט להשלמת פרטים ולא כולם נמצאו. כאשה תהיתי מי הייתה חומה? לא מצאתי תשובה בספר או מחוצה לו, אשמח אם מישהו או מישהי תגלה את הסוד לעיניי....

הספר כתוב בצורה נהירה וקולחת בנוי בצורה שרוב הציבור יכול להבין את תוכנו לקלוט את הדמויות הפועלות, סך הכול פוליטיקה בנויה בצורה דומה ברחבי הכדור ומנסה להביא פתרונות לפרט ולכלל, לעיתים קרובות דורכת על אצבעות הרגלים ברמת הדריסה . אבל בל נפחית בחשיבותה ותוצאות פעולתה. מתוך הספר אנו יכולים לראות היכן התחלנו והיכן אנו נמצאים היום, מתלמידים נאיביים חסרי ידע, לעם בעל הישגים מרשימים בכל תחומי החיים והרבה פעמים הוא אור לגויים, גם אם אלו לא תמיד בצד שלנו... לשם כך צריך להתבגר, ואולי הספר הוא ספר בגרות של העם הישראלי, אם לא, לפחות חומר לבחינות בגרות.

תודה לאסף ענברי שאסף את החומר ההיסטורי והניח אותו בתוך דפי הספר. אהבתי את התוצאה גם אם נראתה לי כספר, יותר כמו מסמך היסטורי, אבל הוא לא פחות חשוב מן הסיפורת...
שתהא לכולם קריאה מהנה ומענגת!!!

נראה לי שזאת הפעם הראשונה שהצלחתי לבחור ספר במהירות שיא. קראתי את התקציר וקטע קצר מן ההתחלה ואמרתי לעצמי: "לכי עליו".
אכן לא טעיתי בבחירה. עד מהרה התחלתי לקרוא ושקעתי בתוך השערורייה. (הסקנדל = עברית של החבר'ה), גם העברית כתובה יפה, מעבירה את התקופה המסופרת את המשתתפים בעלילה בצורה האמינה ביותר גם לגבי הזרים וגם לגבי הצברים. בתום יממה הייתי מאחוריו.
קיבלתי מנת שביעות רצון מן העלילה שמתארת את הנפגעים מתקופת ה- "ME Too" שכן גדלתי בצידה, איכשהו שרדתי מבלי לשקוע בדיכאון שכן רוב הגברים לא היו שווים הקרדיט של להיפגע בגינם. אכן ציפתי שהמחברת תסגור איתם חשבון, וזה קרה? אני שומרת על הכללים של האתר לפחות בגין המחברת, אם הייתי אני זו שכתבה, הייתי נכנסת בהם באבי-אביהם... ולא חשוב מה יגידו עלי הקיבוץ...
מכל מקום אעשה צדק עמה גם אם לא סיפקה את הסחורה "עד הסוף"*, אדרג את ספרה, הגם שהוא כאילו לא מבוסס על סיפור אמתי, אבל בהחלט מבוסס על התקופה והיא עוברת יפה, בציון 5 כוכבים. איני נוהגת בדרך כלל לדרג ספרים, שכן כל סופר משקיע ממיטב זמנו כישרונו ויכולתו בכתיבה והפרסום של הספר שהוציא מתחת לידיו, ציון זה עניין של טעם, כך שלא רצוי לצור אפליה. מכל מקום הייתה לי הרגשה שכנראה למדה את התקופה והלך הרוח שלה בצורה מטיבה והדבר ראוי לציון.
להלן העלילה: אם שולחת בתה לארץ הקודש כדי לחקור את נסיבות הולדתה ומכינה לה תסריט כיצד לפענח את התעלומה שהיא עצמה אינה יודעת מה הבת תגלה ואם בכלל. כנראה שבעבר קיבלה את "תוצאות האודיסאה" הקטנה שעברה כמו היה זה מחיר העוון שעברה, האם היה זה עוון?????
אני מקווה שהיום כבר מחנכים את הנוער אחרת, שלא סוגרים אותו בבתי ילדים על מנת שיגדל לבד ויעשה כל העולה על רוח ועוד יתגאה בכך ולא משנה כמה נזק עשה!!! ואם אין חינוך; צריך לשים את החברה על מדורת האש של האינקוויזיציה... לא אתפלא אם יהיו הרבה מדורות של "על קידוש הגבריות"... כיום איני חוקרת מצב החברה, לפחות באמנות ובתרבות יש הרבה עשייה חברתית והרבה יצירות בעלות ערך.

למרות מה שאני כותבת כאן, זהו ספר שמתרכז בעניין הקיבוץ כקיבוץ והרבה פחות במתנדבים או מתנדבות... (פעם רציתי להתנדב בגיל קצת יותר מבוגר ולא קיבלו אותי כיוון שפסלתי את האפשרות לעבוד בגן הילדים, או שזה היה עם תינוקות?) הסופרת השקיעה רבות בניווט העלילה כך שלא תפגע (או לפחות לא יותר מידי) בחברה הקיבוצית.

*עשרה ימים ברה

שורה אחת מתוך התקציר בו הגיבור (?) מתוודה בינו לבין עצמו שאינו אוהב את כלתו הטרייה גרמה לי לבחור בספר. נו זה אמור להיות מעניין, אולי ספר עם תהפוכות שונות?

לפני שאני מתחילה לכתוב ביקורת החלטתי לבדוק מה כותבים אחיי לאהבת הספרים, ואם יש טעם להוסיף אי אלו שורות משלי.

עד מהרה התחלתי כמעט להתייאש מן הספר, למרות שהיו בו הרבה פעילויות, לא היה בו עניין או מתח ואפילו הסוף הוא בלי סוף, נגמר עם הערה של מישהו מן הצד? הרבה אנשים היו מגרדים בראשם ושואלים מה בעצם רצה "המשורר" להגיד???
למעשה לא הספקתי להתייאש, הספר הוא די קטן, פחות ממאה עמודים מודפסים אני חושבת (קראתי כדיגיטלי, ועוד לא בדקתי כמה מודפס). לפני שהספקתי לסור ימינה ושמאלה הגעתי לסופו.
נו, אז כאן לא סבלנו... כיוון שזה היה ספר של יום כיפור כמעט במקרה, היה את הזמן והמקום לחשוב אז בעצם היה לנו כאן?
זוג נוסע לירח דבש, האישה רתומה למשימה של הנאה מכל רגע גם אם יש קשיים או לא ממש פעילות מהנה, היא עושה כמיטב יכולתה. בעלה הטרי נמצא בעמדת נסיגה, אבל בטרם מבחין בנעשה המאורעות סוחפים אותו מחוץ להכרה... הוא כאילו רק התחיל להתחרט, אשתו לעומתו פעלה לשמור על האש וגם שמרה עליו שלא יגלוש לאבדון בטעות... או חרף טעויותיו?
מכל מקום היא הצליחה! באשר לחתן השמחה, כיוון שאין סוף (כלומר לא מסופר) אני מתארת לעצמי שלא העז לחשוב מה קרה ולמה, האם הפסיד או הריווח, אלא פשוט שמח שנאשר חי!!!




• באנגלית הכותרת היא *Ten days in :RE, מה שאולי גרם לי לחשוב שזה שייך ליום כיפור שהוא יום של שאלות ותשובות למי שחפץ בכך.
• וסליחה אם עשיתי ספוילר למישהו, נראה לי חטא מאד קטן כגודל הסיפור.

פריטת מיתרי הלב:

רפרפתי בין שורות התקציר של הספר ורשמתי לי לקרוא את הספר במועד יותר מאוחר. כיוון של מצאתי משהו אחר, התפשרתי עליו.
ההתחלה הייתה די איטית, כמו להתבוסס בבוץ, ועד מהרה חשבתי שספר שכל דמויותיו הן "נחנחיות", "חנוניות" וכד' לא שווה ממש הרבה. מדף לדף איכשהו התקדמתי אמנם בצורה איטית, חשבתי כמעט לזנוח את הקריאה, עד שהגעתי למקום בו הגיבורה החליטה לעשות משהו עבור הגיבור שהוא לא גיבור-גברי, יצור נרפה למרות האיכויות והתכונות הגלומות בו, כיוון שבסתר ליבה היא נמשכת אליו אפילו שאינה מעיזה להודות בכך בינה לבין עצמה, היא מצליחה מעל ומעבר ומעירה אותו לחיים ונדמה שהוא כאילו עולה מספר מדרגות אל הדרך המלך וכמעט משיל מעצמו את אדרת "השפן" שהתכרבל בה כל חייו. הכתיבה הייתה שוטפת והסיפור נקרא כאמתי, אלא שהיא מוכרחה להמשיך עם הדמות הנשית שפותחת את תיבת פנדורה ומקלקלת הכול.... כל מה שעשתה הביא עליו "כל מיני גיהינום", היא לא מתכוונת לכך אבל זה פשוט קרה..
דווקא מבחינתי הפי אנד היה פועל חזק, היה מראה לחברתו לשעבר שכמה שהיא תדרוך עליו היא תרמוס אותו, וגם הגיבורה היית יוצאת מזירת האלימות והתעללות שחוותה מצד בעלה שאיימה לרמוס לא רק אותה אלא גם את כל מי שבאה אתו במגע.
נו, אז מה אומר??, למעשה הספר בכלל לא רומנטי, למרות שיש בו הרבה סממנים שכאלו.
אשמח אם מישהו יוכל להעביר לסופרת סקירה זאת שלי על מנת שבספר הבא תביא לנו משהו יותר חזק, מעניין ונכון לימיי אנו....
אגב תרגום השם לעברית שאינו נאמן למקור, אינו עושה חסד לספר. במקור נקרא: הוליס ועקרת הבית*, לדעתי השם הזה הרבה יותר מוצלח ושם אותנו במקום הנכון!

• גם התרגום שלי אינו לגמרי מדויק (מילה במילה "עושת-הבית") אבל הכי קרוב.

כשאלהים היה צעיר,


אישית, איני מאמינה ב"מוסד" הזה הנקרא אלוהים. לדעתי בזמן שבו אנו חיים כעת, האנושות* הגיעה למצב מודעות גבוה שאיננה זקוקה לו, איני יכולה לדבר על העבר כיוון שלא הייתי שם, או שאיני זוכרת גלגולים קודמים.
בכל זאת נהניתי מאד לקרוא ספר זה, למעשה אם אני זוכרת נכון המפגש השלישי ספרותי שלי עם הסופרת יוכי ברנדיס. . גם אם איני שותפה מלאה לרעיונות שהיא מעלה בספר, יש להם הגיון משלהם וגם אם רואים את הדברים אחרת זה אינו מפחית מהנאה, מובא לקורא בשפה עכשווית של היום שהיא מרעננת את הנשמה, מנגישה אותנו עם השפה של הדור הצעיר והיא עדיין שומרת על קולה שלה. עשתה עבודת קודש בשפת חולין.
פה ושם אפשר להסתייג מן השפה, לדוגמה בעמ' 344 (ספר דיגיטלי) בסיפור יונה, אביא שורה לדוגמה:
ובעברית פשוטה: אתה ממש מבואס, אה?
לא ידעתי שמבואס זאת מילה עברית, ומה רע במילה מאוכזב? נו אבל אנו צריכים לשמור את החברה מסביב למדורה, נכון שהם כבר לא יודעים מה זה קומזיץ, גם זה לא עברית. ואולי אנו בתהליך הפוך מבבל, שנהפוך לשפה עולמית אחת, חזון אחרית הימים... יש ברכה בכל סדק...

הטוחן המיילל

קיבלתי המלצה בדלפק הספרייה. בחנתי את הספר שהוא די ישן, קצת מלוכלך, האם זאת סיבה לוותר? בחנתי את הכריכה האחורית, הספור מתרחש בפינלנד, יש לי פינה חמה בלבי לארץ קרה זו. הטבע יכול להיות מעניין, שווה לקרוא.
ממש הצליח לי! לפעמים אני סוקרת עשרות ספרים בקריאה מהירה ולא מוצאת דבר, כאן שיש לי בחירה של שניים שלוש ספרים הרבה יותר.
הספר לא יותר מידי ארוך, העלילה היא די פשוטה, אפשר היה לצלול לקריאה נעימה רגועה, להתחייכך מול קהילה שאינה בה יותר מידי אנשים חכמים ולטעום הומור פיני.
הספר ממוקם ב 1951 לערך, כנראה שאז היו זמנים אחרים, כיום אם ידוע לי נכון סיפור כזה כנראה לא היה מתרחש, פינלנד עברה שינויים חברתיים רבים מאז ואיכות החיים עלתה מאז לעין ארוך. הסופר טווה להפליא את סיפור הטוחן בלב השלג והטבע וחברה שמרוב שעמום אטומה לצרכיי זולתה..

פרט קטן, היועצת ש"מרוב אהבה" וכוונות טובות שלחה אותו לגיהינום, יענו תיבת פנדורה...
א ה ב ת י!!!

משכילה.

ואני בכלל לא רציתי לקרוא את הספר.... לאחר המתנה של 6 חודשים לערך, העברתי את הספר לאחותי, לה היו קשיים בקריאת הספר, אז חשבתי אולי אבדוק למה...

ראשית אתחיל בשם הספר, השכלה היה שם הרבה יותר מתאים. הגיבורה רכשה השכלה ותבונה מה לא בסדר בחיים שלה ושל משפחתה, ולא שזה בדיוק עזר לה, הרי היא מתוודה היא שילמה מחיר יקר כדי להיות מושכלת, אבל לא ממש הצליחה להשכיל איך לתקן את חייה במיוחד בחיי המשפחה ככל שהיו מוזרים (מיזנתרופים....) קשה היה לה לוותר על הקשר.

כעת אחזור לסיבה מדוע לא רציתי לקרוא את הספר, אמנם קיבלתי המלצה חמה, אבל כשבדקתי את הנושא הבנתי שהוא קשה ובלתי נעים, למה לא לקרוא דברים יותר משמחים ונעימים...

למעשה אולי יכולתי מעט להזדהות עם הסופר בעברי אף אני ניסיתי "לחנך" את הוריי, היה בית קשה, והרגשתי שיש ביכולתי לצור שינויים, אמרתי לעצמי אני יותר חכמה מהם, לא כדאי לוותר. היו לי מספר הצלחות פה ושם, וייתכן שהיה טוב יותר אם הייתי מקדישה את הזמן להשקיע בעצמי. מכל מקום היכן שהוא התעוררתי והחלטתי להפסיק, ככל שהייתי מצליחה, הרי גם ההורים אפילו שאינם צודקים אינם אוהבים זאת. אפילו התלוננתי בפני ידיד, מה אני אשמה אם אני חכמה יותר מהם?
מה שלא אהבתי בספר שהיא משקיעה יותר מידי רגשות ועושה את החומר יותר מדי כבד, אפשר לקצץ בפרטים ולא להפסיד שום דבר מן עלילה, הרי די ברור שהיא לא ליקקה דבש...
היו הרבה דברים שאפשר לתקן בעריכה נבונה כדי לעשות את הספר יותר נגיש, אולי הסרט יהיה יותר מוצלח, השאלה מי יתעסק בחומר, האמריקאים יש להם נטייה להקצין, איני חושבת שזה היה משרת את הנושא.

אם שואלים אותי, זה אכן ספר טוב אבל לא מתאים לכולם... ואל תנסו את זה בבית... "חינוך ביתי"...

לאחרונה אני מתלבטת ארוכות בטרם אני בוחרת ספר לקריאה. נכנסתי מספר פעמים לאתר עברית בטרם החלטתי להציב את בחירתי. במקום כלשהו עדיין חששתי שמדובר ברומן למשרתות, וגם את זה אפשר לקרוא מידי פעם מבלי ממש לסבול, ובכל זאת אני משתדלת להשקיע את זמני באופן מושכל כל שידי משגת...
אכן הצלחתי לפחות לדעתי. זהו ספר שמתחפש לסיפור, למעשה מהווה מראה נסתרת לחברה ההודית ובעיקר לנשים המככבות בו, כשכל אחת מציינת רובד בחברה שלא עושה צדק עם נשים לעיתים ובכל זאת המכשלה אינה מונעת מהן לעמוד על דעתם למצוא דרך לבטא את עצמן ולהגיע למרב ההגשמה חרף התנאים המגבילים שקיימים בחברה ההודית, ולא בכדי הסופרת בחרה למקם את סיפורה קרוב ליציאה לעצמאות הודו והתמקדה בתקופה של שנתיים של מאבק אישי.
למרות שהסיפור הוא ממוצא, וזאת לא ידעתי עד שקראתי את אחרית הדבר, מצאתי את עצמי משתתפת בגורל האחיות (ליבי נכמר ועיני דמעו..) שהיה מבוך ללא מוצא ורק בדקה התשעים עלו על דרך חדשה ומבטיחה של חיים בכבוד ובטחה... כמובן היה צורך להתגמש, אך גמול היה מובטח לפי הצפוי לבוא..
כל כך נכנסתי לעובי הקורה של דמויות בעיקר האחיות שביקשתי להן סופ טוב, כמו יבוא מלאך וידליק להם לפיד קסמים, כמובן שאילו קרה זה לא היה משרת את המטרה שלמענה נכתב הספר... ההצלחה להעביר דרך סיפור מרגש של שתי העלמות משולי החברה את סיפור החברה ההודית, לכשעצמו פלא בל יתואר המשרטט תמונת מצב אמתית...
אהבתי!