****





טוב לי בחיים.

אבל לא תמיד, נכון. יש ימים אחרים. ימים שבהם אני משתוקק לקרוע מעליי את הכבלים הבלתי נראים שעטיתי על עצמי במשך השנים, מבחירה או מאינרציה. להגיד "פאק איט" ובאמצע הכביש לעצור את האוטו, להרים הנדברקס ולצאת. להשאיר מאחורי את הנישואין, הילדים שכבר נמאס לי להגיד להם לא לזרוק את הבמבה במושב האחורי, את האייפון והארנק וגלגלצ ברדיו. לעזוב את העבודה, את הבית, המשכנתא, את המקרר

איזה ספר קטן וחמוד!
סיפורו של "וטנן", עיתונאי בינוני שנשוי לאישה אותה הוא שונא וקץ בחייו השגרתיים והמשעממים. עד שיום אחד לאחר שבטעות הוא דורס ארנב וגורם לו לפציעה הוא מחליט לטפל באותו ארנב בסביבת מגורי החיה, כלומר - ביער. מכאן לוקח אותנו וטנן ביחד עם ארנבו לסדרת הרפתקאות מצחיקות ולא רק, לאורכה ולרוחבה של פינלנד. הוא פוגש אנשים שונים ומשונים וגם כל מני חיות.

לא הכרתי את הסופר הפיני ארטו פאסילינ

מה גורם ל"אדם מן הישוב" לשבור את הכלים ולברוח מבית הכלא שהוא החברה בה הוא חי, מתפרנס ומנהל חיי משפחה כלשהם?הדמות המרכזית בסיפור, קארלו וטנן, נוסע בחזרה ממשימה עיתונאית עם עמיתו הצלם, אותו הוא מתעב. אלו מין אנשים הם וטנן ועמיתו הצלם? "שני גברים מדוכדכים....אומללים וציניים. זה כבר התקרבו לגיל העמידה, והתקוות שתלו בחיים בנעוריהם היו רחוקות, רחוקות מאד מלהתגשם. הם היו נשואים, נבגדים, מאוכזבים, כיב קיב

לעתים נדירות קורה שפעולה הנעשית בדחף רגעי הופכת על פניו את העולם המוכר ושולחת אותנו לנתיב אחר מזה בו היינו. לוטנן זה קרה כאשר בנסיעה עם עמית - נסיעה שביטאה את כל מה שהיה רע ומנוכר בעולמו - הם פגעו בארנב. וטנן יוצא מהמכונית לטפל בארנב, ויוצא גם מחייו הקודמים - יוצא וממשיך ללכת אל סוף העולם.

הספר הזה הוא אגדה קסומה. החיים המתוארים בו בפינלנד הקפואה בשנות השבעים נושאים - על פי <mark>פאסילינה</mark> - בשורה של

"רק ספרים על חיות את קוראת?"

זו התגובה שקיבלתי מקולגה שלי, אחרי שסיפרתי לה שבין לבין קריאת הספר על החתול העיוור, אני קוראת את 'שנת הארנב'.
אז אם היא הייתה מכירה אותי קצת יותר טוב היא הייתה יודעת שהתשובה לשאלתה היא "לא!", ובכלל- שנת הארנב הוא לא ספר על ארנב.

נכון, לארנב שמור תפקיד מרכזי בעלילת הסיפור. בלעדיו וטנן לא היה עובר את מה שעבר, או אוכל אפילו חצי מהחרא שאכל. אבל אם הייתי צריכה להעני

מרתק אותי לקרוא ספרים של סופרים מעמים לא מוכרים. מרתק אותי לנסות לפענח את הקודים השונים של תרבות אחרת, הנזרעים בספריהם. חוץ מספרו הקודם שתורגם של <mark>פאסילינה</mark>, "שנת הארנב" לא זוכרת שקראתי ספרות פינית. אנחנו נוטים להתייחס לספרות הסקנדינבית כמכלול, אבל יש הבדלים שאני לא יכולה להגדיר בין ספרות נורבגית, שבדית, דנית וודאי לפינית. נראה כאילו פינלנד - שכל מה שאני יודעת עליה הוא שהיא בעלת אוכלוסייה קטנה (כמונ

ספר יפה, משעשע ועצוב מאד כאחד ונוגע ללב.
זהו סיפור על אכזריותם של אנשים מהוגנים ונאורים בעיני עצמם כלפי זר מקרוב זה בא, מעט משונה ומהיר חימה, אך מעורר השראה והערכה בדרך ייחודית לו.
תיאורי החריצות, הכישרון המעשי ותבונת הכפיים של הוטונן, גיבור הסיפור, הזכירו לי את רובינזון קרוזו וגם את "ברכת האדמה" של המסון. גם ההתאכזרות המכוערת, הבלתי נסלחת, כלפי גיבור הספר הזכירה לי ספר אחר - את "ז'אן דה פלורט"

"אולי קונרי, תעשה בכל זאת בשכל אם תמכור את הטחנה ותעבור לאמריקה. עד כמה ששמעתי, באמריקה הטירוף הוא לאו דווקא מגרעה, ומשוגעים מסתובבים שם חופשי. שם אף אחד לא ירדוף אותך, בתנאי שתעבוד כמו חמור". כך אומר שוטר הכפר פורטימו, מהדמויות הבודדות מהרשויות שיש בהן אנושיות - מעבר להיבטים פיסיולוגיים, לגיבור הסיפור גונר הוטנן, הוא הטוחן המיילל. יש שיגידו, ואסכים עימם בחפץ לב, כי הוא תיאור נאמן של אמריקה. אבל

בזמנו לא היתה עם זה שום בעיה. אם רצית לעזוב את בית הספר כל מה שהיית צריכה לעשות זה להפסיק להגיע לשם וזהו, נפרדתם. לא חשבתי שהיום זה אחרת ולכן כשהבת שלי הפסיקה לפקוד את המוסד הזה איפשהו במהלך כיתה י' הנחתי ששני הצדדים מבינים שהקשר ביניהם הסתיים. כשחודש לפני סיום השנה התקשרו אלי מהנהלת בית הספר כדי לספר לי שהבת שלי הפסיקה להגיע וביקשו לדבר איתי. קצת הופתעתי. היא לא אחת שמשתדלת להחביא את עצמה, ודאי כ