איזה כיף לקרוא ספר עיון מעולה, קולח, אינטליגנטי ופשוט מעניין (תודה, ניר).

ד"ר הלל כהן בא לספר לנו על מאורעות תרפ"ט (1929). התזה שלו היא כי מאורעות תרפ"ט משמעותיים בעיצוב הזהות הציונית הלאומית כמו גם הזהות הערבית הלאומית כשתי זהויות המצויות בסכסוך לאומי אלים. לטענתו, זוהי שנת האפס בסכסוך, ומשלב זה הוא התעצב והתפתח להיות הסכסוך הלאומי האלים שאנו חיים עד עצם היום הזה. אך היות שהוא חוקר רציני הוא לא מסמן מטרה ואז מחפש את ההסברים והעובדות שיתמכו בה, אלא הוא בונה מהלך איטי, מורכב ומעמיק, המשרטט ומסביר את השתלשלות ארועי המאורעות בארץ, תוך כדי חריגות רלבנטיות לעבר ולעתיד (של המאורעות). ותוך כדי עיסוק בתחומים פחות מוכרים, כגון ההשפעה העצומה של המאורעות על הזהות של היהודים המזרחים, וותיקי הארץ, ועל משולש יחסי מזרחים-אשכנזים-ערבים.

ההיסטוריה שכהן כותב איננה היסטוריה לאומית, או ציונית, זוהי גם לא היסטוריה פוסט-ציונית אלא כפי שהוא מציג זאת, זוהי היסטוריה "א-לאומית" שמטרתה אינה לשרת או לנגח סיפור לאומי אחד, אלא לסקור ולהבין את התמונה בכללותה, גם ממעוף הציפור וגם תוך כדי התבוננות קרובה וירידה לפרטים.

כהן בחר במבנה תיאורי שאינו כרונולוגי, אלא גיאוגרפי. כל פרק בספר מוקדש לזירה אחרת של המאורעות. והם נסקרים בקפדנות וביסודיות תוך שימוש במגוון רב של מקורות, יהודיים וערביים, עדויות, כתבות בעיתון, מחקרים, ספרי זיכרון ועוד. כל הציטוטים הרלבנטיים מופיעים בגוף הספר עצמו ולא בהערות השוליים, כך נוצר רצף קריאה נוח ושוטף והקורא לא נאלץ לדלג קדימה ואחרונה בין גוף הטקסט להערות השוליים, עובדה המקלה מאוד על הקריאה. הפרקים עצמם מחולקים לפרקי משנה קצרים, המקלים גם הם על העומס. אני מציינת את הנקודות הטכניות האלו מפני שהן לדעתי חשובות מאוד בבניית ספר שיהיה גם ספר עיון מצוין, אך גם ידידותי לקורא.

כהן מרבה בקריאה קרובה ונקודתית של המקורות ובכך מספק שיעור מרתק בניתוח מקורות ובמטה-היסטוריה (כתיבה על תהליך הכתיבה ההיסטורית). ניתוח זה מעניין לא פחות מהתזה המרכזית של הספר ומוסיף לו רובד מרתק נוסף. גם מבחר המקורות והגיוון שלהם יוצא דופן. כהן אינו דבק רק בעמדות הרשמיות של הצדדים הניצים ובטקסטים רשמיים כגון "ספר ההגנה". הוא מביא מבחר של מקורות החושפים את הסתירות והבקיעים בתוך כל מחנה. כגון סקירה של אותו ארוע כפי שהיא הופיעה בעיתונים יהודיים שונים. הוא גם מראה ומנתח כיצד נבנה סיפור היסטורי וכיצד הוא מתגלגל ומתקבל כ"אמת" מוחלטת בקהילה או קבוצה מסויימת. כך למשל בנושא הדיון לגבי זהותו של משה אלפרשטיין, האיש שעצר את ההתקפה על שכונת בית וגן בירושלים כהן אומר: "ומה לומדים מכך? על הקלות שבה נוצרות אגדות או שמועות. ועל קלות ההשמטה של אירועים או אישים מעל דפי ההיסטוריה. וגם תזכורת על האופן שבו קהילות שונות מספרות אותו סיפור: ותיקי ההגנה מצד אחד, העדה החרדית מצד אחר. וכמובן, על הצורך של בני האדם, בלי הבדל דת ועדה, בגיבורים. ובמישור אחר: שיש עוד מה לחקור בשאלת מעורבותם של חרדים במאבק המזוין בירושלים." תובנות מסוג זה צצות במהלך הספר והופכות אותו לדיון היסטוריוגרפי בעל ערך, מעבר למסגרת המקום והזמן הסצפציפיים בהם הוא עוסק.

כהן גם אינו חושש להתייחס להשפעות של האירועים על האנשים שעברו אותם והפכו אחר כך ל"דור המדינה" כגון רחבעם זאבי ומרדכי מקלף וגם להשלכותיהם על ההווה שאנו חיים. למרות שהספר עוסק בארועים קשים ואלימים, לא נפקד ואף מודגש מקומם של המצילים, יהודים וערבים, ולהם גם מוקדש הספר. אהבתי את בחירתו של כהן להתייחס גם למעשי ההצלה, שהיו בהחלט משמעותיים, ולתת גם להם מקום בנראטיב ובכך להדגיש ולהזכיר שזהו סיפור של חורבן, טבח ואלימות אך גם של גדלות רוח, הקרבה ואנושיות. מימדים אלו הם שנותנים את הגיוון לתמונה ולסיפור והם גם אלו שמהווים ניצוץ התקווה לגבי עתידו של הסיכסוך באזורנו.

בושה לעם היהודי שתחת מטריית המחקר מחזק את הנרטיב הפלסטיני. דוברו של הרוצח הגדול אמין אל חוסייני. הספר מלא בעיוותים וחצאי אמיתות. תעמולה זולה. ממליץ לקרוא את הספר של ערבי מוסלמי בזמן הפרעות מוחמד אל טוויל איך התחילו המאורעות בפלשתינה סיבותיהם האמתיות.

מעבר לעיסוק באירוע היסטורי חשוב בהיקף ובפירוט חסר תקדים, הספר הזה מביא לידי ביטוי שני הבטים שבעטיים מצאתי את הקריאה בו מעשירה, מתגמלת ומעוררת מחשבה.

ראשית, מדובר בתרגיל מצויין בעיבוד נרטיבים. אני לא מצאתי (כפי שטענו אחרים) שהספר מנסה לייצר סימטריה בין הצדדים במקום שבו לא ניתן לייצר כזו, אבל הוא בהחלט כופה על הקורא הממוצע להתעמת עם אופני חשיבה שאינם טבעיים עבורו. יש שיטענו כי מתן דגש לאירועי תוקפנות של יהודים או הצלה של יהודים על-ידי מוסלמים באופן שאולי אינו פרופורציונלי למקומם במכלול האירועים מהווה עיוות של המציאות, אבל בסיטואציה נרטיבית שמבטלת באופן מוחלט את האירועים האלו, מדובר בתיקון מעוות לא פחות מאשר ביצירתו. הגישה הגורסת שפתיחות לנרטיבים אלטרנטיביים פוגעת בלכידות חברתית ומחלישה אמונה בצדקת הדרך היא לגיטימית בעיניי (בהנחה שברור בכלל מהי החברה שעלינו ללכד ומהי הדרך הצודקת), אבל אני באופן אישי כן סקרן להרחיב את אופקיי, לאתגר את הקונוונציות שלי ולהתענג על המאבק הפנימי בין רגשות זהות שונות, אינטואיציה מוסרית, חשיבה שכלתנית אובייקטיבית ושפע מקורות חיצוניים. בהרבה מקרים בספר, השאלה מה רצה לומר המשורר נותרת פתוחה לפחות בחלקה, ובעיניי זה מצויין, בהתחשב בכך שריבוי ציטוט המקורות נותן מספיק פתח לפרשנות עצמית של הקוראים.

שנית, הספר כתוב במבנה וסגנון נסיוניים שהייתי מכנה אותם "זרם התודעה העיוני". רצף הכתיבה אינו לינארי כרונולוגית וגם לא רעיונית. הכותב שט במחשבותיו, נוטש את "קו העלילה" המרכזי כדי לדון במאורעות קודמים או עתידיים, בחיי האישים המעורבים או בתהליכי רקע, וחוזר לסיפר הראשי לאחר עמודים מספר. אני מניח שקוראים רבים ימצאו את הגישה הזאת חסרת-ארגון ומבולבלת, וגם אני לא הייתי מעוניין שרוב ספרי העיון שאני קורא יהיו בנויים באופן כזה, אולם כמהלך נסיוני מצאתי אותו מרתק ומשרת את מטרת המחבר לסער את דעת הקורא ולאפשר לו לגבש את תובנותיו בעצמו במקום להאכיל בכפית. החלוקה לתתי פרקים נושאי כותרת קצרצרים, לעתים בני פסקה או שתיים, בהחלט מקילה את המעקב אחרי חוט המחשבה.

לסיכום – ספר מומלץ לאוהבים לפתוח את הראש (מטאפורית, לא באמצעות אבן מרוצצת ביד פורע), ועל הדרך לעודד סקרנות להרחיב את הידיעות על תקופת טרום המדינה. בהחלט היה מעניין אותי לשמוע מה היו חושבים קוראים ערבים על הספר.

היסטוריה של אלימות - שני צידי המטבע.

מהי היסטוריה, האם היא אמת צרופה, או הסיפור שאנחנו מבקשים לעצמנו, כהצדקה לאמונות ולעמדות שלנו, אם כך, מהי האמת של ראשית הסכסוך הערבי יהודי ?

לכל אחד האמת שלו, האם סיפור מההיסטוריה המשפחתית שלי שהתרחש בראשית ההתיישבות היהודית, עשוי להאיר את שורשי הסכסוך הערבי יהודי ?

סבי אהרון כהן ואחיו יצאו לבדם מרומניה לישראל, בגיל 14, לבצע מהפכה אישית ולאומית, ללמוד חקלאות במקווה ישראל ולהיות איכרים, אחר כך סבי הכיר את רחל וילדר (בת למייסדי זיכרון יעקב), ועלה איתה לייסד את כפר תבור בראשית המאה ה- 20, יישוב ערבי שנשא את השם מסחה. הקרקע נרכשה מבעליה הערבים, ואילו האריסים הערבים פוצו ונאלצו לעזוב את הקרקע. בדמיוני אני רואה את תמונת שיירת הערבים העוזבים את הקרקע, מבטם רושף שנאה לשיירת היהודים הבאה לקראתם וחולפת על פניהם בכדי לתפוס את מקומם.

ההתיישבות היהודית מראשיתה, יצרה איבה בין ערבים ליהודים, היא היוותה יסוד לגיבוש הלאומיות הערבית ולפריצת מעגלי הדמים בהמשך, זוהי ההיסטוריה הסובייקטיבית שלי. תמונה אחת, או מקרה ספציפי, אין בהם תשתית ראויה לתמונה היסטורית כוללת הקרובה לאמת ככל האפשר.

נזקקתי כעת, לספרו של הלל כהן, בכדי לספר לעצמי היסטוריה אובייקטיבית יותר. האם הלל כהן מעניק תמונה מאוזנת לשורשי הסכסוך היהודי ערבי, שעשויה להאיר את מורכבות הסכסוך הנוכחי ?

תמיד חשבתי שמאורעות - 29, הם עוד נקודה כרונולוגית על ציר הזמן, אירוע חשוב, אך לא אירוע משנה מציאות בהתנגשות בין שני העמים, הפלסטינאים והיהודים. התזה של הלל כהן, רואה בפרעות תרפ"ט, אירוע מכונן, שבו גובשו קווי המתאר של הסכסוך הישראלי ערבי, באופן שהוא עיצב את התפיסה הלאומית הלוחמנית של שני הצדדים, לעוד שנים רבות, עד להווה הנוכחי שבו אנחנו עדיין מבוססים באותו בוץ. תזה אמיצה ורבת השראה לבחינת הסכסוך הישראלי ערבי.

למדתי היסטוריה ישראלית מטעם, כזאת שנקטה עמדה אפולוגטית, והסבירה למה אנחנו והציונות, צודקים, כך הייתה גם ההתייחסות למאורעות תרפ"ט. הלל כהן מציג היסטוריה שונה, בוגרת, וביקורתית יותר, הוא לא מבקש לייצג צד מסוים, אלא להיות הצופה החיצוני שמנסה להראות תמונה מורכבת של כל צד בסכסוך, ואת הדינמיקה שנוצרה בין הצדדים היריבים. מהבחינה הזאת הספר של כהן אינטליגנטי, וחדשני כמחקר בהיסטוריה ישראלית, הוא כמו מסך טלוויזיה מפוצל, המראה בו בעת, שלושה צדדים לסכסוך, את, הערבים, היהודים, והבריטים, כל צד עצמו, לא היה מונוליתי בגישתו, אלא מורכב מקבוצות בעלות דעות שנות, כמו הישוב היהודי הוותיק שזיהה את עצמו עם התרבות הערבית, או החרדית, מתנגדות הציונות. אחד מקווי השבר של מאורעות - 29, הייתה העובדה שהערבים לא הבחינו בין שתי קבוצות היהודים, הם הרגו ופגעו גם ביישוב היהודי הישן, זהו אחד מההיבטים המשמעותיים בסכסוך הדמים, ביצוע הכללות של צד אחד לצד השני, מה שסייע לגיבוש היישוב היהודי תחת הנהגה ומטרה אחת, הקמת מדינה יהודית, אך גם הניע את שני הצדדים לראות בכוח כאלטרנטיבה מרכזית להשגת מאוויי הצדדים.

לספר היסטוריה טוב שני קריטריונים עיקריים לאיכות, דרך התבוננות ההיסטוריון על ההיסטוריה, האם היא מקורית, ומעניינת, והדרך בה ההיסטוריון מספר את הסיפור. מהבחינה הזאת, כהן הוא מספר נפלא, מי שיודע לכתוב קולח ושוטף, נמנע מהערות שוליים מיותרות, משלב טקסטים רבים לתוך הספר, מקורות כל הצדדים, כולל מקורות ערביים. הוא מאיר את ההיסטוריה בעובדות מפתיעות, גם היהודים טבחו בערבים, אומנם כמקרים בודדים ביחס להרג הערבי, אבל את המקרים האלה היהודים ניסו להשכיח בכדי לטפח את אתוס הערבי הרצחני והיהודי כקורבן. מפתיעה העובדה שכהן חושף את דבר קיומה של מחתרת יהודית שניסתה לפוצץ את מסגדי הר הבית, ומנהיגה חוסל על ידי ההגנה. מפתיע האופן שסכסוך -29, התחיל כנראה בגלל קישוא שאכלו יהודים מגינת ערבים, ומחיצה בכותל המערבי. העיסוק במי התחיל או מי אשם, הוא אולי עיסוק של גן ילדים, אך למרבה הצער, היא המציאות שכל צעד ניסה לעצב כחלק מהסיפור שלו, הנרטיב ההיסטורי. כהן במחקרו מטיב להסביר את האופן שבו נוצרים נרטיבים היסטוריים בכלל ואלו של - 29 בפרט, ואת האופן שהצדדים לסכסוך עשו בהם שימוש. בהיבט הזה ספרו של כהן מרתק ומלמד.

אני תמיד מתחבט עם עצמי, על האופן שבו סיפורו האישי,של חוקר, או דעותיו משפיעות על מחקריו, ועל האמירה שלו, במקרה של כהן, לדעתי התשובה היא חד משמעית, כן. הוא מזוהה עם השמאל הרדיקאלי, כפי שהוא מעיד על עצמו. למרבה ההפתעה, ילדתו ונעוריו נטועים בחינוך הדתי לאומי. הוא נטל חלק בפעילות גוש אמונים, ובעליה לסבסטיה. במקביל הוא עסק בשוטטות בכפרי הערבים, דרכם הוא למד שפה ותרבות חדשים. לאחר שירותו הצבאי, עד גיל 25 היה רצף באתרי בנייה, שם עבד עם ערבים. רק בגיל - 25 הוא השלים בגרות והחל את לימודיו האקדמיים בתחום המזרח התיכון. באינתיפאדה השנייה, כהן היה חבר בארגונים כ”תעאיוש" שארגנו סיורי היכרות עם פניו של הכיבוש בחברון. אין ספק שלכהן רקע חיים המאפשר פתיחות והבנת את שני הצדדים.

ספר היסטוריה טוב, הוא כזה שמעורר מחשבה לגבי ההווה והעתיד. הספר של כהן עורר בי תחושת ייאוש, הבנתי דרכו, כי אנחנו תקועים באותו סכסוך ההולך ומקצין, כפי שהיה מאז ומעולם. בשנת האפס - תרפ"ט הוכח שהציונות לא יצרה ביטחון ליהודים. הציונות שיווקה את חוסר ההצלחה, כמציאות המאיימת על הקיום היהודי, אימה שאיחדה את היישוב היהודי והציונות וגרמה להאמין שהכוח היא הדרך הבלעדית וההכרחית למימוש הציונות. קביעה שרבים סבורים בנכונותה גם היום, מבלי לנסות ולאמץ דרך חשיבה אחרת לסכסוך, המנסה להבין את האופן שבו הצד השני חושב, כפי שכהן מציע לנו, להביט אחרת, מחוץ לקופסת קיבעון הסכסוך. בהיבט הזה, הספר פורץ דרך.

אתחיל מהסוף – תרפ"ט הוא ספר היסטוריה מצוין של ד"ר הלל כהן! –
חקירה משטרתית/בלשית/היסטורית שמעיפה לעזאזל את הסיפורים השטחיים ומגלה את ההיסטוריה והעובדות השלמות יותר של סיפור מסובך הרבה יותר ביחסי ערבים-יהודים בא"י, ואפילו יחסי מזרחיים-אשכנזים, יהודים-ערבים ויהודים-ציונים.
הכריכה האחורית מפליאה להסביר את חוזקו של הספר – בניגוד ועוצמת הפער בין "האמת החדשה" ה"מתאימה" והמיתוסים שנבנו במוחנו בניגוד לרצוננו ושמגולמת היום במספר מילים בדמות עדכנית בשם וויקיפדיה, לבין האמת האחרת של מחקר היסטורי מפורט בו הפרטים מורכבים הרבה יותר.

זהו ספר חובה לטעמי, לא רק בגלל הנושא של הספר – סקירה וניתוח של חלק ממאורעות תרפ"ט – אלא גם ובעיקר בגלל התובנות הנוספות שהוא מוסיף בצורת כתיבתו על בורות, עיוותי-תפיסה, איזון ומחקר מדוקדק.

הטרוניה היחידה שיש לי על הספר היא דווקא שמו, או ליתר דיוק כותרת המשנה "שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי" – אומנם הסכמתי עם הרבה מתובנותיו, והביטול המובן של 67' או 48' או 36' כהתחלת הסכסוך, אולם להצביע על תרפ"ט (29') כנקודת האפס, סותרת הרבה ממה שמובא בספר עצמו.
לטעמי ההתחלה מוקדמת הרבה יותר ומתחילה אי שם בתחילת המאה ה-19 דווקא, אבל זה לא משנה ממש – הרי צריך למשוך את העין בכותרת מפוצצת, והספר עושה מלאכתו נאמנה בביטול נקודות ההתחלה המקובלות האחרות, אז נסלח לו, שכן בספר עצמו הוא לא טוען כך ואפילו להיפך.

על הבּוֹרוּת:
בּוֹרוּת היא קללה, בּוֹרוּת מאפשרת למנהיגים לשלוט בעם, לתמרן אותו למקומות עליהם לא חלם להגיע, לגרום לו לחשוב שהוא יודע את האמת, ואילו האמת הזאת היא מצג שווא שנבנה כדי להשיג מטרות שונות לגמרי מאלה שהאדם אילו עצר לחשוב היה מציב לעצמו.
בּוֹרוּת היא ברכה, אבל רק ברגע שאתה יודע שאתה בּוּר! – או אז אין סוף למה שתוכל להשיג על ידי הכרה בחוסר הידע, והשאיפה והמאמץ להשיגו, כדי להתקרב קרוב יותר לאמת ולפעול ולבחון את מטרות האמתיות שלך – הידע עם זאת לא ייתן לך מנוחה ורגיעה להיפך, החיים רק יסתבכו לנו יותר.

אז נשאלת השאלה האם נרצה להישאר בבורותינו מאושרים יותר (מישהו כבר אמר פעם שרק הפרות מאושרות באמת)?, או שנרצה לפקוח עינינו מהחלום והפנטזיה ונתייצב אל מול העולם האמתי והמציאות הקשה, (או כמו שנאמר: "אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב")?
אני החלטתי לסבול... תרפ"ט הוא עוד ספר שכזה שמראה לי עד כמה אני שקוע בבּוֹרוּתי.
הספר מציג את האירועים, מזוויות שונות, שואל שאלות ומנסה לענות עליהם, מביא עובדות ומבטל שמועות מופרכות בצורה מעוררת הערכה ובכך מלמד יותר מכל דבר את הדרך ליציאה מהבּוֹרוּת.

על עיוות תפיסה:
אנחנו חיים בעיוות תפיסה, יש קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי, בו מה שאנחנו מאמינים וחושבים קובע יותר מהעובדות – גם זאת ברכה וקללה. ברכה בגלל שזאת הדרך היחידה שאנחנו כנראה יכולים להתקיים, כי העולם בחוץ מורכב בצורה שכזאת שללא ההגנה של הדיסוננס לא היינו יכולים להתקיים. בלי הדיסוננס לא היינו יכולים להאמין בכסף, בדת, במדינה, בעם, בעבודה וכמעט כל דבר שאנחנו עושים ביום יום.
עם זאת יש בו קללה, שכן יש כאלה שיכולים להטביע בך בלי שתרצה, כבר מינקות, אמונות ודעות שהן המשקפיים בהן תראה את העולם – ולכן יהודים וערבים תופסים מציאות שונה לגמרי לעובדות זהות.
הספר מדגים זאת בצורה מופלאה כאשר אותן עובדות נתפסות אצל עמים שונים בצורה שונה בתכלית, וכל צד אינו מסוגל לתפוס כיצד אפשר לראות בצורה שונה את העובדות – וכך רוצח שם הוא גיבור כאן, טבח כאן הוא מאבק שם, חבר כאן הוא אויב שם...

על האמת הפשוטה:
לפעמים הסכסוך פשוט יותר ממה שהוא נראה. הוא רק נראה מסובך כי הרי כל צד מתאמץ להראות את צדקתו, למשל מרתקת הדוגמא בה מתאמצים לקבוע "מי התחיל?" (וכל הורה מתחיל יודע כי אסור לנסות לענות על שאלה שכזאת כי אם תנסה להיכנס זה יהיה רק גרוע יותר).
ולבסוף הסיפור הקר והפשוט הוא על שתי רכבות שעלו על מסילה אחת בלית ברירה, ולא השכילו ובחרו לנסוע אחת אל מול השנייה במהירות הולכת וגוברת, ובהתנגשות שתיהן יפגעו והחזקה יותר כנראה תמשיך, ותנסה לא להתהפך כאשר היא גוררת את הרכבת שממול. מה שקורה הוא שהנהגים בשתי הרכבות משכנעים את הנוסעים של כל רכבת, כמה הנוסעים ברכבת השנייה מרושעים ונוהגים בחוסר זהירות ומוסריות שכזאת.

על פרטי פרטים:
הספר כתוב בצורה מיוחדת, צריך להתרגל לזה בהתחלה, אבל אחר כך מגלים את החוזק שבשיטה הזאת. הוא לא כתוב בצורה כרונולוגית, אלא בצורת עץ מלא בהסתעפויות במקום ובזמן, שלוקח אותנו אחורה קדימה ולצדדים כדי ליצור תמונה שלמה יותר. כמעט כל שם או אירוע שמוזכר מקבל פרק קצר שמרחיב עליו ובתורו מוביל לעוד שם ועוד אירוע, כך שבסוף הספר סך היריעה שנסקרה היא עצומה ואפקטיבית מאוד.
סתם בשביל הקוריוז, בקריאה מעין זאת פתאום תבינו איך התעצבה תפיסתם, ודרך התנהגותם בעתיד של אנשים כמו רחבעם זאבי, מרדכי מקלף, בנימין נתניהו, עגנון, ישעיהו ליבוביץ, אבו-מאזן ועוד ועוד – כי בסוף כנראה הכל אנשים.


ואחזור לסוף – ספר היסטוריה מצוין – חובה לטעמי לכל מי שרוצה לנסות להבין יותר מה הולך פה, ולהבין יותר על נפש האדם המקולקלת-
אבל זהירות, לא תרגישו יותר טוב אחר כך, אולי אפילו רע יותר...

כיוון ונכתבו ביקורות רבות באתר אודות הספר ,איני רואה לנכון להוסיף דברים משמעותיים . ביקורתה של שין שין מבטאת לחלוטין את הרגשתי והתפעלותי מהספר.לא חייבים לצאת מעמדה אידאולוגית כזאת או אחרת ביחס לדברים שנכתבים בספר אם כי נראה לי שכהן מביא את פנורמת הרגע ההיסטורי הזה באופן שהוא כולל את זווית הראייה של שני הצדדים בסכסוך.

אהבתי מאוד את את המבוא שבו הוא מסביר למה {הספר נכתב אודות} תרפ"ט ? וכן את תהליך הכתיבה ההיסטורית שעומדת בפני כל חוקר שבא לכתוב ספר שכזה ומתוך כך להבין ולהשליך את הדברים ההללו בכל פעם שקוראים ספרות היסטורית מחקרית.


הערכתי מאוד שהמקורות שעליו הסתמך כהן בכתיבת הספר כללו מספר רב של מקורות ערביים מכל סוג. הוא מביא את נקודת המבט הפלסטינית באמצעות ספרי זיכרונות וחיבורים שראו אור בלבנון, בירדן ובסוריה ומסתייע בעבודות מחקר של חוקרים מאוניברסיטאות חברון וא־נג’אח ומאוניברסיטת חלב בסוריה. זה אינו דבר מובן מאליו,כיוון שיש הרבה ספרים חשובים שנכתבו אודות הסכסוך ,אבל, ההישענות על מקורות ישירים ערביים כתובים היו מועטים ולו רק בגין הסיבה הפרוזאית שארצות ערב מסביבנו לא שחררו עד היום מידעים כאלה ואחרים מהגנזך הלאומי שלהם כפי שהדבר נפוץ במדינות מערביות,ובשנים האחרונות התחילה המגמה הזאת גם אצלנו,
וכמובן כשחוקר יש לו חסך במקורות ערביים למחקרו מן הסביר שהמחקר/הספר בסופו של יום יראה או יכתב אחרת.



הספר כתוב כך שמרובות בו פסקאות קצרות וכותרות מובלטות ,אופן כתיבה שכזה לא נכתב בדר"כ בספרים מהסוג הזה ,משכך הוא הוסיף סוג של רעננות ודינמיות בקריאת הספר ללא הרגשת רגע דל של שעמום .לדברי הסופר : “רציתי לכתוב ספר קריא. אני שליח ציבור במרכאות, שהולך וחופר בארכיונים, מדבר עם אנשים ויושב במשך ימים ומנסה לחשוב איך לגרום לקוראים לרצות לדעת מהם שורשי הסכסוך”.{ראיון ב"הארץ "-24.10.2013}.

הספר הוסיף לי תובנות רבות וגילה לי פרטים היסטוריים שלא ידעתי עליהם ,זה חשוב -כי מאורעות תרפ"ט נתפסים בזיכרון הלאומי שלנו כמאורעות טבח שנעשה בישוב היהודי בחברון ותו-לא {כי כך מלמדים אותנו בבתיה"ס שלנו}.אולם מסתבר כי האירועים היו יותר מפוזרים גאוגרפית :יפו,ירושלים, מוצא, וצפת , ויותר מורכבים במהותם,וכי אין רק צד אחד "אשם" או "אלים" בספור ההיסטורי הזה.

ספר מרתק וחשוב.

ספר שהרגיז אותי מאוד.
עם זאת, אני חייב להודות להלל כהן על שגרם בעקיפין לכתיבת ספר אחר, "עלילות המופתי והדוקטור", על מאורעות הכותל שהובילו למאורעות תרפ"ט.
לגבי דעתי על הספר, יהודה עציון ניסח אותה טוב ממני: "מעולם לא זכו הערבים לעורך דין דובר עברית, רהוט, בקי ומעניין כהלל כהן."

גרוע, גרוע, גרוע.
הלל כהן מנסה לכתוב באובייקטיביות; כמו רבים לפניו הוא נפל במלכודת הישנה לפיה אובייקטיביות שווה לסימטריה. זו, כמובן, טעות חמורה. אובייקטיביות נוגעת לתיאור העובדות. סימטריה נוגעת לעובדות עצמן.
במאורעות תרפ"ט לא היתה סימטריה - גם הספר לא יספר לכם אחרת. אבל בפרטים הקטנים...
הספר מעניק משקל שווה למקורות תיעודיים יהודיים, ערביים ובריטיים. הוא מתייחס לאמינות המקורות על פי התאמתם לתיאוריה שלו (שעוד ידובר עליה). גם כאשר הוא מפקפק באמינותו של מקור ערבי, אין הדבר מפריע כלל להתפתחות התיאוריה: הוא פשוט מסביר לנו כי אמנם הקטע אינו משקף עובדות, אך הוא מתאר נאמנה את האווירה ברחוב הערבי / את הנרטיב / התפיסה הערבית של המאורעות וכולי וכולי. מעניין שדווקא בנקודה זו אין כל סימטריה: מקורות עבריים שנתפסו בעיניו כבלתי אמינים אינם משקפים, כנראה, את היחס היהודי לפרעות.

לגבי התיאוריה. בקיצור נמרץ, התיאוריה גורסת כי מאורעות תרפ"ט פרצו כתוצאה מהתפתחות הציונות, שלפי תפיסת הערבים היתה תנועה אימפריאליסטית לכל דבר ואיימה להשתלט על אדמותיהם ועל צביון הארץ. היהודים תפסו את עצמם כקרבנות - אך התעלמו מהנרטיב הערבי.
הקטע הדן בשאלת "הציונות כתנועה אימפריאליסטית", לאחר הבאת כל הטיעונים, מסתכם בערך במילים הבאות: "לאור כל אלה חשו היהודים עצמם לא כאימפריאליסטים אלא כמביאי האור והקדמה אל פלסטינה. והאירוניה שבדבר היא שכל תנועה אימפריאליסטית ראתה את עצמה ככזאת." על הטיעונים עצמם יש לי מחלוקות רבות, אבל הסיום הזה הוא שהרגיז אותי. אירוניה אינה מבטלת טיעון מהשורש, לכל היותר היא מגחיכה אותו.
ולעניין התיאוריה - אפשר להתמודד איתה במישור הטיעוני (עיין "מאז ומקדם" למשל), אבל אני מסתפק בתשובתו של אפריים קישון בעניין התנגדותו לסרטים גרמניים: "-איפה ההיגיון שלך? -נשרף באושוויץ". ובכן, ההבנה שלי לנרטיב הפלסטיני נרצחה בחברון בתרפ"ט, יהי זכרה ברוך.

ולסיום, ציטוט מהספר: "עובדה שאינה ידועה... לא רק ערבים הצילו יהודים בתרפ"ט, היו גם יהודים שהצילו ערבים" (!).

החיבור מעורר מחדש את הדיון בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי.יש גם ניסיון לקשר בין מאורעות תרפ"ט לבין התהוות היחסים המורכבים בין אשכנזים למזרחים.
זהו חיבור היסטורי, אך אינו בנוי באופן כרונולוגי. לדעתי, זה מקשה על שטף הקריאה. עמוד הזמן הוא עוגן עבור הקורא בספר היסטוריה. הוא עוזר לסדר את המידע הנקלט. אמנם יש חלוקה מסוימת, אשר מקלה על עיכול המידע: כל פרק עוסק באזור שונה בשטח המנדט. לצערי לי זה לא הועיל, התחלתי לאבד עניין... מזל שיש אינדקס, ואפילו רשימה הכרונולוגית של האירועים בתחילת הספר.
לסיכום:יש סיפורים מעניינים פה ושם, אבל הזיגזג של הטקסט על ציר הזמן עייף אותי.