• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

מאת הלל כהן

הביקורת של ניר

תמונה של ניר
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ביקורת נבחרת
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

מאת הלל כהן

הביקורת של ניר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
ביקורת נבחרת
תמונה של ניר
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:עיון
הקודמת
zvika
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 8 חודשים

“בושה לעם היהודי שתחת מטריית המחקר מחזק את הנרטיב הפלסטיני. דוברו של הרוצח הגדול אמין אל חוסייני. הספ”

5/13
ביקורות על תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי
הבאה
חמדת
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•4 דקות קריאה

אתחיל מהסוף – תרפ"ט הוא ספר היסטוריה מצוין של ד"ר הלל כהן! –
חקירה משטרתית/בלשית/היסטורית שמעיפה לעזאזל את הסיפורים השטחיים ומגלה את ההיסטוריה והעובדות השלמות יותר של סיפור מסובך הרבה יותר ביחסי ערבים-יהודים בא"י, ואפילו יחסי מזרחיים-אשכנזים, יהודים-ערבים ויהודים-ציונים.
הכריכה האחורית מפליאה להסביר את חוזקו של הספר – בניגוד ועוצמת הפער בין "האמת החדשה" ה"מתאימה" והמיתוסים שנבנו במוחנו בניגוד לרצוננו ושמגולמת היום במספר מילים בדמות עדכנית בשם וויקיפדיה, לבין האמת האחרת של מחקר היסטורי מפורט בו הפרטים מורכבים הרבה יותר.

זהו ספר חובה לטעמי, לא רק בגלל הנושא של הספר – סקירה וניתוח של חלק ממאורעות תרפ"ט – אלא גם ובעיקר בגלל התובנות הנוספות שהוא מוסיף בצורת כתיבתו על בורות, עיוותי-תפיסה, איזון ומחקר מדוקדק.

הטרוניה היחידה שיש לי על הספר היא דווקא שמו, או ליתר דיוק כותרת המשנה "שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי" – אומנם הסכמתי עם הרבה מתובנותיו, והביטול המובן של 67' או 48' או 36' כהתחלת הסכסוך, אולם להצביע על תרפ"ט (29') כנקודת האפס, סותרת הרבה ממה שמובא בספר עצמו.
לטעמי ההתחלה מוקדמת הרבה יותר ומתחילה אי שם בתחילת המאה ה-19 דווקא, אבל זה לא משנה ממש – הרי צריך למשוך את העין בכותרת מפוצצת, והספר עושה מלאכתו נאמנה בביטול נקודות ההתחלה המקובלות האחרות, אז נסלח לו, שכן בספר עצמו הוא לא טוען כך ואפילו להיפך.

על הבּוֹרוּת:
בּוֹרוּת היא קללה, בּוֹרוּת מאפשרת למנהיגים לשלוט בעם, לתמרן אותו למקומות עליהם לא חלם להגיע, לגרום לו לחשוב שהוא יודע את האמת, ואילו האמת הזאת היא מצג שווא שנבנה כדי להשיג מטרות שונות לגמרי מאלה שהאדם אילו עצר לחשוב היה מציב לעצמו.
בּוֹרוּת היא ברכה, אבל רק ברגע שאתה יודע שאתה בּוּר! – או אז אין סוף למה שתוכל להשיג על ידי הכרה בחוסר הידע, והשאיפה והמאמץ להשיגו, כדי להתקרב קרוב יותר לאמת ולפעול ולבחון את מטרות האמתיות שלך – הידע עם זאת לא ייתן לך מנוחה ורגיעה להיפך, החיים רק יסתבכו לנו יותר.

אז נשאלת השאלה האם נרצה להישאר בבורותינו מאושרים יותר (מישהו כבר אמר פעם שרק הפרות מאושרות באמת)?, או שנרצה לפקוח עינינו מהחלום והפנטזיה ונתייצב אל מול העולם האמתי והמציאות הקשה, (או כמו שנאמר: "אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב")?
אני החלטתי לסבול... תרפ"ט הוא עוד ספר שכזה שמראה לי עד כמה אני שקוע בבּוֹרוּתי.
הספר מציג את האירועים, מזוויות שונות, שואל שאלות ומנסה לענות עליהם, מביא עובדות ומבטל שמועות מופרכות בצורה מעוררת הערכה ובכך מלמד יותר מכל דבר את הדרך ליציאה מהבּוֹרוּת.

על עיוות תפיסה:
אנחנו חיים בעיוות תפיסה, יש קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי, בו מה שאנחנו מאמינים וחושבים קובע יותר מהעובדות – גם זאת ברכה וקללה. ברכה בגלל שזאת הדרך היחידה שאנחנו כנראה יכולים להתקיים, כי העולם בחוץ מורכב בצורה שכזאת שללא ההגנה של הדיסוננס לא היינו יכולים להתקיים. בלי הדיסוננס לא היינו יכולים להאמין בכסף, בדת, במדינה, בעם, בעבודה וכמעט כל דבר שאנחנו עושים ביום יום.
עם זאת יש בו קללה, שכן יש כאלה שיכולים להטביע בך בלי שתרצה, כבר מינקות, אמונות ודעות שהן המשקפיים בהן תראה את העולם – ולכן יהודים וערבים תופסים מציאות שונה לגמרי לעובדות זהות.
הספר מדגים זאת בצורה מופלאה כאשר אותן עובדות נתפסות אצל עמים שונים בצורה שונה בתכלית, וכל צד אינו מסוגל לתפוס כיצד אפשר לראות בצורה שונה את העובדות – וכך רוצח שם הוא גיבור כאן, טבח כאן הוא מאבק שם, חבר כאן הוא אויב שם...

על האמת הפשוטה:
לפעמים הסכסוך פשוט יותר ממה שהוא נראה. הוא רק נראה מסובך כי הרי כל צד מתאמץ להראות את צדקתו, למשל מרתקת הדוגמא בה מתאמצים לקבוע "מי התחיל?" (וכל הורה מתחיל יודע כי אסור לנסות לענות על שאלה שכזאת כי אם תנסה להיכנס זה יהיה רק גרוע יותר).
ולבסוף הסיפור הקר והפשוט הוא על שתי רכבות שעלו על מסילה אחת בלית ברירה, ולא השכילו ובחרו לנסוע אחת אל מול השנייה במהירות הולכת וגוברת, ובהתנגשות שתיהן יפגעו והחזקה יותר כנראה תמשיך, ותנסה לא להתהפך כאשר היא גוררת את הרכבת שממול. מה שקורה הוא שהנהגים בשתי הרכבות משכנעים את הנוסעים של כל רכבת, כמה הנוסעים ברכבת השנייה מרושעים ונוהגים בחוסר זהירות ומוסריות שכזאת.

על פרטי פרטים:
הספר כתוב בצורה מיוחדת, צריך להתרגל לזה בהתחלה, אבל אחר כך מגלים את החוזק שבשיטה הזאת. הוא לא כתוב בצורה כרונולוגית, אלא בצורת עץ מלא בהסתעפויות במקום ובזמן, שלוקח אותנו אחורה קדימה ולצדדים כדי ליצור תמונה שלמה יותר. כמעט כל שם או אירוע שמוזכר מקבל פרק קצר שמרחיב עליו ובתורו מוביל לעוד שם ועוד אירוע, כך שבסוף הספר סך היריעה שנסקרה היא עצומה ואפקטיבית מאוד.
סתם בשביל הקוריוז, בקריאה מעין זאת פתאום תבינו איך התעצבה תפיסתם, ודרך התנהגותם בעתיד של אנשים כמו רחבעם זאבי, מרדכי מקלף, בנימין נתניהו, עגנון, ישעיהו ליבוביץ, אבו-מאזן ועוד ועוד – כי בסוף כנראה הכל אנשים.


ואחזור לסוף – ספר היסטוריה מצוין – חובה לטעמי לכל מי שרוצה לנסות להבין יותר מה הולך פה, ולהבין יותר על נפש האדם המקולקלת-
אבל זהירות, לא תרגישו יותר טוב אחר כך, אולי אפילו רע יותר...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של Angel
Angel
תמונה של טופי
טופי
תמונה של חמוטל
חמוטל
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של חני
חני
תמונה של On The Road
On The Road
R
rachis
22קוראים|גיל ממוצע57|59%נשים

על המבקר

תמונה של ניר

ניר

ותיקעורך
חבר מזה 14 שנים
105 ביקורות•35 נבחרות•1,488 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•הסטוריה של המאה ה- 20
תמונה של ניר
ניר
ותיקעורך
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות105
ביקורות נבחרות35
לייקים שקיבל1,488
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת37מדע בדיוני ופנטזיה12הסטוריה של המאה ה- 20 11

דיון על הביקורת

13 תגובות
טופי
טופי•לפני 12 שנים

ביקורת מרתקת! הצלחת לשכנע אותי לקרא ספר הרחוק ממחשבתי כמזרח ממערב!

ניר
ניר•לפני 12 שנים

מה תודה

תודה לכם על הפירגון
נעמי
נעמי•לפני 12 שנים
תודה על הביקורת!
On The Road
On The Road•לפני 12 שנים

ביקורת חשובה!

שמעתי על הספר לראשונה בזכות הראיון עם הסופר בהארץ. בזכות הביקורת אני מקווה למצוא את הספר על מדף הספרים שלי בקרוב ;-) ובעניין הבורות זאת דילמה שהרבה אנשים מתמודדים איתה. בד"כ אנשים מאמינים שהם לא בורים ושהם פוקחים לעצמם את העיניים בכל הזדמנות. העצוב בכל הסיפור הוא שברגע שהאמת מתדפקת להם בדלת,הם טורקים את הדלת ולא מוכנים להקשיב לאמת,הם מפחדים... תודה רבה על הביקורת,מקווה שעוד אנשים יתעניינו בספר בזכותך
ניר
ניר•לפני 12 שנים

תודה חמדת

קראתי את הריאיון גם כן לפני שקראתי את הספר, ושחיפשתי אודות הלל כהן (חשוב מאוד לעשות כן לפני קריאת כל ספר היסטוריה או מאמר עמדה בכלל) באמת ראיתי את זווית הראיה הסוציאליסטית שמאלית שציינת, ולכן מאוד חששתי שהספר יהיה מוטה מאוד כמו שאני רגיל מהיסטוריונים אחרים, לצד זה או אחר, אך לבסוף התרשמתי מאוד מהאיזון שלו בספר הספציפי הזה. אולם תמיד יכול להיות שזה עיוות תפישה שלי עצמי :). אחכה לביקורת הכנראה מושחזת של טוביה כדי לבחון את זה. לגבי ההתחלה היו מאורעות גם ב-1919 ו-1920 (תרפ"א למשל) ולכן גם לגבי היהודים אני לא בטוח שזאת נקודת ההתחלה, אך בהחלט אני מסכים על היותה של תרפ"ט נקודת ציון משמעותית לגבי בעיקר יהודים, לא רק בעימות עם הערבים אלא גם תפיסתם שלהם של לאן התהליך שהתחילו בעצמם מתגלגל. תודה שוב
חמדת
חמדת•לפני 12 שנים

ניר -אהבתי את דבריך .קראתי ראיון עימו ב"הארץ" ושם לדעתו הוא מגיע למסקנה שתרפ"ט

היא היא נקודת ההתחלה ,לפחות לגבי היהודים ,כי לגבי הערבים זה אינו זיכרון לאומי כמו הנכבה .ואכן אם לפשט את טיעונו הרי שהכל התחיל :"במי התחיל?" ובשרשרת התגובות מאז .לגבי מקלף אני זוכרת שמשפחתו עברה חוויה קשה בצפת ,וכתוצאה מזה במלחמת השחרור -מקלף לא "לקח שבויים ".ההיסטוריון הלל ידוע בזווית ראייתו הסוציאליסטית השמאלית ומכאן נקודות ההשקפה שלו לטוב ולרע ,כי אתה יודע שאין היסטוריה אובקטיבית. אבל על הטיעון שלו שהכל התחיל מתרפ"ט אפשר להתווכח ,להסכים או לא.
אנקה
אנקה•לפני 12 שנים

ביקורת טובה. אני רק מקווה שבסופו של סכסוך/מלחמה לא נשאר כאן כולנו "פוסט מורטם".

ניר
ניר•לפני 12 שנים

היי טוביה

תודה רבה. אני חושב שתהנה מאוד מהספר, הוא עונה על כל הנקודות שהעלת בצורה מאוד מאוזנת. שיהיה ברור אין טענה שלא היה טבח, אין טענה שהערבים הפרידו בין יהודים-ציונים ליהודים-ערבים (כפי שפעם היה נהוג לכנות את יהודי הישוב הישן), אין טענה שהמקרים היו ממצב נפשי. יש הצגת עובדות המסבירות את הסיבות למאורעות, יש נסיון להעמיד את המכלול היותר רחב של הבעייה, יש ניסיון להראות נקודות אור בשני הצדדים ונקודות חושך בשני הצדדים, ויש ניסיון לבטל עיוות תפיסה. עיוות תפיסה שאני מתייחס אליו הוא לא מצב נפשי, הוא פשוט חוסר אובייקטיביות בגלל שאדם המשוייך לצד מסויים אינו יכול להיות אובייקטיבי - לרוב שהאינטרסים מתנגשים ופורצת אלימות כל צד מסתגר בצידקתו ואיננו מסוגל (שלא לדבר על רוצה) לדבר על מה הוא עשה כדי שהרכבות יתנגשו. רץ העיר לי שיש שיקראו את דברי כ"פוסט ציוניות", למרות שלא כך, אני חושב שאין לנו ברירה אחרת, והרכבות כנראה לא יכלו לנסוע אחרת (אלא אולי עוד עשרות שנים), אבל אינני מוכן אף פעם לקבל הסברים פשוטים ומיתוסים שהוטבעו במוחי על ידי אינטרסים ומנהיגים, אני רוצה לנסות לראות את המציאות הכואבת ולהגיד ולמרות שכך, כך בחרנו! בכל מקרה אני בטוח שתהנה מאוד מהספר - למרות שאולי הוא יעצבן אותך פה ושם :)...
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

ניר שלום, ראשית כל הכבוד, ביקורת יפה ומושקעת.

אבל, מכוון שעדיין לא קראתי את הספר , דווקא הוא היה ברשימה שלי, אני די מוגבל בדברים שאני יכול לכתוב . רק כמה עובדות. א) 1929 באמת היתה שנה חשובה בכל הנוגע לסכסוך הישראלי ערבי. רק שאז עדיין לא היתה ישראל. לעומת זאת היו כמה מקרים קשים של טבח והתעללות ביהודים בערים הקדושות: ירושלים , טבריה, חברון. בכולן נטבחו יהודים. רובם שכנים של דורות. יהודים שבינם לבין הציונות לא היה ולא דבר. אז למה ועל מה פרץ הטבח? ב) עד כמה שאני זוכר, ההתיישבות היהודית לא התקבלה מעולם על ידי הערבים! גם לא ב 1880 כאשר התיישבו באם המושבות פתח תיקווה! ואז לא דברו על ציונות. ג) גם לפני היציאה מהחומות ( בירושלים), היו מקרים של רצח יהודים לשם שוד, אבל גם בגלל שמותר להרוג יהודים ואסור להרוג מוסלמים. ד) אני מאוד סקרן לקרוא את גרסת המחבר למאורעות אלה וכיצד הוא מסביר את הרצחנות הערבית. ה) עיוותי תפיסה היא לא סוציאליזציה! עיוותי תפיסה נובעים ממצב נפשי מסויים. אינני יודע אם ניתן לעוות את תפיסת הציבור בדרך שג׳רוויס מסביר את עיוותי התפיסה והשפעתם על התנהגות ההנהגה.( ולכן אינני מסכים עם הטענה הזאת הנשמעת לי פופוליסטית במידה רבה. ולסיום ( חזרתי עכשו מהעבודה), אקרא את הספר ולו רק בגלל הסקרנות שהתעוררה בי, תודה. טוביה
ניר
ניר•לפני 12 שנים

תודה חברים.

תודה רץ, לי ושין על המשוב, וגם לכם המחבבים השקטים :)
שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

ביקורת מצויינת ומלאה תובנות חשובות ומעניינות.

אהבתי מאוד את הדימוי של הרכבת. רק חבל שאני אחד מהנוסעים בה.
לי יניני
לי יניני•לפני 12 שנים

תודה. שכנעת אותי לקרוא את הספר. ביקורת נהדרת! תודה

רץ
רץ•לפני 12 שנים

ניר ביקורת נפלאה וכתובה היטב- גישה שונה לבחינת היסטוריה, לנרטיביים, ובכלל למושג האמת.

אם היו בי לבטים, האם לקרוא את הספר הזה, אחרי הביקורת שלך השתכנעתי - חובה.
13 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ניר

על בלימה

על בלימה

אבירם ברקאי

מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?

שהייתי קטן, על החול בחוף דור שהיה אז בתשלום אבל לפחות נקי, הייתי יושב שעות בשולי החול, היכן שהים מלחך את היבשה, ובונה לעצמי חומה – ערמת בוץ, מחוזקת בחול יבש-רטוב שמטפטף ועושה צורות מעניינות, וצדפים... וגאה איך אני חוסם את הים הגדול, לרוחב של יותר משני מטר מלגעת בי.
לא חשבתי על היותו של החוף לגונה, כמעט בריכה, ולא חשבתי שהים לא באמת מנסה -וגאה ובטוח כל כך בעצמי, עד שפתאום הוא ניסה... ובלי לעשות יותר מדי רעש הוא בא, גל ששטף, אחריו עוד גל, ואחריו עוד שניים – ואין כלום. לא חומה, לא ארמונות בוץ ולא צדפים.
נעצבתי, הלכתי לאכול, קצת צרוב בכתפיים ושכחתי מהחומה.

ב-6 לאוקטובר 73', שיחק הילד ישראל בחוף הבזלת הצפוני, הוא בנה חומה דקה של פלדה, מפוזרת כמו סוכריות על עוגה, פלדה ובתוכה צעירים גאים ובטוחים שחוסמים את הים הגדול. והילד ישראל השאיר אותם שם והלך לו להתקדש ביום של תענית, תפילה ואופניים, ובטח בעצמו, וסבר שהסבירות נמוכה מנמוכה משיעלה איזה גל.

אבל ב-14:00 עלה הגל... ויום בקושי לאחר מכן נמחקה החומה לגמרי והוסרה ממצבת החומות של הילד ישראל.

אבירם ברקאי – העלה על הכתב את סיפורה של חומה אנושית, שבלמה בגופה את חלק מההסתערות של הסורים על צפון מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים. באין אנשים לספר את הסיפור, יש תמיד סכנה שאף אחד לא יזכור אותך, אף אחד לא יכתוב את ההיסטוריה שלך, כי המנצחים, או לפחות אלה השורדים הם אלה שכותבים.
ובאמת לאורך שנים כמעט נשכחה החומה הראשונה הזאת שהצילה מקטסטרופה אפילו יותר גדולה – וברקאי הצליח לנשוף ברמץ ולהבעיר את הזיכרון ההיסטורי שוב, ולתת במה ראויה מאין כמותה לאנשים הללו.
אין בספר זה כדי להמעיט מתרומתם של רבים אחרים, חומות אחרות, גבורות אחרות, שמאפשרת לנו היום ללהג על מקלדות ולהכות זה בזה, אבל יש בו כדי לכתוב ולהעלות ולהזכיר את החלק הכמעט שנשכח של המלחמה ההיא.

טוב שיש אנשים כמו אבירם, שניחנו בתכונות של חוקר וסופר, שמצליחים לספר את ההיסטוריה שלנו.

ספר שהוא גלעד לחומה האנושית, אבל ספר שחוץ מהתעסקותו בחטיבה ההיא, ובזכרון הנשכח ההוא, גם מצליח לספר שוב את מה שקרה במלחמה ההיא, מצליח להסביר את מה קרה, למה קרה והרבה יותר איך קרה שמהבור הגדול ההוא הצלחנו לצאת, צרובים בגופנו ונפשנו אבל יצאנו.

תמיד אוקטובר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ניר
דדו:  48 שנה ועוד 20 יום

דדו: 48 שנה ועוד 20 יום

חנוך ברטוב

"תָּמִיד אוֹקְטוֹבֶּר, שְׁתִיקַת קוֹצִים וַאֲנָשִׁים
וְאֵימַת הַלַּיְלָה הַשִּׁשִׁי
כְּשֶׁהִשְׁתַּתֵּק הַשָּׁעוֹן וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת
וְהַלֵּב חָדַל וְהַטַּל אָכַל אֶת הַבַּרְזֶל
וְהַבַּרְזֶל אָכַל אֶת הַדָּם
וְהָאַלְחוּט חָתַם מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת בְּקוֹל צָרוּד
פּוֹתֵחַ בְּאֵשׁ
וְאַחֲרֵי הָאֵשׁ רַעַשׁ וְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְחוֹל
וּמֵאָז מְחַכִּים בַּחֲגוֹר מָלֵא בְּחַלּוֹן-קַיִץ אַחֵר
וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁשּׁוֹכֵחַ אוֹתָם אַחֲרֵי הַקָּצִיר
וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁזּוֹכֵר". (נתן יהונתן)

את הספר "דדו" קורא אני זאת הפעם השלישית, ספר חשוב לכל מי שרוצה לדעת על המלחמה ההיא, שמשום מה לא נותנת לי מנוחה.
יש הרבה ספרים טובים על המלחמה הזאת, מ"תיאום כוונות" המופתי של הרב סבתו, ל"על בלימה" המעתיק את הנשימה של ברקאי , ועוד רבים שמספרים את סיפורו של החייל, של המג"ד של המח"ט או אלוף הפיקוד.
אבל ספרים (טובים) שמספרים את סיפורה של המלחמה הזאת ברמת המצביאות, ההחלטות הכוללות, בפתיחת העדשה לרוחב, אין הרבה – אני יכול לציין רק את "מלחמה ביום הכיפורים" של גולן, "תולדות מלחמת יום הכיפורים" של אורן וכמובן את "רעידת אדמה באוקטובר" של שיף – אך מכולם אני תמיד חוזר ל"דדו" של ברטוב, כדי להבין טוב יותר.
ברטוב של "דדו" הוא אחר, הוא לא זה של "שש כנפיים לאחד", הוא כתב, הוא ביוגרף, והוא חוקר, הוא מביא בשני ספרים שמחולקים בצורה מבריקה, בראשון את 48 השנים של דדו לפני המלחמה, ומה עיצב אותו עד אליה, ובשני את 20 הימים של המלחמה המטלטלת ההיא.
בתוך הספר כמו בטרגדיה יוונית, ב-48 שנותיו יש רמזים למה שיבוא, וכמו בסיפור ריגול רמזים לדברים שמפורסמים רק עכשיו (בטכס המעצבן של שחרור שביב מידע קטן אחד בכל שנה – ושמירת הארכיונים כולם עדיין נעולים וחתומים בפנינו).
עצוב הספר, על דדו, על האיש שלא חף מטעויות, אבל לטעמי זה הנהיג את ישראל במלחמה והיה זה שהניצחון בה ,למרות מה שקרה בפתיחתה ולמרות המחיר הנורא שלה, הושג בעיקר בזכותו. כמה החלטות אסטרטגיות שהוא לבדו לקח, אל מול התנגדות מעליו מצדדיו ומתחתיו, הימורים מטורפים שאף אם היו שקולים כל אחד מהם בתורו היה יכול להכריע אדם, שוב ושוב תכנן אל מעבר לשעה וליום הקרובים, והוביל את הצבא ואת הממשלה לגדול ולעצוב שבניצחוננו.
לא מבין איך עדיין מוכנים לשאת בתפקיד הרמטכ"ל במדינה כמו שלנו, מדינה שאוכלת מנהיגיה כאשר אנחנו לא מוכנים לשאת באחריותנו הכוללת למצב – צבאות עצומים לא יכולים לפגוע באנשים כמו דדו, אבל כמה מומחי כורסא יכלו לנקב את ליבו וליבם של מנהיגים שנתנו כל את שנות חייהם למדינה ואף בסוף הסכימו להיות השעיר לעזאזל שלה, שתוכל להמשיך בשלה.
מלחמת יום הכיפורים לא קיבלה רחוב בארץ – חוץ מאיזו סמטה ללא מוצא בחדרה, כי כנראה שאנחנו מחביאים את מה שהיה קשה, ומה שמציב מראה לא מחמיאה אל מול פנינו כעם.
לפחות לדדו רחובות רבים בארץ הקרויים על שמו, אבל אני לא בטוח כמה מהעוברים בם יודעים על האיש שעל שמו קרוי הרחוב שרגליהם נושאים אותם שם בבטחה ושגרה, אם בטיילת אל מול הים החיפאי או בקטע קצר מדי ושכוח מדי בשכונות הצפוניות של באר שבע.
הספר מלא בפרטים, בסיפורים ובאנשים, הוא מכעיס, הוא מעציב והוא מלמד – נראה שרק אחרי שהוכינו קשות שוב נגלה הכוח של מה שחיבר בינינו, ולכמה ימים התחברו כולם, ואל מול התהום הגיבורים שביננו שילבו ידיים ועלו שוב על הטנק והמטוס שעות לאחר שהוכו באיזו ערבות הדדית ללוחמים שאיתך ואחריות למי שנמצא בעורף. ומיד שסכנת השמד נעלמת שוב זאב אל מול זאב, ושוב גאווה ורוע במקום רעות.
מקווה שלא נשכח אף פעם את מה שאנחנו חייבים למנהיגים כמו דדו, שגם אם טעו עשו למענינו, כדי שנהיה ליותר טובים בינינו. אבל את האמת, בכל אוקטובר שעובר יותר ויותר קשה לי להיאחז בתקווה זאת.
ובכל זאת מקווה שגם אוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר, יהיה גם אוקטובר ביניכם שזוכר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ניר
משק כנפי הטעות

משק כנפי הטעות

אבירם ברקאי

”תראה, יש עוד אפשרות. אפשר לבוא ולהגיד האשמים הם אלה שהסתכלו על אמ"ן כפי שהסתכלו. שהרי אם היו קצת בודקים היו מגלים שכל ההיסטוריה מוכיחה שאי אפשר להתריע על התקפת הפתעה. מה אתה בעצם אמרת לי? בעיני הקברניטים אמ"ן היה כמו אתרוג. ואני שואל למה עשיתם מאמ"ן אתרוג? הרי הוא לא אתרוג. ולמה הוא לא? כי ההיסטוריה של האתרוג הזה, מוכיחה שהוא אף פעם לא יכול להתריע. אם היו לומדים את ההיסטוריה היו רואים שאין לזה שום סיכוי. אתם, שהסתכלתם עליו ויצרתם מארג ציפיות לא ריאלי. אתם נכשלתם" (משק כנפי הטעות, עמ' 152)

אלול, חודש הסליחות, ושוב אצלי ערמות הספרים על מלחמת יום כיפור נערמות ונקראות שוב, מלקט עוד פרטים חדשים שהתפרסמו באחרונה על המלחמה, מנסה לנפות את כל שטויות הקונספירציה שמתחילה להתפשט אפילו יותר מהשנה הקודמת ושוקע בנוגות בלמידה ונסיון להבין את האסון ההוא שעדיין מרחף - כי אני קורא אותם אך רואה אותנו.
המון תובנות צצות והמון תסכול, ומאמין שאפילו מכונת זמן שתשלח אדם, כל אדם שחי היום כמעט חמישים שנים אחורה לתשל"ד ההיא, לא יצליח לשנות את מה שקרה, לא יצליח לדבר ולשכנע עם שלם שהוא הולך לקראת אסון.

דעתי שהתגבשה בשנים האחרונות שטענות כמו המודיעין אשם, אג"מ אשם, הרמטכ"ל אשם, דיין אשם, גולדה אשמה, קיסינג'ר אשם, הקונספירציה אשמה וכהנה וכהנה - הם פשוט תירוצים למי שלא רוצה להבין עד הסוף, למי שצריך תירו. למרק את חטאיו שלו.
אני לא חושב שאלי זעירא אשם, אני חושב שהוא פשוט גם אשם, אשם עם שורה שלמה של אשמים אחרים - ובעצם עד כמה שקשה לקבל כולם (כולנו) אשמים!

ובכל זאת צריך ללמוד מטעויותיו של כל אחד, וטעויותיו של זעירא והאירגון שעמד בראשו גם הן חשובות מאוד.

"משק כנפי הטעות" הוא בעצם תמלול ראיון של אבירם ברקאי - הסופר והחוקר - עם אלי זעירא. זהו הראיון הטוב ביותר, המקצועי ביותר והעמוק ביותר שאני מעריך שנעשה עמו - אולי חוץ מחקירות ועדת אגרנט.
ברקאי מגיע מוכן, אחרי כנראה שנים של מחקרים שערך על המלחמה ההיא לצורך כתיבת ספריו, ומגובה בפרוטוקולים, ראיונות נוספים עם בכירי המודיעין של אז ומחקרים של אחרים - הוא מתכנן את המפגשים ואת מהלכי הראיון כמו לחקירה ומנהל אותה כשהוא נטול שטחיות עיתונאית "סקופית" - הוא לא מהסס להקשות על אחרים כמו על צבי זמיר, ומראה שגם ההילה שקשרו לו (בעיקר לאחרונה) כאיש (היחיד?) שהתריע, היו מוגזמות לכל הפחות.

"תראה, צביקה, כולם הרי התריעו שמלחמה מתישהו תגיע. אף אחד לא ראה במצרים להקת יונים ובמקורן עלה של זית. גם אמ"ן חזרו ואמרו שפני מצרים למלחמה, אלא שהם לא יעשו זאת בטרם ישיגו את האמצעים הדרושים. ככל הנראה רק בשנת 75 .'ואילו אתה טוען שהתרעת, מלחמה עכשיו. ממש עכשיו. וזה מוזר לי, כי לא מצאתי שום מסמך שיאשר זאת. להפך. אז איפה כאן ”התרעתי. התרעתי. התרעתי"? תראה לי מסמך אחד כזה.
'כמו שאמרתי — אין לי. אם יהיה לי אראה לך'." (משק כנפי הטעות, עמ' 92) --- (וזה 40 שנים אחרי...).

הראיון נוגע בכל הנקודות החשובות ומוציא תובנות שלא מצאתי במקומות אחרים (ואשמור לעצמי) - הוא עמוק וקשה ועם זאת אמפטי והוגן.

זה לא ספר להנות ממנו, זה ספר ללמוד ממנו. כל מי שרוצה עוד תשובות (כי אין את ה-תשובות בשום מקום) כדאי לו לקרוא וללמוד (הספר זמין חוקית ברשת בחינם).

אני חושב שכעס על הרבה דברים שקרו אז (וגם היום) גרמו לי לצאת לחטט בפצע הזה בלי הפסקה זה מספר שנים, אבל רק שהצלחתי לשים את הכעס בצד ולנסות להבין למה היה כך רק אז התחלתי ללמוד ממש... וגם אבירם מסיים בנימה דומה שאני חושב משפיעה על היותו חוקר ממדרגה ראשונה של המלחמה ההיא:

"האם בסיומן של 1200 הדקות במחיצת האלוף (בדימוס) אלי זעירא אני עדיין כועס עליו, כפי שכעסתי כל השנים? לא.
אני גם יודע למה.
לא בגלל שאלי האיש נעם לי. והוא נעם לי מאוד.
אפילו לא בגלל שהבנתי שהאחריות על המחדל ההוא חייבת להתחלק עם רבים אחרים מחוץ לאגף המודיעין.
הפסקתי לכעוס על זעירא גם ובעיקר בגלל סיבה פשוטה.
כי הגיע הזמן. " (משק כנפי הטעות, עמ' 158)

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ניר
לבנון: המלחמה האבודה

לבנון: המלחמה האבודה

חיים הר-זהב

להתרחק כדי לראות, לחשוב כדי לשאול, לפקפק כדי להחכים.

כל זה עובר בראש שקראתי את לבנון. מלחמה שכאילו לא הייתה אבל הייתה – הרוגים ופצועים ברצף קבוע עד שנפסק בפתאומיות כי החלטנו.
אני זוכר את המלחמה הזאת היטב כי בניגוד לשאר ההיסטוריה עליה אני לומד, הייתי שם באותם ימים --- ראיתי הכל, לא הבנתי כלום, הייתי כמו כולם שבוי בקונספציה ולא פקפקתי או שאלתי למה? --- אפילו את עצמי.
ההיסטוריה לא חוזרת אבל היא דומה, האנשים לא זהים אבל הם דומים ולכן אנחנו טועים שוב ושוב באותן טעויות ובקריאת המציאות – חוכמת ה-בדיעבד מתסכלת – איך לא ראינו ואיך לא העזנו לחשוב אחרת, איך שוב ושוב אנחנו נותנים אמון עיוור במה שלא הגיוני ובמי שלא יכול לפעול אחרת.

את הספר גמעתי בשעות ספורות, הוא לא קל ולא מרחם, שם אחרי שם אתה מכיר צעירים, מתי ואיפה נולדו ואיך הצטיינו וכל כך מוקדם נקטפו.
בשלב מסוים ההתניה מגיעה, אם כותבים עליו כך וכך מילים הוא בטח ייהרג, אם הוא מתנדב הוא ייפול – וכל כך הרבה נפלו.

הספר מספר את הסיפור של ארבעת השנים האחרונות של המלחמה ברצועת הביטחון – מלחמה ללא אות אבל עם מטרה: הגנה על יישובי הצפון, אבל בלי לאתגר את המחשבה כאשר המציאות משתנה אל מול פנינו. אויב אחד נעלם, הסכמים נחתמו, אויב אחר קם, הסכמים נקבעו, מילים נאמרו אבל המשכנו לעשות את מה שעשינו כל הזמן – עם אותן תוצאות ואותם כישלונות – וחוזר חלילה.
מדהים הדמיון למלחמת ווייטנאם, כששקועים עד צוואר לא יכולים לחשוב לחתוך ולצאת, מתחילים לספור גופות כהוכחה להצלחה אבל שוכחים לשאול האם זה מקדם את המטרה – איוולת.

אני זוכר איך חשבתי אחרת, איך האמנתי שמה שאנחנו עושים צריך לעשות ואי אפשר אחרת – לא פקפקתי ולא שאלתי למה.

מעניין כמה דברים קורים היום שאני (אנחנו?) לא שואלים למה? --- ובעוד עשרים שנה, נצטרך ספר כמו "לבנון – המלחמה האבודה" שיראה לנו איך אנחנו נסענו לקראת קיר והמשכנו.

אי אפשר להגיד ספר מצוין על ספר כזה – אפשר להגיד ספר חשוב! כתוב מצוין שגרם לי לחשוב, בעצב...

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ניר
חצות בסיציליה

חצות בסיציליה

פיטר רוב

* המלצה – ביקורת זאת יש לקרוא כאשר מתנגנת לה המוסיקה הבאה - https://www.youtube.com/watch?v=X-jdl9hcCeg *

הסנדק הוא אחד הסרטים האהובים ביותר עלי (הראשון כמובן), ובעיקר החלק בו מייקל קורליאון בורח לסיציליה שכאילו קפאה בזמן, עדיין בימי הביניים ועדיין שקועה במסורות העתיקות והמדממות.
הבעיה שלי כמובן היא שהסרטים העבירו אותי לצד האפל, הם גורמים לך (כמו בסופרנוס) לאהוב את הרעים – את הסוחטים, הרוצחים, המושחתים והמנצלים – אתה רוצה שויטו ינצח, אתה שונא את השוטר, אתה בעד מייקל ואתה סולח לו על הכל.

האמת והמציאות שונות לחלוטין כמובן - https://allthatsinteresting.com/mob-hits

הגן עדן הגיאוגרפי, שיש בו מכל טוב, מהאלפים בצפון, עד לסיציליה הנושקת כמעט לאפריקה בדרום – היסטוריה מפוארת, נופים מטורפים, מיקום מושלם ואוכל ...אח, האוכל!!

אבל המרכז של מה שהייתה פעם אימפריה מפוארת, הוא רק קליפה, בפנים שורצים טרמיטים מזה מאות שנים שאוכלים אותה מבפנים, המאפיה מאכלת את הכל, מתחת ומעל, והיום בצורה גלובלית.
כנראה לא ניתן לנצח אותה יותר בלי להרוג את הגוף ולהתחיל מהתחלה, ולכן איטליה היא נשל מפואר שבתוכה נחש מאכל ורקוב שממשיך והורג.

"חצות בסיציליה" הוא ספר המתאר חלק מקורות הקוזה נוסטרה – המאפיה הסיציליאנית – דרך פעולתה, האנשים המרכזיים בה, וקשריה עם השלטון באיטליה. ספר מרתק שגילה לי עולם שלם של רוע ורקב.
המון גילויים שלא ידעתי ולא שיערתי, התחוורו לי – קורליאונה היא לא סתם עיירה במוחו הקוד של מריו-פוזו, היא באמת הייתה והינה באר של רשע שמייצרת חוטים שנדבקים ומושכים כל חלק באיטליה ומחוצה לה.
(שוב) חלקם של האמריקנים, בתמיכה ברוע ובטיפוחו, לשם מלחמה בקומוניזם. או איך הקוזה נוסטרה היא בעצם מדינה בתוך מדינה ואיך היא מתכננת זורעת וקוצרת לשנים רבות בצורה מעוררת פליאה, ועוד ועוד.

זה לא רק ספר על המאפיה, אלא גם כמו בכותרת המשנה שלו – על אומנות סיציליאנית, אוכל, אוכל, היסטוריה, אוכל, תיירות, אוכל, הקוזה-נוסטרה (הסיציליאנית) והקאמורה (הנפוליטנית) וקצת אוכל.

אז למדתי המון, אבל מה שבאמת הדהים ומדהים אותי, שבתוך כל הכאוס הזה, יש באמת אנשים - תובעים, עיתונאים, חוקרים ושופטים שמוכנים למות כדי להילחם את המלחמה חסרת התקווה הזאת – והם באמת מתים.

זה לא ספר קל, הוא עמוס בפרטים ושמות, ולעיתים קרובות הוא מייגע – אבל הוא ספר מאיר עיניים ומשכיל, וכן מעורר קבס מצד אחד ותיאבון מצד שני.

אני אהבתי – אבל חייב להזהיר שהוא למיטיבי לכת וכאלה שלא מפחדים מלהתאמץ בקריאה שלא תמיד מהנה – ולהבין יותר שמדברים בחדשות במשפט אחד סתום על ברלוסקוני אולי או על הקאפו די טוטי אי קאפי החדש.

(ועוד ממתק לאוזן - https://www.youtube.com/watch?v=sbCOtg3JY3s)

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ניר
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

זה קורה לי בעיקר בבקרים. בזמנים שכולנו רצים, חותכים, מקללים, מצפצפים ונדחפים. כולם בתוך קופסאות פח נוסעים ל... וכולם לחוצים וכועסים.
ואז פקק, ואם הרדיו כבוי או הטלפון לא מנגן יש זמן לחשוב, להסתכל סביב ולהגיד ... זהו? בשביל זה? מה אנחנו עושים פה לעזאזל? ככה כולנו על גלגל בתוך כלוב ממהרים ל... כדי ל... כדי שאולי בסוף יהיה לנו זמן ל... ואז נוכל נוח ולהוריד הילוך ... ואז נחת.
וייאוש, ותוכחה וצחוק עצמי, על כל השנים המוקדמות שחשבתי שלי זה לא יקרה, והינה אני בקופסת פח, נוסע למרוץ-במעגל האיגיוני.

והינה אתמול, לא בפקק - אחזתי ב"והיום איננו כלה" (סוף סוף, כי רציתי שיפסיקו לכתוב עליו, ושאשכח את הביקורות המהללות, ואת הציפייה למופת), והוא זרק אותי שוב, בבת אחת למחשבות האלו של הפקק – של המרוץ-במעגל, של הרכבות הנוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח בלי הפסקה, רק בקצב אחר, איטי יותר.
אבל תוך כדי קריאה הספר פותח לי ראייה אחרת, מדגיש את הקבלה שבמרוץ-במעגל, בראייה מקבלת יותר, סולחת יותר שלא שוכחת את העבר, ומזהירה משכיחתו, מחבקת את השגרה ואת הקושי, את הרע והטוב, את חוסר התוחלת, והפחד משינוי.
הספר פיוטי ואיטי, אך גם מלא רעיונות פשוטים של חיים יותר פשוטים שהם כמו החיים שלנו, גם מלא כאבים אך עם הרבה יותר רגעי אושר צרופים שכל כך חסרים (רק לי?) היום בכל השפע והרעש מסביב.

לא הייתי מחזיק דקות ספורות בתחנת המעבר המדברית הזאת, אך אני עורג לה, לקבלה שכזאת, ושהרכבות תמיד יסעו ממזרח למערב, וממערב למזרח – נעשה מה שנעשה ונעלם בסוף. למה? ככה.

נדוש להגיד אבל... ספר מופתי, לא פחות.
ומדהים שכל כך אנשים אוהבים אותו, כי חשבתי שהשריר הזה של לאט (הרבה) יותר נעלם לנו – אז גם אני איתם, עם האוהבים מאוד את הספר.

מומלץ, כבר אמרתי?

יאללה למרוץ במעגל, אולי בסוף נצליח להתייבש. ולנוח. ואז נחת.


[ד"א -למי שקרא ואהב, ממליץ לכם על ספר לא ידוע כמוהו, אבל טוב בצורה דומה "טוטם הזאב", קראו! לא תתחרטו!]

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ניר
להבעיר מדורה (פעמיים)

להבעיר מדורה (פעמיים)

ג'ק לונדון

אנחנו בסך הכל חזזית על סלע בזלת.
אמנם עמידים, נמצאים בכל מקום, מסתגלים, מתפשטים, כובשים עוד ועוד מקום, אבל בסך הכל חזזית על פני השטח.
והטבע - הוא ממתין, ישן, כמו האי לא אי שאליו הגיע סינבד במסעו הראשון, הוא דומם, כאילו לא חי, כאילו נתון למרותינו.
כן לפעמים הוא מתפרץ בחמת זעם ומכה, אבל לרב ישן דומם ומחכה. מחכה ליום בו ישתולל ויכלה בחזזית את טבעו, לא מרע או רצון, אלא פשוט כי הוא טבע, והוא גדול מחזזיותינו לאין שיעור.

ג׳ק לונדון, יודע! הוא חווה ביוקון שבקנדה את ההתגלות, הוא ראה את טבעו האמיתי של הטבע ואפסותו של האדם למולו, ומאז כתב סיפורי הלל לטבע הכביר.

״להבעיר מדורה״, הוא גם כזה, לכאורה סיפור על אדם בצפון הקר, אבל למעשה סיפורו של הטבע, שחזזית קטנה צועדת בו, טעות קטנה ואיננה עוד.

זהו סיפור נפלא, שקראתיו בתור ילד (כאחד מסיפורי הספר ״בן השמש״ המצהיב בספרייה של סבתי, אחרי שנשבתי בקסמו של לונדון ב״קול קדומים״).
והנה מסתבר שלונדון כתבו פעמיים (או יותר) פעם בצעירותו ופעם בבגרותו את הסיפור, שגרעינו אותו הגרעין אולם הטבע שמסביבו מצמיח הוד מצמית, וטבעה האמיתי יותר של החזזית וגורלה הבלתי נמנע, ברור יותר.

קסם קצר של אמן כתיבה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ניר
מטרהורן

מטרהורן

קרל מרלנטס

ספרות מופת!
אבל מה למלחמה ולמופת, מה לאיוולת ולאומנות?

מלחמה היא שיא הטמטום האנושי, כן כן, אם נחשוב על זה, כל מלחמה לאורך ההיסטוריה היא פשוט טמטום טהור –
אפשר להסביר את הסיבות, את האינטרסים ואת האין ברירה של צד אחד או אחר, אבל באמת באמת, אם הייתם צריכים להסביר את זה פשוט יותר, כמו נניח לילד סקרן או חייזר חקרן, הוא היה כנראה חושב שהינה מצאנו והגענו לגבול האיוולת.
כן אפילו יותר מטומטם מהוויכוח, שהוביל למלחמה, על מאיזה צד אוכלים את הביצה.

ולמרות זאת בתוך הסחי הזה ספרות מופת קיימת ופורחת – אומנות – שיכולה לספר את המלחמה.
מטרהורן הוא ספר כזה, ספר על מלחמה שזכתה להכלל במצעד האיוולת, אבל ספר כזה שלא רק מספר, אלא כזה שלופת אותך ומזיז לך.

הוא לוקח אותך לג'ונגל, ולבוץ, למונוסון שלא מפסיק לרדת עליך ולפורר את בגדיך וגופך, לעלוקות ולקדחת, לעשב הפיל ולחום.
הוא מעמיס עליך ריקבון של הגוף, רגלים צבות, מוגלה ונמק. ותוך כדי הכל פחד ומלחמה.

הספר מקרב זוב, ומקטין את המלחמה. במקום לספר על כולה מספר על אחדים, ודרך זה מספר על כולה. הוא מספר על בודדים על חיילים, שונים ושונאים זה לזה, שנשבעו זה לזה למות זה בשביל זה תוך שגם הורגים זה את זה.
וכאן ניקרת האומנות – וכאן שונה ספרות המופת מסתם ספרות, כי בצמצום הזה אתה יכול לראות ברור יותר, להישאב אל המלחמה ולראות ,אם גם לא להבין, את לב המאפליה.

ולמדתי טוב יותר, הבנתי טוב יותר איך היה שם בווייטנאם. על ההתפוצצות של שחורים על לבנים ולהפך, על הריסוס של הקצינים השנואים, על ההפסד הידוע מראש, על מפקדים שפשוט מאבדים את זה הורגים ומטילים מומים בחייליהם, על תמונות ניצחון שקריות, ועל הציניות שבספירת גופות.

כנראה שלא סיפרתי כלום ולא הסברתי כלום וליהגתי סתם כך – אז אם לסכם יותר פשוט – חייבים לקרוא, להתפעם מהטמטום.

אנחנו נמשיך להילחם כי אין ממש ברירה אחרת – כי אנחנו, האנושות, ניצחנו בתחרויות הברירה הטבעית, ולכן אנחנו חייבים לנצח את עצמנו.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ניר
רומל באפריקה

רומל באפריקה

וולף הקמן

זהו אולי הסוף של ההתחלה...

במדבר הצפון אפריקני במאי 1943 נכנעו הכוחות הגרמנים והאיטלקים לבריטים, וכוחות הברית.
כמעט שלוש שנים של מלחמה בחולות, בחום ובקור הגיעו לסיומן וסימנו ביחד עם הנסיגות ברוסיה את הסוף של ההתחלה.

"רומל באפריקה" הוא הסיפור של רוב המערכה הזאת - הובילו אותה גנרלים רבים משני הצדדים, אך את אור הזרקורים של ההיסטוריה גנב לכל אורכה האיש עם משקפי-החול – ארווין רומל.
הספר סובב סביב רומל, אבל זה לא ספר על רומל בלבד. הספר סובב סביב המערכה והוא לא ספר על המערכה בלבד.

זהו ספר שמקיף וצולל לדמויות קטנות, ונוסק לאירועים עצומים, ובתוך כך מספר על חזקותיו וחולשותיו של כל צד (בעיקר חולשותיו), ומראה איך הטיפשות והקיבעון מוענשים תמיד, ואיך חשיבה לטווח קצר תמיד תצליח לטווח קצר.
וזהו ספר גם על רומל במדבר, על איך איש עם אגו משחק בחיילים ובכוחות, איך בגלל האגו הוא הצליח, ואיך בגלל האגו הוא בסוף נכשל – אבל כך או כך איך האגו צרב את דמותו בזיכרון ההיסטורי, ולעומתו נשכחו כל כך רבים אחרים.

המערכה במדבר היתה עצומה, אבל היא רק חלק קטן מהמלחמה ההיא שאפשר ללמוד ממנה ועליה עד בלי די.
זהו ספר לעכברושי המדבר והמלחמה. מומלץ!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•ניר

ביקורות נוספות על "תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי"

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

איזה כיף לקרוא ספר עיון מעולה, קולח, אינטליגנטי ופשוט מעניין (תודה, ניר).

ד"ר הלל כהן בא לספר לנו על מאורעות תרפ"ט (1929). התזה שלו היא כי מאורעות תרפ"ט משמעותיים בעיצוב הזהות הציונית הלאומית כמו גם הזהות הערבית הלאומית כשתי זהויות המצויות בסכסוך לאומי אלים. לטענתו, זוהי שנת האפס בסכסוך, ומשלב זה הוא התעצב והתפתח להיות הסכסוך הלאומי האלים שאנו חיים עד עצם היום הזה. אך היות שהוא חוקר רציני הוא לא מסמן מטרה ואז מחפש את ההסברים והעובדות שיתמכו בה, אלא הוא בונה מהלך איטי, מורכב ומעמיק, המשרטט ומסביר את השתלשלות ארועי המאורעות בארץ, תוך כדי חריגות רלבנטיות לעבר ולעתיד (של המאורעות). ותוך כדי עיסוק בתחומים פחות מוכרים, כגון ההשפעה העצומה של המאורעות על הזהות של היהודים המזרחים, וותיקי הארץ, ועל משולש יחסי מזרחים-אשכנזים-ערבים.

ההיסטוריה שכהן כותב איננה היסטוריה לאומית, או ציונית, זוהי גם לא היסטוריה פוסט-ציונית אלא כפי שהוא מציג זאת, זוהי היסטוריה "א-לאומית" שמטרתה אינה לשרת או לנגח סיפור לאומי אחד, אלא לסקור ולהבין את התמונה בכללותה, גם ממעוף הציפור וגם תוך כדי התבוננות קרובה וירידה לפרטים.

כהן בחר במבנה תיאורי שאינו כרונולוגי, אלא גיאוגרפי. כל פרק בספר מוקדש לזירה אחרת של המאורעות. והם נסקרים בקפדנות וביסודיות תוך שימוש במגוון רב של מקורות, יהודיים וערביים, עדויות, כתבות בעיתון, מחקרים, ספרי זיכרון ועוד. כל הציטוטים הרלבנטיים מופיעים בגוף הספר עצמו ולא בהערות השוליים, כך נוצר רצף קריאה נוח ושוטף והקורא לא נאלץ לדלג קדימה ואחרונה בין גוף הטקסט להערות השוליים, עובדה המקלה מאוד על הקריאה. הפרקים עצמם מחולקים לפרקי משנה קצרים, המקלים גם הם על העומס. אני מציינת את הנקודות הטכניות האלו מפני שהן לדעתי חשובות מאוד בבניית ספר שיהיה גם ספר עיון מצוין, אך גם ידידותי לקורא.

כהן מרבה בקריאה קרובה ונקודתית של המקורות ובכך מספק שיעור מרתק בניתוח מקורות ובמטה-היסטוריה (כתיבה על תהליך הכתיבה ההיסטורית). ניתוח זה מעניין לא פחות מהתזה המרכזית של הספר ומוסיף לו רובד מרתק נוסף. גם מבחר המקורות והגיוון שלהם יוצא דופן. כהן אינו דבק רק בעמדות הרשמיות של הצדדים הניצים ובטקסטים רשמיים כגון "ספר ההגנה". הוא מביא מבחר של מקורות החושפים את הסתירות והבקיעים בתוך כל מחנה. כגון סקירה של אותו ארוע כפי שהיא הופיעה בעיתונים יהודיים שונים. הוא גם מראה ומנתח כיצד נבנה סיפור היסטורי וכיצד הוא מתגלגל ומתקבל כ"אמת" מוחלטת בקהילה או קבוצה מסויימת. כך למשל בנושא הדיון לגבי זהותו של משה אלפרשטיין, האיש שעצר את ההתקפה על שכונת בית וגן בירושלים כהן אומר: "ומה לומדים מכך? על הקלות שבה נוצרות אגדות או שמועות. ועל קלות ההשמטה של אירועים או אישים מעל דפי ההיסטוריה. וגם תזכורת על האופן שבו קהילות שונות מספרות אותו סיפור: ותיקי ההגנה מצד אחד, העדה החרדית מצד אחר. וכמובן, על הצורך של בני האדם, בלי הבדל דת ועדה, בגיבורים. ובמישור אחר: שיש עוד מה לחקור בשאלת מעורבותם של חרדים במאבק המזוין בירושלים." תובנות מסוג זה צצות במהלך הספר והופכות אותו לדיון היסטוריוגרפי בעל ערך, מעבר למסגרת המקום והזמן הסצפציפיים בהם הוא עוסק.

כהן גם אינו חושש להתייחס להשפעות של האירועים על האנשים שעברו אותם והפכו אחר כך ל"דור המדינה" כגון רחבעם זאבי ומרדכי מקלף וגם להשלכותיהם על ההווה שאנו חיים. למרות שהספר עוסק בארועים קשים ואלימים, לא נפקד ואף מודגש מקומם של המצילים, יהודים וערבים, ולהם גם מוקדש הספר. אהבתי את בחירתו של כהן להתייחס גם למעשי ההצלה, שהיו בהחלט משמעותיים, ולתת גם להם מקום בנראטיב ובכך להדגיש ולהזכיר שזהו סיפור של חורבן, טבח ואלימות אך גם של גדלות רוח, הקרבה ואנושיות. מימדים אלו הם שנותנים את הגיוון לתמונה ולסיפור והם גם אלו שמהווים ניצוץ התקווה לגבי עתידו של הסיכסוך באזורנו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•שין שין
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

בושה לעם היהודי שתחת מטריית המחקר מחזק את הנרטיב הפלסטיני. דוברו של הרוצח הגדול אמין אל חוסייני. הספר מלא בעיוותים וחצאי אמיתות. תעמולה זולה. ממליץ לקרוא את הספר של ערבי מוסלמי בזמן הפרעות מוחמד אל טוויל איך התחילו המאורעות בפלשתינה סיבותיהם האמתיות.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•zvika
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

מעבר לעיסוק באירוע היסטורי חשוב בהיקף ובפירוט חסר תקדים, הספר הזה מביא לידי ביטוי שני הבטים שבעטיים מצאתי את הקריאה בו מעשירה, מתגמלת ומעוררת מחשבה.

ראשית, מדובר בתרגיל מצויין בעיבוד נרטיבים. אני לא מצאתי (כפי שטענו אחרים) שהספר מנסה לייצר סימטריה בין הצדדים במקום שבו לא ניתן לייצר כזו, אבל הוא בהחלט כופה על הקורא הממוצע להתעמת עם אופני חשיבה שאינם טבעיים עבורו. יש שיטענו כי מתן דגש לאירועי תוקפנות של יהודים או הצלה של יהודים על-ידי מוסלמים באופן שאולי אינו פרופורציונלי למקומם במכלול האירועים מהווה עיוות של המציאות, אבל בסיטואציה נרטיבית שמבטלת באופן מוחלט את האירועים האלו, מדובר בתיקון מעוות לא פחות מאשר ביצירתו. הגישה הגורסת שפתיחות לנרטיבים אלטרנטיביים פוגעת בלכידות חברתית ומחלישה אמונה בצדקת הדרך היא לגיטימית בעיניי (בהנחה שברור בכלל מהי החברה שעלינו ללכד ומהי הדרך הצודקת), אבל אני באופן אישי כן סקרן להרחיב את אופקיי, לאתגר את הקונוונציות שלי ולהתענג על המאבק הפנימי בין רגשות זהות שונות, אינטואיציה מוסרית, חשיבה שכלתנית אובייקטיבית ושפע מקורות חיצוניים. בהרבה מקרים בספר, השאלה מה רצה לומר המשורר נותרת פתוחה לפחות בחלקה, ובעיניי זה מצויין, בהתחשב בכך שריבוי ציטוט המקורות נותן מספיק פתח לפרשנות עצמית של הקוראים.

שנית, הספר כתוב במבנה וסגנון נסיוניים שהייתי מכנה אותם "זרם התודעה העיוני". רצף הכתיבה אינו לינארי כרונולוגית וגם לא רעיונית. הכותב שט במחשבותיו, נוטש את "קו העלילה" המרכזי כדי לדון במאורעות קודמים או עתידיים, בחיי האישים המעורבים או בתהליכי רקע, וחוזר לסיפר הראשי לאחר עמודים מספר. אני מניח שקוראים רבים ימצאו את הגישה הזאת חסרת-ארגון ומבולבלת, וגם אני לא הייתי מעוניין שרוב ספרי העיון שאני קורא יהיו בנויים באופן כזה, אולם כמהלך נסיוני מצאתי אותו מרתק ומשרת את מטרת המחבר לסער את דעת הקורא ולאפשר לו לגבש את תובנותיו בעצמו במקום להאכיל בכפית. החלוקה לתתי פרקים נושאי כותרת קצרצרים, לעתים בני פסקה או שתיים, בהחלט מקילה את המעקב אחרי חוט המחשבה.

לסיכום – ספר מומלץ לאוהבים לפתוח את הראש (מטאפורית, לא באמצעות אבן מרוצצת ביד פורע), ועל הדרך לעודד סקרנות להרחיב את הידיעות על תקופת טרום המדינה. בהחלט היה מעניין אותי לשמוע מה היו חושבים קוראים ערבים על הספר.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•אחד שלא יודע
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

מעטים מאוד ספרי העיון וההיסטוריה, אם יש בכלל כאלה, שלא רק מצליחים לספר על אירוע היסטורי כלשהו בהרחבה, בהעמקה ובצורה מרתקת לקריאה עם כתיבה מצויינת, אלא גם מצליחים לשאוב את הקוראים אל תוך התקופה המדוברת, ואפילו לגרום להם לשכוח למשך כמה זמן שזה רק ספר ושהם קוראים אותו בבית, במזגן, בישראל של 2015, ולא בחוץ, בחום הישראלי (ללא המזגן), ממש בתוך שדה קרב, אי שם בשנת תרפ"ט.
והספר הזה עונה בול על ההגדרה! אני חושב שספר זה הוא הספר העיוני וההיסטורי היחיד שקראתי עד כה ושבאמת עונה על ההגדרה (אולי יש עוד איזה ספר אחד או שתיים כאלה, אבל כרגע אני לא מצליח להזכר בשמות שלהם). במהלך הקריאה, ממש הצלחתי להרגיש, ואפילו לחוות, את רוח התקופה. צפיתי, ככה, מן הצד בכל מה שהתרחש, ועכשיו אני רוצה לספר לכם מה באמת קרה שם.
ואני מקווה גם שהביקורת שלי, כמו הספר, תצליח להעביר לכם את האווירה של התקופה, ולגרום לכם למשך כמה זמן לשכוח שאתם בסך הכל קוראים ביקורת על ספר, בישראל של 2015, עם המזגן דלוק בבית, ולא נמצאים בחום הישראלי ללא המזגנים, בתוך שדה קרב, אי שם בשנת תרפ"ט.

קצת על מאורעות תרפ"ט - מאורעות תרפ"ט הן היו תקריות אלימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל (אז פלסטינה, שנשלטת ע"י הבריטים) בין השנים 1928 - 1931, שהתרחשו במספר מוקדים: ביפו ותל אביב, בירושלים, בחברון, במוצא ובצפת. מאורעות אלה פרצו בעקבות ההתעוררות של הלאומיות הציונית ועלייה של יהודים מכל רחבי הגלובוס, ארצה - והפלסטינים שחיו אז בארץ, חששו מאוד מכך שעוד ועוד יהודים יעלו ארצה, ויתחילו לשלוט בארץ (וזה אכן מה שקרה, כ-20 שנים אחר כך, בשנת 1948). הערבים היו אלה שתקפו ראשונים, אך כעבור זמן קצר גם היהודים הצטרפו לתקריות האלימות. הריסת בתים של אנשים, בזיזת רכוש, ונדליזם, פגיעה באתרים קדושים, פגיעה באנשים כמובן, ומה לא. מובן שהיו גם אנשים טובים, משני הצדדים, כאלה שלא נכנעו למסעות ההסתה שעושים חבריהם או ללחץ הקבוצתי שמופעל עליהם. היו הרבה חפים מפשע שנפגעו, והיו גם כאלה שלקחו בזה חלק ונפגעו.
הספר מסופר מנקודת מבט אובייקטיבית (כלומר, ללא עירוב של דיעה אישית. כזאת שמתייחסת אל שני הצדדים באופן שווה, פחות או יותר) בדיוק כמו שאני אוהב, וכפי שבאמת קרה. הספר מציג בפירוט רב כל תקרית ותקרית, וגם מלווה במסמכים אישיים של אנשים שלקחו חלק במערכה (משני הצדדים) או של חברים שלהם, קרובי משפחה או סתם עדי ראייה. באותם מסמכים הם משתפים אותנו, הקוראים, במחשבות שלהם באותו רגע, בחששות, בלבטים ובמה שהניע אותם לעשות את המעשה. והעניין ההוא עם המסמכים האישיים רק מוסיף לדעתי על ההרגשה הזאת שעליה דיברתי מקודם, שאפשר ממש לחוות את התקופה על בשרי, כאילו כל זה מתנהל כאן ועכשיו ולא בין השנים 1928 - 1931 (וזאת למרות שהמסמכים, והספר בכלל, כתובים לרוב בזמן עבר - מה שמוכיח עד כמה מצויינת העבודה שהלל כהן עשה כאן). ואף על פי שהספר מאוד מפורט, אין בכלל הרגשה של מריחה או משהו דומה לזה - אלא ההפך הגמור מזה. הספר מאוד מעניין ומרתק, וכמה שיותר פירוט ככה יותר טוב.
גילוי נאות, אבל עד לפני שקראתי את הספר, לא ידעתי שום דבר על התקופה הזאת ובכלל לא ידעתי או שמעתי משהו על ההתרחשויות האלו (ואכן, כפי שמצוין בגב העטיפה, מאז המאורעות כמעט ולא יצאו ספרים שעוסקים בנושא, ולכן הידע של הקורא הישראלי בנושא זה הוא מאוד מצומצם - וזו אחת הסיבות, דרך אגב, שהלל כהן מציין, ושהניעו אותו לכתוב את הספר). אני לא אגיד ששמחתי להכיר את התקופה, אבל אני בהחלט יכול לומר ששמחתי לקרוא עליה. ודווקא הקטע שהכי אהבתי לקרוא עליו בספר, הוא לא על המאורעות, אלא על התקופה של לפני שהתחילו המאורעות. בתקופה הזאת שררו יחסי שלום ומסחר בין היהודים (שרובם הגיעו ממדינות המזרח) לבין הערבים המקומיים. זו הייתה תקופה נפלאה של שקט, שלום ושגשוג כלכלי, שאחריהם, כמו שעכשיו ידוע לכם היטב, הגיעו המאורעות הנוראיים הללו...

את הביקורת הזו אני בוחר דווקא לסיים עם שתי המילים הכי לא מקוריות שיש, אך עם זאת שתי מילים שמבטאות בצורה הכי טובה את מה שאני רוצה להגיד - שתי המילים האלו, הן 'מומלץ בחום'.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

היסטוריה של אלימות - שני צידי המטבע.

מהי היסטוריה, האם היא אמת צרופה, או הסיפור שאנחנו מבקשים לעצמנו, כהצדקה לאמונות ולעמדות שלנו, אם כך, מהי האמת של ראשית הסכסוך הערבי יהודי ?

לכל אחד האמת שלו, האם סיפור מההיסטוריה המשפחתית שלי שהתרחש בראשית ההתיישבות היהודית, עשוי להאיר את שורשי הסכסוך הערבי יהודי ?

סבי אהרון כהן ואחיו יצאו לבדם מרומניה לישראל, בגיל 14, לבצע מהפכה אישית ולאומית, ללמוד חקלאות במקווה ישראל ולהיות איכרים, אחר כך סבי הכיר את רחל וילדר (בת למייסדי זיכרון יעקב), ועלה איתה לייסד את כפר תבור בראשית המאה ה- 20, יישוב ערבי שנשא את השם מסחה. הקרקע נרכשה מבעליה הערבים, ואילו האריסים הערבים פוצו ונאלצו לעזוב את הקרקע. בדמיוני אני רואה את תמונת שיירת הערבים העוזבים את הקרקע, מבטם רושף שנאה לשיירת היהודים הבאה לקראתם וחולפת על פניהם בכדי לתפוס את מקומם.

ההתיישבות היהודית מראשיתה, יצרה איבה בין ערבים ליהודים, היא היוותה יסוד לגיבוש הלאומיות הערבית ולפריצת מעגלי הדמים בהמשך, זוהי ההיסטוריה הסובייקטיבית שלי. תמונה אחת, או מקרה ספציפי, אין בהם תשתית ראויה לתמונה היסטורית כוללת הקרובה לאמת ככל האפשר.

נזקקתי כעת, לספרו של הלל כהן, בכדי לספר לעצמי היסטוריה אובייקטיבית יותר. האם הלל כהן מעניק תמונה מאוזנת לשורשי הסכסוך היהודי ערבי, שעשויה להאיר את מורכבות הסכסוך הנוכחי ?

תמיד חשבתי שמאורעות - 29, הם עוד נקודה כרונולוגית על ציר הזמן, אירוע חשוב, אך לא אירוע משנה מציאות בהתנגשות בין שני העמים, הפלסטינאים והיהודים. התזה של הלל כהן, רואה בפרעות תרפ"ט, אירוע מכונן, שבו גובשו קווי המתאר של הסכסוך הישראלי ערבי, באופן שהוא עיצב את התפיסה הלאומית הלוחמנית של שני הצדדים, לעוד שנים רבות, עד להווה הנוכחי שבו אנחנו עדיין מבוססים באותו בוץ. תזה אמיצה ורבת השראה לבחינת הסכסוך הישראלי ערבי.

למדתי היסטוריה ישראלית מטעם, כזאת שנקטה עמדה אפולוגטית, והסבירה למה אנחנו והציונות, צודקים, כך הייתה גם ההתייחסות למאורעות תרפ"ט. הלל כהן מציג היסטוריה שונה, בוגרת, וביקורתית יותר, הוא לא מבקש לייצג צד מסוים, אלא להיות הצופה החיצוני שמנסה להראות תמונה מורכבת של כל צד בסכסוך, ואת הדינמיקה שנוצרה בין הצדדים היריבים. מהבחינה הזאת הספר של כהן אינטליגנטי, וחדשני כמחקר בהיסטוריה ישראלית, הוא כמו מסך טלוויזיה מפוצל, המראה בו בעת, שלושה צדדים לסכסוך, את, הערבים, היהודים, והבריטים, כל צד עצמו, לא היה מונוליתי בגישתו, אלא מורכב מקבוצות בעלות דעות שנות, כמו הישוב היהודי הוותיק שזיהה את עצמו עם התרבות הערבית, או החרדית, מתנגדות הציונות. אחד מקווי השבר של מאורעות - 29, הייתה העובדה שהערבים לא הבחינו בין שתי קבוצות היהודים, הם הרגו ופגעו גם ביישוב היהודי הישן, זהו אחד מההיבטים המשמעותיים בסכסוך הדמים, ביצוע הכללות של צד אחד לצד השני, מה שסייע לגיבוש היישוב היהודי תחת הנהגה ומטרה אחת, הקמת מדינה יהודית, אך גם הניע את שני הצדדים לראות בכוח כאלטרנטיבה מרכזית להשגת מאוויי הצדדים.

לספר היסטוריה טוב שני קריטריונים עיקריים לאיכות, דרך התבוננות ההיסטוריון על ההיסטוריה, האם היא מקורית, ומעניינת, והדרך בה ההיסטוריון מספר את הסיפור. מהבחינה הזאת, כהן הוא מספר נפלא, מי שיודע לכתוב קולח ושוטף, נמנע מהערות שוליים מיותרות, משלב טקסטים רבים לתוך הספר, מקורות כל הצדדים, כולל מקורות ערביים. הוא מאיר את ההיסטוריה בעובדות מפתיעות, גם היהודים טבחו בערבים, אומנם כמקרים בודדים ביחס להרג הערבי, אבל את המקרים האלה היהודים ניסו להשכיח בכדי לטפח את אתוס הערבי הרצחני והיהודי כקורבן. מפתיעה העובדה שכהן חושף את דבר קיומה של מחתרת יהודית שניסתה לפוצץ את מסגדי הר הבית, ומנהיגה חוסל על ידי ההגנה. מפתיע האופן שסכסוך -29, התחיל כנראה בגלל קישוא שאכלו יהודים מגינת ערבים, ומחיצה בכותל המערבי. העיסוק במי התחיל או מי אשם, הוא אולי עיסוק של גן ילדים, אך למרבה הצער, היא המציאות שכל צעד ניסה לעצב כחלק מהסיפור שלו, הנרטיב ההיסטורי. כהן במחקרו מטיב להסביר את האופן שבו נוצרים נרטיבים היסטוריים בכלל ואלו של - 29 בפרט, ואת האופן שהצדדים לסכסוך עשו בהם שימוש. בהיבט הזה ספרו של כהן מרתק ומלמד.

אני תמיד מתחבט עם עצמי, על האופן שבו סיפורו האישי,של חוקר, או דעותיו משפיעות על מחקריו, ועל האמירה שלו, במקרה של כהן, לדעתי התשובה היא חד משמעית, כן. הוא מזוהה עם השמאל הרדיקאלי, כפי שהוא מעיד על עצמו. למרבה ההפתעה, ילדתו ונעוריו נטועים בחינוך הדתי לאומי. הוא נטל חלק בפעילות גוש אמונים, ובעליה לסבסטיה. במקביל הוא עסק בשוטטות בכפרי הערבים, דרכם הוא למד שפה ותרבות חדשים. לאחר שירותו הצבאי, עד גיל 25 היה רצף באתרי בנייה, שם עבד עם ערבים. רק בגיל - 25 הוא השלים בגרות והחל את לימודיו האקדמיים בתחום המזרח התיכון. באינתיפאדה השנייה, כהן היה חבר בארגונים כ”תעאיוש" שארגנו סיורי היכרות עם פניו של הכיבוש בחברון. אין ספק שלכהן רקע חיים המאפשר פתיחות והבנת את שני הצדדים.

ספר היסטוריה טוב, הוא כזה שמעורר מחשבה לגבי ההווה והעתיד. הספר של כהן עורר בי תחושת ייאוש, הבנתי דרכו, כי אנחנו תקועים באותו סכסוך ההולך ומקצין, כפי שהיה מאז ומעולם. בשנת האפס - תרפ"ט הוכח שהציונות לא יצרה ביטחון ליהודים. הציונות שיווקה את חוסר ההצלחה, כמציאות המאיימת על הקיום היהודי, אימה שאיחדה את היישוב היהודי והציונות וגרמה להאמין שהכוח היא הדרך הבלעדית וההכרחית למימוש הציונות. קביעה שרבים סבורים בנכונותה גם היום, מבלי לנסות ולאמץ דרך חשיבה אחרת לסכסוך, המנסה להבין את האופן שבו הצד השני חושב, כפי שכהן מציע לנו, להביט אחרת, מחוץ לקופסת קיבעון הסכסוך. בהיבט הזה, הספר פורץ דרך.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רץ
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

כיוון ונכתבו ביקורות רבות באתר אודות הספר ,איני רואה לנכון להוסיף דברים משמעותיים . ביקורתה של שין שין מבטאת לחלוטין את הרגשתי והתפעלותי מהספר.לא חייבים לצאת מעמדה אידאולוגית כזאת או אחרת ביחס לדברים שנכתבים בספר אם כי נראה לי שכהן מביא את פנורמת הרגע ההיסטורי הזה באופן שהוא כולל את זווית הראייה של שני הצדדים בסכסוך.

אהבתי מאוד את את המבוא שבו הוא מסביר למה {הספר נכתב אודות} תרפ"ט ? וכן את תהליך הכתיבה ההיסטורית שעומדת בפני כל חוקר שבא לכתוב ספר שכזה ומתוך כך להבין ולהשליך את הדברים ההללו בכל פעם שקוראים ספרות היסטורית מחקרית.


הערכתי מאוד שהמקורות שעליו הסתמך כהן בכתיבת הספר כללו מספר רב של מקורות ערביים מכל סוג. הוא מביא את נקודת המבט הפלסטינית באמצעות ספרי זיכרונות וחיבורים שראו אור בלבנון, בירדן ובסוריה ומסתייע בעבודות מחקר של חוקרים מאוניברסיטאות חברון וא־נג’אח ומאוניברסיטת חלב בסוריה. זה אינו דבר מובן מאליו,כיוון שיש הרבה ספרים חשובים שנכתבו אודות הסכסוך ,אבל, ההישענות על מקורות ישירים ערביים כתובים היו מועטים ולו רק בגין הסיבה הפרוזאית שארצות ערב מסביבנו לא שחררו עד היום מידעים כאלה ואחרים מהגנזך הלאומי שלהם כפי שהדבר נפוץ במדינות מערביות,ובשנים האחרונות התחילה המגמה הזאת גם אצלנו,
וכמובן כשחוקר יש לו חסך במקורות ערביים למחקרו מן הסביר שהמחקר/הספר בסופו של יום יראה או יכתב אחרת.



הספר כתוב כך שמרובות בו פסקאות קצרות וכותרות מובלטות ,אופן כתיבה שכזה לא נכתב בדר"כ בספרים מהסוג הזה ,משכך הוא הוסיף סוג של רעננות ודינמיות בקריאת הספר ללא הרגשת רגע דל של שעמום .לדברי הסופר : “רציתי לכתוב ספר קריא. אני שליח ציבור במרכאות, שהולך וחופר בארכיונים, מדבר עם אנשים ויושב במשך ימים ומנסה לחשוב איך לגרום לקוראים לרצות לדעת מהם שורשי הסכסוך”.{ראיון ב"הארץ "-24.10.2013}.

הספר הוסיף לי תובנות רבות וגילה לי פרטים היסטוריים שלא ידעתי עליהם ,זה חשוב -כי מאורעות תרפ"ט נתפסים בזיכרון הלאומי שלנו כמאורעות טבח שנעשה בישוב היהודי בחברון ותו-לא {כי כך מלמדים אותנו בבתיה"ס שלנו}.אולם מסתבר כי האירועים היו יותר מפוזרים גאוגרפית :יפו,ירושלים, מוצא, וצפת , ויותר מורכבים במהותם,וכי אין רק צד אחד "אשם" או "אלים" בספור ההיסטורי הזה.

ספר מרתק וחשוב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חמדת
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

ספר שהרגיז אותי מאוד.
עם זאת, אני חייב להודות להלל כהן על שגרם בעקיפין לכתיבת ספר אחר, "עלילות המופתי והדוקטור", על מאורעות הכותל שהובילו למאורעות תרפ"ט.
לגבי דעתי על הספר, יהודה עציון ניסח אותה טוב ממני: "מעולם לא זכו הערבים לעורך דין דובר עברית, רהוט, בקי ומעניין כהלל כהן."

לפני 12 שנים•
★★★★★
•דין
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

גרוע, גרוע, גרוע.
הלל כהן מנסה לכתוב באובייקטיביות; כמו רבים לפניו הוא נפל במלכודת הישנה לפיה אובייקטיביות שווה לסימטריה. זו, כמובן, טעות חמורה. אובייקטיביות נוגעת לתיאור העובדות. סימטריה נוגעת לעובדות עצמן.
במאורעות תרפ"ט לא היתה סימטריה - גם הספר לא יספר לכם אחרת. אבל בפרטים הקטנים...
הספר מעניק משקל שווה למקורות תיעודיים יהודיים, ערביים ובריטיים. הוא מתייחס לאמינות המקורות על פי התאמתם לתיאוריה שלו (שעוד ידובר עליה). גם כאשר הוא מפקפק באמינותו של מקור ערבי, אין הדבר מפריע כלל להתפתחות התיאוריה: הוא פשוט מסביר לנו כי אמנם הקטע אינו משקף עובדות, אך הוא מתאר נאמנה את האווירה ברחוב הערבי / את הנרטיב / התפיסה הערבית של המאורעות וכולי וכולי. מעניין שדווקא בנקודה זו אין כל סימטריה: מקורות עבריים שנתפסו בעיניו כבלתי אמינים אינם משקפים, כנראה, את היחס היהודי לפרעות.

לגבי התיאוריה. בקיצור נמרץ, התיאוריה גורסת כי מאורעות תרפ"ט פרצו כתוצאה מהתפתחות הציונות, שלפי תפיסת הערבים היתה תנועה אימפריאליסטית לכל דבר ואיימה להשתלט על אדמותיהם ועל צביון הארץ. היהודים תפסו את עצמם כקרבנות - אך התעלמו מהנרטיב הערבי.
הקטע הדן בשאלת "הציונות כתנועה אימפריאליסטית", לאחר הבאת כל הטיעונים, מסתכם בערך במילים הבאות: "לאור כל אלה חשו היהודים עצמם לא כאימפריאליסטים אלא כמביאי האור והקדמה אל פלסטינה. והאירוניה שבדבר היא שכל תנועה אימפריאליסטית ראתה את עצמה ככזאת." על הטיעונים עצמם יש לי מחלוקות רבות, אבל הסיום הזה הוא שהרגיז אותי. אירוניה אינה מבטלת טיעון מהשורש, לכל היותר היא מגחיכה אותו.
ולעניין התיאוריה - אפשר להתמודד איתה במישור הטיעוני (עיין "מאז ומקדם" למשל), אבל אני מסתפק בתשובתו של אפריים קישון בעניין התנגדותו לסרטים גרמניים: "-איפה ההיגיון שלך? -נשרף באושוויץ". ובכן, ההבנה שלי לנרטיב הפלסטיני נרצחה בחברון בתרפ"ט, יהי זכרה ברוך.

ולסיום, ציטוט מהספר: "עובדה שאינה ידועה... לא רק ערבים הצילו יהודים בתרפ"ט, היו גם יהודים שהצילו ערבים" (!).

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אריאל
תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

הלל כהן

החיבור מעורר מחדש את הדיון בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי.יש גם ניסיון לקשר בין מאורעות תרפ"ט לבין התהוות היחסים המורכבים בין אשכנזים למזרחים.
זהו חיבור היסטורי, אך אינו בנוי באופן כרונולוגי. לדעתי, זה מקשה על שטף הקריאה. עמוד הזמן הוא עוגן עבור הקורא בספר היסטוריה. הוא עוזר לסדר את המידע הנקלט. אמנם יש חלוקה מסוימת, אשר מקלה על עיכול המידע: כל פרק עוסק באזור שונה בשטח המנדט. לצערי לי זה לא הועיל, התחלתי לאבד עניין... מזל שיש אינדקס, ואפילו רשימה הכרונולוגית של האירועים בתחילת הספר.
לסיכום:יש סיפורים מעניינים פה ושם, אבל הזיגזג של הטקסט על ציר הזמן עייף אותי.

לפני 12 שנים•עודד
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“כיוון ונכתבו ביקורות רבות באתר אודות הספר ,איני רואה לנכון להוסיף דברים משמעותיים . ביקורתה של שין ש”