יושב אדם וכותב ספר. מה הוא כותב? ספר הוא כותב.
למה הוא כותב ספר? הוא כותב ספר כמו מסיבות שאנשים אחרים כותבים ספר. סיבות רבות יש לאנשים אחרים לכתוב. גם לאדם זה יש סיבות. את כולן איננו יודעים, אבל לכתוב הוא כותב וספר הוא מוציא. איזה ספר? מה זאת אומרת ?! ספר ביכורים. בן אדם כתב ספר ויצא ספר ביכורים.

ועל מה כתב אדם זה כתב ספר ביכורים? כתב ספר זה, ספר ביכורים, על יהודים ממורמרים. על יהודים אמריקאים ממורמרים כתב. רוצה לאמור, כתב על סופרים יידים גלותיים באמריקה שהתמרמרו. כתב ספר על יהודים שחייהם בצל העט חלפו. כתב אדם זה ספר ביכורים על אנשים אפורים עם תקוות אומללות. כל זה כתב ועוד.
הוא משם? לא , הוא מפה. משלנו. הוא בא בימים איש זה? לא, צעיר. עוד ספרים רבים יצאו תחת ידו.

והאם הצליח כמו ,שאומר המבקר שוורץ, לגשר בין שניאור שלום עליכם ושלום אש לשפתנו החדשה? ואיך נדע !? הרי לא באו לעינינו נותני עט אלו. רק מעט בשביס ונגיעות עגנון ואלו שפתם מעט שונה.
כלימה. כלומים אנחנו ומיישירין מבט.
רק את שפתו של הספר ידענו . ומה שידענו נשמע כאילו מפי כל סבינו באה השפה .היידים והפראנקים כך הם נשמעים. בשפה זו הם מדברים. חוזרים ומדגישים חוזרים ואומרים. אומרים שלא נשכח ומדגישים שנזכור. ככה הם מספרים לנו סיפור כמו אדם זה.

והאם צלח , כפי שמהלל המבקר המהולל שוורץ , לגדוש הסיפור, סיפור זה ולא אחר , בריחות וצבעים וגיבורים והומור לרוב? איננו יודעים, עיוורי צבעים אנו ואולי בשל ענן האבק שנחת עלינו נסתמאו עינינו ואפינו. אנו חזינו בעיקר באפור. המון המון אפור.

והאם טוב כתב אדם זה? האם טוב שכתב אדם זה סיפור זה? כן, חד וחלק. אוחז הוא בעט בחוזקה בטוחה ובורא עולמות ודמויות משל היו עולמך. לא נסתמאה מעיננו כוונתו ומחשבתו ומלאכת מחשבתו שבנו סיפור זה וגם רהב רוחו לספר סיפור זה כך, לא נחבא מעיננו. כל אלו וכשרונו מעניקים לו נקודות רבות בעינינו.
נהנה קורא זה לראות מולו סופר זה מתהווה


ואם כך מדוע רק שלושה כוכביא הדלקת על משואת ביקורותו? להיכן נפלו כל אותן נקודות מרצדות?
ראשית , הבט, אין כל רע בכוכביא שלושה ומעט ענווה לא פגעה באיש.
ולמשנה , ראה, כל ספר יוצר עולם בפוגשו קורא. אין עולם אחד דומה לעולם אחר, וקורא זה חיפש עולמות אחרים , יותר צבעוניים. וגם אם נוצרה בו סקרנות עקב סגנון זה ולא רצה להשליך ספר ביכורים זה מעליו לא מצא עצמו מתקרב במיוחד לאי אלו השוכנים בעולם זה ולא רצה תמיד לחזור לעולמם.
אבל הוא עדיין מרגיש את עלילתם מתסתלסלת בקירבו וזה אצלו סימן לטובות.


השם והכריכה משובחים הם.

להורים שלי היו מכרים מכל מיני סוגים. אין לי מושג איך הם הגרילו אותם, אבל חלק ניכר מהילדות שלי נצבע בצבעים צבעוניים להפליא הודות לחלק מהמכרים. אחד מהם, בו נזכרתי רק לאחרונה, היה שדרן ברדיו. לא דן כנר, או מישהו מהליגה. שדרן ב"קול ישראל" ביידיש. הוא היה אדם גס ובהמי, וכנראה אהב גם אתגרים אקסטרימיים. אחרת אין לי הסבר לנוהג הרגיל שהיה לו, לשחק עם מתג המיקרופון בעת שידור. הוא היה מדבר, בצורה פורמלית וממלכתית כנדרש, ואז סוגר את המיקרופון, פולט קללה, ופותח חזרה. קללות ביידיש, כמובן. והן עסיסיות מאוד. סוג של אספורט אקסטרימי לטעמי. אם כי היום מן הסתם היו מאבחנים אותו כסובל מתסמונת טורט. יום אחד המתג לא נלחץ כראוי. המאזינים הנדהמים שמעו את הקריין הממלכתי שלהם אומר "ליבעלע יידען, קיש מיר טוחעס", הווה אומר: יהודים יקרים שקו לי ב*&^%. דמיינו את דן כנר אומר דבר כזה. כך בא הקץ על הקריירה הרדיופונית של אותו מכר. אמא שלי היתה אומרת שמי שהולך לישון עם הכלב, שלא יתפלא שהוא קם עם פשפשים. חשבתי שזה ביטוי שמקורו ביידיש, אבל המקור הוא רוסי בכלל. זה לא משנה, כי הכוונה ברורה.

אנחנו, בישראל של שנות האלפיים, נוטים לקשר יידיש עם אנשים חרדיים, לובשי שחורים, שמתגוררים במאה שערים ובמקומות דומים. אנשים ששומרים את שפת הקודש, הלא היא עברית, לתפילות ומעשים בקדושה בלבד, וחוששים ללכלכך אותה בפרטי היומיום כמו הכנת ארוחת הבוקר, או דין ודברים עם המוכר בחנות. אבל יידיש היא הרבה יותר מזה. לפני היות אליעזר בן יהודה, וגם קצת אחרי, היידיש היתה שפה ששימשה מיליוני יהודים, ברמות שונות של שמירה על כללי הדת. היא שימשה לא רק דתיים, אלא גם כופרים, גם כאלה שהתנדנדו בין העולמות, עשירים ופשוטי עם, אנשי עולם תחתון, ועוד ועוד. דקדקנים יאמרו שיידיש אינה שפה אלא ז'רגון, אבל בזה הם רק אומרים שהיא עסיסית יותר, ציורית יותר, ושהבדיחות בה, והקללות בה, נהרסות קשות במעבר לשפה פורמלית ותקינה.

למה אני נדרשת לכל ההקדמה הארוכה הזאת? כי קראתי עכשיו ספר ביידיש. טוב, לא ממש. אני לא יודעת יידיש ברמה שתאפשר לי לקרוא ספר. הספר נכתב בעברית, אבל עברית יידישיסטית למהדרין. וזו שפת המקור. קצת כמו לקרוא דמון ראניון באנגלית. שפה לא תקינה, כזו שלא ממש מיועדת לכתב. שפת רחוב, דבורה, עסיסית, אסוציאטיבית, מלאה בדימויים, באיזכורים ובחזרות. אין דברים כאלה.

במקרה הזה המדיום הוא גם המסר, יש התאמה מלאה בין תוכן הספר לדרך שבה הוא מסופר. אחד הכללים הגדולים בכתיבה יוצרת אומר לא לספר על, אלא להדגים את הרעיון שרוצים להעביר. וזה מה שמתן חרמוני עשה. "היברו פבלישינג קומפני" היא חברה ניו-יורקית שהוציאה לאור ספרות יידיש, סוגה ירודה למדי של רומנים למשרתות, בראשית המאה העשרים. חומר קריאה שאנשים לא התגאו בו, וחלקם אף הסתירו אותו מהסביבה, ובכל זאת נמכר, ונקרא, באלפיו וברבבותיו. את סיפורו של מרדכי שוסטר, וסיפורו של הספר שהקנה לו את הונו ואת יוקרתו הזמנית "קורותיה של אנני פייג'", מספר מתן חרמוני, בדרך המדגימה לקורא את השפה שבה הדברים נעשו - השפה המדוברת של אנשים שחיו בארה"ב, אך האנגלית שלהם היתה עילגת ביותר.

פנינה ספרותית, נאמר. ועל כך אין שום ספק. אלא שכל מי שניסה לקרוא ספרים שגרפו פרסים יודע בבירור: לא כל פנינה ספרותית היא טקסט הראוי לקריאה לשם הנאה. זה ספר שלא קל לקריאה. זו לא השפה שאנחנו רגילים לקרוא. למעשה זו לא שפה שמישהו ממש רגיל לקרוא אותה. על המכשול הראשון, הקריאה עצמה, התגברתי בעזרת הדימיון. דימיינתי גבר, כבן שישים, מרושל, מזוקן, וצרוד מעשן סיגריות זולות שעישן הוא ושעישנו אחרים. דימיינתי אותו מספר לי את הכתוב. לא מקריא. מספר. ואז כל החזרות - מילים באותו משפט, משפטים באותה פסקה, וכל הסטיות מהנושא, והחריגות מקו העלילה, כל אלה נשמעות הגיוניות. לא נקראות כאלה. המכשול השני שעמד בפני בעת הקריאה הוא תיאורי המצעים. בתחילת הספר ניכר שכל מה שעושים הגיבורים קשור בהתפשטויות ובתנוחות, או בציתות לאנשים אחרים שעושים דברים כאלה, או בפנטזיות על דברים כאלה. כבר חשבתי לעזוב וללכת אל סדרת חמישים גוונים לסוגיה. אלא שכנראה גם כאן מדובר באמצעי ספרותי המדגים את אותה ספרות זולה ופופולרית העומדת בבסיס הספר. אחרי עמוד מאה הדברים משתנים ומתפתחים.

לאט. כבר כתבתי כאן והשווצתי לא מעט ביכולת הקריאה המהירה שלי. כאן מדובר בספר שאי אפשר לקרוא מהר. זו מנת יתר. לאט, ומעט. טיפין, טיפין, לטעום ולהפסיק. לטעום, ולקרוא דברים אחרים במקום. העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך בכלל, לא ממש סוחפת. הקריאה היא חוויה שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד כה. כמו לאכול סושי בפעם הראשונה. שונה וחייזרי, אבל מוזר באופן טוב. הקריאה הזכירה לי בהרבה מובנים את אשר קרביץ. מן הסתם אשר קרביץ ומתן חרמוני היו מוצאים להם שפה משותפת, כזאת שאינה מובנת לאיש בסביבתם, לו היו נפגשים לקפה בבית בלגיה באוניברסיטה העברית, או ב"קרנף" באוניברסיטת בן גוריון.

ועכשיו נראה שאין מנוס מהדירוג. אבל איך מדרגים דבר שהוא שונה כל כך מכל דבר אחר? ברמת ההברקה והרעיון מדובר בחמישה כוכבים. ברמת פיתוח העלילה, שלושה בקושי. הנאת קריאה מובטחת, אבל לסוג מסוים של אנשים, בעיקר כאלה שהוריהם השתמשו ביידיש כשפת סודות אולטימטיבית, ועל כן יש לה ניחוח צליל ישן ושלנו, אבל לחלוטין לא מובן.

כיצד יש להתייחס לספר יוצא -דופן ? האם החשיבה והתחושה הביקורתית אליו צריכים "לצאת" מנקודת שפיטה אחרת ?.
תשובתי - חיובית .

ומתוך כך אני אתייחס לספר .

יחודו של הספר אינו בעלילה המסופרת ,אלא באופן סיפורה. סיפור העלילה הנו על נער יהודי מרדכי שוסטר ,יתום כבן-14 אשר מהגר ממזרח אירופה לארה"ב כדי להתאחד עם בני משפחתו הרחוקים .
הנער מתחיל את דרכו כשוליה לסדר דפוס -דודו,ב" היברו פבלישינג קופני" :
"אל תראה ככה את עבודת הסדר.אנחנו,כלומר אתה ואני,אנחנו מין חוליה בשרשרת,בין הסופר ובין הדף.הסופר ,הוא מכיר את העט .ואילו אנחנו ,אנחנו מכירים את הדף.לסופר יש מזג כזה,ולנו,לנו יש מזג אחר ,לעט יש טמפרמנט כזה,ואילו לדף
,לדף יש טמפרמנט אחר לגמרי"
אולם עם הזמן מרגיש מרדכי שוסטר כי הוא רוצה להיות בצד של מי שמכיר את העט ,בצד של הסופרים שספריהם מתפרסמים
ב" היברו פבלישינג קופני" .הוא מתפרסם כסופר של ספרות השונד בעיתונים היידישאיים באמריקה .עלילת הספר מתמקדת בתיאור עלייתו ונפילתו של סופר ספרות השונד .

ומהי ספרות השונד?- המילה "שונד" ביידיש מתייחסת לביטויים כמו -לכלוך,זוהמה,זבל .ספרות זאת הייתה פופולרית בתחילת המאה ה-20 .אלו היו רומנים אשר התפרסמו בהמשכים בעיתונות כדי להגדיל את תפוצתם . החומרים שמהם נשאבו היו: אהבות אסורות,זנות,ומאפיה של עולם היהודים באמריקה .
כותבי הספרות היו אלמונים.עיתונאים,סופרים מתחילים ואולי נודעים שכתבו לצורך השלמת הכנסה בשמות בדויים . בשיא תפוצתם הגיעו ל-50 פרסומי רומנים בעת ובעונה אחת .
על קהל הקוראים נמנו : עקרות-בית, פועלים,בטלנים ותלמידי -ישיבה .
אולם למרות הפופולריות הגדולה והנרחבת של הז'אנר הספרותי הזה, ההתייחסות הכללית אליו בקהילה הייתה כאל רומן למשרתות, וקרובת משפחה טלוויזיונית של הטלנובלה לימינו.

יופיו ,תהילתו,ומשיכתו של הספר אינה נמצאת בפרטי העלילה,אלא אמורה להבנות מטכניקת הסיפור .
הסיפור מסופר ונקרא כמי ששומע את השפה היידית ,שילוב של אירוניה,חוש הומור מקברי,תקווה,אנושיות והומניות .
ואכן הקורא נשבה מייד בתחילת הספר במוזיקה הסיפורית המיוחדת הזאת.אולם כמו אותו מוזג אשר ממלא את הכוס בנוזל איכותי אבל ממשיך בפעולת המזיגה עד שהנוזל נשפך מדפנות הכוס ,כך הולכת ונגרעת קסם הקריאה. הסופר משתמש בתיאורי משפטים על פעולה /חשיבה מסוימת הלוך וחזור בוויברציות שונות ומרובות בקטע תיאורי אחד ,כמו בריקוד צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה ,כך שהמומנטום של העלילה נשמטת לא פעם .אולם ניתן היה להמשיך לקרוא וליהנות גם כך אלמלא במחצית הספר העלילה מתפזרת באופן שהקורא כבר מאבד את יופייה של השפה ועמה גם הטעם לרצות להמשיך לקרוא את הספר עד תומו.
את הספר כתב סופר צעיר -מתן חרמוני.תמונת כריכת הספר אולי רלוונטית לנושא העלילה אולם לא משאירה עקבות בזיכרון הקורא למול הספר.
אם יש משהו חיובי מקריאת הספר מבחינתי הוא בהתוודעות שלי לקיום ז'אנר ספרות השונד .

כסיכום: הספר הנו יוצא דופן באופן סיפורו מהספרים המתפרסמים חדשות לפרקים בימינו.אבל מרוב "עצי המשפטים הלכתי לאיבוד ביער במה שהיה אמור להיות יופיו ויחודו של הספר "

כמה אהבתי להאזין לספר הזה, הקריינית נפלאה והספר עונג. ההתחברות הייתה הדרגתית. כמו מדידת חולצה חדשה. מרגע ההתחברות לא רציתי לפשוט אותה מעלי.
הספר הוא ספר של אוירה, תרבות וספרות היידיש בניו יורק דרך חייו של מרדכי שוסטר, הנער שהפך לעלם, שהפך לגבר והתבגר ועזב את העולם, לעולם שכולו טוב.
העלילה אינה לדעתי הצד החזק בסיפור, אך האווירה והתרבות מאדירים את חווית הקריאה.
אהבתי את ההומור, בעלי המקצועות אשר היו וכמעט נעלמו מן העולם. הוא הפליא לתאר עולם הולך ונעלם בתרבות הזו. חלק מתובנות החיים אפילו דיברו אלי בימינו אלה.
מומלץ ביותר.

'היברו פבלשינג קומפני' סיפור חביב, שכפי שניתן להתרשם מהתקציר, עוסק בעולמם של המהגרים היהודים בארצות הברית בראשית המאה העשרים, אותם מהגרים שברחו מהפוגרומים ומהעיירות במזרח אירופה, והפכו, כעבור דור או שניים, ל'דודים' שלנו באמריקה.

'היברו פבלשינג קומפני', היה באמת בית דפוס יהודי שפרסם ספרות 'שונד', שביידיש הפירוש, פסולת עם ריח. מה שאומר לא ממש ספרות מרשימה, אפילו זולה, פעם זה היה נקרא רומן למשרתות, כיום ייקרא טלנובלה. מתן חרמוני, מרצה לספרות העברית והיידית, מספר את סיפורו של מרדכי שוסטר, מהגר יתום שחוצה את האוקיינוס לבדו בגיל ארבע עשרה, ומתחיל לעבוד כסדר בבית הדפוס הנזכר. מהר מאוד הוא מגלה שהוא מעדיף להיות מהאוחזים בעת ולא מהמדפיסים. מכאן הסיפור מתגלגל תוך כדי קפיצות בזמן מסוף המאה התשע עשרה ועד לסוף המאה העשרים.

העלילה עצמה, אין בה יותר ממה שיש בה. עלילה פשוטה, דמויות נלעגות במקצת, עליות ומורדות, קנאה ואהבה, כעס, אכזבות, עצב ותאווה. הדברים הרגילים, לא משהו יוצא מן הכלל. לטעמי, עיקר החידוש של הספר הזה הוא בסגנון, וכאן חייבים לומר מילה על הסגנון. חרמוני כותב יידיש בעברית טהורה. הסגנון היידי לא נעשה על יד שרבוב ביטוי באידיש אחת לכמה שורות. זה כתיבה עברית לחלוטין אך הסגנון הוא סגנון יידי עסיסי. לא מצאתי קולע יותר מאשר הפסוק: 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו' (בלי חלילה להשוות מישהו לעשו, כמובן). דוגמא קטנה: "איך הגיע מרדכי שוסטר לאמריקה? כמו שמגיעים לאמריקה ככה הגיע גם הוא. "כמו שמגיעים, ככה הגעתי", ככה היה עונה אילו שאלו. אבל לא שאלו. כמו שכולם באמריקה , ככה גם הוא. מה יש כאן לשאול... אמרו לו סע, אמרו כולם נוסעים, נתנו לו מזוודה, שמו בתוך המזוודה בגדים, תחבו לו לתוך היד גם ארבעים דולרים שאספו. אמרו לו "סע לניו יורק". נסע מרדכי שוסטר לניו יורק. ברירה היתה לו?".
אין מה לומר יש כאן מעין יצירת-שפה חדשה, שבכוחה לשחזר את התרבות את האווירה והקצב, את המקומות, את התקופה ואת ריחות והטעמים. אך אליה וקוץ בה, שכן לא כל מה שנשמע טוב בשפה אחת ניתן להמיר לשפה אחרת, גם אם זה נעשה לאחר העמקה בתרבות היידית ולא כלאחר יד. לפעמים יש הרגשה של משהו מאולץ, מעט גמלוני ולא זורם, ולעיתים אפילו מעט מאוס ומייגע. לטעמי, טוב היה עושה חרמוני, לו היה ממתן מעט את הסגנון ולא כופה אותו במלוא עוזו על העברית. כנראה שביידיש זה נשמע יותר טוב.

בסך הכל ספר חביב, ומי שמתעניין באווירה או בתרבות היידית, בוודאי ייהנה ממנו.

(קבלתי את הספר באדיבות פורטל אנשי הספר http://peopleofthebook.co.il/)

הספר מעניין במיוחד בשל צורת הכתיבה שלו, אבל זו גם המכשלה שלו. לא כל אחד יכול להתחבר. אני עברתי בקריאתי מספר שלבים: בהתחלה סגנון הכתיבה עצבן אותי. החזרה שוב ושוב על אותם משפטים, הלאו אותי ורל בגלל הפולניות שלי "לגמור מה שבצלחת", אני בדר"כ לא עוזבת ספר שהתחלתי, המשכתי בקריאתי, כשעשיתי נסיונות על להתגבר על הנדנוד ולהתמקד בתוכן ולנסות לחוות את ניו יורק באותה התקופה ואז החלטתי לשוב ולקרוא על המחבר מתן חרמוני והתמקדתי במידע שהוא בעצם מרצה באוניברסיטה לספרות יידיש ואז כל צורת הקריאה שלי השתנתה. מאחר ואני דוברת אידיש ומכירה את הביטויים השגורים, קלטתי שבעצם הדיאלוגים הם באידיש, מתורגמים לעברית ואז המשכתי לקרוא בתרגום חזרה וזה נשמע לגמרי אחרת! "כלום עם כלום" זה בעצם "גורנישט מיט גורנישט" ו"ככה" זה "אזוי"... גם צורת הדיבור היא לגמרי אידישאית ונשמעת פארגעניגן (תענוג) כי, כמו שאומרים" באידיש זה נשמע אחרת...

שוב אכזבה ונטישה. התחלתי לקרוא כי נתקלתי בכתבות שטענו שיש כאן ספר הכתוב בשפה מיוחדת ומקורית, משהו רענן ואחר. לא אהבתי כי אני רואה בשפה הזו "גימיק" שמהר מאד ממצה את עצמו והופך לחזרה על מלים ומשפטים טרחנית ומשעממת. נכון שלא נתתי צ'אנס לסיפור עצמו (כ-50 עמודים) אבל מה לעשות וספר הוא קודם כל שפה וביטוי, וכשאלה לא משכנעים ואפילו מעצבנים, אין לי כח לשום דבר אחר, גם לא לסיפור מעשה מעניין או מיוחד. מאחר ואני קוראת בעיקר באנגלית אני עושה מדי פעם גיחות לספרות מקורית, בנסיון להשאר מעודכנת גם במה שקורה בארץ בתחום הספרות. עם זאת, לצערי אני נוחלת אכזבות, במיוחד בספרים שכלולים ברשימה הקצרה של פרס ספיר. אני לא מבינה מה הספר הזה עושה ברשימה שמתיימרת לייצג את המיטב בספרות הישראלית של שנת 2011. "גימיק" כבר אמרתי?

רצה הגורל ויצא לי לקרוא את ספרו החדש יחסית של מתן חרמוני "שפילפוגל שפילפוגל", עוד לפני שהתגלגל לידי עותק מן הרומן הראשון שהוציא תחת ידיו, עליו שמעתי כבר אי אילו דברים, אך עוד לא הגעתי לכדי קריאה. ורצה הגורל ויש לחרמוני נוהג, כך נראה, לחזור ולשוב אל שמות כאלה ואחרים או אל דמויות כאלו ואחרות, ולהפוך ולהפוך בהם, עד שמתגלגלת לפתחו (לראשו או לעטו) איזו מעשייה עסיסית או מקרה מזדמן או מעין עסקים שכאלו שאפשר להניח על הכתב ולעניין בהן את הקוראים. ונראה גם שציפור קטנה לחשה לו, לחרמוני, כמסתבר מן השירה היידישאית שציטט בפתיחת הספר - ושורותיה האחרונות כך:
"אל תכתוב על טוב ורע;
כתוב על לחם ועל מין." (אל המשורר / ל. שפירא)
אז אותה ציפור קטנה, שפירא, לחשה לו, לחרמוני הסופר, כי לכתוב על לחם ועל מין עניין מוצלח הוא, בעל פוטנציאל לדבר אל לב הקוראים ולשעשע את נפשם לשעה קלה, עם בת צחוק של הומור יידישאי גמור מן הדור המודרני, שחוקר ובודק ומפשפש בין נבכי ארכיונים עמוסי פנקסים מרופטים וחוברות עבשות שנותרו מן הספרות הפופולרית הישנה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, ועל כן הוא מחלץ מתוך עצמו את סיפור המעשה הנפתל והסהרורי שהולך ושב בין מדינות שונות בתוך ארצות הברית וקצת מחוץ לה, ועוקב אחר אותו גיבור עמום, מרדכי שוסטר, שאם יש לי מה לומר עליו בזמן כזה, שלאחר תומו של הספר, הרי זה כי "הוא היה ... חרא של בנאדם" (נא לדמיין את המבטא של קרן מור במערכון "סקפטי"), אבל באמת, ממש חרא של בנאדם, עוד באירופה הוא היה.
אז סיפור העלילה מתגלגל לו בין מרדכי שוסטר לבין בנו ארווין לבין ד"ר יהושע רדלר (שאנו פוגשים בשמו שוב בשפילפוגל), בין עבודה קשה ועוני לבין הצלחה גדולה ועושר, בין אהבות גדולות לחשקים פשוטים, בין טרגדיות אישיות ומציאות היסטורית, בין התרבות היהודית יידישאית לבין התרבות הסובבת, אבל בעיקר בעיקר עם הומור יידישאי ולשון מתגלגלת ומתפלפלת ומסתלסלת שחוזרת ושבה ומספרת לנו, לעתים שנית ושלישית, את אותם עיקרי עלילה או קו מחשבה או מעשה סתם או מה שיבוא כדי לשובב את נפשנו בכמה מילים נוספות, שיהיה.
לסיכום הספר עשוי וכתוב היטב, רק רב ועמוס בעיני בתלי תלים של מלים שחוזרות ומיתרות את העניין, וגיבור העלילה הוא, איך לומר, קצת שמוק (או הרבה), והעלילה מתפתלת בין הפרקים הלוך ושוב על פני מספר עשורים ובצורה מעט מבלבלת, כך שבשורה התחתונה, גם אם הספר היה מהנה ולא נטול עניין, הרי שבעיני הוא עדיין לא מגובש מספיק.
"אם תבואו היום ותשאלו את ד"ר רדלר על אותם ימים בסרטוגה ספרינגס, יגיד לכם, "מי שאומר שהוא זוכר את הסיקסטיז, סימן שלא היה בסיקסטיז." ככה הוא אומר, אבל לזכור, הוא זוכר. הוא זוכר היטב. הוא פשוט לא כל כך אוהב לדבר על הימים האלה. הוא זוכר גם את מרדכי שוסטר שהתגורר במרחק ארבעה בתים מבית הוריו, זוכר אותו היטב." (עמ' 13)

באמת שנתתי צ'אנס לספר הזה. ניו יורק של המהגרים היהודים בתחילת המאה ה- 20, בתי הדיירים עם הדירות הקטנות והצפופות בדרום מנהטן, החיים הקשים והאמצעים הדלים. הבודדים שהצליחו לצאת מחיי הדלות ולהגשים את החלום האמריקאי.
לספר היה פוטנציאל אדיר מבחינתי, נושא שלא קראתי עליו הרבה עד כה.
אבל הכתיבה אוי הכתיבה..... מתישה !!! כל משפט כתוב 3, 4, 5 פעמים באותה פיסקה. אותה פיסקה יכולה לחזור על עצמה פעמיים ושלוש. טרחני ומשעמם. אחרי כמה עשרות עמודים הבנתי שאולי יש פה קטע, משהו שקשור ל"טרחנות יידישאית"(??), שאולי אפיינה את התרבות המקומית אז. אולי יש פה איזה קטע כזה. אבל אותי זה עייף. העלילה פשוט לא מתקדמת. עמודים על עמודים שלא קורה בהם כלום.
בנוסף, המספר לוקח את העלילה קדימה ואחורה בזמן בצורה מסורבלת ולא נעימה לקריאה.
באמת שנתתי צ'אנס עד עמוד 170. ושם עצרתי. חבל.