• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גיבור העידנים

גיבור העידנים

מאת ברנדון סנדרסון

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
גיבור העידנים

גיבור העידנים

מאת ברנדון סנדרסון

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:אופוס
שנת הוצאה:2012
סדרה:הערפילאים #3
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
אתל
לפני 7 שנים

“אני קוראת ספרים פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם ג'ינג'י של גלילה רון-פדר ועם הספרים של”

2/18
ביקורות על גיבור העידנים
הבאה
רויטל ק.
לפני 9 שנים

“חשבתי שלא אכתוב ביקורות על החלקים האחרים של הטרילוגיה, כי מה שכתבתי על הספר הראשון בטח יתאים גם לשאר”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

****





אין באמת סיבה לכתוב ביקורת על הספר הזה. מי שהגיע לספר השלישי בטרילוגיה האפית של ברנדון סנדרסון כבר קרא את כולם או שהוא סתם ג'אנקי של ספויילרים, ומי שלא - כנראה שייך למועדון המכובד וקפוץ הישבן של "לא-מתחבר-לספרות-פנטזיה", ונסיונות שכנוע כאלה משולים להמרת מצביע בנט למצביע מרצ. אם הביקורת על הספר הראשון בטרילוגיה לא שכנעה אתכם, אז תעזבו. דלגו הלאה. חבל אפילו לשעמם אתכם עם העובדה שאת שלושת הספרים האלה, משהו כמו אלפיים עמודים יחד, חיסלתי בשישה ימים נטו, תוך כדי עבודה. טוב, גם הביקורת הזו היא כנראה סוג של בזבוז זמן בשבילכם. נו יאללה, יש בטח איזה גרוסמן חדש. סעו. אין מה לראות כאן.

עדיין פה? טוב, אז אני לא אדבר בדיוק על מה שקורה בספר. עדיף להשקיע את האנרגיה בלספר מה הספר הזה גרם לי לחשוב. תארו לעצמכם שהעולם... טוב, לא העולם. המדינה - נשלטת על ידי דיקטטור. מישהו רב עוצמה, כמעט אל. דמות שנויה במחלוקת, שמפעילה חוליות חיסול על מתנגדיה והופכת את המאיון העליון לאצילים ואת שאר האספסוף לעבדים. כן, אני יודע. זה ככה באמת. יודעים מה? תחשבו באמת ביבי נתניהו, רק ממש ממש שחור משחור, ושלטון אימים של עשרות שנים (ואלפי בקבוקים למיחזור). חלום בלהות של שמאלנים ואפילו של ימנים. עכשיו תחשבו שמישהו, איזה בוז'י, איזה ציפי, איזה כחלון, איזה יאיר, מישהו בסוף מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהפיל את השליט (ואת אשתו), ולתפוס את מקומו. ואז, תחשבו שמתברר שהשליט הזה, הביבי השנוא הזה, בעצם החזיק את המדינה, ובשתי ידיו ממש מנע את התפוררותה במשך כל שנות שלטונו, והיה היחיד שיכול לעשות זאת. שמרוב שרצו רק להפיל אותו, לא הבינו את ההשלכות של המעשה הזה על הנדבכים העדינים של הפוליטיקה, ושאת רעידות האדמה המדיניות שיובילו את הפלת השלטון קשה עד בלתי אפשרי למתן. ושהלך עלינו.

עכשיו, תכניסו לכל העניין הזה כוחות-על, יצורים שיכולים ללבוש צורה של כל אדם או חיה, ענקים חסרי בינה, אסונות טבע בדמות רעידות אדמה, התפרצויות געשיות וגשמי אפר, אלים רבי עוצמה, וחמש מאות עשרים ושש דתות. ועכשיו תגידו לי, לאאא, לא כוס התה שלי, פנטזיה. יש עכשיו גרוסמן חדש, או משהו.





****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ריבה
ריבה
תמונה של אתל
אתל
תמונה של ישנוני
ישנוני
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של מוריה בצלאל
מוריה בצלאל
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של י. קליש
י. קליש
25קוראים|גיל ממוצע49|68%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

32 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

אני לא יודע. מינון הפירוטכניקה נראה לי דומה.

אבל אם קראת את השניים הראשונים, להמשיך לשלישי זה מהלך טבעי ורצוי.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 11 שנים
אלון, שאלה טכנית משמימה לי אלייך. היום שוב ביקרתי את הספר הזה בספריה כדי להבהיר את מהות היחסים בינינו (אמביוולנטית משהו...). לא הגדרת קבוצה של אלה שקראו את השניים הראשונים וסימן שאלה לגבי השלישי (אולי זאת קבוצת יחיד?)... נורא מסקרן אותי לסיים את הטרילוגיה (למרות הספויילרים, נשאר עוד הרבה עניין) אבל יש חרדה קלה בנושא הפירוטכניקה. עד כמה זה שולט בספר השלישי? בשני חטפתי סחרחורת...ויש לי גם פחד גבהים. נ.ב. אנלוגיה חביבה. אני תוהה מה היה קורה אם לדיקטטור ההוא היה אינסטבלוק בארמון האפל ההוא. זה בטח היה עוזר לו להתקרב אל העם.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
בטח שאני מבין.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

ז'אנר, שמאנר. אתם לא מבינים כלום.

קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 11 שנים

צחוקים.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
האמת היא שגם אני לא ממש מצליח להתחבר לז'אנר הזה בזמן האחרון... ושונרא- הארי פוטר הוא מקרה יוצא דופן.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אפרתי, החצי השני יהיה מלא בחתולים, כלב ושונרא :-)

וברצינות, לא ידעתי שאת לא מתחברת לפנטזיה. הפתעת אותי ושימחת אותי.
אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

שונרתי, אפשר לסמוך עליך שחצי הממ"ד יהיה מלא בהומור נפלא.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

עלמה, עד היום שבו אני אראה נערה בת חמש עשרה וחצי לוקחת את המיליון ב"אחד נגד מאה",

אני לא מאמין. ושונרא, LOL
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

בשבילך, אפרתי, עד חצי הממ"ד.

Lali
Lali•לפני 11 שנים

שקט שנייה, מיצי.

היי, לא רק לגברים רווקים משועממים יש זיכרון לדברים משעממים
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

ועלמה, שיהיה. שמעתי מיאו נדמה לי.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

טוב, אוקי, הוענקה לך חנינה.

cujo - אכן, יש כאן הרבה נושאים, אבל בוא נעשה סדר. ז'אנר פנטזיה, לפחות בראש שלי, היה עד לא מזמן נחלתם של ילדי-ומבוגרי-כאפות שאוהבים מכשפות ומשחקי תפקידים, אז תסלח לפנאטיקה בשקל של חוזר טרי בתשובה, ותדע שהכול מאהבה, ומהרצון האווילי לעשות אפליה מתקנת לסוגה המופלית לרעה הזו. ברור שגם בתוך הז'אנר הזה יש לא מעט תת-סוגות ומחלקות, יש פנטזיה קלאסית ויש חדשנית, יש כאלה פלצניים יותר ופחות, כאלה שהם אלגוריות וכאלה שהם פשוט אגדות יפות, כאלה שיש להם נטיה לפילוסופיה וכאלה שנוטים למדע בדיוני או סייברפאנק, כאלה שפונים לכל מבוגר ומשכיל וכאלה שמתמקדים בילדות בנות עשר עד ארבע עשרה. וזה בסדר, באמת. אף אחד לא חייב לאהוב פנטזיה. וודאי לא את ברנדון סנדרסון למרות שהוא שולטטתתטטטתת!! תעשה לי ילד!!!!! וגרוסמן? יש לי איתו עניין לא פתור.
Lali
Lali•לפני 11 שנים

תודה, לא תודי D:

האמת, פשוט היה לי אחלה מורה לאזרחות, אז אני כאן בשביל לצטט לכם :))
cujo
cujo•לפני 11 שנים

ואי אתה פותח פה הרבה נושאים.

אתה מסיר את המסווה העדין של הביקורות התמימות באתר וטוען שהן בעצם נועדו לגרום לאחרים לקרוא או לא לקרוא את הספר. זה משנה את כללי המשחק ומה לגבי ספרים של שלושה כוכבים? ומה אם אני חובב פנטזיה אבל לא את סנדרסון שכותב יפה אבל כל כך נקי, אפשר להיות מושלך לבאר של מורקמי במקום? ואם קפוץ ישבן זה ההפך מישבן נפול אז מועדון למלפ יכול להיות תחליף הוגן לפילאטיס. לא צריך לבנות תסריט אימים על ביבי אפשר להסתכל על לוב ועיראק שהשליט האיום שלהם הוסר והמדינה הושלכה לתוהו ובוהו מלא מכונות יורקות אש ומספר די מכובד של דתות. ומה ישך מגרוסמן?
•לפני 11 שנים

הגחתי מהבור שהושלכתי אליו.. לייק לסקירה וגם למגיבים.. חוזרת לבור אל חבורת הלא-מתחברים..

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

להסתה תמיד יש זמן. הלאה לא-אוהבי הפנטזיה! יושלכו לבור! בוז ללא-מתחברים!

אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

שונרתי, יש מקום בממ"ד שלך לאחת שלא מתחברת לפנטזיה?

חצי הארי פוטר קראתי עד שתקפני השיעמום.
חני
חני •לפני 11 שנים

היית באמת צריך לראות מה זה מרץ אחרי שמרצ עשו הרצאה לילדי תיכון...לבני ולפיד יבואו בהמשך.

אני רק שמחה שיש חשיפה כזו לתיכוניסטים במודיעין! מעניין למה לא השתכנעתי מהטרילוגיה? העיקר שקוראים את הכל יחד ולא ממתינים עד שספרים ייצאו לחנויות.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

בפני המשטרה ניצבים כעת עניינים אחרים.

תלונה על הסתה לא תהיה ממין העניין כי יש עניין בוער ומטריד הרבה יותר שעומד לפניה. (אח, כמה פאנצ'ים בשורה אחת... זה יכול לעבור בתור סאטירה, מה שכתבתי?) ואתה טועה. זה שלא שהחתולים לא אוהבים פנטזיה. הם פוחדים ממנה. מה שכן, החתולים לא אוהבים התייחסות סטריאוטיפית כלפי אוהבי חתולים. "גבר בן 46, רווק עם חתולים ובלי חיים." באמת?
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

חני, הספר הוא חלק אחרון בטרילוגיה מצויינת, והוא בכלל בכלל לא חסר מרץ. סליחה, מרצ.

ושונרא, את חושבת שאפשר להתלונן עליי למשטרה על הסתה? פרועה אפילו? נגד חתולים שלא אוהבים פנטזיה?
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

וואי וואי, איזה עליהום על מי שלא קורא פנטזיה. לבשתי שכפ"צ ונכנסתי לממ"ד.

וחרף העלבונות, הביקורת בכלל לא הייתה בזבוז של זמן. אהבתי את הקישור/ההסבר האקטואלי. ואמנם עונת השיריונים נגמרה אז שיריון כבר לא יהיה, אבל ייתכן שהרעיון שלך ישולב במערך ההסברה של הביבי/הליכוד. (אגב, מסתמן שמדובר בעשרות אלפי בקבוקים, לא רק באלפים.)
חני
חני •לפני 11 שנים

אתמול נציגים של מרץ ושי פירון התארחו בתיכון פה במודיעין..

מרץ "קונה" צעירים כך זה נשמע מבתי אתמול. והספר לא נשמע משהו לפי הביקורת היה חסר קצת מרץ.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

נו עלמה, תודי שאת גבר בן 46, רווק עם חתולים ובלי חיים

Lali
Lali•לפני 11 שנים
*מוקדש למשועממים המתעניינים בדברים לא כל כך מעניינים. אממ, תיהנו* אז, מרצ היא איחוד של מפ"ם (מפ"מ XD) ו-רצ. רצ היו האותיות שייצגו את המפלגה של שולמית אלוני לפני האיחוד שלהם. לא רץ. אחרי שהן התאחדו נוצרה מרצ (צ!!!!) (נראה לי, זה לא אחרי מחקר מאוד מעמיק. כמה שאני זוכרת)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

מה הקשר בין ביבי והימין עם מספר הדתות?

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
ועוד משהו: קשה לי להאמין שביבי וכל אנשי הימין היו מסתדרים עם 526 דתות...
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

ץודקת

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
תודה, אלון. קשה לתאר.
Lali
Lali•לפני 11 שנים

אחלה ביקורת.

אישית אני לא ממש מבינה את התיוג העצמי המוחלט של "לא קורא/ת פנטזיה" וכו' לדעתי מפספסים ככה לא מעט וחבל (אני ממש אוהבת פנטזיה באמת, אבל התכוונתי בכללי:) אגב, מרצ*, נוו, זה מציק לי בעין. בבקשה D;
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

חמוד אתה.

אבל תאר לך.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
ביבי נופל מהשלטון, מישהו אחר (נגיד שבוז'י) תופס אותו במקומו, ואז מגלים שהשלטון של ביבי בעצם היה דווקא לא רע בכלל? נשמע קצת כמו קטע מתוך ספר פנטזיה.
32 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "גיבור העידנים"

גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

על ברנדון סנדרסון שמעתי לראשונה במקרה, כשהגעתי לכנס אייקון עוד בתקופה ההיא, שאנשים אשכרה יצאו החוצה להפגש. הוא הגיע לארץ לסבב חתימות על ספרים, וכזאת התרגשות סביב סופר מזמן לא נצפתה. עד אז הכרתי בעיקר את סנדרסון שלנו, גאון שירי הנונסנס על כוורותיו וגזוזיו, אבל מסתבר שכמו א.איינשטיין, לפעמים גם לשם יש חשיבות.
אז יצאתי לחקור:
ספר ראשון שיצא בהגרלה היה מסדרת דרך המלכים. וכמו שאומרים, הדרך ארוכה היא ורבה... נא להמנע, זה למתקדמים ואפשר לצלוח עם הרבה סבלנות. מה שאגב לא היה לי בזמנו.
ספר שני, כבר בעידננו אנו, היה אלנטריס. ספר אחד עם שלוש דמויות ראשיות מובילות במקביל,עולם פנטסטי בנוי דיו, עלילה נחמדה ואינטלגינטית וסגירה יפה. התרשמתי.
וכעת הגענו לטרילוגיית הערפילאים. גם כאן סנדרסון בונה עולם פנטסטי שלם, על רקע עידן פוסט-אפוקליפטי המכיל מגוון של יצורים, תרבויות ומעמדות. מדובר בתקופה אפלה למדי, שאפר ניתך בה מן השמיים, ובכל ערב עולים מן האדמה ערפילים מסתוריים, העוטפים את העולם ומסתירים את הראייה לכל מי שמעז לצאת בלילה. לכולם, חוץ מי שיש לו את "הקסם". קסם, המוענק לכל מי שיודע להשתמש במתכות האלומינטיות, הן המנוע הייחודי של העלילה.
כי לברנדון, אם להודות על האמת, אין יכולת מדהימה ביצירת דברים כמו שפה ייחודית לדמויות שלו. עם כל הכבוד, "טריס" ו-"סקאא" (מי תרגם את זה?) לא נשמע מרשים כמו " בן-לילית " או "איש נומנור". גם הדמויות שהוא יוצר הן בעיקר חביבות ואינטליגנטיות. הוא בחלט מנסה ליצור אותן כמה שיותר ריאליות-אנושיות כדי שהפעולות האפיות שלהן לא ייראו מלאכותיות, אבל יש סופרים חדים ממנו בנושא.
הכשרון האמיתי של סנדרסון לטעמי הוא בבניית עולם הקסם, שאת חוקיו המיוחדים הוא מגלה לנו טיפין-טיפין במהלך העלילה, כשתמיד נשאר מקום לעוד. התפתחות הדמויות והעלילה נמשכות יחד עם חקר העולם וחוקיו, וכך אנחנו גדלים איתן. ההתפתחות מובילה לכך שקטעים בלתי מוסברים בספר הראשון (העומד בפני עצמו אגב, שזה יפה), מתבררים בספר השני והשלישי, מה שמאפשר את "אהה עכשיו הבנתי", יחד עם מלא טוויסטים עלילתיים לגיבורינו.
לסיכום ההתרשמות, סדרת הערפילאים סיפקה לי הרבה שעות קריאה מהנות, באווירה שיכול לספק רק החורף. את החתימה כבר פספסתי וחבל, כי מדובר בסופר איכותי, גם אם לא אינשטיין.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פילנפיל
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

אני קוראת ספרים פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם ג'ינג'י של גלילה רון-פדר ועם הספרים של משה יהלום. ספרי "התבגרות" כאלה. יחסים של בינו לבינה, מריבות עם ההורים. וכשהגעתי למינון מסוים מהספרים הללו, החל להנץ בי החשש שזה כל מה שיש. לאהוב, לריב, להשלים, וזהו.
ומה עם כל השאר, תהיתי. מה בנוגע להתחבטויות הנפש, לחיפוש כן אחר אומץ, לניתוח כואב של בדידות, לשאלות של אמונה? כמה כבר אפשר לקרוא על "אהבה"?
רציתי יותר מאשר נער ששם את הכל מאחוריו בלי פקפוקים ובלי שאלות. חיפשתי יותר מאשר נערה שמוצאת אומץ ברגע אחד בלתי מוסבר, והופ הכל מסתדר.
חיפשתי יותר.
ומצאתי. במדף המרוחק ההוא של ספרי הפנטזיה, ראיתי מציאוּת.
סדרת הערפילאים היא דוגמא אחת מיני רבות לספרות פנטזיה איכותית, מהסוג שגרם לי לחזור למדף ההוא, בקצה השני של הספריה. והספר הזה במיוחד.

תרשו לי להתמקד בהיבט ספציפי של הספר הנפלא הזה.
בספר השלישי של טרילוגיית הערפילאים, סייזד הוא טריסאי שאיבד את אמונתו. בתום מלחמה עקובה מדם, בה איבד את היקרים לו מכל, אופף אותו יאוש דביק ונורא, כזה שלוחץ על הריאות ולא מאפשר לשאוף אוויר. אמיתות שנראו נכונות בעבר, שהוא עצמו הפיץ באהבה ובאמונה, לועגות לו כעת. אנשיו קוראים לו נביא, מחפשים בו את דמות מנהיג הטריסאים, אבל בתוכו קול אחר, תוהה בעצב - היכן אמונתך? הבט להם בעיניים, ושאל את עצמך, האם יכול אדם להנהיג כשאינו יודע לאן פניו מועדות?
כמתוך קדחת, במעין אקט אחרון של תקווה, הוא נובר במאגרי המידע אותם אסף במשך שנים על גבי שנים, ושולה מתוכם את כל הדתות שהכיר. עשרות דתות נפרשות לפניו. כמומחה לדתות, היה זה תפקידו לאגור את הידע במאגרי המתכת באמצעות קסם התכמות לצורך תיעוד, אלא שכעת הוא משתמש בו לצרכיו. אחת אחת, הוא מעלה את הדתות על הכתב, בודק ובוחן אותן מכל עבר.
ופוסל.
הוא רוכב עם צרור הדפים שלו כמעט לאורך כל הספר, ואני יחד איתו. בכל אחת מהדתות הוא מוצא סתירה, כשל לוגי, פגם יסודי בהיגיון שמונע ממנו להאמין. בלב קרוע, אני ממשיכה איתו, ממלמלת תפילה נואשת - "נו, תמצא כבר. חייבת להיות משמעות. חייב להיות ניצוץ שיבעיר את אש האמונה. לא אני ולא אתה נוכל להמשיך בלעדיה".
שיוועתי לפיתרון לא רק עבור סייזד, אלא גם עבורי. וכאשר סייזד הפך את הדף האחרון, הדת האחרונה, הלב שלי זינק. הנה, אולי עכשיו יש מסקנה חותכת.
האמונה. איפה היא?
אבל הייאוש, מרגע שקנה לו אחיזה, לא מרפה במהירות כזאת. סייזד מסיק כי כל הדתות שהכיר כוזבות, ובצר לו, הוא מחפש אחר הדת שלא הכיר - הדת הטריסאית דווקא, שעיקריה נעלמו כאשר העם כולו שועבד לשליט הגדול.
החיפוש המחודש מקנה לו שוב תחושת תכלית, אם כי גם היא קצרת מועד. כולם מחפשים את סייזד שהכירו, אבל הוא לא שם. מחפש ומבקש, מבקש ומתייאש. אפילו הקנדרה משתוקק לנער אותו כבר, שיתאפס הטריסאי הזה.
והוא מתאפס.

בסוף, ברנדון סנדרסון דואג לתת תשובות לי ולסייזד. וכמיטב המסורת אצל סנדרסון, זו התשובה הכי פחות צפויה. אפשר להסכים איתה ואפשר שלא, אבל מה שבטוח, התהליך שסייזד עובר פה הוא נפלא, אמיתי ועוכר שלווה.

מה יש כאן עוד?
ובכן, כל המרכיבים של ברנדון סנדרסון נמצאים כאן במינון מדויק ומעולה, כמו שוקולד משובח. ווין ממשיכה ללא לאות, חסרת מנוחה, בחיפוש אחר דרך להביס את הרס. ליבה נשבר ומתאחה ונשבר שוב, כשפחדים מהעבר, אלו שחשבה שהם פרי-דמיונה, מתגשמים למול עיניה כמו הערפילים ששוטפים את הרחובות. קשה שלא לאהוב את ווין, לכאוב את כאביה ולרצות שהכל יסתדר...
בנוסף, עצם רעיון קיומו של "הרס" ככוח ההופכי ל"שימור" הוא מרתק, וגרם לי להרהר בו גם זמן רב לאחר הקריאה, סתם כך באמצע שטיפת כלים.
וכמובן, הסוף, שכמו בספרים הקודמים משאיר אותך פעור-פה במשך שלושה ימים רצופים. כשהתגלה סוף סוף גיבור העידנים (שקל מאוד לנחש את זהותו אבל קשה מאוד לנחש איך זה הגיוני) בכיתי מהתרגשות ומעצב ומאהבה מתפרצת.
זה לא סוף גרסת "אושר ועושר". זה טוב יותר.

לפני 7 שנים•אתל
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

חשבתי שלא אכתוב ביקורות על החלקים האחרים של הטרילוגיה, כי מה שכתבתי על הספר הראשון בטח יתאים גם לשאר.
וזה נכון, אבל נוספו לי כמה נקודות שחשבתי עליהן בזמן הקריאה.

קודם כל, מה שממש אהבתי בכל שלושת הספרים הוא שלאורך כל הספר עולות שאלות, תהיות ותעלומות מסתוריות, ופעם אחר פעם הכל כל כך מבלבל ואני חושבת לעצמי, שפה זה לא ספר מתח - שבו מקבלים את כל הפרטים וצריך להצליח להסיק את המסקנה הנכונה. פה זה פנטזיה, הוא בטח ישלוף משהו מהשרוול, איזה כלל או חוק טבע חדש. אבל ברוב הפעמים, וזה בולט במיוחד בספר השלישי שסוגר גם מעגלים שנפתחו בספרים הקודמים, הפתרון מגיע ומתברר שהוא הגיוני ומבוסס על הכללים של העולם הספרותי, שהנתונים היו כל הזמן מול העיניים, ובכל זאת הסופר מצליח להפתיע אותי כל פעם עם החיבור שלהם זה לזה. כיף.
מה שעוד אהבתי בספרים הוא כל הנושא התיאולוגי והדיון על דתות, איך הן נוצרות, מה הן נותנות לאדם ומה המחיר. לא דיון עמוק במיוחד, לא הזדהיתי יותר מדי, אבל עצם האומץ להכניס נושא קצת יותר כבד לספר פנטזיה כיפי מצא חן בעיני.
ואחרי כל זה, הסוף קצת ביאס אותי.
לא לגמרי סגורה על הסיבה, ומכאן עלולים להיות ספוילרים.
קצת כי ניחשתי מההתחלה מי הוא גיבור העידנים.
קצת כי הסוף פשוט... מבאס. עצוב קצת.
וקצת להפך, בגלל שהסוף לא העציב אותי, איכשהו. בדרך כלל אחרי שנקשרים לגיבורים ואוהבים אותם, כשהם לא מקבלים את ההפי אנד שלהם זה נורא עצוב, ופה זה איכשהו לא עבד.
טוב נו, זה יותר הראשון.
יאללה, זה פנטזיה פה, לא? מילא העולם האמיתי, מה כבר אנחנו מצפים ממנו. אבל איפה יהיה לנו סוף טוב אם לא בפנטזיה??

לפני 9 שנים•רויטל ק.
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

פסססט... היי אתם... תשמעו – אחלה ספר, אאאם בעצם שלושה, כדאי לכם!
מה, מה זאת אומרת שאתם מדלגים עליו? מה בגלל הכריכה? – ואו אפילו אתם בדרך כלל לא קוראים ביקורות לספרים עם כריכות כאלה... למה?

אה... פנטסיה. נו ולא דיברנו על זה שצריך לערבב את המדפים ולא לקטלג ככה?
לא – אין ערפדים!
גם לא גמדים, וטרולים ואורקים.
כן, כן, בכל זאת אני בטוח שזאת פנטסיה.
יש שם... נו מה עכשיו, אני לא אסביר מה יש שם, אבל יש שם דברים פנטסטיים. ממש מעולה!

מה זאת אומרת אתם לא אוהבים? למה?
כי זה דמיוני מידי? ילדותי? באמת?
מה אתם בדרך כלל קוראים?
אה... כן – דברים טובים. כן גם אני אוהב את שרלוק, ואת רובינזון, ואת דון-קישוט, ואת מובי-דיק, ואת ווטרשיפ, ואת קץ הילדות, ואת הזקן והים, ואת האמן ומרגריטה, ואת נמר השלג, ומלכוד 22 ו... ממש טובים.
אתם יודעים שגם הם דמיוניים נכון?
אה דמיון אחר...מבוגר יותר. טוב נו, אני דווקא חושב שזה אותו דבר. דמיון זה דמיון וזה טוב!
אתם יודעים מה מישהו חכם פעם אמר?
הוא אמר: "פנטזיה היא בריחה, וזו גדולתה. אם חייל שבוי בידי האויב, אין אנו סבורים שחובתו לברוח? אם אנחנו מעריכים את החופש של הנפש והנשמה, אם אנחנו פרטיזנים של חירות, אז זו חובתנו הפשוטה - לברוח, ולקחת איתנו כמה אנשים שאנחנו יכולים!"
כן כן, תפסתם אותי זה טולקין. נו אז מה... זה לא נכון?

טוב לא משנה. מה עוד אתם אוהבים לקרוא. אהה דברים כבדים כאלה רציניים.
וואלה – קראתם את "הנסיך" של מקיאוולי? ממש טוב הה? כן באמת חבל שלא מלמדים אותו היום. לא כותבים על נושאים כאלה לנוער...
כן אי אפשר, אין להם סבלנות (כאילו לנו יש חחחח...)
היי רגע, אתם יודעים כמה הספר הזה מזכיר אותו?
בחיי, תקשיבו רגע. אפשר לשים אותו כקריאת חובה בבית ספר תיכון, הוא מדבר על אותם דברים, איך לשלוט, ומהי רפובליקה, וקיסרות, ורודנות ודמוקרטיה, ומה עדיף.
באמת באמת. ואני מבטיח לכם שאפשר לעשות אינסוף דיונים (עוד ספר שלו) מרתקים על הנושא... הילדים יאהבו את המורה... תנסו, באמת...
לא יסכימו? מי לא יסכים? --- אה נכון... אז אולי אתם? טוב לא נורא.

מה עוד אתם אוהבים?
פילוסופיה? באמת? יש שם הרבה...
ועל דתות? ואו יש שם המון.
וניו-אייג', ורוחניות? יש בשפע.
ומלחמה? יש
ומתח? כל רגע
ו...

טוב נכון זה ארוך.
כן שלושה ספרים.
כן כן אלפיים עמודים בערך.
מה ז'תומרת ארוך מדי?
תגידו אתם אוהבים את פינק-פלוייד נכון?
למה?
כי זה כיף ארררררררררוך!

טוב נו, אפסיק לנג'ס.
רק אגיד שזה אסקפיזם חיובי במלא הדרו. כיף נפלא וספר פנטזיה מהמעולים שיש.
למי שאהב את הדברים הגדולים באמת בסוגה הזאת, אני מבטיח שהוא ייהנה עד מעל הראש! ומקנא במי שמתכונן לקרוא אותו.

איזה כיף זה ספרים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ניר
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

זוהי סאגת הפנטזיה הטובה ביותר שקראתי בחיי, מדהים, נפלא, קסום, מרגש, סוחף, מטורף, אדיר בכל המובנים. העולם שסנדרסון ברא בכתיבתו הוא מופלא בכל קנה מידה אפשרי, כל הדמויות מתחברות יחד במארג מדהים של סיפור אפי על אנושיות ואצילות, וזה מוביל את הקורא לאחת מחוויות הקריאה הנפלאות ביותר שקיימות.
סנדרסון טווה בטרילוגיה עולם מלא בתככים, פוליטקיה, כוח עוצר נשימה שמחובר למתכות העולם וסיפור מרגש של הגיבורים המובילים את הסיפור לאורכו רצוף ההרפתקאות והקסם שבעולם האימפריה האחרונה.
גזעים חדשים, עולם מכושף, כוח קסם מתכתי והקרבה אנושית לטובת הכלל הם מה שעושים את הסיפור לנפלא כל כך, אבל זה קצה קצהו של הסיפור לעומת העומק והרבדים של הרעיונות שמובעים בו אשר מעלים את הקורא על כנפי הדמיון ומורידים אותו בנחשולי המציאות של החיים העלובים שבו הוא נמצא בעולם שלנו.
איך בכלל אפשר לחוות את העולם שלנו ללא שריפת מתכות.
השילוב בין יומן מסע המספר על נבואות העולם שמפתחות את העלילה ומרחיבות אותה לאופקים חדשים ביחד עם הנובלה אדירת המימדים של הטרילוגיה הזו יוצרים את הפנטזיה המושלמת שבה גלומה המציאות עצמה עם כל כוחה וגווניה.
חווית קריאה מהפנטת.
(תודה לצפריר גרוסמן על התרגום הנפלא שמביא את העולם של סנדרסון אל הקורא העברי ברמה גבוהה ובשפה נהדרת)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Braveheart
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

וואו!! אדיייר!!! כמה דמויות נהיות יותר מעניינות, כמה קצת פחות. אבל הסיום של הספר- פשוט מתלטל!!! אין לי מילים לתאר את ההרגשה אחרי הסוף. אני ישבתי ובהיתי בגדר של הבית ספר במשך רבע שעה אחרי שסיימתי את זה. סוף מדהים. מפתיע בטירוף, פשוט... מלא תגליות חדשות על העולם. חובה לקרוא למי שקרא את הקודמים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•BooksDragon
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

איזה ספר! הספרים של ברנדון סנדרסון מעיפים אותך לקרשים לפני שאתה מספיק להגיד "היי, מה קורה פה?!". זה מדהים, פשוט כל כך יפה, והחיבור של זה לעולם שלנו מאוד מעניין למען האמת, והסוף מאוד יצירתי, איך שכל הדתות של סייזד התחברו יחד ליצירה של העולם שהיה פעם. ברנדון סנדרסון הוא אדם מאוד יצירתי, עליי להגיד, אולי יצירתי מדי מאחר והוא אוהב מאוד להרוג את הגיבורים שלו. חבל לי על וין ואלנד, אבל כמו בספרים הקודמים בסדרה וכמו בספר אלנטריס, זה נראה כאילו ברנדון מניח לפנינו את הסוף הכל כך בלתי צפוי אך פשוט ביותר. רק חבל לי שאין עוד ספר, אני כך כך אתגעגע לסדרה המדהימה הזאת!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אפרת
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

אני עדיין בוכה, כותבת את הביקורת. בדיוק סיימתי אותו אז אני בטח עדיין בהנגאובר מהספר ולא חושבת צלול, אבל אעשה מאמץ:

הספר הכי מהיר בטרילוגיית הערפילאים.
הסיום היה עוצמתי וחזק והרבה לספוג. הייתי מופתעת מאיזה מיליון גילויים חדשים בחצי השני של הספר. האפילוג סחט את הדמעות האחרונות שלי. באיזשהו שלב, אפילו לא ידעתי על מה אני בוכה - זה היה סיום מבריק ויפיפה.

ממליצה בחום על הטרילוגיה לכל אוהבי הז'אנר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מוריה בצלאל
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

אולי הטריאולוגיה הטובה ביותר שקראתי, וקראתי לא מעט. שלושה חלקים כל אחד ענק בגודלו הפיסי ועדיין כל משפט וכל מילה במקומם. גם בפרקים האחרונים נשמר המתח והחלוקה המאוזנת בין הפנטזיה לעלילה. ממליץ הכל לב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•avner