• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גיבור העידנים

גיבור העידנים

מאת ברנדון סנדרסון

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
גיבור העידנים

גיבור העידנים

מאת ברנדון סנדרסון

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
הוצאה לאור:אופוס
שנת הוצאה:2012
סדרה:הערפילאים #3
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
אלון דה אלפרט
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 11 שנים

“**** אין באמת סיבה לכתוב ביקורת על הספר הזה. מי שהגיע לספר השלישי בטרילוגיה האפית של ברנד”

3/18
ביקורות על גיבור העידנים
הבאה
אינה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

חשבתי שלא אכתוב ביקורות על החלקים האחרים של הטרילוגיה, כי מה שכתבתי על הספר הראשון בטח יתאים גם לשאר.
וזה נכון, אבל נוספו לי כמה נקודות שחשבתי עליהן בזמן הקריאה.

קודם כל, מה שממש אהבתי בכל שלושת הספרים הוא שלאורך כל הספר עולות שאלות, תהיות ותעלומות מסתוריות, ופעם אחר פעם הכל כל כך מבלבל ואני חושבת לעצמי, שפה זה לא ספר מתח - שבו מקבלים את כל הפרטים וצריך להצליח להסיק את המסקנה הנכונה. פה זה פנטזיה, הוא בטח ישלוף משהו מהשרוול, איזה כלל או חוק טבע חדש. אבל ברוב הפעמים, וזה בולט במיוחד בספר השלישי שסוגר גם מעגלים שנפתחו בספרים הקודמים, הפתרון מגיע ומתברר שהוא הגיוני ומבוסס על הכללים של העולם הספרותי, שהנתונים היו כל הזמן מול העיניים, ובכל זאת הסופר מצליח להפתיע אותי כל פעם עם החיבור שלהם זה לזה. כיף.
מה שעוד אהבתי בספרים הוא כל הנושא התיאולוגי והדיון על דתות, איך הן נוצרות, מה הן נותנות לאדם ומה המחיר. לא דיון עמוק במיוחד, לא הזדהיתי יותר מדי, אבל עצם האומץ להכניס נושא קצת יותר כבד לספר פנטזיה כיפי מצא חן בעיני.
ואחרי כל זה, הסוף קצת ביאס אותי.
לא לגמרי סגורה על הסיבה, ומכאן עלולים להיות ספוילרים.
קצת כי ניחשתי מההתחלה מי הוא גיבור העידנים.
קצת כי הסוף פשוט... מבאס. עצוב קצת.
וקצת להפך, בגלל שהסוף לא העציב אותי, איכשהו. בדרך כלל אחרי שנקשרים לגיבורים ואוהבים אותם, כשהם לא מקבלים את ההפי אנד שלהם זה נורא עצוב, ופה זה איכשהו לא עבד.
טוב נו, זה יותר הראשון.
יאללה, זה פנטזיה פה, לא? מילא העולם האמיתי, מה כבר אנחנו מצפים ממנו. אבל איפה יהיה לנו סוף טוב אם לא בפנטזיה??

מי אהב את הביקורת

אהבת?
R
rachis
תמונה של ישנוני
ישנוני
תמונה של חני
חני
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
23קוראים|גיל ממוצע53|52%נשים

על המבקרת

תמונה של רויטל ק.

רויטל ק.

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
385 ביקורות•16 נבחרות•8,992 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות385
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבלה8,992
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת91ספרות מקורית84מתח ריגול והרפתקאות61

דיון על הביקורת

14 תגובות
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 9 שנים

תודה בלש,

קראתי את הביקורת שלך על הספר, אז זכרתי שזו לא סתם הקראה אלא יותר פסקול של סרט... ועדיין, לא יודעת אם היתה לי סבלנות (והאמת שבד"כ גם אין לי סבלנות לסרטים. אני קוראת הרבה הרבה יותר מאשר צופה. וכתבתי פה פעם שגם לקומיקס אין לי סבלנות, מאותה סיבה - הקריאה שלי מאוד מהירה והצורך להסתכל על הציורים להבין מה קורה בהם מאט אותי, וזה מאתגר את הסבלנות שלי). אבל לשמוע ספר בזמן שאני שוטפת כלים, נגיד, יכול להיות מאוד נחמד. ולא חפרת, באמת עניין אותי. (אני בכלל חושבת שבאתר של קוראי ספרים צריך להיות חוק נגד המונח חפירה. כל דיון על ספר שקראת הוא בגדר חפירה, לא?)
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 9 שנים

תודה חני

אני בד"כ דווקא לא הופכת לחברה של גיבורים ממש רעים... (וגם לא של גיבורים ממש טובים ומוצלחים עד בחילה)
בלש מבולש
בלש מבולש•לפני 9 שנים
האמת שלא הקשבתי להפקה רגילה של הספר אלא ל-Dramatzion שעשו Graphic Audio ששם זה כאילו עשו סרט לספר אבל רק הוציאו לזה את הוידאו והוסיפו את קול המספר מהספר. ככה שבמקום שאיש אחד יספר לאט את כל הספר בקול אחיד, יש בערך 20 מדובבים שמדובבים דמויות עם משחק לא רע בכלל, רעשי רקע לפי מה שמתקיים בסצנה(מישהו פותח דלת או דופק, שומעים את זה. אם אמור להיות גשם, שומעים את זה. אם קבוצה של קולוס(?) מתקיפים חיילים בחומת העיר והם נלחמים, שומעים את זה בצורה די אמינה) וגם מוזיקה לרקע(לא באיכות כמו בסרטים עם תקציב גדול, אבל מאוד מספק). בעקרון, זה די מגניב. אני אישית הקשבתי גם בזמן שעשיתי משהו שלא דרש ריכוז מוחי(שטיפת כלים, אכילה והליכה במקרה שלי) וגם כשנחתי, זה מאוד... מרענן בזמן מדיטציה. בנוגע לקצב הקריאה, יש אפליקציות ואפשרויות שנותנות לשנות את קצב הריצה. חבל שלא עשו לעוד סופרים חוץ מסנדרסון. מרגיש שטיפה חפרתי :\
חני
חני •לפני 9 שנים

מירב אפשר לארגן סופים טובים כל הזמן..

בספרים טובים הגיבורים אכן הופכים לחברים טובים גם אם הם ממש רעים ולא הרואים. סקירה יפה
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 9 שנים

מסכימה, אפרתי.

זה כנראה מה שהיה קורה גם לי...
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 9 שנים

תודה אלון,

אני קוראת לפי מה שיש בספריה, אז עברתי לגנזך אורות הסער. מקווה שעוד ספרים שלו יצוצו על המדף מתישהו.
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

נדידה נדידה...

•לפני 9 שנים

רואה שגם כך נדדו לך המחשבות, אפרתי :))

אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

אני לא הייתי מצליחה להקשיב לספר, המחשבות שלי היו נודדות וזה איטי כל כך!

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

אני מבין את התחושה החמוצה שלך לגבי הסוף. בכל אופן, לא תמיד מזדמן ספרותית לייצר את הגראנד פינאלה הקתרזי שהיינו רוצים.

בכל אופן, אם אהבת את השלישיה הזו, הייתי ממליץ לך לחכות טיפה ואז להיכנס לטרילוגיה אחרת של סנדרסון - "הנפילים", ובראש וראשונה "לב פלדה". פחות מחוכים וטירות, יותר שיקגו דיסטופית, וקצת יותר הומור ופאן.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 9 שנים

מסקרן אותי איך עובד העניין הזה של הקשבה...

זה משהו שאתה עושה תוך כדי דברים אחרים (נסיעה, קיפול כביסה, כאלה)? או שאתה פשוט יושב ומקשיב לספר? (תוהה אם יש לי סבלנות "לקרוא" ספר בקצב ההקראה של מישהו אחר, נראה לי שלא).
בלש מבולש
בלש מבולש•לפני 9 שנים

מקשיב לספר השלישי כרגע האמת. מסכים בנוגע לעניין השאלות וגם העניין. חבל על הסוף :\

14 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רויטל ק.

פסיפס הסרנטיני [1-2]

פסיפס הסרנטיני [1-2]

גאי גבריאל קיי

חזרתי אליו אחרי יותר מעשור.
זכרתי אותו כקסום, אפל, כמלא אווירה ומרתק.
בספר הראשון הרגשתי קצת מאוכזבת. הכל היה איטי כל כך, מהורהר, תהיתי איך צלחתי אותו בפעם הראשונה.
אבל המשכתי לספר השני ונזכרתי.

סגנון הפנטזיה של גאי גבריאל קיי (חוץ מבטרילוגיה הראשונה שלו) הוא סגנון ייחודי ומעניין: הוא בוחר תקופה היסטורית מסויימת, דמויות היסטוריות מסויימות ואז בונה עולם פנטזיה שמבוסס באופן חופשי על אותה תקופה ואותן הדמויות.
הוא ממציא דתות ואירועים, אבל הכל מבוסס - באופן חופשי כאמור - על דתות ואירועים שהתרחשו באמת.
והפנטזיה בספר היא שחקנית משנית: נוכחת מאוד, אבל פועלת מעט.
ההשפעה שלה על מהלך האירועים קטנה מהנפח שהיא תופסת והיא תורמת יותר לאווירה של הספר מאשר להנעת העלילה.
הספר הזה מתרחש בסרנטיום - המקבילה לביזנטיון בתקופת יוסטיניאנוס. המקביל הבדיוני שלו והמקבילה הבדיונית של אשתו תאודורה הם בין הדמויות הראשיות של הספר.
הגיבור הראשי של הספר הוא קאיוס קריספוס, אמן פסיפס המוזמן ע״י הקיסר ליצור פסיפס במקבילה הבדיונית של כנסיית איה סופיה.
הספר מצליח לתאר היטב את אמנות הפסיפס: את התשוקה ליצירה, את תשומת הלב לפרטים הקטנים שהיא דורשת, את החזון, החלום והירידה לפרטי הפרטים.
והספר עצמו בנוי גם הוא כמו פסיפס: מורכב מדמויות משנה ועלילות משנה שאת חלקן היה אפשר להוריד מהספר בלי להרגיש שמשהו במהלך העלילתי חסר... אבל היופי של הספר היה נפגם.
התמונה המלאה, העשירה והצבעונית לא היתה נוצרת.

קריספוס הגיבור המרכזי של הספר חווה אובדן קשה.
אשתו ובנותיו מתו במגיפה.
ההפלגה שלו לסרנטיום היא תהליך דמוי לידה - כואב וקשה, שבסופו הוא יחזור לחיים...
רק כדי לחוות עוד אובדן, מסוג אחר.
ואז, אולי, לחזור שוב לחיים.

בעוד שבחלק מהאירועים הסופר נצמד לסיפור ההיסטורי שעליו בחר להתבסס, הואה בחר סוף שונה מאוד לדמות הקיסר ורעייתו המלכה.
למה נבחר הסוף הזה? גם להם וגם לגיבור הספר?
סוף עצוב עם קורטוב של תקווה מעורבת בו?
מה ניסה הסופר לומר על השאיפות הגדולות של בני האדם: ליצור, לשנות סדרי עולם, להיזכר לנצח, לעומת הבחירה לחיות את החיים הפשוטים: לאהוב, להוליד, להישכח?
אני לא בטוחה, ולא בטוחה שהוא יודע.
כמו אמן הפסיפס שלו, אולי הצטיירה לו תמונה עוצמתית בראש והוא הוכרח להעלות אותה על הדף.
התוצאה היא כמו שזכרתי: ספר קסום, אפל, מהורהר ועם דוק של עצב שעוטף אותו מקצה לקצה.

שלשום•רויטל ק.
כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

דבורה עומר

אני לא יודעת כמה פעמים קראתי אותו בילדות, אבל כנראה שהמון.
כי כשחזרתי אליו כמבוגרת, כדי להקריא לילדים, גיליתי שאני זוכרת המון ממנו. לא רק את העלילה: אבא של חנהל׳ה נותן לה את קרשינדו הגמד כדי לנחם אותה על כך שהוא צריך לחזור לצבא, חנה׳לה וקרשינדו יוצאים למסע אל כוכב החלומות, ובדרך ליעד המופלא נאלצים לחצות את הכוכב השחור מטיל האימה - אלא גם פרטים קטנים: קרום החלב שחנהל׳ה שונאת, הנעליים הגבוהות שאין להשיג במידה שלה, אבל בכוכב החלומות דווקא יש, קרשינדו בוכה בתוך שושנה והזקן שלו נספג בדמעות, אורי מלך הכיתה שתמיד מלגלג על חנהל׳ה בוכה והסנטר שלו מתנדנד מעלה מטה כשחנהל׳ה מגרשת את בני הכיתה שלה מכוכב החלומות...
הקראתי אותו לכל הילדים שלי ועכשיו הגיעה תורה של הקטנה.
והוא תפס אותה כמו שאף ספר לפניו לא תפס אותה.
מה הקראנו עד היום? בילבי ומדיקן וקרלסון על הגג, פדינגטון, צפרדי וקרפד, טפיטי, הדוד אריה, הגמד סיפורון וקוקי חבקוקי ורמונה. בטח היו עוד ששכחתי.
היו ספרים שעבדו יותר טוב, היו שעבדו פחות.
אבל לא זוכרת ספר שכל כך תפס וריתק אותה כמו הספר הזה.
וניסיתי לחשוב על סוד הקסם שלו, סוד הקסם שהיה בו גם בשבילי כילדה.
בהתחלה חשבתי שזאת הפנטזיה האלטימטיבית: כוכב החלומות המושלם הוא פנטזיה כמו שנדיר למצוא בספר ילדים: בדרך כלל יש אור וצל, יש אויב להילחם בו, יש רוע למגר.
מה מעניין בכוכב מושלם שבו אפשר לעשות כל מה שרוצים ולקבל כל מה שחולמים? למה שמישהו יכתוב פנטזיה כזאת?
אבל דבורה עומר עשתה את זה: עם הרוע נלחמים בדרך, כשמגיעים לכוכב החלומות - מקבלים שני פרקים שהם כולם פנטזיה ילדית מושלמת: אין חוקים, הכל מותר, מקבלים כל מה שרוצים וכמה שרוצים בלי אף אחד שינזוף או יאסור או יטיל גבולות.

אבל האמת היא ששני הפרקים האלו מגיעים בסוף הספר, אם זה היה כל סוד הקסם שלו - כנראה שלא היינו מגיעים לשם.
ובמחשבה נוספת אני חושבת שהפנטזיה היא רק חלק מהקסם שלו.

הספר תפס את הבת שלי מיד בהתחלה לא בגלל הפנטזיה אלא בגלל הגיבורה:
חנהלה היא ילדה בת שבע ורבע (ממש כמו הבת שלי)
יש לה הרבה דמיון, היא אוהבת לחלום ולהמציא לעצמה סיפורים
והילדים שבחברתם היא חיה - ומדובר בילדה שגדלה בקיבוץ בתקופה של בית ילדים - לא מבינים אותה.
הם לועגים לה בכל פעם שהיא חולמת ולועגים לה עוד יותר כשהיא נעלבת.
וההורים והמורים - יש להם כנראה כוונות טובות, אבל זמן או סבלנות - פחות.
וחנהל׳ה היא ילדה רגישה והיא מרגישה היטב את קוצר הרוח. היא זקוקה ליותר תשומת לב ויחס - ורוב הזמן אין מי שיתן לה אותם.
חנהל׳ה היתה רוצה להיות יותר: גבוהה יותר, אהובה יותר, מצליחה יותר בלימודים.
לא צריך להיות ילד עם קושי חברתי או לימודי כדי להרגיש הזדהות מסויימת ואמפתיה כלפי חנהל׳ה.
מספיק להיות ילד. ילד עם דמיון, ילד עם עולם פנימי, ילד רגיש שלפעמים מרגיש שלא מבינים אותו, שהוא קצת שונה מהאחרים, ילד שהעליבו אותו פעם.
או אולי צריך להיות ילדה?

והבת שלי הזדהתה עם חנה׳לה, למרות שהיא לא גרה בקיבוץ בבית ילדים, למרות שהיא לא הבת הבכורה שמרגישה שרק לאחים הקטנים שלה מוותרים ורק אותם מפנקים - היא דווקא הקטנה (ויש שיאמרו המפונקת) בעצמה, למרות שלא חסרה לה תשומת לב, למרות שהיא מצליחה בלימודים ויש לה הרבה חברות.
אבל היא ילדה. והיא רגישה. והיא רבה לפעמים עם החברות, כמו כל ילד, ויש לה עולם פנימי והמון דמיון, ולפעמים היא היתה רוצה שיבינו אותה קצת יותר, גם בלי שהיא תצטרך להסביר. לפעמים היא לא מסוגלת להסביר.
וזה מספיק.
חנהל׳ה רבה עם אמא שלה, רבה עם ילדי הקבוצה שלה ומחליטה לטוס לכוכב החלומות.
היה אפשר לחשוב שהמסע של חנהל׳ה יהיה שיקוף של תהליך כלשהו שחנהל׳ה תעבור: תהליך של התבגרות והתגברות וחיברות, שבסופו היא תתחזור בשלה יותר להתמודדויות שהחיים בקיבוץ מזמנים לה.
בהתחלה נראה שזה הכיוון: היא מצליחה להתגבר על שנאתה לקרום של החלב ומורידה אותו כדי לתת לקרשינדו הגמד את הקרום שהוא המעדן האהוב עליו.
היא מתנצלת ומבקשת סליחה על האיחור כשקרשינדו לוחש באוזנה לבקש סליחה.
אפילו כשהם כבר יוצאים לדרך - קרשינדו חולה לפתע בצערת בגלל הצער שהוא גורם להוריה של חנהל׳ה שלא יידעו לאן נעלמה הבת שלהם.- וחנהל׳ה מסכימה לשלוח להם הודעה כדי שלא ידאגו לה.
אפשר היה לחשוב שזה ילך לכיוון דומה לסיפור שאינו נגמר, שבו בסטיאן - ילד בעל שפע של דמיון ושפע של בעיות חברתיות - עובר תהליך התפתחות והתבגרות במהלך ביקורו בממלכת פנטזיה.
אבל הרמזים האלו לא מתפתחים לתהליך חינוכי.
להפך.
כוכב החלומות הוא מקום אנטי חינוכי במוצהר. הוא חוגג את האנרכיה וחוסר הגבולות.
בכוכב החלומות אפשר לאכול ממתקים כל היום, אפשר להיות שטחית ולבלות שעות במדידת שמלות יפות ולבקש שיהיה לך שיער זהוב ארוך עד הרצפה.
זוכרים מה קרה ללוסי פוונסי כשניסתה להשתמש בקסם כדי להיות יפה יותר?
אז אצל חנהל׳ה זה דווקא עובד והיא פשוט נהיית יפה יותר.
היא יכולה לשחק בכל המשחקים שהיא רוצה והיא לא צריכה לסדר, היא יכולה - שימו לב לאנרכיה המזעזעת! - לפצח גרעינים ולפזר קליפות לכל עבר, ללכת לישון בלי לצחצח שיניים, לראות סרטים לא תואמי גיל והיא יכולה אפילו להעליב את החבר הכי טוב שלה, קרשינדו ואז פשוט לעצום עיניים ולבקש שהוא יתפייס. היא יכולה לנקום בחברי הקבוצה שלה מהקיבוץ שלה: להביא אותם לכוכב החלומות כדי שיראו שהוא קיים וכמה הוא מושלם, לתת להם להנות רק ממה שהיא מאשרת, לנזוף בהם כשהיא רוצה ולשלוח אותם הביתה אפילו שהם רוצים להישאר.
ואם לקורא יש מעט ניסיון בספרי ילדים והוא מחכה למחיר שבוודאי יהיה לכל ההוללות הזאת... צפויה לו הפתעה: אין מחיר.
בכוכב החלומות מותר.

כי הספר הזה הוא לא ספר על ילדה שעוברת תהליך חיברות.
הוא ספר על ילדה שיש לה מקור פנימי של נחמה ושל עוצמה.
הוא ספר על ילדה שיש לה ארמון חלומות יפהפה ויציב בדמיון שלה.
היא אולי לא תלמד להסתדר עם הילדים בני גילה, אבל היא לא תישבר ולא תהיה אומללה.
כי יש לה מפלט, יש לה מקלט.
הספר הזה לא מלמד איך להתנהג.
חהנל׳ה יודעת איך נכון להתנהג. היא יודעת מתי היא לא בסדר. היא אפילו יכולה לדמיין גמד קטן רעב וחובב קרום כדי להתגבר ולהסיר את הקרום, או גמד קטן שלוחש לה באוזן לבקש סליחה כשהיא רוצה שיוותרו לה.
אבל כמו כולנו - לא תמיד מתחשק לה להתנהג ככה.
אם הספר הזה מלמד משהו אלו לא כללי התנהגות. הוא מלמד שבדמיון מותר. שלדמיון אין גבולות.
האם הדמיון יפתור לך את כל הבעיות ויחלץ אותך מכל הצרות? לא.
אבל אולי ההתמודדויות יהיו קצת יותר קלות אם יש לך את המקום הפנימי הזה לברוח אליו.

האם הוא התיישן עם הזמן?
כן.
לכו תסבירו לילדה בת ימינו מה כל כך מופלא ברגע בו כל חברי הקבוצה של חנהל׳ה מתיישבים כל אחד מול מסך משלו ורואים כל אחד איזה סרט שבא לו.
או מה מיוחד כל כך בכוכב שבו את יכולה לשמוע איזה שיר שבא לך מתי שבא לך בלי הפסקות לחדשות ובלי ברכות כמו ברדיו בתוכנית כבקשתך.
מה זה רדיו? מה זה כבקשתך? מה הבעיה לפתוח יוטיוב או ספוטיפיי?
אבל זה שולי לחלוטין, לפעמים הסברתי ולפעמים דילגתי קצת.
הלב של הספר עדיין עובד.

לפני שבוע•רויטל ק.
אם לא היינו נפגשים

אם לא היינו נפגשים

וארי מקפרליין

אמת המקובלת על כולם היא שרווקה המככבת בקומדיה רומנטית מן הסתם חשה מחסור בבן זוג.
ואם היא עוד לא חשה, אז היא תחוש בהמשך הספר.
זה לאו דווקא הרעיון הכי פמיניסטי שאפשר לחשוב עליו, ז׳אנר שלם שמוקדש להפי אנד שתלוי כולו בשאלה אם יהיה או לא יהיה בן זוג, אבל זה המצב.
כותבות מודרניות מנסות לאזן אותו בכתיבה של גיבורות חזקות ומוצלחות ושל גברים פמיניסטיים שאינם חלילה רכושניים או שתלטנים בשום צורה, בהוקעת זוגיות רעילה והעלאה על נס זוגיות בריאה ומתחשבת.
בסדר, אני בעד.
זה עדיין לא הופך את הז׳אנר לדבר הכי פמיניסטי שיש, אבל בסדר. לא כל ספר הוא סמינר במגדר, לא כל אסקפיזם קליל צריך להגיע עם עקרונות מוצקים.

***

השליש הראשון של הספר גרם לי להזיל דמעות.
כן, זה מפתיע אותי גם עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא משהו שאני מצפה לו מקומדיה רומנטית קלילקה אבל זה מה שקרה.
גיבורת הספר נזרקת בתפאומיות על ידי החבר שלה מזה 18 שנים, רגע לפני שהם תכננו, או לפחות היא תכננה, להביא ילד לעולם.
היא בת 36, חסרת ניסיון בסצנת הדייטים, צריכה להתחיל מאפס עם שעון ביוגלוי מתקתק ברקע.

אם יש דבר שאני לא סובלת זה נהי מודרני על הפמיניזם שהרס לנו את החיים, שבגללו מצפים מנשים להיות גם וגם, וכמה טוב הכל היה פעם.
אני בוודאי לא חושבת שנשים היו מאושרות יותר כאשר כאשר האבות שלהן יכלו למכור אותן תמורת המרבה בגמלים.
ועדיין, יש נקודה אמיתית ועצובה בתיאור הזה, של העצב העמוק שעלול להיגרם כתוצאה מהאידיאל היפה לכאורה של חופש מוחלט: זוגיות ללא מחוייבות, הרומנטיקה במיטבה! נבחר זה בזו בכל בוקר מחדש! לא מאינרציה, לא מכורח מסמך משפטי המוכיח שאנחנו נשואים, לא כי יהיה מסובך לפרק, לא לא, אך ורק מאהבת האמת שלנו, מהרצון הטהור והפשוט שלנו שמתחדש כל יום!
עד שהוא לא.
האם גם נישואים מתפרקים? ודאי.
האם המוכנות להתחייב זה לזו מעידה בהכרח על על אורך החיים של הזוגיות? לא.
ועדיין, יש משהו בחלום הרומנטיקה שאינה זקוקה למחוייבות שמתנפץ לפתע, משהו שלכדה גם ליאן מוריארטי בסיפור האהבה של המהפנטת ונועה קולר בסדרה חזרות - שהוא שובר לב במיוחד.
זיקוק של הפער בין החופש הכל כך גדול שנשים זכו לו בדורות האחרונים - החופש לבחור: לבחור אם את רוצה בן זוג, לבחור את בן הזוג, לבחור אם להביא ילד, לבחור מתי - לבין הבדידות שהחופש הזה מביא איתו לפעמים.

***

ואז הגיע שאר הספר שהוא קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית. טרופים מוכרים: זוגיות מזוייפת שהופכת לאמיתית, הפלייבוי שכל הנשים נופלות לרגליו בזמן שהוא מעולם לא התאהב - מתאהב לראשונה בחייו ודווקא בגיבורת הספר שהיא בעצם האישה הכי לא מתאימה לו.
אבל לספר יש גם אג׳נדה.
חשוב לו להיות פמיניסטי.
חשוב לו לדבר על הפאטריארכיה, על הפריווילגיות של גברים.
הספר משתמש בהקצנה הקומית שמאפיינת את הז׳אנר של הקומדיה הרומנטית בשביל לתאר גלריה של גברים בלתי נסבלים בהגזמה: נוטשים, רכושנים, אגואיסטים, חסרי אחריות, לוקחים כמובן מאליו את הפריווילגיות שלהם.
ההתנהגות של הגברים בספר מוקצנת וזה בסדר לז׳אנר, זה חלק מהסיפוק שהוא נותן - לראות איך הגבר השחצן והאגואיסט חוטף מהקארמה או מהסופרת, לא משנה.
אבל העניין הוא שהספר הזה קצת חותר תחת ההפי אנד שלו.
כי הוא מצליח לשכנע שגברים זה פויה, שחברות בין נשים היא הדבר האמיתי והיציב, היחיד שאפשר לסמוך עליו, לעומת אהבה רומנטית שתלויה בגחמותיהם של גברים.
הסיום האמיתי שלו היה צריך להיות בלי אף גבר בסביבה, כדי לחתום את תהליך השחרור של הגיבורה מהאקס הרעיל והמאכזב, מרימה כוסית עם החברה הכי טובה שלה.
אבל זאת בכל זאת קומדיה רומנטית לכן הוא מסתיים כשהיא בזרועותיו של גבר אחר.
האם זה עובד?
כן, כאמור - זאת קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית ועצם זה שהזלתי דמעות בחלק הראשון מעיד על כך שהסופרת יודעת לכתוב, שהוא מצליח להיות נוגע ללב.
אבל בכל זאת יצאתי ממנו גם עם תחושת הצרימה הזאת, בין מה שהסופרת רוצה להגיד לנו לבין מה שהיא רוצה שנרגיש.

לפני שבועיים•רויטל ק.
מחזור החיים של גופי תוכנה

מחזור החיים של גופי תוכנה

טד צ'יאנג

מחזור החיים של ספרי מד״ב

אף פעם לא היה לי טמגוצ׳י.
לא הבנתי את המשיכה, זאת נראית לי כמו המון השקעה בשביל תמורה... לא ברורה? מעטה מדי?
מצד שני, מעולם גם לא היתה לי חיית מחמד אז מה אני מבינה.

הדיגיאנטים, גיבורי המשנה של נובלת המד״ב הזו, מזכירים רק בקושי טמגוצ׳י.
הם אינטלגנטיים הרבה יותר, חיים יותר.
ודורשים השקעה רבה יותר.
וכל זה מתרחש בעולם עתידני שבו רוב בני האדם מבלים חלק ניכר מזמנם במציאות וירטואלית משוכללת,משוכללת בהרבה מה שאנחנו מכירים, אבל המאבק על התקדמות הבינה המלאכותית מפגר אחרי זה שאנחנו מכירים היום.
הדיגיאנטיים הם יצורים וירטואליים שחיים באותם עולמות וירטואליים שהזכרתי והם שילוב של בינה מלאכותית וגנום של בעלי חיים, אם הבנתי נכון.
כלומר יש להם תכונות של חיות מחמד, מראה וירטואלי חמוד של יצורים מצויירים ויכולת לתקשר.
במובנים מסויימים, ספרים או נובלות מד״ב מהסוג הזה מזכירים לי מאוד את הנושא שהם עוסקים בו: המון השקעה בבניית עולם מפורט ומורכב בשביל תמורה... לא ברורה? מעטה מדי?
כלומר, הנובלה היתה די מעניינת, אבל לא מספיק.
יותר מדי פרטים, יותר מדי בניית עולם, פחות מדי עלילה.

ויש את העניין המצער הזה של ההתיישנות של סיפורי מד״ב.
אסימוב שמתאר ילדים שלא הולכים לבית הספר כי הם לומדים בבית עם מחשבי הוראה משוכללים ומתקדמים אליהם הם מזינים את שיעורי הבית שלהם ב...כרטיסיות ניקוב.
קוני וויליס שמתארת עולם שפיצח את המסע בזמן אבל אי אפשר בשום פנים ואופן להשיג אדם שיצא לחופשה כי... טלפונים ניידים לא קיימים.
והנובלה הזאת שבה העולמות הוירטואליים משגשגים, רובוטים ביתיים משוכללים מנהלים את מטלות הבית וחברות שעוסקות בבינה מלאכותית עוד נאבקות על יצירת מוצר שיודע לתכנת או משתמשות בגנום של בעלי חיים.
וזה אולי היה הגיוני ב-2010 אבל קצת זר לקורא ב-2026.

מומלץ בעיקר לחובבי מד״ב מושבעים שיש להם חיבה וסבלנות לבניית עולמות עתידניים ולסיפורים מהורהרים ולא גדושי עלילה או אקשן.

לפני 3 שבועות•רויטל ק.
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

לפני חודש•רויטל ק.
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

סקוט וורדן הוא אחד העדים להופעתו של הראשון מבין מה שייקרא בהמשך כרונוליתים:
אנדרטאות עתידניות שמופיעות באופן פתאומי ובלתי מוסבר במקומות שונים בעולם ומנציחות ניצחונות עתידיים של מנהיג ממוצא לא ידוע, ועל הדרך מחריבות את העיר או האזור בו הן מופיעות.
המאורע הזה משנה את חייו של סקוט בשני מישורים:
במישור המשפחתי - הנסיעה שלו לחזות בכרונולית שזה עתה הופיע גורמת לו להחמיץ רגע קריטי בחייה של בתו התינוקת ולקרע לא ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו.
במישור התעסוקתי - הוא ימצא את עצמו חלק מהצוות שחוקר את הכרונוליתים וגם, באיזשהו אופן עלום,אולי קשור לעצם הופעה שלהם.

הופעת הכרנולויתים היא פעולת טרור: אירוע שמשליט פחד ואימה על הציבור, ומשנה את כיוון ההיסטוריה.
היכולת של אדם בעתיד לשנות משהו בעבר יוצרת היזון חוזר שבו העבר משפיע על העתיד - הפחד מפני המנהיג העלום משפיע על אנשים כבר היום ואולי יעזור לו להשיג את הניצחונות שלו בעתיד.

זה ספר שעוסק בפרדוקס הזה, בהשפעה של העבר על העתיד וההשפעה האפשרית של העתיד על העבר.
אני לא בטוחה שהוא נתן תשובות טובות לפרדוקסים שהוא מעלה, אישית יצאתי ממנו קצת מבולבלת.

אבל במקביל למאמצים של סקוט והצוות לשנות את העתיד שהכרונוליתים מעידים עליו, הוא מנסה גם לשנות את העבר. כלומר, לתקן אותו.
ההיעדרות שלו מאותו רגע קריטי בו הבת שלו נפגעה משפיע על חייה ועל הקשר ביניהם ולאורך כל הדרך סקוט ינסה לתקן, לשנות, להציל את הבת שלו גם במישור האישי וגם במישור הציבורי - כחלק מהדור שגדל בצילם של הכרונוליתים.

ספר מעניין עם סוף לא מספיק קוהרנטי בעיני, או שאולי סתם לא הבנתי עד הסוף.

לפני חודש•רויטל ק.
להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

לפני חודש•רויטל ק.
עזאזל

עזאזל

בוריס אקונין

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

לפני חודשיים•רויטל ק.
רצח בהמשכים

רצח בהמשכים

מקס סיק

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רויטל ק.

ביקורות נוספות על "גיבור העידנים"

גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

על ברנדון סנדרסון שמעתי לראשונה במקרה, כשהגעתי לכנס אייקון עוד בתקופה ההיא, שאנשים אשכרה יצאו החוצה להפגש. הוא הגיע לארץ לסבב חתימות על ספרים, וכזאת התרגשות סביב סופר מזמן לא נצפתה. עד אז הכרתי בעיקר את סנדרסון שלנו, גאון שירי הנונסנס על כוורותיו וגזוזיו, אבל מסתבר שכמו א.איינשטיין, לפעמים גם לשם יש חשיבות.
אז יצאתי לחקור:
ספר ראשון שיצא בהגרלה היה מסדרת דרך המלכים. וכמו שאומרים, הדרך ארוכה היא ורבה... נא להמנע, זה למתקדמים ואפשר לצלוח עם הרבה סבלנות. מה שאגב לא היה לי בזמנו.
ספר שני, כבר בעידננו אנו, היה אלנטריס. ספר אחד עם שלוש דמויות ראשיות מובילות במקביל,עולם פנטסטי בנוי דיו, עלילה נחמדה ואינטלגינטית וסגירה יפה. התרשמתי.
וכעת הגענו לטרילוגיית הערפילאים. גם כאן סנדרסון בונה עולם פנטסטי שלם, על רקע עידן פוסט-אפוקליפטי המכיל מגוון של יצורים, תרבויות ומעמדות. מדובר בתקופה אפלה למדי, שאפר ניתך בה מן השמיים, ובכל ערב עולים מן האדמה ערפילים מסתוריים, העוטפים את העולם ומסתירים את הראייה לכל מי שמעז לצאת בלילה. לכולם, חוץ מי שיש לו את "הקסם". קסם, המוענק לכל מי שיודע להשתמש במתכות האלומינטיות, הן המנוע הייחודי של העלילה.
כי לברנדון, אם להודות על האמת, אין יכולת מדהימה ביצירת דברים כמו שפה ייחודית לדמויות שלו. עם כל הכבוד, "טריס" ו-"סקאא" (מי תרגם את זה?) לא נשמע מרשים כמו " בן-לילית " או "איש נומנור". גם הדמויות שהוא יוצר הן בעיקר חביבות ואינטליגנטיות. הוא בחלט מנסה ליצור אותן כמה שיותר ריאליות-אנושיות כדי שהפעולות האפיות שלהן לא ייראו מלאכותיות, אבל יש סופרים חדים ממנו בנושא.
הכשרון האמיתי של סנדרסון לטעמי הוא בבניית עולם הקסם, שאת חוקיו המיוחדים הוא מגלה לנו טיפין-טיפין במהלך העלילה, כשתמיד נשאר מקום לעוד. התפתחות הדמויות והעלילה נמשכות יחד עם חקר העולם וחוקיו, וכך אנחנו גדלים איתן. ההתפתחות מובילה לכך שקטעים בלתי מוסברים בספר הראשון (העומד בפני עצמו אגב, שזה יפה), מתבררים בספר השני והשלישי, מה שמאפשר את "אהה עכשיו הבנתי", יחד עם מלא טוויסטים עלילתיים לגיבורינו.
לסיכום ההתרשמות, סדרת הערפילאים סיפקה לי הרבה שעות קריאה מהנות, באווירה שיכול לספק רק החורף. את החתימה כבר פספסתי וחבל, כי מדובר בסופר איכותי, גם אם לא אינשטיין.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פילנפיל
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

אני קוראת ספרים פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם ג'ינג'י של גלילה רון-פדר ועם הספרים של משה יהלום. ספרי "התבגרות" כאלה. יחסים של בינו לבינה, מריבות עם ההורים. וכשהגעתי למינון מסוים מהספרים הללו, החל להנץ בי החשש שזה כל מה שיש. לאהוב, לריב, להשלים, וזהו.
ומה עם כל השאר, תהיתי. מה בנוגע להתחבטויות הנפש, לחיפוש כן אחר אומץ, לניתוח כואב של בדידות, לשאלות של אמונה? כמה כבר אפשר לקרוא על "אהבה"?
רציתי יותר מאשר נער ששם את הכל מאחוריו בלי פקפוקים ובלי שאלות. חיפשתי יותר מאשר נערה שמוצאת אומץ ברגע אחד בלתי מוסבר, והופ הכל מסתדר.
חיפשתי יותר.
ומצאתי. במדף המרוחק ההוא של ספרי הפנטזיה, ראיתי מציאוּת.
סדרת הערפילאים היא דוגמא אחת מיני רבות לספרות פנטזיה איכותית, מהסוג שגרם לי לחזור למדף ההוא, בקצה השני של הספריה. והספר הזה במיוחד.

תרשו לי להתמקד בהיבט ספציפי של הספר הנפלא הזה.
בספר השלישי של טרילוגיית הערפילאים, סייזד הוא טריסאי שאיבד את אמונתו. בתום מלחמה עקובה מדם, בה איבד את היקרים לו מכל, אופף אותו יאוש דביק ונורא, כזה שלוחץ על הריאות ולא מאפשר לשאוף אוויר. אמיתות שנראו נכונות בעבר, שהוא עצמו הפיץ באהבה ובאמונה, לועגות לו כעת. אנשיו קוראים לו נביא, מחפשים בו את דמות מנהיג הטריסאים, אבל בתוכו קול אחר, תוהה בעצב - היכן אמונתך? הבט להם בעיניים, ושאל את עצמך, האם יכול אדם להנהיג כשאינו יודע לאן פניו מועדות?
כמתוך קדחת, במעין אקט אחרון של תקווה, הוא נובר במאגרי המידע אותם אסף במשך שנים על גבי שנים, ושולה מתוכם את כל הדתות שהכיר. עשרות דתות נפרשות לפניו. כמומחה לדתות, היה זה תפקידו לאגור את הידע במאגרי המתכת באמצעות קסם התכמות לצורך תיעוד, אלא שכעת הוא משתמש בו לצרכיו. אחת אחת, הוא מעלה את הדתות על הכתב, בודק ובוחן אותן מכל עבר.
ופוסל.
הוא רוכב עם צרור הדפים שלו כמעט לאורך כל הספר, ואני יחד איתו. בכל אחת מהדתות הוא מוצא סתירה, כשל לוגי, פגם יסודי בהיגיון שמונע ממנו להאמין. בלב קרוע, אני ממשיכה איתו, ממלמלת תפילה נואשת - "נו, תמצא כבר. חייבת להיות משמעות. חייב להיות ניצוץ שיבעיר את אש האמונה. לא אני ולא אתה נוכל להמשיך בלעדיה".
שיוועתי לפיתרון לא רק עבור סייזד, אלא גם עבורי. וכאשר סייזד הפך את הדף האחרון, הדת האחרונה, הלב שלי זינק. הנה, אולי עכשיו יש מסקנה חותכת.
האמונה. איפה היא?
אבל הייאוש, מרגע שקנה לו אחיזה, לא מרפה במהירות כזאת. סייזד מסיק כי כל הדתות שהכיר כוזבות, ובצר לו, הוא מחפש אחר הדת שלא הכיר - הדת הטריסאית דווקא, שעיקריה נעלמו כאשר העם כולו שועבד לשליט הגדול.
החיפוש המחודש מקנה לו שוב תחושת תכלית, אם כי גם היא קצרת מועד. כולם מחפשים את סייזד שהכירו, אבל הוא לא שם. מחפש ומבקש, מבקש ומתייאש. אפילו הקנדרה משתוקק לנער אותו כבר, שיתאפס הטריסאי הזה.
והוא מתאפס.

בסוף, ברנדון סנדרסון דואג לתת תשובות לי ולסייזד. וכמיטב המסורת אצל סנדרסון, זו התשובה הכי פחות צפויה. אפשר להסכים איתה ואפשר שלא, אבל מה שבטוח, התהליך שסייזד עובר פה הוא נפלא, אמיתי ועוכר שלווה.

מה יש כאן עוד?
ובכן, כל המרכיבים של ברנדון סנדרסון נמצאים כאן במינון מדויק ומעולה, כמו שוקולד משובח. ווין ממשיכה ללא לאות, חסרת מנוחה, בחיפוש אחר דרך להביס את הרס. ליבה נשבר ומתאחה ונשבר שוב, כשפחדים מהעבר, אלו שחשבה שהם פרי-דמיונה, מתגשמים למול עיניה כמו הערפילים ששוטפים את הרחובות. קשה שלא לאהוב את ווין, לכאוב את כאביה ולרצות שהכל יסתדר...
בנוסף, עצם רעיון קיומו של "הרס" ככוח ההופכי ל"שימור" הוא מרתק, וגרם לי להרהר בו גם זמן רב לאחר הקריאה, סתם כך באמצע שטיפת כלים.
וכמובן, הסוף, שכמו בספרים הקודמים משאיר אותך פעור-פה במשך שלושה ימים רצופים. כשהתגלה סוף סוף גיבור העידנים (שקל מאוד לנחש את זהותו אבל קשה מאוד לנחש איך זה הגיוני) בכיתי מהתרגשות ומעצב ומאהבה מתפרצת.
זה לא סוף גרסת "אושר ועושר". זה טוב יותר.

לפני 7 שנים•אתל
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

****





אין באמת סיבה לכתוב ביקורת על הספר הזה. מי שהגיע לספר השלישי בטרילוגיה האפית של ברנדון סנדרסון כבר קרא את כולם או שהוא סתם ג'אנקי של ספויילרים, ומי שלא - כנראה שייך למועדון המכובד וקפוץ הישבן של "לא-מתחבר-לספרות-פנטזיה", ונסיונות שכנוע כאלה משולים להמרת מצביע בנט למצביע מרצ. אם הביקורת על הספר הראשון בטרילוגיה לא שכנעה אתכם, אז תעזבו. דלגו הלאה. חבל אפילו לשעמם אתכם עם העובדה שאת שלושת הספרים האלה, משהו כמו אלפיים עמודים יחד, חיסלתי בשישה ימים נטו, תוך כדי עבודה. טוב, גם הביקורת הזו היא כנראה סוג של בזבוז זמן בשבילכם. נו יאללה, יש בטח איזה גרוסמן חדש. סעו. אין מה לראות כאן.

עדיין פה? טוב, אז אני לא אדבר בדיוק על מה שקורה בספר. עדיף להשקיע את האנרגיה בלספר מה הספר הזה גרם לי לחשוב. תארו לעצמכם שהעולם... טוב, לא העולם. המדינה - נשלטת על ידי דיקטטור. מישהו רב עוצמה, כמעט אל. דמות שנויה במחלוקת, שמפעילה חוליות חיסול על מתנגדיה והופכת את המאיון העליון לאצילים ואת שאר האספסוף לעבדים. כן, אני יודע. זה ככה באמת. יודעים מה? תחשבו באמת ביבי נתניהו, רק ממש ממש שחור משחור, ושלטון אימים של עשרות שנים (ואלפי בקבוקים למיחזור). חלום בלהות של שמאלנים ואפילו של ימנים. עכשיו תחשבו שמישהו, איזה בוז'י, איזה ציפי, איזה כחלון, איזה יאיר, מישהו בסוף מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהפיל את השליט (ואת אשתו), ולתפוס את מקומו. ואז, תחשבו שמתברר שהשליט הזה, הביבי השנוא הזה, בעצם החזיק את המדינה, ובשתי ידיו ממש מנע את התפוררותה במשך כל שנות שלטונו, והיה היחיד שיכול לעשות זאת. שמרוב שרצו רק להפיל אותו, לא הבינו את ההשלכות של המעשה הזה על הנדבכים העדינים של הפוליטיקה, ושאת רעידות האדמה המדיניות שיובילו את הפלת השלטון קשה עד בלתי אפשרי למתן. ושהלך עלינו.

עכשיו, תכניסו לכל העניין הזה כוחות-על, יצורים שיכולים ללבוש צורה של כל אדם או חיה, ענקים חסרי בינה, אסונות טבע בדמות רעידות אדמה, התפרצויות געשיות וגשמי אפר, אלים רבי עוצמה, וחמש מאות עשרים ושש דתות. ועכשיו תגידו לי, לאאא, לא כוס התה שלי, פנטזיה. יש עכשיו גרוסמן חדש, או משהו.





****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

פסססט... היי אתם... תשמעו – אחלה ספר, אאאם בעצם שלושה, כדאי לכם!
מה, מה זאת אומרת שאתם מדלגים עליו? מה בגלל הכריכה? – ואו אפילו אתם בדרך כלל לא קוראים ביקורות לספרים עם כריכות כאלה... למה?

אה... פנטסיה. נו ולא דיברנו על זה שצריך לערבב את המדפים ולא לקטלג ככה?
לא – אין ערפדים!
גם לא גמדים, וטרולים ואורקים.
כן, כן, בכל זאת אני בטוח שזאת פנטסיה.
יש שם... נו מה עכשיו, אני לא אסביר מה יש שם, אבל יש שם דברים פנטסטיים. ממש מעולה!

מה זאת אומרת אתם לא אוהבים? למה?
כי זה דמיוני מידי? ילדותי? באמת?
מה אתם בדרך כלל קוראים?
אה... כן – דברים טובים. כן גם אני אוהב את שרלוק, ואת רובינזון, ואת דון-קישוט, ואת מובי-דיק, ואת ווטרשיפ, ואת קץ הילדות, ואת הזקן והים, ואת האמן ומרגריטה, ואת נמר השלג, ומלכוד 22 ו... ממש טובים.
אתם יודעים שגם הם דמיוניים נכון?
אה דמיון אחר...מבוגר יותר. טוב נו, אני דווקא חושב שזה אותו דבר. דמיון זה דמיון וזה טוב!
אתם יודעים מה מישהו חכם פעם אמר?
הוא אמר: "פנטזיה היא בריחה, וזו גדולתה. אם חייל שבוי בידי האויב, אין אנו סבורים שחובתו לברוח? אם אנחנו מעריכים את החופש של הנפש והנשמה, אם אנחנו פרטיזנים של חירות, אז זו חובתנו הפשוטה - לברוח, ולקחת איתנו כמה אנשים שאנחנו יכולים!"
כן כן, תפסתם אותי זה טולקין. נו אז מה... זה לא נכון?

טוב לא משנה. מה עוד אתם אוהבים לקרוא. אהה דברים כבדים כאלה רציניים.
וואלה – קראתם את "הנסיך" של מקיאוולי? ממש טוב הה? כן באמת חבל שלא מלמדים אותו היום. לא כותבים על נושאים כאלה לנוער...
כן אי אפשר, אין להם סבלנות (כאילו לנו יש חחחח...)
היי רגע, אתם יודעים כמה הספר הזה מזכיר אותו?
בחיי, תקשיבו רגע. אפשר לשים אותו כקריאת חובה בבית ספר תיכון, הוא מדבר על אותם דברים, איך לשלוט, ומהי רפובליקה, וקיסרות, ורודנות ודמוקרטיה, ומה עדיף.
באמת באמת. ואני מבטיח לכם שאפשר לעשות אינסוף דיונים (עוד ספר שלו) מרתקים על הנושא... הילדים יאהבו את המורה... תנסו, באמת...
לא יסכימו? מי לא יסכים? --- אה נכון... אז אולי אתם? טוב לא נורא.

מה עוד אתם אוהבים?
פילוסופיה? באמת? יש שם הרבה...
ועל דתות? ואו יש שם המון.
וניו-אייג', ורוחניות? יש בשפע.
ומלחמה? יש
ומתח? כל רגע
ו...

טוב נכון זה ארוך.
כן שלושה ספרים.
כן כן אלפיים עמודים בערך.
מה ז'תומרת ארוך מדי?
תגידו אתם אוהבים את פינק-פלוייד נכון?
למה?
כי זה כיף ארררררררררוך!

טוב נו, אפסיק לנג'ס.
רק אגיד שזה אסקפיזם חיובי במלא הדרו. כיף נפלא וספר פנטזיה מהמעולים שיש.
למי שאהב את הדברים הגדולים באמת בסוגה הזאת, אני מבטיח שהוא ייהנה עד מעל הראש! ומקנא במי שמתכונן לקרוא אותו.

איזה כיף זה ספרים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ניר
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

זוהי סאגת הפנטזיה הטובה ביותר שקראתי בחיי, מדהים, נפלא, קסום, מרגש, סוחף, מטורף, אדיר בכל המובנים. העולם שסנדרסון ברא בכתיבתו הוא מופלא בכל קנה מידה אפשרי, כל הדמויות מתחברות יחד במארג מדהים של סיפור אפי על אנושיות ואצילות, וזה מוביל את הקורא לאחת מחוויות הקריאה הנפלאות ביותר שקיימות.
סנדרסון טווה בטרילוגיה עולם מלא בתככים, פוליטקיה, כוח עוצר נשימה שמחובר למתכות העולם וסיפור מרגש של הגיבורים המובילים את הסיפור לאורכו רצוף ההרפתקאות והקסם שבעולם האימפריה האחרונה.
גזעים חדשים, עולם מכושף, כוח קסם מתכתי והקרבה אנושית לטובת הכלל הם מה שעושים את הסיפור לנפלא כל כך, אבל זה קצה קצהו של הסיפור לעומת העומק והרבדים של הרעיונות שמובעים בו אשר מעלים את הקורא על כנפי הדמיון ומורידים אותו בנחשולי המציאות של החיים העלובים שבו הוא נמצא בעולם שלנו.
איך בכלל אפשר לחוות את העולם שלנו ללא שריפת מתכות.
השילוב בין יומן מסע המספר על נבואות העולם שמפתחות את העלילה ומרחיבות אותה לאופקים חדשים ביחד עם הנובלה אדירת המימדים של הטרילוגיה הזו יוצרים את הפנטזיה המושלמת שבה גלומה המציאות עצמה עם כל כוחה וגווניה.
חווית קריאה מהפנטת.
(תודה לצפריר גרוסמן על התרגום הנפלא שמביא את העולם של סנדרסון אל הקורא העברי ברמה גבוהה ובשפה נהדרת)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Braveheart
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

וואו!! אדיייר!!! כמה דמויות נהיות יותר מעניינות, כמה קצת פחות. אבל הסיום של הספר- פשוט מתלטל!!! אין לי מילים לתאר את ההרגשה אחרי הסוף. אני ישבתי ובהיתי בגדר של הבית ספר במשך רבע שעה אחרי שסיימתי את זה. סוף מדהים. מפתיע בטירוף, פשוט... מלא תגליות חדשות על העולם. חובה לקרוא למי שקרא את הקודמים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•BooksDragon
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

איזה ספר! הספרים של ברנדון סנדרסון מעיפים אותך לקרשים לפני שאתה מספיק להגיד "היי, מה קורה פה?!". זה מדהים, פשוט כל כך יפה, והחיבור של זה לעולם שלנו מאוד מעניין למען האמת, והסוף מאוד יצירתי, איך שכל הדתות של סייזד התחברו יחד ליצירה של העולם שהיה פעם. ברנדון סנדרסון הוא אדם מאוד יצירתי, עליי להגיד, אולי יצירתי מדי מאחר והוא אוהב מאוד להרוג את הגיבורים שלו. חבל לי על וין ואלנד, אבל כמו בספרים הקודמים בסדרה וכמו בספר אלנטריס, זה נראה כאילו ברנדון מניח לפנינו את הסוף הכל כך בלתי צפוי אך פשוט ביותר. רק חבל לי שאין עוד ספר, אני כך כך אתגעגע לסדרה המדהימה הזאת!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אפרת
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

אני עדיין בוכה, כותבת את הביקורת. בדיוק סיימתי אותו אז אני בטח עדיין בהנגאובר מהספר ולא חושבת צלול, אבל אעשה מאמץ:

הספר הכי מהיר בטרילוגיית הערפילאים.
הסיום היה עוצמתי וחזק והרבה לספוג. הייתי מופתעת מאיזה מיליון גילויים חדשים בחצי השני של הספר. האפילוג סחט את הדמעות האחרונות שלי. באיזשהו שלב, אפילו לא ידעתי על מה אני בוכה - זה היה סיום מבריק ויפיפה.

ממליצה בחום על הטרילוגיה לכל אוהבי הז'אנר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מוריה בצלאל
גיבור העידנים

גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

אולי הטריאולוגיה הטובה ביותר שקראתי, וקראתי לא מעט. שלושה חלקים כל אחד ענק בגודלו הפיסי ועדיין כל משפט וכל מילה במקומם. גם בפרקים האחרונים נשמר המתח והחלוקה המאוזנת בין הפנטזיה לעלילה. ממליץ הכל לב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•avner
דירוג
2.0
לפני 13 שנים

“נשברתי... בעמוד 477 מיגע, ארוך, חוזר על עצמו הרבה מהומה על שום מה, שום כלום”