כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה והרגש בתוך ההקשר הרפואי.

במרכז הסיפור המטורלל הזה עומד רוי באש, שמתחיל סטאז' ב"בית האלוהים", בית-החולים שמסונף ל"בה"ט" – בית-הספר-לרפואה-הטוב-ביותר, יחד עם חבריו התמימים והנמרצים. הספר מגולל את שנת הסטאז' הטרופה שהוא חווה, ועל הדרך שוטף בציניות, בזימה, בהומור ובלי טיפת רחמים כל סוגיה ונושא שרק יכולים להתעורר במפגש שלהם עם שאר חברי הצוות ועם המטופלים. בתוך שנה אחת בלבד, מספיק רוי לקוות, להתפכח, ללעוג, להתייאש, לצחוק, לדמוע, להתחרמן, לדעוך וגם, כמובן, להתפתח ולעבור טלטלות אישיות ומקצועיות, להתפלש בחרא האקזיסטנציאליסטי, במוות, במשמעות, או כמו שאמרה לו חברתו, ברי -

"שום דבר לא משתנה. להיסטוריה האישית ולחוויות אין כל חשיבות. אין כל צמיחה. לא ייאמן: בכל רחבי המדינה, עוברים סטאז'רים את התהליך הזה, וממשיכים כל יום כאילו דבר לא קרה ביום הקודם. 'שכח מזה, הכל נסלח, חזור הביתה, באהבה – ההיררכיה הרפואית'. זה ממשיך, חזק יותר מהתאבדות של מישהו. זה מה שעושה אדם לרופא. נהדר" (עמ' 273)

מעמדה קצת מוטרדת, וכאילו כדי לבדוק אם יש ממש בטענה הזו, את התזה שלי כתבתי בזמנו על החוויה של סטאז'רים לרפואה בשנת הסטאז', ועל האופן שבו הם תופסים את המרכיב הרגשי של טיפול הרופא במטופל. ניסיתי לגלות אם באמת אין משמעות להיסטוריה האישית של הרופא, או לאישיותו, או לסבא החולה שלו, או למוצא שלו, בעיצוב של התפיסות האלה. ראיינתי סטאז'רים במשך שנה, שמעתי את הסיפורים שלהם, עם חלקם צחקתי, עם חלקם כמעט ודמעתי, אבל בעיקר יצאתי עם תחושה מאוד מורכבת שרק בחלקה היא אופטימית, וברובה היא פשוט מכירה במידה שבה המערכת הרפואית (קצת כמו כל מערכת) היא מדשדשת, עגמומית, שאולי מוטב להיות אדישים אליה, אבל לפרקים להרשות לעצמנו גם לחייך בה, לקוות בה, אפילו לשמוח, אפילו – לא עלינו – להיות שמחים על בחירתנו לעבוד בה.

הספר, כמובן, חכם ונהדר ומעלה הרבה חיוכים. הוא מושווה לא מעט, ובצדק, למלכוד-22 בציניות ובהגחכה הכמעט-מתבקשות של מערכות גדולות, משומנות, לעתים מושחתות ומשוללות-היגיון. בדומה למלכוד-22, הוא פרוע לגמרי ומתאפיין באותם ראשי-תיבות משעשעים, יצירה של עולם כאוטי ושחיטה של פרות קדושות, בקיצור – כל המאפיינים הנהדרים האלה שאולי לפני עשור היו גורמים לי לתת גם חמישה כוכבים. לפרקים הוא קצת חזרתי, לפרקים קצת ארכאי, אבל בסך הכל – נפלא ומומלץ בחום למי שיידע לגשת אליו בראש הנכון ובלי יותר מידי ביקורתיות ורגישות.

ספר חשוב, במיוחד לכל מי ששוקל ללמוד רפואה או סיעוד ולא ממש מכיר את העולם הזה (האוס, האנטומיה של גריי או "זה הולך לכאוב" הם לא הכרות אמיתית עם עולם בתי החולים).
בתור מי שכבר עובד בבית חולים (אומנם בסיעוד/אחיות ולא ברפואה) הוא פחות חידש לי, אבל כן העביר את האווירה בצורה כנה, אם כי מוגזמת. ההומור הציני והיחס האדיד מעט לחיי אדם הם חלק מהתחום. עם זאת, לאורך הזמן לומדים לאזן, והספר מסופר מנקודת מבטו של מי שבחר לא להמשיך בתחום בתום שנת הסטאז' – וחבל. כי הוא מספר רק חצי תמונה. לדעתי ספר בסגנון, שהיה נכתב על ידי השמן ולא על ידי הדמות הראשית, היה הרבה יותר מעניין.

היו שני דברים משמעותיים ועוד אחד פחות משמעותי שלא אהבתי בספר (זהירות ספוילים): הראשון הוא סצינות בסקס המפורטות מדי. אני יודע שמגיבים אחרים נגעלו יותר מתיאורי החולי, ה"צינור לכל חור", נוזלי הגוף ושאר המצבים הרפואיים אבל אותי זה לא דוחה. אני עובד בתחום ורגיל לזה. דווקא סצינות הסקס המפורטות מדי היו מגעילות לטעמי. הייתה גם תחושה שהכותב פשוט מעלה על הנייר את הפנטזיות המיניות הלא מוגשמות שלו.
השבר השני שלא אהבתי הוא (ספוילר) הניתוח הפסיכולוגי/פסיכואנליטי שחברתו עושה לו לאורך הספר. לא מתחבר לזה ולדעתי זה מוריד מאוד מחווית הקריאה. כאילו רוצה הסופר לגרום לקורא לחשוב דברים במקום לתת לו לחשוב לבד - וחבל.
השבר השלישי שלא אהבתי, והכי פחות משמעותי, במיוחד למי שלא רופא/אחות, הוא התרגום. בעיקר בכל מה שקשור למושגים רפואיים. BUN (blood-urea-nitrogen) זה שיתנן בדם, לא "דם-שתן-חנקן", ניקור מותני הוא תמיד LP, אף פעם לא "נ.מ.", אני עדיין לא יודע מה הכוונה ב"דלקת כבד נמקית סוערת" וכו' וכו' וכו'. ניכר שהמתרגמת לא התייעצה עם משהו שמכיר מונחים רפואיים כשתרגמה את הספר.

בסך הכל זה ספר חובה לכל מי שמתחיל לימודי רפואה וסיעוד, ובמובן מסויים גם לכל אדם. למרות זאת, הוא ממש לא ספר מופת.

כשאתה מתמודד עם טיפול בדום לב, ראשית עליך לבדוק את הדופק של עצמך. אחד המרצים שלי ציטט את פנינת החוכמה החשובה הזאת מתוך הספר במהלך שיעור, למרות שהוא בכלל דיבר על מקרה חירום רפואי אחר. חשבתי שהמשפט הזה יפה ובאותו רגע הספר, ששמעתי עליו קודם, שודרג אצלי בקטלוג ממעמד של 'ספר עם הומור שחור על עולם הרופאים' לספר שכנראה שווה בדיקה. כעבור כמה זמן עוד מרצה ציטט אותו. כשבא הציטוט ממרצה שלישית (בשלב מסוים הפסקתי לספור ויכול להיות שמרצה מסוים ציטט אותו יותר מפעם אחת), החלטתי שאני צריך לשים עליו יד בדחיפות ושאני חייב לעשות זאת לפני סוף שנת הלימודים הנוכחית, כי בשנה הבאה- השנה הקלינית שלי- לא יהיה לי זמן. דוד שלי הפציר בי לקרוא את מלכוד-22 לפני גיוסי לצבא ואני הבנתי ששוב אני ניצב בפני מצב דומה. לא בכך תם הדמיון בין בית האלוהים לספרו הנודע של ג'וזף הלר, כפי שגם כינה את הספר המגזין 'קוסמופוליטן'- מלכוד-22 עם סטטוסקופ. בשניהם גיבור צעיר שמנסה לשרוד במערכת גדולה והיררכית עם טירוף פנימי מובנה כה סוריאליסטי, שעולה על כל דמיון. בשניהם החוויות מבוססות על ניסיונות אישיים- בשדה הקרב ובבית החולים שזוועותיו אינן פחותות. בשניהם צחקתי כמו שאף ספר לא הצחיק אותי. בשניהם הרגשתי מרירות ועצבות.

אני מצפה לשנה הבאה, ואני גם בלחץ נוראי ממנה. היא יכולה להיות בין היפות בחיי והיא יכולה להיות סיוט מתמשך שיתלוש ממני כל פיסת אנושיות. אולי בשלב הזה אתם מרימים גבה ושואלים למה רק שנה קלינית אחת ולמה אני לא קורא לזה סטאז'. הסיבה היא שאצלם זה נקרא סטאז' ויש 3 שנים קליניות (אני חושב. אני לא בטוח לגמרי מהי חלוקת הזמנים)- אבל אצלנו ברפואה וטרינרית, המסלול מורכב משש שנים של לימודים תיאורטיים ובסופם שנה קלינית אחת בביה"ח. עכשיו המקום לחשוף שמצב החירום הרפואי האחר שהזכרתי קודם היה רחם פרה שממאן לחזור לגוף לאחר המלטה.

זה מסלול תובעני, שכבר גבה ממני הרבה ועוד יגבה ממני, אבל בינתיים אין לי כלל ספק שבחרתי נכון. אני עדיין בשלב ששופכים לי לתוך האוזן ומקרינים לנגד עיניי כמויות אדירות של מידע שאני אמור לשלוט בו על בוריו. ההאבסה עוד לא הסתיימה. זה קשה וכיף בו זמנית. עוד לא ראיתי מספיק, עוד לא שמעתי מספיק, עוד לא נגעתי מספיק, עוד לא הרחתי מספיק- אבל אני נרגש מכך שעוד ועוד חלקים מהתמונה השלמה נגלים לפניי. ייקח לי זמן עד שכולה תהיה בהירה וברורה, אבל ההתקדמות שנעשתה עד כה מעלה בי חיוך גדול. הידיעה שאוכל להגיש עזרה לבע"ח חולים מציפה אותי בתחושת שליחות וסיפוק. אני רק צריך להזכיר לעצמי שאני עוד בשלב שמותר לי לטעות, שאני עוד לומד ושעליי לצבור ניסיון קליני. כפי שאמר הגיבור רוי באש ביומו הראשון (תרגום לא ישיר מזיכרון, לא להיות קטנוניים איתי): "שם היו חולים אמיתיים וכל מה שאני יודע נמצא בספרים בספרייה". ניסחה את זה היטב מרצה אחרת שלי שאמרה שהבנת ההבדלים בין התרופות השונות שעליהן למדנו אבל בהן טרם השתמשנו בשלב זה, דומה לניסיון להסביר לאדם עיוור מלידה מה ההבדל בין צהוב לאדום. בשלב מתקדם יותר בספר רוי כבר הבין איך הדברים עובדים ואמר שמי שמפחד לעשות טעויות ולכן לא מתנסה- לא לומד. מי שרק הולך על בטוח אבל יש הרבה מאוד שהוא לא בטוח לגביו- לא לומד.

יש ניגודיות גדולה בעולם הזה שקיים בתוך ביה"ח והדרך לשמור על שפיות היא כנראה להבין שהאמת נמצאת באמצע ברוב המקרים: ניגודיות בין התמימות הראשונית שתכלית המקום היא רפואה ובין הציניות שעלולה לבוא מוקדם מדי שגורסת שהכסף לא פחות מכתיב את העניינים, ניגודיות בין הידע הרב שברשותנו ובין חוסר האונים למול מצבי מחלה מסוימים כשכבר אין במה לסייע, ניגודיות בין החמלה המוטבעת בנו ומעטה הקשיחות והאדישות שמתבקש ללבוש כדי לא לקחת ללב כל מקרה ולהתרסק איתו לרסיסים, ניגודיות בין הרצון והאמצעים לעשות הכל ובין האפשרות שהפעולה הטובה ביותר היא לא לעשות כלום כי אנו עלולים פשוט להזיק. מעל הכל יש ניגודיות בין המוות, שפושה בכל פינה ומוחשיותו מאיימת, ובין הנעורים והרעננות של הצעירים הבריאים והמתפקדים שהחליטו להכניס ראש בריא למיטה חולה ומפצים על זה בכך שבכל רגע פנוי הם קופצים בשובבות בין מיטה למיטה, בתוך מיטות ולתוך ארון בגדים בחופזה במהלך משמרת, כדי להוכיח לעצמם שהתשוקה שלהם לחיים לא אבדה ושהמוות שלהם לא יגיע בזמן הקרוב (זה אחד הספרים היותר מיניים שקראתי).

יש הרבה נקודות דמיון בין רפואה הומנית, כמו שאנחנו קוראים לה, ורפואת בע"ח. נקודות השוני הן אלה שלא היו מאפשרות לי לבחור ברפואה הומנית והן מתוארות היטב בספר. הבולטת שבהן היא השלב שבו מחליטים להרים ידיים. רוב חיות המחמד יסיימו את חייהן כשהבעלים יגיעו למסקנה הקשה והעצובה שאין עוד מה לעשות ושעדיף לחסוך מהן סבל נוסף. ברפואת אדם עושים הכל כדי להאריך את החיים ככל האפשר, אבל לפעמים איזה מן חיים אלה? אם אדם הופך לצל של עצמו, בקושי מסוגל לזוז, מרותק למיטה, פולט מפיו את אותה שטות מעוררת רחמים בלופ נצחי במקום לנהל שיחה אינטליגנטית, כולם סובלים מזה- בני המשפחה שלו והרופאים שרוצים לעשות את עבודתם ולרפא אבל מוצאים את עצמם מאריכים מלאכותית חיים שאין בהם ממש. אולי גם החולה עצמו סובל והיה מעדיף לסיים את הכל, רק שאין בד"כ דרך לדעת כי כבר אין עם מי לדבר. למונח GOMER (עוף מחדר המיון שלי, עחמ"ש) שמתאר רבים מדרי בית האלוהים, שהסבו סבל רב לגיבור ד"ר רוי באש, אין מקבילה בעולם הוטרינרי. אני מסיר את הכובע בפני אלה שמצליחים לשמור על חביבות ואנושיות למרות כל החוויות הקשות שבהתמודדות יום-יומית עם מה שצפוי בצורה כזאת או אחרת לכולנו. אני יכול להבין לליבם של המסכנים שכושלים בכך והופכים למרירים.

מצאתי בספר את עצמי עכשיו- ואת מי שאני משער שאהפוך להיות, מצאתי שם דמויות דומות לחבריי לכיתה, את סגל הרופאים-מרצים שלי, את מי שאני מקווה להיות ואת מי שאני פוחד להיות: הנחוש, הנלהב, מלא הידע והצנוע, הלחוץ וההיפוכונדר, זה שתמיד חושב שבמקום אחר יותר טוב, הוורקוהולית שאין לה כלום בחיים חוץ מזה, המנוסה שכבר ראה מספיק כדי שיהיו לו פרופורציות. זה מה שאני צריך יותר מכל- פרופורציות. זה חסר לי בעוד תחומים בחיים אבל חשוב במיוחד שיהיה לי אותן בפרקטיקה הרפואית. בספר היו שתי דמויות שתפקידן לתת לרוי את הפרופורציות שהוא צריך: הראשון הוא השמן (שלאורך כל הספר לא מגלים את שמו האמיתי)- מתמחה שראה כבר מספיק כדי להתייחס לדברים בהומור מבלי לזלזל, בדחיפות מבלי להתרגש ובמקצועיות גבוהה ביותר. השנייה היא ברי, חברתו של רוי ולמרבה הנוחות העלילתית גם פסיכולוגית שמנתחת את התנהגותו במהלך נקודות השבירה השונות ויודעת לסלוח לו כי היא אוהבת אותו למרות הכל.

בתורנות הלילה הראשונה של רוי הוא התמודד לבד עם אתגרים קשים מכל קצוות הקשת. בסופו של הלילה הוא מבין שהוא לא הציל אף אחד, אבל הוא למד להציל את עצמו. אני מנסה ללמוד להציל את עצמי כבר עכשיו ואני חייב לומר שהספר הזה קצת עזר לי.

גילוי נאות – אני כותב את הביקורת הזו בזמן שבני מאושפז בבית חולים. למה זה רלוונטי? כי "בית האלוהים" הוא ספר על רופאים. על עולם רפואת החירום. והוא לא כל כך מחמיא לעולם הזה. הספר גם נקרא לפני כשלושה שבועות, בעיצומה של שביתת הרופאים, מה שהוסיף נופך מוזר לאופן שבו קראתי אותו.
הספר מתאר את עולמם של הסטאז'רים והמתמחים בבית חולים יהודי בארה"ב. נשמע "מרתק" הא? פרק א' בטח ייפתח ב"היום עשיתי חוקן לגברת כהן...". פרק ב' ייפתח ב "סיימתי עכשיו משמרת של 24 שעות. אני כל כך עייף... אני אשן עד סוף הפרק...". וכו'. אלמלא האזכור של הספר הזה עם "מלכוד 22" לא הייתי חושב בכלל לקחת אותו לידיים. ובכן – אני שמח שלקחתי אותו.
הספר עוסק בדיסגלוריפיקציה של עולם רפואת החירום (זה של חדר המיון.....לא, לא זה שג'ורג' קלוני עבד בו). זה ספר שאחד מגיבוריו הראשיים נקרא "השמן" ושגיבורי המשנה שלו הם העחמ"שים (ראשי תיבות של "עוף מחדר המיון שלי" ושמתאים ליצור אנושי שאיבד – לעיתים קרובות מחמת גילו – את התכונות של יצור אנושי).
זה ספר שחוקיו העיקריים (כםי שנוסחו על ידי השמן) לגבי רפואה הם:
- עחמ"שים לא מתים (מתים רק הצעירים).
- במקרה של דום לב, קודם בדוק לעצמך את הדופק.
- עחמ"שים תמיד יכולים להכאיב לך יותר.
- תמצית מתן הטיפול הרפואי (1) היא עשיית המינימום האפשרי.
- תמצית מתן הטיפול הרפואי (2) היא "הקפצה", קרי העברה מחדר המיון לאחת המחלקות, אחרי ביצוע "שיפוץ", קרי שיפור פני הגיליון הרפואי כמו שעושים לרכב לפני מכירה וזאת כדי למנוע "החזרה".

מעודד הא?

חבר טוב, רופא לשעבר שעזב את הרפואה כי נשבר לו לעבוד 220-230 שעות בחודש ולהרוויח גרושים אמר לי פעם שהרפואה המודרנית בעיקר "לא יודעת" ושהרופאים יודעים להסביר אולי 15% מהמקרים – לגבי כל השאר הם יודעים שסטטיסטית זה אמור לעבוד (חוץ מהמקרים שזה לא עובד...). היה לי קצת קשה לקבל את זה. אחרי קריאת הספר זה פתאום נראה לי כל כך לא מופרך.

יש בספר לא מעט קטעים מצחיקים, בעיקר אלה ה"יהודיים" אבל הוא בעיקר מתאר באופן ישיר ובוטה טרגדיות אנושיות קטנות וסיפורי אבסורד גדולים (דמיון למלכוד 22 כבר אמרנו. לא?). אלא שבין הטרגדיות והאבסורד צצים להם גם כמה רגעי אושר קטנים (ונדירים) בהם הם עוסקים באמת ברפואה ומצליחים להציל חיים.
בין לבין מתאר הספר את כהות החושים ההולכת ואופפת את הסטאז'רים והאופן בו כל אחד בוחר להתמודד עם העומס הרגשי שבעבודת המיון. אחד נהיה אובססיבי למין. השני מזניח עצמו ואחד.... לא עומד בזה ונוטל את חייו.

בין כל הספרים עבי הכרס אשר סטודנטים לרפואה נדרשים לקרוא אני חושב שיש מקום להוסיף גם את בית האלוהים לסיליבוס. אני חושב שהוא ייתן להם פרספקטיבה מאוד מעניינת על המקצוע בו בחרו ועל "תפקידם בכוח". אולי הוא גם יכניס בהם גם צניעות (לא מרגיז אתכם שאתם כמעט נדרשים לפנות אליהם בתואר דוקטור לפני שמם). הוא נכתב לפני למעלה מ-30 שנה ועושה רושם שליחו עדיין לא נס.
היום בחדר המיון שם אושפז בני, חשבתי פה ושם על הספר. הידיעות של הרופאים על מחלת בני היו מוגבלות (אני יודע יותר על סוכרת מכל אחד מהרופאים במיון או במחלקה) וכל מה שהם יכלו להציע לי זה להשאיר אותו "להשגחה". נו באמת? הוא נשאר כי אמא שלו התעקשה. אבל היא לא קראה את הספר... (-:

ורק שלא ישתמע שאני לא חושב טובות על רופאי ישראל. רובם נפלאים. פשוט קצת פרספקטיבה. ודרך אגב, הוא מומלץ לא רק לרופאים או למאושפזים. הוא מומלץ לכל מי שאהב את מלכוד 22 ודומיו.

אני חושב שהתיאור הכי קרוב לחוויה אליה לוקח אותנו הספר הזה היא נסיעה ברכבת הרים, רכבת הרים מלאה בפיתולים, עליות ומורדות, שמיניות באוויר, הצורך להקיא, לבכות ולצחוק.

לא אכתוב הרבה כי קשה לסקור ספר מטורלל שכזה מבלי להכנס לפרטים ויש יותר מידי. בגדול, הספר עוקב אחר בית חולים יהודי אמריקאי - "בית האלוהים" אליו מגיעים סטאז'רים כדי להשלים את שנת ההתמחות שלהם.
הספר עוקב אחר ההיררכיה בבית האלוהים, היחס שהסטאז'רים מקבלים משלל הדרגות בפרמידה, היחס אל המטופלים, העחמשים שלעולם לא מתים ולעומת זאת הצעירים שלא מפסיקים למות.
הספר בהחלט נכנס עמוק אל עולם הרפואה וחושף אותו באור אחר. ספר לא קל ולא פשוט לצלוח אותו, התוכן קשה לעיכול ולא מעט פעמים נאלצתי לעצור, לנשום לרגע, לעכל את מה שקראתי ולהמשיך הלאה. הספר הוא ממש אגרוף בבטן ומאלץ אותנו להתמודד עם נושאים לא קלים, אולי הנושא הקשה ביותר שהוא התמודדות עם בריאות לקויה לכל סוגיה, מחלות חשוכות מרפא, מקרים סופניים ואנשים צעירים שהמחלה גוברת ומנצחת אותם. השנה שלהם כמתמחים תשחיר חלקים מסוימים בלבבות של רבים מהם ותהפוך אותם לקרים ומנוכרים חסרי רגש. שנה שלמה שעליהם להתמודד מול המוות על כל צורותיה הנוראיות, להביט עמוק בעיניה הלבנות, הריקות והמתות בעודה מרחפת במסדרונות בית החולים ומבצעת את תפקידה הבלתי נמנע. חלקם לא יעמדו בלחץ, הנזק הפסיכולוגי יגבור עליהם. הם ישקעו בדיכאון רב דבר שיגרום להתמכרות לתרופות וסמים, אלכוהול, חיי מין נטולי רגש לשם תענוגות בשרים, הם יעשו הכל כדי להתענג ולשכוח את המראות הקשים והשגרה הכואבת, אחרים יפנו לפתרונות יותר קצינויים ויבחרו לסיים את חייהם.

אין ספק שהספר גרם לי ברגעים מסוימים לאבד כל אמון במערכת ונדמה שיש הרבה שהרופאים מעוניינים להסתיר מאיתנו.
מלא הומור, אימתי, מצמרר, מורבידי ומעניין.

סיימתי לקרוא, אך לא הגעתי עם עצמי לקונצנזוס האם אהבתי או לא אהבתי את הספר.
בכל אופן השתלשלות האירועים הייתה כזו:
לפני שהתחלתי לקרוא - היה נראה מבטיח לאור הביקורות הטובות שקיבל ובגלל השלד המצחיק שמופיע על העטיפה.
בתחילת הספר מעניין - רוי מתחיל סטאז' רפואי בבית אלוהים עם כל הפחדים והעתיד הלא נודע.
בהמשך עדיין מעניין וקצת מצחיק - התורנויות הראשונות של הסטאז'רים ושטויות שהם עושים עקב חוסר ניסיון.
ממשיכה לקרוא עדיין מעניין - עולה הנושא של האתיקה ברפואה המודרנית. מסכימה - בתור אחד שעובדת בבית חולים רואה הרבה אנשים שמוחזקים בחיים בניגוד לכל הגיון - "צער בעלי חיים".
בהמשך הקריאה - מתחיל להיות מגעיל - הרבה תיאורים מיותרים של סקס עם אחיות. מה זה מעניין אותי באיזה צבע שער ערווה אצל אחות אליס ומה קורה לבולבוס קוורנוזוס של סטאזז'ר רוי? קלישאתי ו-to much information. אם הייתי רוצה לקרוא על זה הייתי בוחרת ב-50 גוונים של אפור.
המשך קריאה מתחיל לשעמם - רוי ממשיך רוטציות במחלקות שונות בבית חולים - מתחיל לחזור על עצמו.
לקראת סוף הספר - ממש משעמם - צריך לדעת מתי לשים נקודה בספר.
בקיצור נהנתי ולא נהנתי מהספר בו זמנית. לא יודעת אם הייתי ממליצה לאנשים אחרים.

ישנן שתי דרכים לחוות ספר יוצא דופן זה : לפני שזכית לחווית האישפוז (שלך או של בן משפחתך) או אחרי. אני לא מתכוון לאישפוז בגלל חום או שפעת, אלא אישפוז רציני של מישהו שמצב שהוא לא מגיב או לא נושם או לא מצליח לעמוד.

אני בכל מקרה, זכיתי לקרוא את הספר אחרי. והוא חיזק הרבה תחושות והשערות שהיו לי. הספר מגביר את ההערכה לאנשים שהלכו לעבוד במקצוע הקשה הזה, אך מצד שני מהוה תמרור אזהרה ברור לגבי הציפיות שצריך לייחס ליכולת הרפואה המודרנית. מבחינה זאת, הוא מהוה משקל נגד לספר "ריפוי או פיתוי" - ולדעתי , כדאי לקרוא קודם את "ריפוי או פיתוי", גם כרקע וגם כצד הסנגוריה. שכן - ספר זה מהווה כתב קטגוריה נוקב וחריף כנגד הרפואה המודרנית.

בין אם לפני או אחרי, הספר הזה הולך לשנות את כל מה שחשבת על רפואה ורופאים. בניגוד לאמרה "האמת משחררת" במקרה הזה - "האמת מבלבלת"

אני ממליץ מאוד.

מזעזע, מעצבן, ציני, מצחיק, פותח, סוגר, מאפשר... הספר מתעסק בעולם שכולנו לא רוצים להתעסק בו: בית חולים, מחלות, מוות. אבל הוא גורם לך לחשוב. להתעסק במה שאנו מעדיפים שיהיה מובן מאליו- הטיפול המסור בבית החולים, ותהליכי המוות המתרחשים בידיהם של "אלה שיודעים".
הספר הוא לא ברמת הכתיבה של "מילכוד 22" ולא של "העולם על פי גארפ", למרות שהוא כן מתכתב איתם, אבל הוא כן נוגע במקום שעמוס בהרבה יותר דימויים מאשר מציאות...

את "בית האלוהים" סיימתי כבר לפני מספר חודשים. קראתי את התרגום לעברית ואני מסכים עם העובדה שלפעמים נדמה שההומור וחידודי הלשון הולכים קצת לאיבוד בתרגום. מעבר לכך הספר מהנה לקריאה. עוקצני וסאטירי במידה. בהחלט מזכיר את הסידרה האלמותית M.A.S.H.

בית החולים המדובר בספר וכמשתמע מכך גם הרופאים, האחיות והסטאזרים לא נחים אף לרגע קט. בעירבוביה של זימה, פרוצדורות רפואיות מפוקפקות, חולים זקנים מעורערים בנפשם, אשר משרים אווירת טרור של ממש על הצוות כולו, מתחוללת אנדרלמוסיה כללית אשר מוציאה מדעתם את הרופאים המסכנים והאחיות, אשר בסך הכל רק רוצים לסיים את המשמרת המזורגגת וללכת הבייתה לישון.

הספר הזכיר לי במעט את שביתת הרופאים והאחיות שהתחוללה בארצנו אנו לא מזמן (למי שעדיין זוכר). העומס הפיזי והנפשי אשר הצוות הרפואי אשר אמור בסופו של דבר להטיב עם החולים ואף להציל נפש ממוות, שרוי בו הוא טרוף של ממש.

לבסוף הספר נותן הצצה חטופה על המתרחש בבתי חולים ונותן פרספקטיבה מעט שונה. בהחלט הייתי ממליץ לכל אחד לרכוש ולקרוא את "בית האלוהים". אני מאד נהניתי.