סבא שלי עליו השלום, טען שכל מה שרופאים רוצים זה להרוג אותו ושכף רגלו לא תדרוך בבית חולים, אלא אם כן נגרור אותו ל<mark>שם</mark>. גררנו... הוא עבר ניתוח ומת זמן קצר לאחר מכן. אם הוא היה קורא את הספר הזה, רוב הסיכויים שבו הוא היה מוצא את ההוכחה לטענתו.

אז למי לא כדאי לקרוא את הספר הזה? לאלה שרוצים ללמוד רפואה, לבני הזוג של אלה שרוצים ללמוד רפואה, לאלה שרוצים ללמוד סיעוד, לאנשים מעל גיל ארבעים, לאנשים מתחת לגי

כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה

ספר נחמד לא יותר, מבולבל מדי עבורי. כאוטי. מאוד מאפיין את הכתיבה באותה תקופה, מזכיר את מלכוד 22. העומק הפסיכולגי מוגזם, מאוד יתאים לעומת זאת למי שמעונין להתמחות בפסיכיאטריה ולא בדיוק לסטודנט לרפואה או למי שלא בתחום בכלל. אותי הוא לא עודד להתמחות בפסיכיאטריה, ואף להיפך.
הניתוחים לא ברורים בהשוואה לספרו המהולל "בית האלוהים" שמוגש יותר ברכות לקורא ההדיוט. העלילה מעט מתוסבכת, מקשה על הקריאה, לא ממש ז

מדהים. <mark>סמיואל שם</mark>, רופא יהודי, מומחה בפסיכיאטריה, מצליח לשלב צחוק עם עצב, רצינות עם קלות דעת, שזורים יחד בסיטואציות מעולם הרפואה, הומור שנון וחד.

מדובר ברופא צעיר, יהודי בשם רוי באש שמתחיל את שנת הסטאז שלו בבית האלוהים, הוא בית החולים היהודי שהוקם כדברי הסופר עבור כל היהודים שלא התקבלו לבתי חולים של הגויים. פשוט וישיר. לרוי יש חברה ועם תחילת העבודה, גם מאהבת ואז עוד מאהבת וכך הלאה. סמואל שם מצל

כשאתה מתמודד עם טיפול בדום לב, ראשית עליך לבדוק את הדופק של עצמך. אחד המרצים שלי ציטט את פנינת החוכמה החשובה הזאת מתוך הספר במהלך שיעור, למרות שהוא בכלל דיבר על מקרה חירום רפואי אחר. חשבתי שהמשפט הזה יפה ובאותו רגע הספר, ששמעתי עליו קודם, שודרג אצלי בקטלוג ממעמד של 'ספר עם הומור שחור על עולם הרופאים' לספר שכנראה שווה בדיקה. כעבור כמה זמן עוד מרצה ציטט אותו. כשבא הציטוט ממרצה שלישית (בשלב מסוים הפס

גילוי נאות – אני כותב את הביקורת הזו בזמן שבני מאושפז בבית חולים. למה זה רלוונטי? כי "בית האלוהים" הוא ספר על רופאים. על עולם רפואת החירום. והוא לא כל כך מחמיא לעולם הזה. הספר גם נקרא לפני כשלושה שבועות, בעיצומה של שביתת הרופאים, מה שהוסיף נופך מוזר לאופן שבו קראתי אותו.
הספר מתאר את עולמם של הסטאז'רים והמתמחים בבית חולים יהודי בארה"ב. נשמע "מרתק" הא? פרק א' בטח ייפתח ב"היום עשיתי חוקן לגברת כהן

אני חושב שהתיאור הכי קרוב לחוויה אליה לוקח אותנו הספר הזה היא נסיעה ברכבת הרים, רכבת הרים מלאה בפיתולים, עליות ומורדות, שמיניות באוויר, הצורך להקיא, לבכות ולצחוק.

לא אכתוב הרבה כי קשה לסקור ספר מטורלל שכזה מבלי להכנס לפרטים ויש יותר מידי. בגדול, הספר עוקב אחר בית חולים יהודי אמריקאי - "בית האלוהים" אליו מגיעים סטאז'רים כדי להשלים את שנת ההתמחות שלהם.
הספר עוקב אחר ההיררכיה בבית האלוהים, היחס

ישנן שתי דרכים לחוות ספר יוצא דופן זה : לפני שזכית לחווית האישפוז (שלך או של בן משפחתך) או אחרי. אני לא מתכוון לאישפוז בגלל חום או שפעת, אלא אישפוז רציני של מישהו שמצב שהוא לא מגיב או לא נו<mark>שם</mark> או לא מצליח לעמוד.

אני בכל מקרה, זכיתי לקרוא את הספר אחרי. והוא חיזק הרבה תחושות והשערות שהיו לי. הספר מגביר את ההערכה לאנשים שהלכו לעבוד במקצוע הקשה הזה, אך מצד שני מהוה תמרור אזהרה ברור לגבי הציפיות שצר

את "בית האלוהים" סיימתי כבר לפני מספר חודשים. קראתי את התרגום לעברית ואני מסכים עם העובדה שלפעמים נדמה שההומור וחידודי הלשון הולכים קצת לאיבוד בתרגום. מעבר לכך הספר מהנה לקריאה. עוקצני וסאטירי במידה. בהחלט מזכיר את הסידרה האלמותית M.A.S.H.

בית החולים המדובר בספר וכמשתמע מכך גם הרופאים, האחיות והסטאזרים לא נחים אף לרגע קט. בעירבוביה של זימה, פרוצדורות רפואיות מפוקפקות, חולים זקנים מעורערים בנפ<mark>שם</mark>