"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח, כא

הפסוק הזה עבר לי בראש כל זמן שקראתי את ספינת העבדים.
אם יש משהו שהוא כנראה גרוע יותר מלרצוח אדם או עם, הוא יהיה לרצוח את נשמתו של אדם או עם – לשעבד אותו ולבטל את אנושיותו.

אני מוקף באנשים טובים, חלקם נפלאים אפילו, ואני יודע שיש המון שכאלה, אבל יש משהו באנושות, בביחד הזה שהופך אותה לרוע.
קארל צ'אפק תיאר את זה כל כך יפה, חד ואכזרי - "כל אסונו של האדם בכך שנגזר עליו להפוך לאנושות".

וכך גם מרקוס רדיקר, היסטוריון אמריקאי, שמתאר את אחת התופעות האנושיות המכוערות ביותר – רצח נשמתם של בני אפריקה, ע"י חטיפתם ושיעבודם אל העולם החדש.
ב-480 דפים מצייר רדיקר תמונה מעוררת בעתה של המחיר האמתי של הקפיטליזם בידי האדם.
הקפיטליזם הזה שמבטיח סדר שמתפתח מאליו, מראה איך בידי האנושות הוא באמת מתועל מאליו למצב הטבעי ביותר בו הרציונל והתועלתנות הופכים את האנושות למפלצת.
בעצם כל תורה, כל תאוריה, כל דת הופכת לכלי רצח ושעבוד בידינו --- מייאש!

ובתוך כל הזוועה, הספר מפליא ללמד איך כולם חוץ מהיושבים בקצה, ושומרים ידיהם נקיות לכאורה, הופכים שותפים לרוע בל יאומן.
ואיך כושר ההמצאה האנושי המופלא שבגינו אנו שולטים בעולם, הופך למכשיר עינויים בידי האדם.

הספינה – הספינה שלוותה אותי מילדותי, בכל סיפור הרפתקאות מופלא ורומנטי, הופכת לבית מוות צף שהטירוף שולט בו. רב החובל העריץ שהוא עבד לכספו של בעל הספינה אוסר בו עבדים לבנים שאוסרים בו עבדים שחורים והחתול בעל תשעת הזנבות חורץ ומלקק דם.
הרוע שאפשר את הספינות הללו שכולם שכחו, חזר מאות שנים אחר כך בדמות הרכבות שאנחנו היום (עדיין?) זוכרים.

ותמונה אחת – שמעירה את הזחוחים והעיוורים מרצון – אלה שצורכים ולא יודעים... אלה (אנחנו?) תמיד צריכים תמונה שתעיר אותם.
היום זה תמונת ילד סורי שמת ונסחף לחוף... ואילו אז זה תרשים של ספינת העבדים ברוקס, שפשוט ציירה ותיארה איך מסדרים 609 עבדים בשכיבה צפופה בבטן האונייה.

תמונה כזאת אמנם עזרה לבטל את הסחר בעבדים לפני כבר יותר ממאתיים שנים, אבל את תוצאותיו וקרבנותיו של הסחר אנו רואים עד היום.
ואל דאגה הרוע לא נעלם הוא רק מחליף צורה.

ספר קשה, מרתק וחשוב לכל מי שרוצה להציץ מעבר למסך אל תוך המאפליה.

רבים מאיתנו קראו את ספר המופת אוהל הדוד תום. רבים גם קראו את ספרו של אלכס היילי שורשים ( אני מאוד אהבתי), אבל השנה יצא ספר חדש בנושא תעשיית העבדים של המאות ה-16 עד לחיסולה במלחמת האזרחים האמריקנית 1860-1865.
יש לציין שבכוונה המחבר מכנה את עידן העבדות ״ ראשית העידן התעשייתי״ כאשר אוניית העבדים משמשת מכשיר תעשייתי בלהפוך בני אדם חופשיים , או חופשיים למחצה ליצורים אומללים ששימשו אך ורק כמכשירים בידי בני אדם אחרים בעלי תאוות בצע בלתי ניתנת לעצירה , אלא במרד, או במלחמה , כמו זאת שפרצה בארה״ב בין מדינות הצפון , מתנגדות העבדות למדינות הדרום שכלכלתן נשענה על אמצעי ייצור זול זה ושכל תעשיית והייצור החקלאי ( כותנה!) נישען על עבודת כפיים זולה.
ספרו של רדיקר הוא ספר מאיר עיניים בכל הנוגע לכלכלה, סוציולוגיה, תעשיה , וההיסטוריה המבחילה של התופעה הזאת.
רדיקר מתאר את אמצעי הייצור ( כן כן, בני אדם הם אמצעי יצור, אז וכן עתה) אבל גם ספינת העבדים היתה מכשיר- כלי בתעשייה הזאת, שנבנה במיוחד כדי לשבור אנשים חופשיים ולהפוך אותם מנטאלית לעבדים.
מה שלא היה כל כך ידוע זה שבמהלך הייצור, אלפים מתו, נרצחו, התאבדו וכו׳
דבר נוסף שלא ידוע שבכל הפלגה מספר הימאים שיצאו לדרך , לפחות מחציתם ( בממוצע) לא חזרו לביתם: רבים מתו ממחלות ( הצפדיה לדוגמה הפילה חללים רבים מהם), מרידות עם העבדים, ותנאים בלתי נסבלים על האונייה שבעקבותם רבים נפלו חלל ליחס קשה של מפקדי הספינה ובעליה.
טענות רבות נישמעות מפי הרוויזיוניסטים ההיסטוריים אשר מצדיקים את תופעת העבדות , כתופעה שהיתה כבר קיימת בעמים של אפריקה, במבנה החברתי של ארצם, כאשר העבדות היתה מוכרת ומקובלת אצלם.
אולם זאת היא טענה צינית המראה על צביעות שלא תיאמן שקיימת בין ההיסטוריונים החדשים האלה .
הם מתעלמים מהעובדות שגם לעבדים היו זכויות בתוך עמם. שעונש מוות לא היה תופעה נפוצה, שהעבדים היו מוקפים בבני עמם, הם חיו עם משפחותיהם וזכו ליחס טוב, במזון מספק וכו׳.
אולם ברצוני להעלות שני נושאים הנוגעים בעבדות:
א) דבר מחמיל לב היא העובדה שאת רב עבודת ה״צייד״״ של העבדים ומכירתם לעבדות מחוץ לאפריקה , עשו בעלי עבדים, ציידי עבדים שחורים.
כניראה שלא היו בעלי חמלה יתרה לבני עמם ולבני גיזעם. והכסף הכל מקרה משגע את בני האדם- אמרנו כבר בצע כסף?
ב) עובדה הידועה לי מידע אישי ואשר הספר לא עומד על הדבר. מספרם הגדול של בני עמינו שהיו מעורבים בתעשיה הזאת בכל הרמות ובעיקר ברמת הסחר המקומי.
לסיכום,
ספר מומלץ ביותר לכל המתעניינים בנושא הזה שמהווה את הבסיס לראשית עידן התיעוש וראשית עידן הגלובליזציה של המסחר.
שבת שלום לכולם.
טוביה

כשאומרים עבדים תמיד עלתה בדעתי תמונה של ארה"ב, מדינות הדרום, כותנה. הסיפור היה אחר: מושבות של המעצמות האירופיות, בעיקר האיים הקריביים ומרכז אמריקה, הפכו למקום הגידול של סוכר ושל טבק עבור השווקים האירופיים. הבוננזה דרשה כמויות אדירות של כוח אדם שמסוגל לעמוד בתנאים הקשים של מטעי הסוכר. המשאבים האנושיים "נמצאו": מערב אפריקה, שם ניתן היה לקנות עבדים ממוכרים מקומיים. התוצאה היא יצירת עולם חדש של מסחר תוסס: אניות מאירופה, ממומנות ע"י בעלי הון אירופיים ומאויישות במלחים אירופיים, הפליגו למערב אפריקה, שם הקברניטים קנו עבדים מסוחרים מקומיים שהצטיידו בכוחות חמושים לתפיסת עבדים אלו. ספינות העבדים העמוסות הפליגו לנמלי היעד באמריקה (האיים הקריביים) ומכרו אותם לבעלי מטעים, ולסיום העמיסו סוכר וטבק וכו' כדי למכור באירופה. זהו הקפיטליזם ה"טהור", שבו בעלי הון מתעשרים ואין מיגבלה של חוקים חברתיים או מוסריים. הסיפור הזה נמשך 400 שנה, עד לתחילת המאה ה-19. שיאו היה במאה ה-18. במהלכו נוצר צי ענק של ספינות עבדים מיוחדות וחמושות, ונלכדו כ-15 מיליון עבדים כדי למכרם באמריקה.

אחוזי התמותה היו עצומים, בדרך לנמלים, במסע הימי ובקליטה במטעים. המיליונים הובלו בתנאים איומים, כשהם נתונים באזיקים, ללא טיפול רפואי מתאים, וללא שום אמפתיה למצבם. הם היו סחורה בלבד, ומה שהושקע בהם היה מה שדרוש כדי לשמור על ערכם הכלכלי. המתים במסע היו "בלאי", וגופותיהם נזרקו למאכל כרישים (לרבות הסיפור על אשה שנחשדה בכך לחלתה באבעבועות שחורות ונזרקה בשל כך לים עוד בחייה כדי "להגן על הסחורה". הנשים שנתפסו שימשו אמצעי תשלום לצוות במהלך המסע, עד שנמכרו לשפחות. גם הספנים מתו בהמוניהם ממחלות, או ננטשו בנמלי המערב באין צורך בהם (בשייט בחזרה לא היה דרוש צוות מלחים כה גדול).

המחבר הוא היסטוריון ימי שעשה עבודת ענק בשחזור הסיפור של ספינות העבדים - סוג מוקדם של מחנה עינויים שט - שיצרו עושר אדיר בידי בעלי ההון והניעו את גלגלי ההצלחה של הקפיטליזם, והיוו סיפור מרתק בפני עצמו. הספר קשה לקריאה אבל יסודי, כתוב מעניין וחשוב להרהור על האדם ועולמו המודרני שבו סבל נורא לזולת מתגורר בכפיפה אחת עם תרבות, ערכים, דמוקרטיה, מוסר, דת ותקשורת חופשית.